לִפְנוֹת-עֶרֶב / מרדכי צבי מאנה

בֵּין הַנְוֵי עָבִים קַו שֶׁמֶשׁ זוֹרֵחַ

מִקַּצְוֵי יָם אֵלַי אוֹרוֹ שׁוֹלֵחַ,

עוֹד רֶגַע – נָגְהוֹ יֵהָפֵךְ לְאָמֶשׁ;

לִבִּי לִקְרָאתִי הִתְעוֹרֵר מִתְּנוּמָה

הֵקִיץ לִתְחִיָּה טֶרֶם יֵרֵד דּוּמָה,

טֶרֶם יִכְבֶּה כִּשְׁבִיבֵי הַשָּׁמֶשׁ.

אַט אַט קַרְנֵי אוֹר יֵאָסְפוּ בָּעֲרָפֶל,

צִלְלֵי עֲרָבִים עָטוּ רוֹם גַּם שָׁפֶל,

עוֹד רֶגַע – יִפְרוֹשׂ הַלַּיְלָה צַלְמָוֶת;

לִבִּי עוֹד יִדְפוֹק, עוֹד יִסּוֹב בִּי דָּמִי,

אַךְ צִלְלֵי שַׁחַת יַחְשִׁיכוּ עוֹלָמִי

עוֹד רֶגַע – כָּלִיל תֹּאכְלֵנִי עַצֶּבֶת!

אב, תרמ"ב.