וואַל, אַרדאֶש1 23/7/1939 🔗
עמית וידיד יקר,
קראתי את מכתבך במלוא תשומת-הלב שראויה להינתן לרעיון החשוב שהצעת בו, הן בשמך הן בשמו של מר מארקוביצי-קליז’א2. גם בעיני אין ספק, שתורכיה החדשה, לאחר שהשלימה את מפעל הקימום הפנימי, תנסה בקרוב להחזיר לעצמה (כמובן, בצורות אחרות וטובות יותר) את תפקידה המסורתי והטבעי כמרכז של הקרנה מדינית כלפי עמי קדמת אסיה. מכאן ואילך, ברור שאין לדבר על כוח-השפעה בעל בסיס דתי, אלא בעיקר על השפעה, שמקורה ביתרון-מעלתה התרבותי של תורכיה, בפרסטיז’ה הצבאית שלה ובבגרותה המדינית והחברתית.
מצד אחר, דומה שמצרים (אשר התקדמה אף היא במידה ניכרת בדרך המודרניזציה בעשרות-השנים האחרונות) שואפת לתפקיד מקביל במה שנוגע לחצי-האי ערב.
הנני שותף לדעה שהובעה כה היטב במכתבך, לאמור: שתי מגמות אלו אין לראותן כלל כבלתי-ניתנות להשלים ביניהן, ויש לקדמן בברכה כערובה רבת-חשיבות להתנערותו של חלק זה כולו של כדור-הארץ.
מצד אחר, דעתי כדעתכם, שבלי תרומת הגורם היהודי תהא תמונה זו לקויה בחסר ומאמץ זה יהא נדון לכשלון; ואילו אמנה שתקשר את שתי המעצמות המוסלמיות עם המדינה היהודית של ארץ-ישראל (ולה מקור יניקה בכוחות הרוחניים והחומריים של תפוצתנו העצומה), יהיו לה, להפך, כל הסיכויים להבטיח לעצמה, תוך שיתוף-פעולה הרמוני ביניהן, השפעה מכרעת בהתפתחותו של המזרח הקרוב.
הנה כי הן, אנו תמימי דעים, שאמנה כזו תוכל לקום בלי לפגוע בשום אינטרס חיוני של הדמוקרטיות המערביות הגדולות או של האוכלוסים הערביים; גם לא תהא בכך פגיעה במעמדה של לבנון, אותו מעמד sui generis3 אשר לכולנו ענין בו.
הריני כותב, כמובן, בשמי הפרטי, ואחריות הדברים עלי בלבד; אולם דומני שרעיונות אלו, ביחוד ההרגשה התורכופילית והחפץ לראות את תורכיה בראש חבל-ארץ זה של אסיה, אשר היא מרכזו הטבעי, כפר פשטו במידה רבה בחוגים היהודיים.
ברכות לבביות
ז. ז’בוטינסקי
3/9/1939 🔗
ידידי,
ברוך בואך; וישמרך האל, בביתך, או בקסרקיטון או בחזית.
אם אתה נמצא בפאריס, אבקשך להקשיב בתשומת-לב יתרה לדברים אשר הלפרן עומד להרצות לפניך. זוהי תכנית בעלת חשיבות יתרה; ואם תתגשם, אעמוד על כך – גם לפניך וגם לפני השלטונות, שתשתתף בה בפועל.
ברכותי מקרב לב לכל משפחתך
ז. ז’בוטינסקי