הֲלֹא תִּשְׁמַע קוֹלִי, זֶה קוֹל בִּתְּךָ אָהַבְתָּ.
דְּבָרַי אֵלֶיךָ לֹא יֹאבֵדוּ.
הֵן רַק פַּרְגּוֹד-שֶׁל-עֲרָפֶל בֵּינֵינוּ,
וְאִם כָּבֵד הוּא.
לֹא עוֹד תִּרְאֵנִי, אַבָּא, בִּשְׁעוֹתַי-סוּפוֹת? — —בְּיוֹם כְּלוּלוֹתַי — הֶאְדִּים אָז שְׁחוֹר-הַלּוּחַ —
לְעֵת הָסֵב קְרוּאַי אֶל הַמִּשְׁתֶּה,
אַתָּה בַּמְּבוֹאוֹת הִלַּכְתָּ כְּשָׁכוּחַ.
חָמַקְתִּי מִקְּרוּאַי, אֶל קוֹל בְּאַפְלוּלִית הַגָּן.אֱלֵי שְׁבִילָיו, אוֹתְךָ עוֹד לֹא שָׁכָחוּ.
כַּף-הַמַּנְעוּל הִרְעִידָה לְעֵינַי —
הֵן זוֹ יָדְךָ עַתָּה עָלֶיהָ נָחָה.
וּבְיוֹם חִשַּׁבְתִּי הִשָּׁבֵר, כַּכְּסַפְסַףבְּשַׁלַּח הַסְּעָרָה בּוֹ כַּפּוֹתֶיהָ —
"קָחֵנִי-נָא, אָבִי — קָרָאתִי עַל הַסַּף
צוֹנַחַת — קְחָה בִּתְּךָ מִזֶּה, קָחֶהָ!"
קוֹלְךָ לְבוּשׁ-שְׁחוֹרִים וְאֵין דִּמְעָה,נָגַע בִּי כִּנְשִׁימָה דוֹמַעַת:
"תָּמִיד, יָדַעַתְּ שַׂשְׂתִּי לְקַחְתֵּךְ לְמַסָּעַי,
אַךְ לְדַרְכִּי לֹא תֶּאֶרְחִי, בִּתִּי, הַפָּעַם.
לְכִי אָרְחֵךְ, בִּתִּי, אַךְ בִּלְעָדַי.דּוּמִיּוֹת לֹא חִלְּלָן קוֹל צַעַד, לָךְ נָכוֹנוּ.
מְחַכּוֹת, קוֹלָן כִּי תִּהְיִי.
עוֹלָל אֶחָד רַק לָךְ לִבְכִי וּלְרֹן הוּא".
הָלַכְתִּי, אַבָּא, כִּדְבָרְךָ, בִּלְעָדֶיךָ.וּרְאֵנִי, שֶׁאֵינִי בּוֹדֶדֶת — —
הֲלֹא תִּשְׁמַע אֶת קוֹל בִּתִּי אָהַבְתִּי?
הֲלֹא הִיא צוֹחֲקָה, הַנְּכֶדֶת!
תש"ז