יש לה אור בעיניים, והיא גרה בתוך ואדי.
לא טוב לה, וגם לא רע לה. לא טוב לה, מפני שיותר טוב כבר לא יהיה לה בחיים. את כל המילחמות שאפשר לעשות היא כבר עשתה. יותר ממה שהשיגה לא תשיג.
היא גם לא מקווה שיהיה לה יותר טוב. היא השלימה עם זה, ולא איבדה את האור בעיניים.
וגם לא רע לה. מפני שכמה שלא טוב לה בוואדי, בבית הרעוע, בסביבה העניה, המוזנחת, שכוחת האלוהים. היא שתלה מסביב לביתה 80 עצים.
היא אומרת ששתלה אותם כדי שיהיה קצת קריר בבית, כי יש שם שמש ואין שם רוח, בתוך הוודאי. והיא אומרת שהיא שתלה אותם, כדי שתדע, אף־על־פי שלא הגיעה לשום דבר, שהיא היתה על האדמה הזאת.
והיא מוסיפה ואומרת, שיש אנשים שלא שתלו כלום, רק הרסו.
כל מה שהיא רוצה זה להישאר במקום שלה, בוואדי העני שלה, עם העצים שלה, ועם הגדר שהיא סיידה בלבן, שהוא צבע השלום.
אני לא מאמין שיתנו לה להישאר שם עם העצים שלה.
אני חושב שיום אחד יבוא פקיד עם תיק ויעקור אותה משם.
הפקיד עם התיק יעקור את שמונים העצים. הוא יהרוס את הבית ויגלח אותו, והוא יעביר אותה, במיקרה הטוב, למקום שאין בו עצים ואין בו מקום לשתול עצים, רחוק רחוק, בשכונת עוני שבה לא היא ולא העצים שלה ידקרו את עיניו של הפקיד. הפקיד לא יכול לראות עוני תחת העיניים שלו. הוא עוקר את העוני ושולח אותו רחוק למקום ששם לא רואים אותו.
האשה מהוואדי תסלח גם לפקיד, כמו שהיא סלחה לחיים בכלל, שלא נתנו לה להגיע רחוק. היא לא תצרח ולא תהפוך שולחן. היא תלך משם, תסתכל בפקיד עם התיק בעיניים שלה, המלאות אור, ותסלח לו.
היא כן. אני לא. מפני שאני עוד לא הגעתי למדרגה שלה. אולי לא סבלתי מספיק בחיים כדי להבין שהפקיד לא אשם, מפני שהוא מכונה מפלדה, שכל מה שהיא יודעת זה לגלח, ואי אפשר לכעוס על מכונה. ואולי לא סבלתי מספיק בחיים כיד לדעת, שגם אם כל מה שנשאר לך זה כמה עצים עם צל, גם את זה יקחו ממך. לכן אני לא קדוש.
.jpg)