א    🔗

“חפה שחורה” — ספר־שירים ראשון הוא ליונתן רטוש, ואף־על־פי־כן — מדה רבה של בגרות מצינת אותו; משום זה הוא גם ממעט בנושאים ודבק כל־כך באילן אחד (“והדם רודה: אהובו”), שבו הוא “תולה” את כל עיוני לבו; צמרתו של אילן זה גדולה ורחבה והיא באמת חופפת עלינו כמין חפה שחורה; אלא מכיון שהרכוז והצמצום הם מעיקרי אפיו של י. רטוש — רואה הוא קודם־כל ולאחר־כל לשורשיו של האילן, כי מהם נשכיל ונבין ממילא לטיבה של הצמרת; ושמא הוא עושה כך גם משום שצמרתנו שלנו (ובאהבה דוקא) אינה נראית לו כשורשינו; כונת המשורר ברורה היא: צמיחתו של אילן זה, כוח לשדו ואפלתו שבו — חזקים תמיד וגם היום, אלא שבינתנו בהם חלשה, מושגינו עליהם כהו, ולאלה יש להחזיר את התפארת הישנה; אמנם, אין יצר נחלש בהתעלמנו ממנו, אבל גם היפה שבו לכל הדעות, מתכער; תפיסה עיונית היא של דברים, שהלב חולש עליהם ורוצה בשלמותם החזקה והיפה כאחד; ומובן מאליו, כי אין דרך נאה ואמתית לדברי־עיון בשירה מדרך הסמל, אם הוא עושה את שליחותו בכוח שיש בו גם חן; את המעלות האלה אנו מוצאים בשיריו של יונתן רטוש ובלשונו, שנטלה לעצמה להיות הסמל כהנ"ל; הפשט שבלשון זו מבטא עולם חי וקים, הוה, שהמשורר רוצה לבטאו, והרמז שבה — מסמל את השרשים העמוקים והעתיקים של עולם זה; וכשם שי. רטוש יודע וחש את גדלו של עולם־האהבה — כן הוא יודע וחש את עוזה והודה של לשון־האהבים העברית העתיקה.

ב    🔗

לשם חזוק דברי הנ“ל ובהורם המלא — רצוני לחזור עליהם בנוסח שני: האהבה היתה תמיד ראש־נושאים לשירה, ומובן מדוע; אלא דוקא השירה, ולאחריה גם הרומן הפרוזאי, דחקו את היצרים ואת הטבעיות הקשה מתוך האהבה ועשוה לענין שבקלות־לב; הדם שהיה רודה בנו, — עכשיו אנו רודים בו, כביכול; קודם־לכן בקשו המשוררים ומצאו רוך ועדנה בתקיפות יצרי־האהבה ואימתם השחורה, ואלו עכשיו, אם בעלי שאר־רוח הם, אם כוח־שפוט להם ביסודות־עולם, — עליהם לבקש דוקא את היצרים בשפע העדנה שתקפה עלינו מן האהבה; מעשה זה הוא, כמובן, קשה וזר לשירה ומובנת על־כן דרכו של י. רטוש: — הוא מאציל כוח על העדנה שבאהבה, הוא מחזיר לה את יצריה הראשונים ע”י הלשון שבחר לדבריו וגם בכך הוא מעמידנו על סגולותיו האמנותיות הבדוקות שעמו.

ג    🔗

הטענה נגד אי־הפשטות בלשון — עתיקה כיצירה הספרותית ואין לתלותה דוקא בקוצר המשיג; כי סוד גלוי הוא שהיוצרים עצמם מתלבטים בשאלה זאת ולא נחרץ עדין משפטה ובודאי שלא יחרץ לעולם, בלי זכות של ערעור עליו; גם בעלי יכולת גדולה בפשטות — אינם בטוחים בבטחון של ממילא־מובן בדרך הפשטות שלהם, וכן גם העושים מעשה־מרכבה בלשונם — לא בלב קל הם עושים זאת ולא מחוסר יכולת, חלילה, לשנות מן טבע; ולרי הצרפתי וגאורג הגרמני אינם היחידים ללשון מורכבת וקשה בכונה, אם כי אין ספק שהיו יכולים להיות גם פשטנים; כשם שהופמנסטל הגרמני או ורלן הצרפתי אינם היחידים ללשון פשוטה בכונה, אם כי שוב אין ספק שהיו יכולים להיות מורכבים; כל משורר וכל מספר מתלבט מחדש בענין זה ואינו פותר את פתרונו אלא לעצמו ואין לומדים ממנו לא זכות ולא חובה לגבי יוצרים אחרים בספרות; הפתרון שמצא משורר מן המשוררים בדבר לשון שיריו — בחינתו יפה רק לגביו: אם ובאיזו מדה היטיב ליצירתו ומה כוחו בו; היודע לבדוק ימצא דבר הנראה כפרדוכס ואינו כן: לשון מורכבת זו אצל משורר פלוני — פשוטה היא לו, ואלו לשון פשוטה זו אצל משורר אלמוני — מורכבת היא לו; בידיעה, בטעם ובעמל עשו שניהם — והוא הנותן.

ד    🔗

חשוף יצרים בריאים בבריאות של פראות, גלוי אמת סופית כאמתו של הדומם — לא יתכנו בלי לשון־“מליצה”; על במת השירה, כעל במת התיאטרון, — מבליטים את העירום־ועריה על־ידי אפּור וצעוף; לשון־אהבים מקודשת זו שי. רטוש מבטא בה מה שהוא רוצה לבטא — יש בה כסוי טפח לשם גלוי טפחַים; ואף־על־פי־כן — אין לומר שזו היא תכליתו היחידה או האחרונה של המשורר, כי על־כן לא אל היצרים הוא מחזירנו, אלא אל מלחמת־היצרים, וזה עקר חשוב, הטבוע במטבע של עבריות קדמונה דוקא: יצר־טוב מול יצר־רע; אנו למדים זאת משירו “אהבה” (: “חנני הנזיר, כי טובים דודיך”) כמו משירו “עלי כנור” (: “כנור מרעיד: מה טובו; מיתר חורק: עצור”) כמו משירו “על חטא” וכו' וכו'; ומי שיודע להציג ביצירתו, זה מול זה, שני יריבים שוים בכוחם ובצדקם — הוא לא רק רואה ללב העולם, הוא גם קובע לב ליצירתו, כלומר: מפיח בה רוח־חיים; יותר מזה: — היוצר האמתי מוסיף “כזית” כוח או צדק דוקא למי ש“כשלונו” ודאי (כי רצוי לו); דוסטויבסקי, אשר עשה מה שעשה, רק כדי להגדיל יצר־טוב ולהאדירו בעולם — הוא הוא ששוה כוח, יופי וצדק ליצר־הרע דוקא; ובחינה נמלצת לשיריו של י. רטוש בענין זה אפשר למצוא גם בארבע שורות קצרות ומצוינות ביסודות הנעלים הנ"ל:

עוּרָה הַבַּעַל

כִּי עַד מָתַי,

אַל תִּתֵּן לַחַיָּה

נֶפֶשׁ אֲמָתֶךָ.

ה    🔗

י. רטוש שר לא את תואר גופו של האדם, אלא את תכונותיו; הנה כי־כן אנו קוראים “בחפה שחורה”: “הוא מתנודד למנגינת בשר־ודם”, “כי היא ניחוח”, ו“הבֶּרך סובבת בדעת”, וכדומה; יפי הגוף — גם מרחוק תתפעל לו, ואלו ניחוחו — מושכך וכובשך, משכרך ומהממך; אין ספק בדבר, כי הצרוף העברי “בשר־ודם” מיוחד בטעמו הרוחני, אם כי כונתו לגופו של האדם; יש סוברים שהיופי רק של משפיעו (בעליו) הוא, ואלו הסברה העברית היא, כי היופי הוא של מושפעו כשם שהוא של משפיעו; ההבדל בין שתי הסברות דק הוא וחשוב מאד, וצריך להדגישו תמיד אצל השר את יפי־הגוף; יונתן רטוש מעמיד את עולמו על הבהירות, הוא חותך את גבוליו בקוים מצומצמים, אבל חדים ומפורשים, הדם בלהטו — מראה הוא לו וגם מִשמע (: “מנגינת בשר־ודם”); כזה הוא גם עולמו בלשונו; — לבו וטעמו למלים שהן בבת־אחת: בשר־ודם (מנגינה וניחוח); לפי תפיסת־עולם זו יש לקרוא את דבריו, להבין לכוחם המיוחד, לרוחם החדשה בקדמותה, למקוריותם המטופחת.