לוגו
חיים הזז
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

הקו הראשון, האפיני ובולט, באפני הספור של ח. הזז, מראשית הופעתו בספרותנו ועד עכשיו, הוא — רקע כללי הכרחי, ועליו דמותו של יחיד או של יחידים. הרקע הוא כמעט תמיד — מאורע אקטואלי־שוטף וזהו קו־מהותו השני החשוב של המספר ח. הזז: אין הוא “נכוה” מן ההוה, אפילו אם זהו הוה “בוער” מאד; יש בו חכמת־הסתכלות קרה, מלמעלה למטה, גם במעשים טרגיים ומזעזעים, בעודם נעשים; לא שהוא אדיש לגביהם, כי אלו כן — לא היה רואה ומבחין דבר ולא היה יכול לספר עליהם באותו כשרון רב שהוא מספר עליהם, — אלא שאוהב החיים הוא ומוצא ענין בהם בכל התנאים; אהבת־חיים זו יוצרת אצלו את מגנו המובהק בפני כל פורעניות: — הלגלגנות הקלה, העדינה, המתאפקת, הלובשת מסוה של הומור; הוא חותה גחלים בוערות — נהנה מן היכולת הזאת ומחיך־מלגלג; אכן, טוב שיש בלגלוג זה על הכל גם משהו לגלוג על עצמו, אח לאבטוסקפטיות, והוא הקו השלישי, החשוב בקביעת דמותו של היוצר ח. הזז.

הרקע בספוריו הראשונים של ח. הזז: המהפכה; והיא, כמובן, גדולה, סטיכית, אכזרית־נהדרה ובלתי־מושגת; האנשים על רקע גדול זה, כמעט כולם מגוחכים, מגוחכים וטרגיים או רק מגוחכים. בספורו של ח. הזז — “פרקי מהפכה” — טרגיים ואנושיים ר' שמחה הורויץ ומוטל פריביסקר, טרגיים ופחות אנושיים הם הניה, בתו של ר' שמחה הורויץ, פולישוק וסורוקא, אבל הצד השוה בכולם הוא — כי מגוחכים הם, מגוחכים מאד. בכל ה“גבורים” יש משהו ממהותו של הצעצוע, לפי תאורו של ח. הזז; הרצינות אינה נטלת אף מאחד מן ה“גבורים” האלה, כולם טבעיים כל־כך, הכרחיים, הייתי אומר, ואף־על־פי־כן, ואולי — משום כן כל־כך מגוחכים־צעצועיים. ולא קל לבחון ולקבוע: — האם הם צעצועים בידי הגורל או, בעיקר בידי המספר? והלא בספור זה לא הכיר עוד המספר בעצמו הכרה מפורשת ומכונת את דרכי ספוריו, — הרי שיחס זה הוא לא יחס מושרש־טבעי שלו. בספוריו הבאים יוסיף ויתברר, כי כל האנשים הרציניים האלה, הטרגיים, שאין לשנותם ואין אולי גם רצון לשנותם, — בּוּטפוריים הם אצל ח. הזז; ודבר זה בא להם לא רק מכונתו של המספר, לא רק מן המעשים שהוא נותן להם לעשות ומן הלשון שהוא שם בפיהם, אלא מפני אופן הקומפוזיציה של ספוריו: — רקע כללי ואדם על הרקע; כל אדם, גם זה שהמחבר מחבבו, נעשה “קטן”־מגוחך על הרקע הזה. מגוחכת הניה, בתו של שמחה הורויץ, ש“למדה גיאוגרפיה ושרלוק הולמס” ורוצה לתקן את העולם, ומגוחך ר' שמחה הורויץ, הלועג לעצמו (ולבתו יחד), ש“לא למד גיאוגרפיה ושרלוק הולמס” והוא רוצה לתקן את… בתו המתקנת־עולם. אפילו הטרגיות הכבדה מאד אשר ב“שמואל פרנקפורטר”, הספור השני על רקע המהפכה, — יש בה מדה לא קטנה של לעג ל“גבורים”; אפינית באופן מיוחד היא האפיזודה על גוטהלף ובתו ה“מלחולית” של איסר איש־ההקדש; והלא שמואל פרנקפורטר בכבודו ובעצמו, בעל האופי העדין אשר מת מות־קדושים, מות מזעזע באכזריותו וטפשותו — גם הוא “מצחיק” בקויו הכלליים כבקויו הפרטיים. למרות הגודש בצבע שחור, ששוה ח. הזז לספרו זה, לא הצליח להמלט מן ההכרח שבאופיו: — לתת, בעיקר, מעשים ודברים העושים את “גבוריו” נלעגים ומגוחכים ולאו דוקא מפני הפתטיות המרובה, שהיא מגוחכת תמיד, ביחוד כשהמות אורב לה, או האכזבה בלבד; אלא פשוט: על רקע זה, שח. הזז מבליטו ומעמידו בהקף כל הספור שלו, — כל אדם, בכל מעשה שיעשה ודבור שידבר, מן ההכרח שיהיה נלעג. ולמספר יש כונה מרובה בהבלטת הנלעגות והדגשתה, כי היא נחמה לו, היא סם־חיים לו בערבות מות אלה, הקרויות חיים.


 

ב    🔗

יוצאים־מן־הכלל הם שני הספורים — “עשיר ורש נפגשו” ו“חתן־דמים” — באופן הקומפוזיציה שלהם; אם־כי הרקע של “עשיר ורש נפגשו” גם הוא מימי המהפכה, הרי רקע זה מובלע מאד ואלו האנשים־ה“גבורים” שבו מובלטים לכשעצמם, בזכות הויתם המיוחדת. משום־כן טהור כאן יותר ההומור, והנלעגות אינה מלמעלה למטה, אלא מקורבת יותר ואפילו חביבה; את הספור הנפלא הזה אפשר היה להעלות על הבמה בצורת פנטומימה; אם כי ה“נפשות” שבו מעטות מאד, — יש בו הרבה עלילה לאוזן קשבת ואין ספק כי היא תתבלט אם תשוקף גם העין. פגישת שני העולמות היהודיים — האשכנזי והספרדי — והתנגשותם הקלה מתוארת אם על־ידי שיחות של מה־בכך, ואם על־ידי קוים גרוֹטסקיים מסותרים; האצילות הספרדית נתנת בכל היובש והנוקשה שבה, ואף־על־פי־כן יש בה איזה הוד; ובכל זאת אין החיוך־על־שפתינו, מתעורר על ידה, פחות מן החיוך, שמעוררת בנו העממיות האשכנזית וחוסר־הישע של ר' פנחס; לציון מיוחד ראוי המעמד המגוחך בספור זה, בבוא הרב הספרדי לבקר אצל בן־עדתו, בנוכחותו של ר' פנחס, ור' פפא ה“אציל” על־פי חנוך ובירושה, מתגסה, מהכרח ומרצון להציל את “אצילותו” בעיני רבו, ומתוך שר' פנחס אינו עשוי להסתגל ולהקל עליו את מצבו; כל המעמד הזה ספוג הומור רב מאד, צחוקו של הקורא אי־אפשר לו שיפסק כל אותה שעה של קריאה על מעמד זה, ואף־על־פי־כן הרי זה גם מעמד דרמתי וטרגי מאד, ביחוד אם אנו משתפים גם את עינינו בשמיעת הדבורים — והלא אי־אפשר לא לשתף בכך את העינים.

ואם כי “נפשות” פנטומימיות אלה ב“עשיר ורש נפגשו” הן על רקע אַקטואַלי של בריחה משִׁני מלחמה ומהפכה, — בכל זאת הריהן “נפשות” יפות לכל מקום ולכל זמן, אם ישנו את המסגרת, שבה הם נתוּנים לפי רצונו של המספר; ואלו הספור “חתן־דמים”, על אקלימו (במובנו הרגיל והמושאל) ומסגרתו והנתון בה, — באמת יוצא מכלל מהותו של ח. הזז: אין בו כל אקטואליות; רקעו הוא העבר הרחוק, ואין לנשלו משם בשום אמצעים שהם. שמא לא בא ספור זה כל עיקרו, אלא כדי להבליט את כלל מהותו של ח. הזז בספוריו, שהם תמיד אקטואליים ואף־על־פי־כן מסופרים כספורים שזמנם רחוק: — מסויגים־בהירים, בעלי מסגרת קבועה בזמן כבמקום; זמן קרוב, המתרחק בכוח חכמת־ההסתכלות כבכוח יכולת של עצוב אמנותי. בסוגרים ובדרך־אגב אפשר היה להוכיח, למי שצריך הוכחה: — הוכוח על אפשרות של ספורים (או שירים) טובים על נושאים אקטואליים, וכוח־שוא הוא, כי הכל תלוי באפיו של המספר או המשורר. ספורו של ח. הזז על נושא אקטואלי טוב כספור לא־אקטואלי אצל מספר אחר בעל־כשרון, משום שמלבד כשרון חשוב יש לח. הזז — גם אופי מותאם לספר ספורים אקטואליים.


 

ג    🔗

הרומן של ח. הזז, “בישוב של יער”, שאם כי הוא לא נגמר — יש לראותו כדבר שלם, — גם משום שאין אנו יודעים אם יתפרסם סופו וגם משום שטעמו וחשיבותו אינם נפגמים על־ידי החסר; שני החלקים שנתפרסמו יש בהם פבולה אחידה ומקשרת ואין ספק שפבולה זאת עלולה לבוא על שכלול נוסף אם יתוסף לה עוד חלק או חלקים, לפי תכניתו של המספר מראש, כי היא בנויה בצורת קומה על קומה; היסוד אינו יסוד שברוחב, העלול להפגם בהופעתו החיצונית אם לא תבנינה כל הקומות המתוכננות, — זהו יסוד שבעומק, המסוגל לשאת עליו קומות על קומות ואין הופעתו החיצונית נפגמת מחוסר, כי אין יודעים שיש חוסר. האם היה, דרך משל, נפגם הספור על “דון־קישוט” אלו קרה מקרה והספור לא היה נגמר והיינו קוראים פחות כך־וכך אפיזודות ממלחמתו והליכותיו של דון־קישוט, ביחוד אלו לא ידענו שסופו צריך להיות כמו שהוא עכשיו (לאחר שהספור נגמר). אכן, זוהי אחת הבחינות לטיבה של יצירה: — אם כל חלק וחלק ממנה, לכשעצמו, חשיבותו בו ואינו תלוי תלות הכרחית ובלתי־נמנעת בשאר החלקים, אם כי במציאותם של אלה מתוספת חשיבות ונוסף טעם לכל חלק קים; לא לשם “סוף עליז” ולא לשם “סוף עצוב” נכתבה היצירה, אלא לשם העיקר הקבוע וטבוע במדה שוה כמעט בכל חלק וחלק. בבחינה זו עומד יפה הרומן “בישוב של יער”.

הרקע (של המאורעות), והוא, כאמור, עיקר ראשון וחשוב ביצירתו של ח. הזז, של ערב־מהפכה הוא (כמעט אקטואליות); ורקע־משנה — היער; ואין הרקע הראשון רק ענין שבקביעת תאריך לספור ולנושאיו, אלא משקל מכריע לו בקומפוזיציה; דוקא לשם הבלטתו של זה באים ציורי האנשים־ה“גבורים”; וגם רקע־המשנה אינו לשם סמון מקום, המקובל בכל ספורי־המעשה, אלא שהוא עצמו כמין “נפש” מן ה“נפשות” של היצירה כולה; שני הרקעים פועלים ונפעלים עם המשך הספור; אם ימצא קורא שירצה לפסוח עליהם מתוך ענין באנשים־החיים בלבד — נמצא שהוא מחסיר את עצמו — ולא יבין את מהותו של הרומן הזה ולא יעמוד על כשרונו ודמותו־אפיו של המספר.

הרקע הראשון והשני — רצינות בהם, גדלות, גושיות, הוד־והדר; כל האנשים על הרקעים האלה (חביבים, שובבים, בורים, יהירים־בתמימותם, מדוכאים־באִולותם, חרשים־ואלמים במהותם) מגוחכים, נלעגים. בודניק המהפכן — טרגי־קומי הוא; יותר קומי מטרגי; כל הפרטים המתוספים והולכים, בהמשך הספור, להבהרת דמותו, מענינים מאד, אינם גורעים, אבל גם לא מוסיפים לאפיו ולתהליך־חייו; הפרטים האלה מוסיפים לגלגנות על לגלגנות, הומור על הומור, נלעגות על נלעגות, עד הגיעו לשיא: — המעשה עם היריה מן האקדוח, המסוגל לעורר צחוק עד דמעות. הקסיר — מתחכם, מכרכר בהליכותיו ובדבורו, עם־הארץ ולא־עם־הארץ, פשוט אינו־פשוט, מגוחך בכל אלה, נלעג, ושיא הנלעגות שבו — אכילתו; אם יש בו משהו מן החיוב והחביב, פה ושם, — לא משלו הוא, אלא מן היער, המשפיע עליו. סלבה טובת־הלב, דתית־אדוקה, — אבל גסה, מכוערת, מרושלת־זוחלת בגופה ורוחה, חושיה המיניים “מושחזים” לפעמים, אבל כמה קהות בהם, כמה בחילה הם מעוררים. וטוב מאד שתאורה של סלבה תאור לגלגני הוא ולא, חלילה, רציני; כי על־כן אתה נהנה גם מזה; דודיק וגדלקה — מצטינים בשובבות משעשעת, יש בהם “חכמה” (במרכאות דוקא), יש בהם תמימות, אבל כל הויתם בספור היא הויה של צעצועים, של בבות, הייתי אומר. טביל החיט ואפילו אנטון שומר־היער, שדמויותיהם מוצקות מאד, גסות, יצוקות — מעוררים חיוך וגם צחוק בכל המסופר עליהם ובכל קוי־מעשיהם ופרטי דבוריהם; הם כאלו אטרי־יד־ימין, כמו רוקדים על צלחות־חרסינה, שבעיניהם הגסות הן רצפות־בזלת.

אלה הן כמעט כל הפיגורות אשר ב“ישוב של יער”, שהוא, אפוא, רומן הומוריסטי בקויו הגדולים־הכלליים; ואולם הקוים הנוספים, הפרטים הרבים, התאורים של אוירת ערב־המהפכה, ציור היער בעתרת מצביו־גוניו — מעדנים (מַרצינים) את ההומור הזה; ראיתו המיקרוסקופית של ח. הזז בספר זה — מדהימה ממש; תאורי היער הם אוסף של פואימות; כל צל ובן־צל, כל קול וכל בת־קול, כל ניד־אויר וכל בן־ניד שלו, כל גון וכל הד־גון — כולם באו על עצוב אמנותי מופלא.

“הופעות הופעות הופיעה הלבנה, מפצעת מבין לעננים. מהיהות של עשן מרופרף, הרגשים הרגשים של תכלת וזיו סהרורי, נישאו ומשכו על גבי פניה. חלוקים אלה מאלה על ידי חושך שמים כרוי ועמוק, החוירו עננים רכים תחוחים, ונחו. מרגע לרגע התחלחלה רוח בסתר, ומשהו דומה, יש בה ממשמע הלב, משכה במשיכת־רכוכים ערבה, ונעלמה מלחשה איה תוך עלה של אילן, ודממה…”

“משגיב בכוחו ודולק פרץ היער לפניו צוהל ומבוסם ירוק — פריסת מלכות ירוקה, גבורה ירוקה, אחוה ורעות ירוקה, תבלים וסממנים ירוקים, יצר הרע ירוק, וסבכי אנדרלמוסיה שתוית שמים וחמה ירוקים, ירוק ירוק לרחוק ולקרוב…”

“צרחה חמרה צריחות נרגנות. הרנוגה הנעימה רננותיה וחזרה; קראו קיכלים, עשבונית וזהבית קולנית, ועוד צפור אחת שצפצפה בקולה כמוציאה קול נשיקות מפיה, ועוד אחרת כמעבירה פקק מעל פי צלוחית…”

“משטיחי־גונים כתתו על פני העשב, נמללו ונמתחו ונמללו, זהב סנון בירוק חריע, ירוק חריע בכסף מחושל, ירוק של עין החתול בסמוק של עין הזאב וירוק כרכום באש מוצתת גפרית… כסופה, מוזהבת ומטווסה זרמה שלולית של אורה. נדלקה גממית של אש, נדלקה אחרת. ניצוצות ירוקים פרחו בין הענפים, נתלשו ופרחו, ניתזו וכבו”.

כל התאורים האלה אינם נראים כמובדלים מעצם הספור, אלא כחלק ממנו, הם כקשוטי־בית, העושים את טעמו של הבית וקובעים את אפיו; בלעדיהם הבית הוא בית אחר והם כשלעצמם שונים הם במסגרת אחרת, ותאורים אלה מתמזגים עם התאורים המפורטים של הליכות כל אחד מ“גבורי” הספור; תאור לתאור, שיחה־תאור לשיחה־תאור — מהם, לפי דרכו המיוחדת של ח. הזז, מצטרף הספור, שיש לו חוט וחוטים מקשרים ומהוים יחידה אמנותית.

מובן מאליו, שאן זה רומן, לפי הנוסח השכיח; אין הרצאת הדברים והמאורעות ברומן הזה כהרצאה ברומן של ל. נ. טולסטוי, או של פ. מ. דוסטויבסקי, למשל; אם כי גם “מלחמה ושלום”, אפשר לומר, בנוי פספס רחב של מקרים ותאורים רבים, אלא שאצל ח. הזז הדמיון קרוב יותר לסוג רומנים צרפתיים וגרמניים, ביחוד בדורנו האחרון. והלא סוף־סוף אין חוקים חמורים ליצירה ספרותית, וגם לרומן לא; אם הרומן נכתב בכשרון, אם יש בו דמויות, המתבלטות ומזדקפות לנגד עיניך, ואתה רואה לפניך אנשים בעלי נוהג משלהם, בעלי אופי מפורש, אתה מתרועע עמהם או בא עליהם בתרעומת, — הרי שמחברו יוצר הוא, המחוקק־חוקים לעצמו, אם לא גם לאחרים. וגם אפיו של הרומניסטן מתברר לך: — אתה רואה ונוכח, כי ח. הזז מגלה את הדברים המקופלים ומסתתרים בקמטים הדקים ביותר; הוא שומע את הניואנסים העדינים מעדין בלשונות בני־אדם (מכאן הצורך התכוף הזה לשמור על שטמפים שבדבור, על בטויים בלועזית, וכן המאמצים, שרבים מהם מוכתרים בהצלחה מופלאה, ליצור דבור שוה ודומה בעברית); הוא מעריך גם את חצי־הדבור, את כוחה של המלה המקוטעת, של המשפט המסורס, שהוא בעל טעם חדש וחשוב; ודאי משום שהוא עצמו בעל אופי הנו, יודע הוא להוקיר את אפים של האנשים האחרים ושל הדברים, כי הנה על־כן הוא נותנם לפנינו איש־איש על אפיו ואינו תולה בהם את טעמו ואפיו דוקא. כמה וכמה תאורים בספר “בישוב של היער” מצטינים בחד־פעמיות, ביחוד תאור ההתקשרות של בודניק המורה עם האכרים ביער, מתוך כונה להמרידם, להסבירם את ה“צורך” במהפכה, להטבת מצבם; יחס האכרים לבודניק, דבוריהם, לעגם הגס והבריא — מתוארים לא רק בעט אמן מופלא, אלא גם בהבנה בריאה, כמעט “גויית”; מבוכתו של בודניק לאחר שיחה זאת כמוה כטרגדיה, בצרוף קומיות, כדרכו של ח. הזז.


 

ד    🔗

עם הספור “בצלן של מלכויות” מחליף ח. הזז את רקע המהפכה וערב־מהפכה ברקע של תנועת התחיה הלאומית בישראל; גורמי התנועה הזאת, מטרתה — נתנים מתוך הערכה רצינית, מתוך הבנת התהומות בחיי הגולה, מתוך הרגשת כוחות הסטיכיה שקמה בחבנו, סוחפת וגורפת אל חופים רחוקים ומבטיחים, ששום פכח ופקח לא יעמוד בפניהם; ואלו “גבורי הספור הזה, החיוביים כשליליים, כרגיל: מגוחכים ונלעגים. גורליאנד, הזקן הטרגי־סנטימנטלי, ז’נט השובבה־נבוכה, ריימונד הפתטי־רציני — כולם כאחד מעוררים צחוק. מובן מאליו, שאין טפוסים אלה, לא בכללם ולא בפרטם, דומים, חלילה, לטפוסי “בישוב של יער”, או בספורים הקודמים, — אלא שההארה שוה; לא קשה להכיר בהם, אעפ”י שאפים שונה, מעשיהם אחרים ודבורם חדש, — שבני ספוריו של ח. הזז הם. אם כי מספור זה ואילך חל שנוי נוסף אצל סופר זה: — דרך ההרצאה נוטה נטיה פתאומית וחדה כלפי התאור הריאליסטי, ללא הזיגזג והרסוק והקטוע המכוונים בספוריו הקודמים. התאור והשיחה שוטפים־חלקים, לפעמים, אמנם, עד כדי אופי של צלום חדגוני־אפור; נדמה לי, שההפרזה בדרך זו מכוונת היא אצל ח. הזז, ואם כי, דבר זה מעלה היא, — אין הכונה מצילה את החלקים המופרזים ממשהו שעמום: — התאורים האלה נראים כמודבקים ומיותרים. מן ההפרזה הזאת והחולשה הזאת יש גם בספור קצר (קודם ל“בצלן של מלכויות”) — “עיר ובהלות”; ולא כן הדבר בספור קצר אחר (קודם ל“עיר ובהלות”) — “אשמנו”, שההרצאה שלו גם־כן קלה־שוטפת, אבל בלי ההפרזה הנ“ל, והיא משהו ממוצע, בין הדרך של “בישוב של יער” לזו אשר ב”בצלן של מלכויות"; ספור קצר זה, שאין בו גם מסממני ההומור הרגיל אצל ח. הזז, אבל יש בו מדה חריפה, ועדינה בכל־זאת, של אירוניה וסרקזם, הוא אחד הספורים המצוינים בספרותנו, לדעתי. תוכן הספור — פרעות בעירה יהודית; הדברים מסופרים כלאחר־יד, בלי הדגשה כל־שהיא; כמעט שאין תאור של אכזריות, של התעללות, של דם; רק שרטוטים קלים־דקים, ממש רקמת צללים בלבד — אולם אימה ופחד נופלת עליך; סיוט מהלך בין השורות; ביחוד בהכנס יהודי, לאחר הפרעות לבית־הכנסת, ומפלל, בכונות רבות: — “אשמנו” .


 

ה    🔗

וכמו שח. הזז התגלה עם ספוריו הראשונים כאמן רואה עולמות רבים, היודע לעצבם ולשמרם על בדילותם, על יפים בהם בעצמם, בעיקר — על הענין שבהם, כן התגלה עם ספוריו הראשונים גם כאמן הלשון, כבעל כונות מפורשות בלשון ספוריו, שהיא לא ככלי המשמש, אלא חשוב כשלעצמו; אין הלשון אצלו בחינת מקרה, אין היא רק נפעלת על־ידי תוכן הספור, אלא פועלת גם לעצמה ואפילו מפעילה; ח. הזז שש על מכמני הלשון, הוא אוהב את אפשרויותיהן השונות של המלים, של צרופיהן וצרופי־צרופיהן; ועל־כן הוא עושה בה ועמה מתוך הכרה וכונה. ואם בכל לשון וספרות מודעת חשיבות רבה ליוצר, המכיר את ערכה לעצמה של הלשון ברקמת יצירתו ואינו נוהג בה נוהג של מקרים ואפילו מקרים מוצלחים מאד, שיסודם באיזה אינסטינקט אמנותי, — הרי שחשיבותה של הלשון בספרות העברית מרובה יותר; כי לא יתכן בשום פנים להסיח עוד את הדעת ממצבה המיוחד של לשוננו, שהיא רובה ככולה שפת־כונה וחיים־שבדמיון ולא בת מטופחת המציאות ומסורתה, עם המצאות שהמציאות מנחילה לה, ושגם היא, בבוא תורה, נשכרת על־ידי הלשון, המשמשת אותה (את המציאות); היוצר העברי מצווה ליצור בדמיונו מציאות מזווגת ומזוגה עם הלשון הזאת, כי אם לא כן — שתיהן, גם המציאות המתוארת, או הדמיון־כמציאות, והלשון שלה — נדונות לדלות, שלא תתכן ביצירה ובאמנות. היוצרים העברים שהבינו לדבר זה ועשו מה שעשו מתוך הכרה ושקול־האפשרויות ובחירה ביניהן — רק הם יוצרים־אמנים הם; וח. הזז נאבק, מראשית דרכו בספרות העברית, עם הלשון, שדל אותה, תר את מסתריה, קרב את הרחוקים ורחק את הקרובים שבמושגיה, חשב חשבונות של טעמים, לטש, לטש ושכלל.

אין ספק, כי התאורים שרצה לתאר ח. הזז בספריו, השיחות שרצה להשיח את “נפשות” הספורים, האוירה שהתכון להקיף בה את המעשה — אי־אפשר היה לו לתתם בלשון העברית השכיחה; אותה אתמוספירה של מהפכנות, של שבירת כל הישים, של עצבנות ומבוכה, של שכרות מוחות והסתחררות בדבור — מן ההכרח היה שתמצא לה לשון מיוחדת; ולא רק בעברית, אבל לא־כל־שכן שבה; ועל־כן מובן מאליו, כי “פרקי מהפכה” ו“שמואל פרנקפורטר” משכו לעצמם תיכף־ומיד את חוט ההכרה והשפיעו בטחון, כי מספר עברי מקורי הוא ח. הזז; וגם “חתן דמים” על רוח־המדבר שבו, על השרב האכזרי הנושב מתוכו, שרב ממש ושרב מושאל לדמים הרותחים בעורקי דרי המדבר, — לא רק מן העובדה המסופרת ומתאור המסבות באו, אלא במדה גדולה מן הלשון המיוחדת של הספור, מאופן הכתיבה שלו. והוא הדבר, כמובן, גם לגבי “בישוב של יער” ולשונו העשירה, הגמישה, הדשנה, הצבעונית, ואפילו הססגונית. מעלה, מעלה גדולה היא לח. הזז הלשון הזאת, דרך הכתיבה הזאת, הכרת הצורך בכך ומדת יכלתו הגדולה.

ואף־על־פי־כן אין להתעלם מן הסכנות האורבות למתיחס יחס מיוחד זה אל הלשון; ממקצת מן הסכנות לא נמלט גם ח. הזז; כי הנה רואים אנו אצלו, שהטפוח בלשון הופך במקומות רבים להצטעצעות בלשון; ממש כהצטעצעות ב“גבורים”, כהנ“ל, — והוא פגם; כי כשם שאין להמעיט בערכה של הלשון ואסור לדונה בחוסר יחס — כן אין להפריז גם בערכה ולעשותה, כביכול, מטרה לעצמה (דבר האפשרי, אולי, פעם ביובל ביצירה מיוחדת, הבנויה בפרוש לשם־כך); כי בדרך זו סופה של הלשון להסיח מדעתו של היוצר את ה”נפשות" של יצירתו — האישים, העובדות, תאורי־הטבע — והוא עלול להקריב, שלא מדעת (וגם מדעת — וזה עוד יותר רע) קו מקוי ה“נפשות” הנ“ל לשם קו מוצלח חדש בבנין הלשוניי של היצירה, — ודבר זה לא יתכן בשום פנים, אלא אם־כן זוהי יצירה מיוחדת במינה וטעמה הפוך: הלשון היא ה”נפש" הפועלת וה“גבורים” הם בחינת לשון ל“נפש” זאת (הלשון). ואלו בדרך כלל על לשון הספור (אם עשירה ואם עניה לפי הכונה המכוונת), להיות מובלעת ברקמת הספור ולא למשוך את לבו של הקורא, אלא אם כן הוא עצמו מיודעי ח“ן. בספוריו הראשונים הדגיש ח. הזז את יכלתו בלשון וסגנון, ואם־כי הוכיח כי עשיר הוא ויודע את סודות הבטוי של רחשים, ריחות וצבעים, בכל־זאת הגדיש את הסאה; ולא רק אנו רואים ומכירים בדבר זה, — גם הוא הבין ושנה מטעמו והנה הוא מצניע את לשונו ויכלתו בה; כמה קטעים מספרו “חלוצים” כתובים מתוך כונה בלשון פשוטה מאוד, בהרצאה שוטפת מאוד, אבל שוב יש בה מן ההפרזה, — הפעם הפרזה של רפיון לשון; אכן, יש “קטעים”, כגון “דרבקין”, “גימטריות” ועוד, שבהם מצא ח. הזז את שווי־משקלו הלשוני והריהם קטעי פרוזה למופת ממש. ודאי לי, כי חולשותיו של ח. הזז בענין סגנון ולשון, לפי הבנתי הנ”ל, באות רק משום שעדין הוא מחפש ואינו מתעכב ועושה לפי טבעו וטעמו עמו; נדמה לי, כי הוא שבוי בכל פעם בידי רצון חדש שלו ונמצא שלא רצון לשוניי אחד לו, אלא כמה וכמה רצונות, שלא כמו בדבר עולמותיו ואישיו בספורים, שהם שלו בהחלט והוא מעצבם רק לפי טעמו וראיתו — משום־כן כל־כך מענינים וחשובים הם. כל הטפוסים בספריו של ח. הזז — תמיד תכירם, גם אם לא יהיה שמו המפורש קרוי עליהם, כי קו־משותף להם, אם כי, כאמור, כל אחד מהם בעל אופי שונה הוא; שמואל פרנקפורטר, בודניק, הקסיר, דרבקין, מורושקה וכו' וכו' — אישים חיים הם, שאת פגישתך אתם אתה זוכר בענין; את לשונו של ח. הזז בכל ספור וספור תזכור גם־כן ותדע להעריכה, אבל לא תכירה בספורים, ששמו לא יקרא עליהם, כי אין קו משותף, ברור ומפורש, שישא עליו את חותמו של ח. הזז בלבד.