לאחרונה קראתי על יוזמה חדשה של עיריית רמת־גן להקים פינות האכלה קבועות ברחבי העיר, כדי למזער את הרעש ההיסטרי שמקימים תושבים המתנגדים להאכלת חתולים בחצרות הבתים. הטריק השיווקי שנועד לייפות את המהלך בעיני המאכילים – שלא אוהבים החלטות ממסדיות כאלה – הוא להוסיף לפינות האכלה מתקני שעשועים וגירוד לסועדים הקטנים. מעין גןשעשועים לחתולים. עדיין אינני יודעת אם טוב המהלך או לא, ימים יגידו. מה שכן, כמה הצחיק אותי שהעירייה סבורה שחתולים זקוקים למגרשי משחקים יזומים.
אצלי מול הבית ישנה פיסת חצר גדולה, מדושאת ותחומה בעצים, שאליה לא נכנסים הדיירים. המקום הזה, שהוא טריטוריה מפורזת בעיני חתולי החצרות שלנו, נחשב לגן־השעשועים של כל חתולי הבלוק. תמיד מדהים אותי מחדש לראות את האימהות מביאות את גוריהן כדי לשחק איתם ב“גינה”, ללמד אותם צעדים ראשונים בציד תוך כדי משחק, ובעיקר “לאוורר קצת את הילדים”.
אחת מן האימהות הכי חרוצות ומסורות אצלנו היא טריקולורית מדהימה במסירותה האימהית, שמשום מה לעולם לא נתפסה על ידי הלוכדים של העירייה, והיא ממשיכה לפרות ולרבות בחצר. זאתי הקימה כבר שבעה או שמונה דורות של צאצאים. ומה הכי מצחיק? שדווקא ילדיה נתפסים ומסורסים, רק היא לא. כך קורה, שתמיד יש לה כמה “ילדים ענקיים”, בני שנתיים, שלוש ואפילו חמש, לצד גורים פעוטים. לפעמים היא באה לגינה עם כל “הבנדה”, הגדולים והפספוסים.
אין דבר מצחיק ומענג יותר מלראות את כל בני משפחתה של הטריקולורית משחקים יחד ב“גינת השעשועים”. האם רודפת אחרי הגור במין מרדפים מדומים, שבוודאי נועדו לשמן את כישורי הציד שלו כצייד לעתיד. האחיות הגדולות משגרים קודמים מצטרפות גם הן להילולה, במטרה לחנוך את הקטנצ’יק, ולפעמים אפילו שני האחים הג’ינג’ים, “הגמלים”, שסורסו ונשארו תינוקות לנצח לאימם גם בגיל חמש, מצטרפים למשחקים. אין מראה משובב נפש מזה.
מצד שני, אולי חבר־המועצה בעיריית רמת־גן, זה שיזם את מהלך “גני השעשועים לחתולים, פלוס פינות האכלה”, צודק במשהו. לפני כמה שנים הסתבר לי שחתולים שמחים מאוד לשחק גם במתקני השעשועים ובארגזי החול לילדים. תחילה, ראיתי חתולה אפורה ומדהימה אחת שגרה בגן־הילדים בשכונה, משחקת במתקנים של הילדים. אחר כך שמעתי סיפור מדהים מחברה, שהדגים לי עד כמה החתמנו את חתולי הרחוב לנצח, וגם, כמה ידידותיים ואנושיים הם החתולים בחצרות וברחובות שלנו.
פעם טיפלה חברתי בשני ילדים: אחים כבני ארבע ושש. באחד הימים הם החליטו ללכת לגינת השעשועים ליד הבית כדי לפרוק קצת מתחים ולהשתולל. בגינת ביתם הם פגשו בשני גורים כבני חצי שנה, שהילדים מאכילים ומשחקים איתם. באופן מוזר, שחברתי לא מצליחה להסביר עד היום, החלו הגורים לצעוד איתם “רגלי”, וממש התלוו אליהם לגינת השעשועים, כאילו גם הם חלק מחבורת הילדים. חברתי פסעה ככה חמש דקות עד לגינה הציבורית, כששני זאטוטים אנושיים ושני זאטוטים חתוליים הולכים לה בין הרגליים.
בגינה הציבורית פנתה כל ה“בנדה” לכיוון מגרש המשחקים. הילדים התגלצ’ו במגלשות והתנדנדו בנדנדות, והגורים התרוצצו ביניהם בעליזות, שיחקו ביחד בארגז החול, העיפו חול זה על זה ושייפו ציפורניים על בולי עץ. והשמחה הייתה רבה. חברתי ישבה על הספסל בצד ושפשפה את עיניה: שני גורי אדם ושני גורי חתול משחקים בהרמוניה שלא תיאמן. הוכחה שנועדנו לחיות עם חתולים, ועם חיות בכלל, בדו־קיום מדהים. החתולים מאוד נהנו מהמשחק עם בני האדם הקטנים, ומיצו היטב את המתקנים המיועדים לילדים, כאילו העירייה בנתה זאת לכבודם.
ומה חשבתם שקרה אחרי שלכולם נמאס לשחק? חברתי והילדים יצאו מהגן לכיוון הבית. והגורים? צועדים אחריהם. והכול נעשה בטבעיות גמורה, כאילו חברתי היא גם המטפלת האישית שלהם – הלכו לגינה הציבורית ועכשיו חוזרים הביתה. ובאיזה ביטחון הם הלכו וחזרו איתם, באיזה תיאום. הלוא יכלו להישאר בגינה הציבורית ולחזור לבדם לחצר שבה הם גרים. אבל לא. כל החבורה סיימה את עסקיה בגינה, וחזרה הביתה כעדר אחד.
מאז אני מבינה יותר ויותר את הקסם שיש בחיים על חתול. נכון, האנשנו אותם לגמרי. נכון, החתמנו אותם. חתולי הרחוב הם ברובם הגדול מוחתמים. הם מתייחסים אלינו כאילו היינו הוריהם, ממש כמו חתולי הבית שלנו. הם בוטחים בנו לגמרי, ומעניקים לנו את הזכות להיטיב איתם ולאהוב אותם. בעיניי זו זכות מדהימה, שבחיי העיר יש ביכולתנו לחיות בכזו הרמוניה עם בעלי־החיים.