לוגו
קוים אפיים ודרמתיים של ש. י. עגנון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

לאמתו של דבר אין ולא תתכן שתהיה יצירה ספרותית על טהרתו המלאה של יסוד אחד בלבד מיסודות האמנות, ואף אם אנו קובעים ואומרים ראובן אֵפיקן הוא או שמעון ליריקן הנו, הרי שמצינים בזה איזה יסוד גבר כאן על שאר היסודות, שהיו מעכשיו רק בחינת לוית חן וכוח גם יחד; ויתכן מאד, כי עיקרו, הנסתר ובלתי־מוגדר, של כל יוצר ואמן גדול הוא — עד היכן עלה בידו להביא לעולם מזיגה חדשה ונוספת של שנים שלשה או יותר סוגי־ספרות, מזיגה זו ששמה ותארה כשמו הפרטי של היוצר הנדון; הנה כי כן יש בספרותנו מזיגה מופלאה של סַטירה חברתית, צולפת וצורפת, עוקרת רע מן השורש, בלבוש של אפיקה גדולה, בעלת כבוּדה רבה, ושמה של מזיגה זאת הלא הוא: — מנדלי־מוכר־ספרים; או זו המזיגה המדהימה ביחודה, מזיגה של טרגדיה, המוּשתתת בראיה ריאליסטית קיצונית, השוהה על כל פרט ובן־פרט, והמגישה לך בבואה נאמנה, כמעט “קטנונית” ממאורע חייהן של הנפשות־הפועלות, דוקא בלבוש של ליריקה, ושמה של מזיגה זו: — אורי־ניסן גנסין; ומובן מאליו שיצירתו הגדולה של מנדלי מו“ס אינה מצומצמת רק בשני היסודות של סטירה ואפיקה כהנ”ל, אלא שהם הנם עיקר־העיקרים בה, והשאר — רק בחינת פרפראות ותבלינים: — מעט דרמתיות, ואפילו מלו־דרמתיות שבכונה, מקצת־מן־המקצת ליריקה, והיא דוקא מתובלת בהומור, ועוד; כמו־כן אנו מוצאים אצל א. נ. גנסין מדה לא קטנה של רומנטיקה, שהוא מדמה בנפשו כי הנו בורח הימנה, כי על כן שנואה היא עליו; ועוד על מזיגה מקורית־עד־תכלית של יסוד הדרמה עם יסוד האפיקה, אנו מתפארים בספרותנו, ושמה של מזיגה זו — ש"י עגנון.


 

ב    🔗

ובאמרנו כי ש“י עגנון ממזג את יסוד הדרמה עם יסוד האפיקה אין אנו מתעלמים, כמובן, מן התמיהה שהגדרה כזאת עשויה לעורר מחמת שיש כאן כעין דבר והפוכו, לפי חוקתם של ספרי הלמוד ל”תורת" הספרות; ולא זו בלבד, שאין אנו מתעלמים מן הנגוד הזה, אלא שהננו מרחיקים ואומרים: — יש שאמן גדול לובש עוז בכשרונו ומבקש למזג את הבלתי־מתמזג, לכאורה, ויוצר, נגיד, דרמה אידילית, ואף מצליח בכך, כגון “פאוסט שלי” מאת פול ולרי; ועכשיו צאו נא ותהו על “תמול שלשום” אשר לש“י עגנון, האם לא תעמדו קסומים ונפעלים עד היסוד מן הדרמה הגדולה הזאת, דוקא משום שהמספר הלבישה בלבוש בלתי־מצוי אצלה, לבושו של אפוס? ולא רק חייו בלבד של יצחק קומר דרמתיים הם, אעפ”י שהוא נפש רכה, נטולת כל אמביציות מקובלות, שאינה מבורכת לא בלשון מדברת גבוהה ולא בתנועות חזקות, אלא כל מה שסובב אותו, גם בית אביו בעירתו שבגולה, גם כל מסכת החיים הפרובינציאליים של תל־אביב וירושלים באותם הימים, — דרמתיים עד אין־שעור לפי ש“י עגנון; תאמרו — דרמה חשאית היא, לו יהי כן, אבל עכשיו, לאחר שש”י עגנון העלה אותה על היריעה כמו שהעלה — לאו חשאית היא עוד, ולא נתמה לגמרי אם ימצאו אמנים־שחקנים שיעלו על הבמה מתוך הספר הזה כמה וכמה מחזות המסעירים את הדעת ומרתקים את הלב; ובכל ספר־הדרמות הזה — לא תשמע צעקה וצוחה, לא גערה ונזיפה תקיפה, לא דפיקה כל שהיא ולא צל צלה של איזו שערוריה בקול רם, אלא הכל ותמיד בשובה ונחת; ולא רק אורך־רוח ומתינות שהשכל גרמן אתה מוצא כאן, כמו גם בכל שאר ספרי ש"י עגנון, אלא חדוה שבהרצאה כשלעצמה, שמחה לשיחה אפית, הנוהרת והולכת כאלו לאין תכלית.


 

ג    🔗

לפי הלב, הרי כל החיים דרמה הם אצל ש“י עגנון, והעין עושה בחכמה גדולה את הרגשת הלב והיא מבחינה בכל ניד וניע של צער ויסורים המתגלים בפניו של אדם, בכל תנועה מתנועותיו, ואף האוזן כך, — כמה דקה שמיעתה, אפילו באנחה בלועה היא חשה, גם בגניחה שנחנקה טרם שבאה לעולם היא מרגישה; ואלו לפי השכל, או הדעת, הרי כל החיים כמות שהם ראויים שנחיה אותם, ודוקא לא מתוך מרוצה, ולא בחפזה אלא מתון־מתון, מתוך שהיה הוגה ובדרך של התבוננות, מלשון תבונה; ואת הדרמתיות אצל ש”י עגנון הננו מוצאים לא בתוכן הדברים בלבד, אלא בפרוש בלשון השקולה והמאוזנת שלו; — כי מאד מאד דרמתית היא, כי לעולם אין היא רק “מתארת”, אלא מסיחה את השמחה או את הצער, לא לשון סטטית היא, אלא דינמית עד מאד; הוא לא יאמר לעולם “פרומיט עניה היא”, אלא:— “פרומיט ובנותיה יושבות בלא לחם ובלא בגד ובלא עצים”; או למשל: “כל שעה ושעה נפשו של רבי יודיל מתרחבת עליו. פעמים הרבה היה פושט שתי ידיו ואומר אלו מצאתי יהודי הייתי מניח ידי על ראשו לברכו”, וכד' — לשון דרמתית בסגנון אפי; וכמה חזקה מוסיפים סוגי־הלואי לבנינו האמנותי של הספור אצל ש“י עגנון: — אירוניה מרומזת קל־קליל, ספק שחוק וספק צער, משל עממי ולמדני כאחד, עיון תורני ושעור בפרקי הלכה, אגדה בעקבות המציאות, או בכוחו של הדמיון, והגות־לב בקול דממה דקה וכאלו דרך אגב; וביחד הרי זה ספור, ספור־פספס, מלאכת־מחשבת של ש”י עגנון, ספור עשיר־גונים, מלא וגדוש מעשים וארועים, כל אחד מהם חשוב ויפה לעצמו, והוא משתלב כממילא בכל המסכת, שעיקרה, כאמור, המזיגה של יסוד הדרמה עם יסוד האפיקה.