לוגו
"שולל" מאת מירי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לא, אין זה דבר והפוכו — שירה לירית וגם סוערת; וכן אין גם נגוד בין ליריקה לבין דברים שיסודם הומור, ואפילו לעג מסותר; ועוד יותר: — אין כל סתירה בין עדנתה של אשה לבין פקחות גדולה שאצלה; כל זה אינו אלא ראָיה לנפש חכמה; וכזאת היתה המשוררת מירי וכך היא מתגלית בקובץ השירים “שולל” שנמצא בעזבונה; בכמה שירים היא “מתגרה” בגברים, ו“מצהירה” בפתוס נפלא, בשצף לשון, בקצב של פחז־כמים, שתהיה בשבילם “חתולה בוגדה”; והאם לא ברור כי אלה הם שירים של רוגז ושל “נקמה” על דעתם המסולפת בדבר מהותה של האשה? והאם אין משום גלוי נהדר של בינה בשניוּת המכלה את האנשים, אשר מצד אחד הם בודדים ואומללים —

כְּצִפּוֹר תּוֹךְ כְּלוּבָה תִתְחַבֵּל נִשְׁמָתְךָ

בְּיִסּוּרֵי צִפִּיָּה

לָאשֶׁר יִזְעַק מוֹחֲךָ הַהוֹלֵם

ואלו מצד שני הם נבהלים מן האושר, משתעממים עמו ומטילים דופי בנושא־האושר ומכנים, בדרך כלל, — “חתולה בוגדה”, וזהו טעמו האמתי של השיר הזה המסַיֵּם, לא מתוך רשעות־לב, חלילה, ולא מחמת רצון־התעללות, כמו שנראה לעין השטחית, אלא בפירוש בנימת סרקזם, כמענה על עלבון:

אַתָּה אַהֲבָה חָשַׁקְתָּ, וְחֹם וַחֲלוֹם וָאֹשֶׁר

וְאָנֹכִי — רָעָה וְקָרָה וְעֵינַי יְרֻקּוֹת

יָנוּחַ לִבְּךָ, חֲבִיבִי…

כי הסרקזם היה מטבעה הראשון של מירי, משום בינה גדולה בנפש האדם, בזכות כשרון התבוננות מעמיקה, כי על כן ראתה־כמו את זו הערגה־לאהבה ובצדה שובר המשיכה־לשנאה, היא הבחינה בצורך רגש הרחמים ובה בשעה גם בדחיפה לאכזריות; והיא נזדעזעה להבין כי הסלחנות כמעט תמיד מקורה בחוסר־אונים וכד' — ומזועזעה לא יכלה לעבור בשתיקה על כך; אי־אפשר היה לה להתעלם־מדעת מזה, אלא גלתה את השניות, למעשה — שרה שיר לשניוּת:

הֲתִרְאִינִי —

שְׁנוֹתַי צְעִירוֹת וְרָווֹת,

עֵינַי חֲשׁוּפוֹת לָאשֶׁר, לַחֵטְא וְלַנֹּחַם

וְלִבִּי הוּא דוֹפֵק אֶת יָשְׁרוֹ וּכְאֵבוֹ —

וְחוֹטֵא חֲלִיפוֹת.

אכן, שנותיה של מירי “צעירות ורוות” היו, כי הקדימה לראות את “קרקס החיים” ; ואם כי הבינה ש“אין מפלט” מכך, לא השלימה עם זאת, וזוהי מהות שירתה: — לדעת כי אין מפלט ולא להשלים:

— — — לֹא אוּכַל הִמָּלֵט, לֹא אֶחְפֹּץ הִמָּלֵט,

וְהָעוֹלָם —

— — — לִי רוֹעֵם בְּאַלְפֵי הַשְּׂמָחוֹת — —

— — — וְאֶצְעַד נִדְהָמָה כְבַת־מֶלֶךְ שְׁבוּיָּה בְּסִפּוּרֵי אַגָּדוֹת.

אכן, מאד הולם ומאד אורגני זה השם, שהמשוררת קשרה לקומץ שיריה אשר עזבה לנו: — שוֹלָל.