לוגו
פרידה מסנטה קתרינה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בלילה האחרון נערך הקונצרט. דודו על הצ’לו, עודד על החליל, מאריה־איזבלה עלי כינור. היידן, טלמן. באך.

את העמק הנעלם, לרגלי הקאפלה הנעלמת, בחרנו מבעוד יום. היו עוד עמקים, ועוד נשוב אליהם, אבל בזה בחרנו. האודיטוריום המושלם ביותר על הר חורב, משמאלו של הר האלוהים.

לאורך השביל התלול הקשה, הנחסם מדי פעם בגוש גרניט הדורש עקיפה מפרכת, הצבנו לפידים בוערים. עלינו אל העמק, בפיסגת ההר המתנשא ל־2168 מטרים מעל פני־הים. חיכינו לירח המלא שיעלה מעבר לרכס. הוא עלה.

העמק היה סגור משלושה עברים במצוק תלול חלק זקוף של גרניט אדומה קשוחה ורק צידו הרביעי היה המעבר התלול הצר שבו עלינו.

קודם שרנו סתם. מישהו הביא גיטרה. אחר־כך היתה המקהלה, בניצוחו של אריה לבנון. אחר־כך היה הקונצרט.

אחר־כך היה שקט, ושעה ארוכה ישבנו בתוך השקט הזה.

חשבנו על מה שאפשר לחשוב במקום כזה בלילה בשנה כזאת בתקופה כזאת ובידיעה שכל זה יותר לא יהיה והנה אנחנו רואים כאן את הקולות ושומעים את הדממה הדקה ואנחנו מכאן נלך ורק הנצח הזה יוותר אחרינו.

אחר־כך התפזרנו על־פני הסלעים והגבים והעמקים. לישון.

הגמלים רבצו בתוך החושך והעלו גירה קצובה.

שלום לך הר חורב, שלום לך הר האלוהים, שלום לכם מרומי סיני, מקום שאין כמותו על־פני כל כדור הארץ ובכל ההיסטוריה האנושית, המקום שממנו נשלחה הקריאה הנוראה שעד היום לא נענתה: לא תרצח.

בבוקר ירדנו למטה במדרגות ובערב כבר היינו מסובים מסביב לעגל הזהב.


 

ספספה    🔗

יש מידבר של חול ויש מידבר של אבן.

רכס התיה, שתחתיתו אבן חול נובית אודמה וחלקו העליון אבן גיר, מפריד בין צפון־סיני החולי ובין מדבר האבן התלולה של דרום־סיני.

יש אבן שחורה ויש אבן אדומה. האבן השחורה היא אבן וולקנית והאדומה גרניט. מהאבן השחורה אפשר לעשות אדמה. האבן האדומה קשה מאוד, אך לא בלתי־אפשרי. על מרומי הספספה ראינו איך בני־אדם עשו במו ידיהם אדמה פוריה מאבן אדומה.

הצוקים של מרום סיני הם צוקים הירואיים, תלולים, נשגבים. מי שמגיע אל פיסגת אחד הצוקים האלה, רואה מסביבו מרחבים אין קץ. והמרחבים אין קץ זרועים צוקים שמראש כל אחד מהם מרחבים אין קץ. הספספה הוא היחיד במינו בין הררי סיני שממנו אין רואים שום דבר. אין מרחב, אין אופק. מהספספה, הלא הוא הר חורב. רואים רק את עצמו. לאן שלא תלך שם, תמיד אתה מוקף.

על כן נהרו הנה המתבודדים.

כאשר אתה עולה הנה להתבודד אתה בוחר לך עמק.

אין לך מה לאכול, כי על ההר הקרח הזה אין אדמה. אם אתה רוצה אדמה, עליך ליצור אותה.

אתה נכנס לתוך נקיק לגור בתוכו, או שאתה בונה לך כוך קטן מאבני המקום. אחר כך אתה לוקח לך עוד מאבני המקום, ומקים סכר לרוחבו של העמק שבו בחרת להתגורר.

כל העמקים, “פארש” בערבית בדווית (פארש הוא כל דבר פרוש – מיזרן, מצע של אבן), דומים. ההר כולו, שהוא מיקשת סלע אחת בת מיליוני טונות, מחולק בפיסגתו לעמקים שכל אחד מהם הוא תשתית של סלע חלק, מוקף חומת סלע תלולה. כאן, כמות המישקעים גדולה יחסית. 65 מ“מ ויותר לשנה, בהשוואה ל־25 מ”מ ומשהו למטה. ולא לטעות: כאן הגשם אינו צפוי והכל יכול לקרות. גם לא כלום וגם פי כמה וכמה. ולא לטעות: כאן הגשם שיורד הוא לא רק מים נטו, אלא הרבה יותר מזה. מפני שהמים יוצרים נגר עז הניקווה אל השקעים הקטנים, ומהרבה מאוד שטח הר אתה מקבל כמות מספקת של מים לשטח קטן יותר ושום טיפה אינה הולכת לאיבוד.

הוואדי שלרגלי ההר הוא סחף אדמה, שמתחתיו תשתית של סלע שאינה מחלחלת. אתה חופר באר ומוציא ממנה את המים, הממתינים לך על הסלע שמתחת, וכך אתה יושב בלב המידבר הצחיח תחת גפנך ותחת תאנתך.

אז באת להתבודד על ההר. קח אבנים כבדות והצב סכר לרוחב הביקעה. לאחר הגשם, יש לך אגם על ראש ההר. בתחתית האגם הצטבר טין דק. בסוף הקיץ, כאשר הגם התייבש, קיבלת מילימטר אד או פחות או יותר של אדמה פוריה. כל מה שעליך לעשות הוא להמתין עשר, עשרים, שלושים או חמישים שנה.


 

אגוז המלך והברוש הקדוש    🔗

מה ששייך למקום ותמיד היה בו, הוא הלענה, הרותם, זה הרותם שעל גחלי הרתמים שלו מתחממים הנוודים בלילות המידבר הקרים. מה ששייך למקום מאז ומתמיד הוא הדקל. אבל מה שהביאו עימם המטורפים הקדושים, שנסו אל המידבר להמתין להתגלות האלוהית שאולי תבוא, הם האפרסק ואגוז־המלך, האגס והתפוח, החבוש והצפצפה והברוש הקדוש.

הברושים הפזורים בתוך הוואדיות, לרגלי הצוקים, דומים לצוקים וכמוהם הם צומחים מתוך האבן ומסתיימים בשמים.

מה ששייך הנה הוא הערבה והעוזרר, “ספספה” היא בערבית עץ הערבה, זה שעליו תלינו כינורותינו כאשר שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. לעוזרר פרי קטן אדום אכיל, טעים למדי. בשווקי המזרח הוא נמכר בין שאר פירות מסוכרים.

וכך, כעבור עשרות שנים, אתה מתבודד לך בתוך בוסתן אלוהי, מקים לך קאפלה, חוצב מדרגות בהר. אולי דורך את גיתך. ויום אחד, כמו שבאת הנה, כך אתה נעלם מכאן. לאט לאט מתפוררות ומידרדרות אבני הסכר שבנית, והנגר העז סוחף את הטין הרך למטה אל הוואדיות, ושוב הסלע צחיח כשהיה, ורק חרבות הכוכים והקאפלות העשויות גרניט והמדרגות יעידו שכאן חיו ונשמו מאות נזירים, שהיתה כאן תרבות נעלמת של הר מוזר בתקופה מיסתורית בין אימפריה לאימפריה, בין מפולת להידרדרות.


 

העולם כפי שנברא    🔗

העולם, כמו שהוא הולך ונחרב, כך יש מקומות בהם הוא ממשיך להיברא.

השבר הסורי־אפריקני עדיין פעיל. מדי יום, זז חלקו המיזרחי לאט לאט צפונה, וחלקו המערבי זז לאט לאט דרומה. האי טיראן צומח לילה לילה לגובה.

הר סיני הוא נוזל שנקרש בתוך בקבוק שנשבר. מהבקבוק לא נשאר מאומה. רק הנוזל שנקרש.

לכן הוא כל־כך זוקף, נישא ומחודד, כי הוא צוואר הבקבוק של הר־הגעש הגדול שעשה את המקום הזה. כאשר העולם נברא וכאשר הוא היה צעיר, הוא הציף על פניו את הסלע המאגמאטי, אבל מתחת לקליפת הסלע רחש הגעש ויום אחד הוא התפרץ.

אחר־כך באו גשמים ובאו רוחות. סדום ועמורה כוסו באפר ואת קירות הר־הגעש ששמו הר־סיני נשא הרוח ונשאר רק הלוע שקפא. ועתה הוא צוק.

מאז כמעט ולא השתנה דבר, ומרום סיני הוא השריד האחרון שנותר על פני כדו־הארץ מהתקופה שבה היה צעיר.

זוהי ארץ בראשית, כפי שהיתה בראשית. כמעט תוהו ובוהו. כמעט חושך על פני תהום. ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.


 

אנחנו זקוקים לזה למען השם    🔗

טוב טוב. כולנו אנשים תרבותיים, אבל אם יאבד לנו סלע בראשית, לא תועיל לנו התרבות שלהו.

כל נוף אדם נוסד על נוף הטבע, ויפיו של נוף האדם כמידת לוויית־החן שהוא מוסיף לנוף הטבע. וכאשר נוף האדם בולע את נוף הטבע ומאכל ומשמיד אותו, האדם מתחיל להיות מנוכר אף לעצמו וחדל להיות אדם.

אנחנו צריכים אדמה, וצריכים כלורופיל, ושמש. וסלע. ומים. ודממה.

סיני הוא המקום האחרון. אל תאבדו לנו אותו.

אני שוכב לי על גבי ומאזין להמיית הרוח על־פני המים. לא, אין כאן טעות. אני בלב המידבר, אבל עצי הצפצפה הגבוהים מניעים את עלוותם ברוח, וקני־הסוף נעים מסביב לבריכת המים שהיא ראי כסוף מתחת לעצי הזית הכסופים. בחצר הבוסתן שליד המנזר שבו נרצחו פעם ארבעים נזירים בידי הסרקנים, ועל־כן שם הנחל ואדי אל־ארבעין וכך שם המינזר, שאיש לו גר בו היום והוא נם את שנת הנצח שלו, עד ששוב יבוא הנמר ושוב יבוא היעל ושוב יבוא האדם המתבודד.

לא שאין מתבודדים היום.

עלינו אל ג’בל קתרינה.

  1. כמעט כמו החרמון.

מכאן, אתה רואה את מיפרץ סואץ מצד אחד ואת מיפרץ אילת מצד שני ומכאן אתה רואה את מצרים ומכאן אתה רואה את חצי־האי־ערב ומכאן אתה רואה את האי טיראן.

מי שאמר שהנוף הוא דומם אינו יודע מה הוא סח. השמש משחקת ביקום ומזיזה אותו. הר הופך לצל וצל הופך לביקעה. הנוף כולו מרקד, רק שהריקוד הוא איטי. ויש גם מעשי נפלאות: צל של ההרים על השמים. כן, הערפל הדק שבתוך האוויר קולט צל, וצל ההרים מוטל על הרקיע. שיגעון.

מישהו נע בשביל שמתחתינו. נער עולה בו, תרמיל על הגב.

שעת השקיעה. צבעים שיגעון. אנחנו מתכוננים לרדת. מה לך כאן, ההלך, מאין באת. אז ככה. הלכתי בוואדיות לאיטי והגעתי. כאן המערה שבה מצאו את גווייתה של קתרינה הקדושה. יש לי שק שינה ואני אישן לי כאן על הפיסגה ובבוקר אראה את הזריחה ואז אמשיך. שלום לך, ההלך, תמתק ותאיר לך הזריחה.


 

רנו משאטיון    🔗

ממצודת כרך במואב ירד רנו איש שאטיון לכבוש את אילת. אני מנסה לחשוב עליו. אני מנסה לראות אותו.

1183. שעת דימדומים. מתי לא היתה כאן שעת־דימדומים. מהי אותה מצוקה כבירה שהבריחה הנה את אליהו מניקמת נביאי הבעל. ואיזו מצוקה הביאה את נילוס הקדוש להלך יחף פרא בין הצוקים. בדרום, במצרים, בונה סאלח א־דין מערכת ביצורים נגד הצלבנים המאיימים לפלוש דרומה, ובבוא היום הוא יכניע אותם. בינתיים הם גאלו את הקבר הקדוש של איש עברי מנצרת, שבצר לו ביקש את האלוהים ומצא אותו על מרומי הצלב בגולגלתא.

רנו איש שאטיון מוביל עימו אניות במידבר, והאוניות טעונות על דבשות גמלים.

תמיד, לכל מצביא ולכל מישלחת של כיבוש, יש ילידים מורי־דרך. הללו יודעים היכן המקום ללינת־לילה ואיפה הבאר ואיפה המעיין והם מראים את הדרך לרעמסס צפונה ואת הדרך לרנו דרומה ואת הדרך לאלנבי צפונה ואת הדרך לרומאים דרומה ובין מצביא למצביא אימפריה לאימפריה הם מסלסלים בקול נוגה ומתמשך ועינם צופה למרחקים ולפעמים הם מצליחים להניף סכין על גב בחשיכה ולגרוף מטבעות זהב.

איך נראה רנו איש שאטיון. הדור הראשון של כובשים צפוניים היורדים אל המידבר, עדיין עורו לבן ושערו זהוב ועיניו תכולות. אחר־כך הם משחימים. הוא מדבר באותו ניב לאטיני מסורס שלימים ייקרא הלשון הצרפתית. הוא חייב להיות קשוח מאוד. הנה לא מגיעים אנשים שלא התקשחו. אלה שלא התקשחו, נשארים באלכסנדריה, בשאטיון, בפומפיאה, ביריחו, בכל המקומות שיום אחד עלה עליהם גל קשוח והחריב אותם עד היסוד. העולם מתחלק לברברים ולאלה המצפים לברברים, לכוחות האיתנים ולאלה שהכוחות האיתנים שטפו אותם מן האדמה. והרי בסופו של דבר, כמעט הכל נשטף, אבל ההרים האלה מסביב, עדיין הם כאן.


קינן 16 (2).jpg

הנה נער חמור־הבר. שעת חצות.

שתים־עשרה פעמים, כך אומרים הנוסעים הקדמונים, שתים־עשרה פעמים נוער חמור־הבר ביום, ושתים־עשרה פעמים בלילה, וכך יודעים אנשי המידבר מה השעה. וזאת, לפי דברי הכומר פאברי שסייר כאן ב־1483 והעיד עליו, על חמור־הבר, שבמרוצתו ישיג גם את הזאב גם את הארי.

ארי אין כאן, אבל זאב יש. וגם נמר יש.

את הנמר האחרון צדו כאן ב־1942.

בשנות ה־60 הבחין איש החברה להגנת הטבע בעיקבות של נמר ואף זיהה צואה של נמר. אבל הנמר איננו, ואם היה, מת כבר. אם יחזור, ואין ספק שיחזור, ימתינו לו כאן מלכודות הנמרים העשויות אבן והן מלכודות אכזריות. בהן נלכד הנמר ללא מוצא, כאשר הוא חודר אל המחילה לאכול את הפיתיון והוא דורך על מנוף המשחרר אבן גדולה כבדה החוסמת את פתח היציאה. וכך הוא מיילל לילות ארוכים, עד שנשמתו יוצאת ברעב ובצמא.

נמר יחזור אם יהיה לו מה לאכול. אם יהיו צבאים, אם יהיו יעלים. לפי שעה כמעט ואין ועד היום איננו יודעים אם היעל של סיני הוא ממש אותו יעל של עין־גדי, מפני שאיש עדיין לא לכד אותו. מאז אותו יום מר ונמהר בו הוכנס קנה־הרובה אש מרחוק אל מרחבי סיני, כמעט ונכחדו חיות־הציד בכל אהל תלויים קרני היעלים. אבל יעלים כמעט ואין. כמוהם הצבאים. אולי האיש המחפש לו פינה קטנה של בראשית ימעט בירי, ואז שוב ירד הנמר ממרומי שניר, דרך הרי הגולן, הגלעד, הרי מואב והר הנגב, ובעק פה לאורך השבר הסורי־אפריקני יחזור להנה שוב.

הזאבים חזרו, וגם הצבועים והשועלים. במקום לטרוף, הם אוכלים שאריות של פחיות שימורים ממזבלות צה"ל. הזאב אוכל גולאש בקר.

לילה. רנו משאטיון מחדד את אזניו. הוא שומע שאגת נמר. מחר תתגלה לעיניו אילת.


 

השארנו את רנו    🔗

בינתיים נותר לו רנו משאטיון על ראש הצוק.

מה הוא עושה כאן?

איננו באים להטיל ספק בטוהר כוונותיו. לגאול קבר זה לגאול קבר, וביחוד אם הקבר קדוש. אבל, לקברים וגם לגאולה, יש לוגיסטיקה. לכל גאולה יש עורף אסטרטגי ולכל עורף אסטרטגי יש עורף כלכלי. השבר הסורי־אפריקני הוא המעבר הכלכלי בין מיזרח ומערב.

במיזרח הודו. במערב רומי.

במיזרח גדל הקינמון, גדלים האהלות, הנרד, הכרכום, הזנגביל, הפלפל, ותולעי־המשי. את המשי המובא מהמזרח צובעים בארגמן שהוא חילזון טורף הגדל בחוף צידון. לחילזון העדין הזה, שמהרירית שלו מפיקים את הארגמן, שהוא ציבעם המלכותי של מלכי־הקדם, יש מין מקדח חומצי המנקב את שריונה של הצדפה וחודר בעדה, ואז החילזון מוצץ את הצדפה ומרוקן אותה.

הדרך מהמיזרח אל המערב עוברת דרך מיצר הורמיז, משם לחצי־האי־ערב, משם לסיני, משם אל הים, דרך הנגב ודרך חופו הים־תיכוני של הנגב, מה שקרוי ויא־מאריס.

במערב, ברומי, יושבים להם בני התפנוקים בצל הר־געש, ובטרם מכסה אותם ההר באפר הם רוצים לתבל את פשטידת לשונות החוגה בפילפל אמיתי, ולחזות בהופעת המחול של בתולות הקודש הלבושות שיראין בצבע ארגמן.

על־כן צריך לכבוש את אילת, כדי להבטיח נמל חופשי שבו יעבור הפילפל, שבו יעברו הקינמון והנרד והכרכום, ממיזרח למערב.

על־כן, בהיסטוריה, הופך המיסיונר לחייל והחייל הופך לסוחר, וגואל־הקברים הופך בסופו של דבר לשודד־קברים. המלכים של המערב לא ישלחו צבא לגאול את הקבר הגדוש, אם לא ידבק תוך כדי מצווה משהו בכפם.


קינן 17 (2).jpg

המתבודד הקדוש יוצר בגופו את הקבר הקדוש. ישו, קתרינה, אחת היא.

אחריהם באים הסוחר־החייל, לכבוש, להגן, להבטיח עורף לוגיסטי. הנה הוא, רנו איש שאטיון, הנה הוא עומד על ראש הצוק, משקיף אל אילת שלרגליו. מחר יתחיל הקרב. אחד מהקרבות אין־קץ על השליטה על דרך המיסחר בין מיזרח ובין מערב.

בסופו של דבר ייעלמו רנו ואנשיו. מה שנותר מהם הוא מצודות אדירות. אבני בזלת כבירות בגליל, אבני חול וגיר במואב. מחילות, צריחים עגולים, חריצים בחומה לרובי־קשת, אורוות תת־קרקעיות לסוסים. וזה הכל. ואת אפרם נשא הרוח.