א    🔗

השיר העברי מונה קיום ארוך ואף על פי שדרגות התפתחותו שונות ומשונות והוא מופלג בחלופים של צורה ותמורות בתוכן — הרי קו ההשתלשלות ברור וכמעט נראה־לעין, ואפשר אפילו לקבוע ולצין שיש ויש מסורת לשיר העברי, ולא כן הדבר לגבי הספור העברי, שאין עוד עליו עול של עצמיות לאומית, לא בתוכן ולא בצורה, ועד היום הוא בבחינת נוצר־והולך, פעם מושפע מספור בלשון אחת באירופה ופעם שניה מספור בלשון אחרת, דומה ואינו דומה; הטעמים והנמוקים לכך ידועים ומפורסמים ואין לחזור עליהם כל פעם שמדובר בנושא זה; ואולם, נראה לנו כי יש גם טעם נוסף אחד ואין הוא דוקא רק בבחינת טעם־לואי, אלא עיקר אחד מן העיקרים: — חוסר הידיעה של ההיסטוריה החמקמקת של הספור העברי, כי אלו נחקרה ונכתבה ההיסטוריה הזאת — היתה מוכיחה ומורה שגם סוג אמנותי זה בתוכנו אינו יתום ממסורת לאומית, מסימני־הכר וקוי־אופי עבריים, אם כי הם נחבאים אל הכלים, נרמזים ונחלשים בלבד ואינם ידועים בשער בת־מספרים; וכי יש ספק בדבר, כי אלו היתה הכרה בלב המספר העברי שגבולות הספור בלשוננו אינם הפקר לכל השפעה זרה ומוזרה למקוריותנו, וכי לא כל מספר צעיר הנו “קולומבוס” שממילא, מתוך שהוא כותב ספור “ראשון” על נושא זה או אחר או בצורה מן הצורות הישנות או החדשות, המקובלות בעולם הפרוזה הלועזית, — לו היתה הכרה כזאת, אנו אומרים, כי עתה היה חש אחריות נוספת לאמנותו בסוג זה ונושא את עולה אם מדעת ואם שלא מדעת; וגם זאת יש להבין ולהחשיב: — אינה דומה שרירות־מעשה מחמת חוסר תחומים וסיגים לשרירות מתוך חששות ופחדים מעבירה על תחומים וסיגים קימים, לא בעיני העושה עצמו ולא בעיני הרואים זאת; ולאחר־מכן חשוב עד מאד: האם יש אפשרות לחזור בתשובה או שאין אל מה ואל מי לחזור, כביכול; ואין כל ספק בדבר, כי הפרוזה העברית בכללה ואף הספור בתוכה — יש להם תחומים משלהם וסיגים כל שהם, שחובה לשרטטם פעם ולצינם בפומבי, כדי שידעו הצריכים לדעת שאסור להבריח ואף לברוח מעבר להם, בלי טעם נשגב ומיוחד מאד.

ב    🔗

ומי שיעמוד ויבחון את הספור העברי החדש, — ודאי לנו שימצא כי המספרת דבורה בארון היא מן המעטים ממעט ומן הטובים בטובים אשר ידעו או אשר חשו כי יש טעם לאומי לפרוזה עברית וכי יש לעמוד בו קודם כל; אכן, המושג העברי המקורי ששמו “מוסר־השכל”, מלועג מאד אצלנו והנו בחינת חסרון ופסול, אלא שלנו ברור מאד, כי עוד תוחזר עטרתו של מושג נאצל זה; והמושג הזה הן דומה עכשיו לחוסר־החן שאנו מרגישים במושג הלועזי “טנדנציוזיות”, שהכל מנערים את חצנם הימנה, אם כי חזרו וחוזרים ומבקשים להבדיל בינה לבין הטנדנציה, שאיננה עוד מגרעת מוחלטת; כלומר: — מסבירים ומלמדים כי גם היא, הטנדנציה, חלק לא־קטן ולא־מבוטל היא בבנינה של יצירה ובמהותה; הה, מה סמלית ומה נבונה, בלי לדעת זאת, היא השאלה הראשונה ששואל כל אדם יהודי מן העם לאחר שקרא יצירה ספרותית מן היצירות: “מה כונתו בזאת?”

ולדבורה בארון תמיד־תמיד יש כונה בספוריה, כונה מוסרית גדולה, כונה יהודית נאצלה; ואעפי"כ — ראו פלא! — אין ספוריה לקויים, חלילה בטנדנציוזיות, ואין הכונה פוגמת במאום ביכולתה האמנותית הגדולה ואין היא נבלמת אף כזית על ידי כך; כאן מספרת בת־רבנים אצילה! כאן כותבת אשה עבריה חכמה, למדנית, בעלת עין פקוחה, אבל מליאת אהבה לבריות ורחמים גדולים מני־ם לסובל ולנענה, למדנית ושרה בת־טובים גם יחד! ספוריה נושאים עליהם חותם של רצינות ההלכה ואוירתם היא כאוירת דין תורה, אבל אותה שעה עצמה אינך חש כאן את היחס של נתבע בלבד, אלא של תובע שהוא גם נתבע, משום שהוא נתבע — הוא גם תובע; בתוך הרצינות, בתחומי כובד הראש — כל כך הרבה עממיות, ובאילו כלים נקיים יוצרת המספרת הזאת, ישנים־מסורתיים וכל כך חדשים, מודרניים בפירוש; ויותר מזה: אתה מוצא כאן בכפיפה אחת, גם כונה מראש וגם אמנות לשם אמנות, באיזו מזיגה יפה וטובה:

“הוא עוד עומד היה בקטטה, שנפלה ביניהם בצהרי השבת, וכבר הסיר מעלי את המעפורת, החליק כה וכה את ראשי במברשת ואמי, לאחר שסרקה אותי, נשפה בפיה על צוארי כדי להפריח את שיירי השער. ובהרגשת נועם מנשימת־עדנים זו, עם העוגה ביד, יצאתי החוצה” — — —

— — — "הן אמי היתה זאת אשר עליה נסמכתי, שבטחוני בה היה לי למשען עוז, אשר אתה לא החשיך החושך לי, וכל אימה לא ביעתתני, יען כי ידה, ידעתי, אמונה לי ודיבור פיה תורת אמת.

והנה עמדה והפכה הכל כהפוך את הכוס המלאה. עשתה קנוניה עם האיש הזר, וגם נתנה לי לשם תפישת הלב את עוגת הפרג המתוקה" — — —

“תרמית” שם הספור הנפלא הזה, ותכנו התנגדות לתרמית גם כשכונה טובה יסודה, גם כשהאם עושה זאת לילדתה; וזוהי פנינה אמנותית, פרק פרוזה מלוטש; בעל מסגרת חתוכה היטב והכל משובץ בה שבוץ של חן ושבוץ איתן; יש כאן ספור־המעשה ויש נתוח פסיכולוגי עדין ומצומצם, ויש ציורי דיוקן ותאורי טבע והרצאה של מצב, והלשון — עברית שרשית, יונקת ממקורות וחפשית לעצמה, עצמאית ואישית כל כך, לא מצטעצעת, לא משתעשעת, ואף על פי כן — עד מה מתובלת, סמוקה מדם ומנפש חיה ופועלת.

וכך, או כמעט כך, בתוספת גונים ובשנוי תוכן, ובשמירה על עיקרים — הם כל הספורים בספר “שברירים” של דבורה בארון.