כל ספור משבצתו קבועה ומהודקת היטב. אין לגרוע מתוך המשבצת שמא תתפורר כולה ואין להוסיף עליה, כי לא תכיל. זעומה מאד היא צורת המונולוגים בספר זה. אין רשות הדבור לגבוריה של בארון. וגם המחברת בעצמה ממעטת דברים. עיקר כוחה בפרספקטיבה הרחבה, הרחוקה, הנחשפת מתחת לתו מכחולה. וסממנים מיוחדים לה: קו לקו והרי גבור הספור לפניך בכל קומתו. יש ונדמה לך, כי אזמל בידי הסופרת. היא עושה נתוחים ביד נאמנה, ברם, אין מוגלת הפצע ודמו זבים מנתוחיה של בארון. לא מתוך בחילה מנתחת היא את “השומן” של שמעון מירקין ופסח רובינזון. פצע הוא בגוף האנושיות ולנתוח הוא זקוק. הן סוף־סוף גם שמעון מירקין בעצמו הרגיש “כי — לא טוב”…
ואין זה מקרה, אולי, שמתוך קריאה בספר תוקפך הרושם, שאתה בבית־חולים. חולי גוף, חולי רוח, חולי עוני וחולי… עושר.
דוגמת רופא אין דבורה בארון מטפלת בבריאים. הטפול בהם בא, בעיקר, מתוך דאגה וכאב לחולים, לפצועים. אולם דאגה וכאב עצורים, מתחפשים מתחת לקרום של שקט, של שויון־נפש… ולא להכמיר את רחמיך רוצה בארון ב“שפרה” בעלת “העינים הבהירות ושתי גומות של חן בצדי לחייה ועור פניה כל כך צח ועדין” המוכרחה לעזוב את בנה בן החדשים והולכת לאמן את ילד הגביר. להפך — מולידה היא בך הרגשה טובה, צמאון למפעל, לרפוי. ולא רק לרפויה של שפרה עצמה…
יש בספר של דבורה בארון עוד סוג של ספורים — תמונות מההוי היהודי בעירה הליטאית. כקרוצים מאבן הם הפרצופים הללו.
היהודי של שלום־עליכם מספר על חייו, על ענויו, על ששונו. מנדלי הוא בא־כוח של גבוריו ומדבר בעדם.
בספוריה של דבורה בארון, כאמור, אין רשות הדבור לא לגבוריה ולא למחברת עצמה. היא מתארת, מקרצת פסלי אבן ומדובבת אותם באלומם.