לוגו
יחיאל פרלמוטר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

אם נניח שמבקר יש לו דרך־הערכה שגורה לעצמו והוא נוהג, למשל, להתחיל את דבריו מנתוח תכניו של המבוקר וקובע על־ידי כך את השקפת־עולמו, לאח“כ הוא מנתח את צורות בטויו וקובע את דרגת יכלתו האמנותית, ועל יסוד האמור וכתוצאה ממנו הוא מגיע לידי מסקנה שמבוקרו (המדובר הוא, כמובן, ביוצר בעל משקל) יש בו מקוריות מסוג אחד או שני, במדה זו או אחרת, — הרי שלגבי שירתו של יחיאל פרלמוטר, נראה לי, כי טוב להקדים את דברי־המסקנה על פני התהליך המוביל אליו, לפתוח ולומר: משורר זה לא רק שהוא אוריגינלי, אלא שהוא אוריגינל; כי על־כן תהיה משום “התפרצות לדלת פתוחה” אם נבוא ונעמול כדי להוכיח את הבולט למפרע לעיני כל הקורא אפילו שיר אחד משירי משורר זה; אלא מה צריך המבקר להוכיח ולעשות בנדוננו? הלא הוא: — מה מהותה ומה טעמה של שירה אוריגינלית זו שאין קוראה מפקפק בה, אלא־אדרבא, הוא הלוּם על ידה ונבוך הימנה; בדרך החדשה של הקדמת המוכח להוכחתו, אני רואה הקלה ואמצעי רציונלי יותר להשגת המבוקש ונדמה לי, כי בעשותנו זאת נגיע לאסטדיה שממנה כבר אפשר יהיה שוב לחזור ולקבוע את מהות שירתו של י. פרלמוטר בדרך הרגילה, כהנ”ל.


 

ב    🔗

קו־אוריגינליות ראשון אצל י. פרלמוטר איננו בשום פנים נושאו האכסוטי, ז. א. נושא מושך בבלתי־שכיח שבו, בצבעוניות, נגיד, או בקולניות, שהוא משתדל להגבירן עוד בעזרת סממנים אמנותיים נכונים או מופרזים, כדי לקרוע לרוָחה את תשומת־עינינו עליהן; אדרבא,— י. פרלמוטר מצמצם את היריעה הרחבה, מנמיך את הקולות ודוחק את רגלי הצבעוניות; הוא מפריד קטע אחד ממאורע, נאחז רק בקרן אחת של שלשלת־דברים ומתאר או מדובב גם את אלה בסמלים־כרמזים או ברמזים־כסמלים; לא את האכסוטיקה עצמה אנו מוצאים אצל י. פרלמוטר, אלא את האתמוספירה שלה, זו המולידה מפרנסת ומגדלת את האכסוטיקה; והלא זה עיקרה של אתמוספרה וכוחה, — שהיא בבת־אחת גם גורם וגם תוצאה ואותה אין “מוסרים”, אלא יוצרים; ודוקא משום שהיא יש מיש — קשה שבעתים גִלומה באמנות; כונת־שירה כבדה נטל על עצמו י. פרלמוטר בענין זה, כי על־כן אי־אפשרית היא אלא בתוקף רצון־כאהבה ובחזקת איזו משיכה אטביסטית ליצור גם את הכלים ההולמים וכוללים בתוכם בטבעיות את התוך הזה; ומובן מאליו הוא, כי השירים הראשונים של י. פרלמוטר, הם בלתי־משוכללים עוד ורק במדה שהם שירי תאור ופרוש המראה, עם קורטוב של קריאת־התפעלות תמימה — הריהם דוקא הנוחים להתקבל על הדעת הפשוטה, ואלו השירים האחרונים — המעורפלים כל־כך דוקא משום שהם משוכללים יותר, — יסודיים ונאמנים לעיקרם הפנימי השלם, והם כמובן, קשים להבנה ומטילים על קוראם תהיה־כמבוכה: היכן כאן מבוא והיכן — מוצא? הוא הדבר, — זו היא האתמוספירה כמות שהיא וכמו שיצרה י. פרלמוטר בשירתו: — מבוך שאיני מפולש! אכן, טעות־השגה תהיה זאת בידי הקורא דברי אלה, כמו שטעות פטלית לכשרונו ולשירתו תהיה זאת בידי המשורר עצמו — אם יסיקו (זה — בהשפעת האמור על ידי, וזה — מעצמו) ש“מבוך” זה תחנה סופית (נכספת) היא בשירה חשובה זאת על תוכה וכלי־תוכה; כל חשיבותו של המבוך הזה שאני מצינו כאמת, ככך־צריך־להיות, כהשג פיוטי ואמנותי, הלא היא — ההתבהרות והבהירות שתבאנה אחריו וממנו! ה“מבוך” לא יעלם אז, כמובן, הוא יובלע ויצורף באותו צרוף עליון ויחיד של חומר עכור־אטום וחומר שקוף־בהיר, שממנו נעשית האספקלריה וגם השירה האצילה.


 

ג    🔗

את שיריו של י. פרלמוטר בספרו “על חכמת דרכים” אפשר להפריד לשני סוגים, שכל אחד מהם שוכלל והגיע, אפילו מחוץ למקוריות הנושא והאתמוספירה, לדרגת בטוי פיוטי עברי ולמדת מוסיקליות מיוחדת במינה, — הקובעת לעצמו מקום־יחוד נכר בשירתנו; מן הסוג האחד הם השירים הספוריים, הנתנים בגוף שלישי ואפשר לצין כאן קצת מהם, לפי השלב הגובה והולך: “השואבות” “למנצח בציון” “פשט”; בשיר אחרון זה הגיע י. פרלמוטר לפשטות וצמצום סממנים מקוריים, בלי לפגום במורכב ובלי למעט את כוחו, לידי מדת־חן שביציבות, שאפשר לכנותם בשם “קלסיות”; בששה בתים, רק שתי שורות בכל בית, — נתנה לנו עלילה ממש, רבת הרפתקאות שאפשר לחלקה לארבע מערכות עם אפילוג, שהוא גם אֶפי וגם אלגי: סטיכיה ממש בלומה כאן בכבלים רכים־קשים של שירה ואעפי“כ אנו חשים אותה כל־כך! מן הסוג השני הם השירים שקצתם בגוף ראשון, קצתם בגוף שני ויתרם — ללא כל גוף, אלא גוש היולי; הלא הם השירים, שאנו מצינים גם אותם לפי הטעם הנ”ל ולפי מדת ההתעבות של האתמוספירה, לפי גבושם של רמזים, ההופכים כבר לערפל כבד וטחוב (תופעה מתופעות הטבע!): “בגי נהם”, “הגבן ההוא”, “כלת הדבש”, “אפר בחן עזוב” ו“יעלת האש”; לשירים אלה יש איזה קשר, נרמז יותר מנגלה, סמלי מאד, — המאחדם לרומן כבד־יצרים ועתור רוחות־רעים; אין ספק, כי שירים אלה לא רק מורכבים, אלא גם מסובכים, והם מצריכים (צורך המותנה כמובן, מראש ע"י ענין תכלית ההשג) פרוש של מבקר מן המבקרים־המבינים, אם בעזרתו של המשורר או בלעדיה; אכן כאן אנו תוקעים רק ציוני־דרך להערכה מפורטת של ספר־שירים חדש, לפי הופעתו לאור, ובעיקר לפי טעמו וכוחו שבו.


 

ד    🔗

ועוד: עד כמה אורגנית האתמוספירה הנ“ל בשירתו של י. פרלמוטר, עד מה השיג ותפש את שלמותה, את עבּורה ואת אשר סביב לה, עד כמה השכיל לתת ממה שבשרשה וגם ממה שבצמרתה, — יוכיחו לנו שירי הטבע שבספר “על חכמת דרכים”, הלא הם: “תומר”, “התאנה”, “שבלת השועל” ו”דבלת תאנים"; איזה אקטיביות בעצם הויתו של הצומח בשירים אלה, איזו יצר כובש נעוץ בו, אלו תנועות והעויות ואיזה להיטות אחרי עון! כמה דכיי־תהומות גלומים בשירים אלה, ואין ספק, כי גם להם העניק י. פרלמוטר מדת חן שביציבות שרק הקלסיות מבורכת בו; הנה כי כן אנו מוצאים בשירי י. פרלמוטר תוספת הוכחה לכוח גִדולה של שירתנו על אדמה זאת ועִצומה על־ידי התרַבות גוניה ובני־גוניה.