לוגו
"שמחת עניים"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

כל שורה ב“שמחת עניים” טבועה בכוח של יחוד, כל משפט נושא בו את הנשימה האחת, המחשקת את היצירה הזאת לשלמות מפוארת, יצירה שהיא באחד מעיקריה ה“אני מאמין” של המשורר; “אני מאמין ולא “השקפת עולם”, אף־על־פי שנ. אלתרמן משקיף על העולם ובונה את פרטיו ליחידה לפי תפיסה שלו, אלא שנשמת מחשבתו היא תמיד שירה, והשירה גם בעלותה לדרגתה המופשטת, הגבוהה ביותר, לדרגת פילוסופיה — היא לפי מקורה הראשון, פילוסופיה דתית, כי על־כן אין כל הסוס בדבר, שלעולם אין הכופר משורר; אמנם, מוצא הכפירה הוא, מן התרבות, אך רק במדרגתה הראשונה והנמוכה עוד; ולראיה מן הראיות לכך אצלנו ישמשו נא משוררי ה”השכלה"; ואני בקראי את שירתו של נתן אלתרמן, שאין בה מאום מרוח זו, רואה בה גם אות חשוב ונאמן, כי אנו שרויים עכשיו בתוך תרבות עצמית, כי רק הנושא את ערכי־האמת שלה, כבדי־המשקל והעמוקים, מבורך ויודע לאהוב את גלוייה העממיים ומבין להודם וכוחם; דוקא ההרגשות והמחשבות האלה, הכלליות כמעט כמהנגים, שנתן אלתרמן לוטשן באמנות דקה עד שהוא משוה להן חריפות אישית וברק של חדשות — הן המורות לנו, שמשורר זה הוא בן מעלת מקוריות, שאינה שכיחה בתוכנו.


 

ב    🔗

הנושא הכלול ועובר כחוט־השני את ל"א השירים שבספר הוא: אחד מת שלא ותר על החיים וממשיך לאהוב ולקנא, לשנוא ולנקום, לדאוג ולהתיסר וכו' וכו‘; כל שיר מושר מפיו של המת ונושאו — ענין רגיל בחיינו, מן הענינים שאנו דשים יום־יום ולבנו כמעט גס בהם, אבל בואו וראו מה רבתה חשיבותם ומה גדל משקלם כשהמות מביט בהם! ומופלא הוא הדבר, שפרספקטיבה זאת סיעה בידי המשורר לשוות נצחיות דוקא לחיים על הנאותיהם ויסוריהם; המות אינו סולח הכל, אינו משלים עם עוונות ועַולות, אדרבא הוא דורש נקם, זוכר חרפה ונוטר שנאה לבוגד; יפה עשה המשורר שגם בזה העלה ועדן את ההשקפה העממית האצילה בתמימותה ובטעמה, שעל פיה מוסיף המת לחיות בחלום החיים אחריו, משיא להם עצות, מאים בנקמות, מזהיר מפני אסונות וכו’; הוד ועוז נאפדת שירתו של נתן אלתרמן בדרך ההשקפה הזאת: הוא מצא אפשרות להיות פתטי, בלי להיות תמים, להיות לירי־רך, בלי לדבר בגוף ראשון, אם כי הוא משתמש בצורה של גוף ראשון.


 

ג    🔗

והצורות שבהן יצק נ. אלתרמן את שירו זה — חדשות עמו וחשיבותם מרובה: הוא נשאר נאמן לגון לשונו ובכל־זאת שנה ממטבעותיה, הוא העביר את נקודת הנגינה והטעמים מן המלים כשלעצמן אל המגע שביניהן; מגע דוקא ולא צרופים, כמגע שבין המיתר החלק בגופו של הכנור לבין הנימין החלקים בקשתו, — הוא המפיק את הנגינה; הוא הוסיף לנו אופני חריזה חדשים, הפליא לעשות במיני קצב עתיקים, שנעזבו ונשכחו כמעט, החזיר עטרות ליושנן המהולל ונתן צבעים חיים ביצירתו.