לוגו
נְכַבְּדֵהוּ בּשְׁתִיקָה!
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לָמָּה שַׁתֶּם עַל נָוִי.

(“שחה נפשי”)

נתאזרח בתוכו מנהג, לכתוב כתיבת־מצוה על ביאליק. כל מי שהציץ בפניו מאחורי הגדר, מצייר לנו את דיוקנו וכל מי ששהה במחיצתו רגע כמימריה, מספר זכרונות. אין צורך אפילו לקרוא את שיריו ומסותיו, גם בלאו הכי אפשר לכתוב מאמרים ולהרבות להג. וכך בא לעולמנו מבול של מליצות שדופות, המאחיזות את העינים כאילו הן הערכות ספרותיות. כל העתונים, השבועונים והירחונים וכל הפיות מלאים כל הימים שירות ותשבחות, שאינן אלא “שפך מלים נבובות”. נוכח ה“בקורת” הזאת חייבים אנחנו, לכבוד ביאליק ולכבודנו, להתקין תקנת שתיקה לשנים מספר, כמין שביתת הקולמוסין, שהטיפול בנושא ביאליק יהא אסור בה, לפחות בכתב.

מעטים הם המשוררים שזכו לשם ולתהלה, להערצה ולהכרה כללית כביאליק. ספרות עצומה, ספריה שלמה, נוצרה עליו. בכל הלשונות האירופיות כתבו עליו ותרגמו מיצירותיו. הכל הגו בו, הכל זמרו לכבודו, ואילו אגרנו וכינסנו את כל מה שנכתב וננאם והורצה עליו היינו יכולים, אמנם, למלא בו אצטבאות גדולות, אך ספק רב אם לאחר ניפוי קל היה נשאר אחד מששים, שיש בו גרעיניות, יופי שבאמת ואמת שבתוכן. רוב הדברים אינם אלא התחרות במתן תארים. כל הכנויים והשמות, המסמנים בעברית ובלועזית גדלות, גאונות ואישיות נעלה, הוצאו מן הנרתיקים ונקבעו במאמרים במקום ההערכה עצמה שלא באה. אך מועטת היא הבקורת האמיתית המסבירה את ביאליק והקובעת את ערכו לא בקילוסים ושבחים סתמיים, אלא במיצוי יסודות יצירתו ובגלוי מקורו וכוחו. שלושה מיני כותבים היו: א) הכותבים לשם בירור האמת וחינוך הדור, ואלה אנשי עליה מועטין; ב) הכותבים מתוך כונת חנופה והתרפסות, והמה מרובין; ג) הכותבים מתוך הסכמה כללית, באין להם דעה משלהם, ואף אלה מנינם גדול.

והנה ברור, שדברים שנכתבו לשם האמת הפיוטית והאמנותית ויש בהם משום הסבר או בקורת, ערכם שמור לדורות, בין שנכתבו בתחילת פרשת יצירתו, ובין באמצעיתה או בסופה. אלה טעונים בלי ספק כינוס וריכוז. אולם כת החנפים, שמעולם לא העמיקו חקר בעצם דברי היצירה ורזיהם, אלא הסתפקו בפיזור שבחים, מן הדין הוא שלא השאירו אחריהם אלא תלי תלים של נייר מטוּיט. ואין צורך לומר, שגם חסרי הדעה העצמית לא סייעו להבנת המשורר ויצירתו. – עוד בחייו חשים היינו כיצד משמש ביאליק נושא קל למחוסרי נושאים ואמצעי להתחיל בו את הקריירה הספרותית. היינו עדים לכך, כיצד הלכה ונקלעה סביבו מקלעת עבה של הבלים ותיפלות, כיצד נטפלה להקה גדולה של מבקרים ומביני־שירה־כביכול לאותה תופעה אישית וספרותית כבירה.

ואעפ“י שודאי הוא, כי כל העֲרֵמָה הזאת של מאמרים וסיפורי מעשיות תיאכל ע”י מקק הספרים, זה השליח הנאמן להשגחה העליונה של הטעם האוביקטיבי, ואעפ"י שברי הוא, כי לא ישאר ממנה שריד ופליט – חובה היא לעצור את מגפת הכתיבה הזאת, שסכנות מרובות בה. כל האותות במשך שנת האבל מראים, כי אכן יש עדה גדולה של אוחזי־בקולמוס, המבקשים להמשיך בשקידת־יתר את מלאכת “ההערכה” הזאת. ואם בשעה שביאליק היה חי היו הללו מחוים לו קידות והשתחווית לשם חנופה, הרי עכשיו רבו הכותבים ומספרי הזכרונות לשם הבלטת עצמם וחין־ערכם: ראו, מי אני! בעצם לא ביאליק העיקר, כי אם המספר עצמו. הוא עומד במרכז הזכרונות וחשיבותו שלו צריכה לעשות עלינו רושם. ומכיון שמאות אלפי אנשים נפגשו עם ביאליק וזכו ממנו למבט של חסד או רחמים, יוכלו אלה להעסיק אותנו מי יודע כמה שנים. אחד יספר לנו על טיול עם ביאליק בפרדס השירה ואחד בפרדס ממש, השני יתאר לנו בפרוטרוט כיצד טפח לו על שכמו, השלישי יגלה לנו ממסתורי נפש המשורר, שהוא, כותב הזכרונות, היה בן־בית בתוכה, והרביעי ימסור סתם מימרות וחכמות מפיו ובשמו. ויש חשש גדול ומבוסס שבכל יום־זכרונו, וגם במשך כל ימות השנה, ישפיעו עלינו שפע של הערכות וזכרונות כאלה עד כדי מחנק ממש.

ברם, לא לאלה בלבד יפה תקנת השתיקה, אלא גם למעטים הטובים, שכונתם ומעשיהם רצויים. ולא מחמת שהכל נאמר כבר על ביאליק ואין להוסיף עליו; אדרבא, יש להניח, שההערכה על ביאליק בה' הידיעה עוד לא נכתבה והיא ממתינה עדיין לאמן שיכתבנה. אך גם זאת ניתנה להניח, שהיא לא תיכתב עכשיו. דרושה דיסטנצה מסויימת של זמן, אשר תתן את האפשרות לראות את ביאליק, חייו ויצירתו ראיה שלמה ולהשיגם השגה מלאה. גם עובדת היותנו סמוכים ליום מיתתו אינה מגבירה את יכולת ההערכה האמנותית הטהורה. מן ההכרח הוא שיצטללו מעט הלבבות והמוחות ומרחק הזמן יעשה את התקופה שבה פעל ביאליק נוחה יותר להסקר סקירה כוללת. או־אז נעריך אותו מתוך אספקלריא חדשה ומאירה.

ההצעה להפסיק פרסומן של “כתיבות” על ביאליק, לפחות לחמש שנים היא חובת כבוד לנו. תהא זאת כמין תכנית־חומש לשתיקה ולהרהור ולריכוז. בינתים נקרא את ביאליק, נחדירו לבתי הספר ולעם ונטעם את טעמו האמיתי בלא אותה לויה של תקיעות שופרות ושברי־תרועה. ע"י כך נמנע את “הטוב” מן הבעלים האלה, שנכוו מחופתו של ביאליק בהיותו בחיים, אבל אספו את צפרניהם ופחדו לומר מלה של גנאי. אולם לאחר שהארי מת, הם מתחילים מגיחים מן המאורות. מלבד המעשה הבלתי מוסרי וחוסר כל כבוד עצמי שיש בכך, עשויים אלה להביא שחיתות של כתיבה וטעם לתוך עולמנו. – העיסוק האמיתי והמעמיק בכתבי ביאליק עוד יבוא ובלי ספק עתידים עוד להתגלות ערכין ומחוזות חדשים ביצירתו, אולם הוא צריך לבוא ויכול לבוא רק לאחר תקופה של דממה, לאחר שתיפסק אותה שיגרה של הערכה, כמצפה את עולמנו וגורפת בשטפונה גם את הקומץ של דברי טעם ויופי. בדממה זו ישתחזו קצת המוחות והקולמוסים של אמת, ועושי הפלסתר והזייפנים יתכסו במשאון.