את הביקור במינזר נתחיל רק ב־11. יש בוקר שלם. אני יורד עם מורדי להסדיר עניין כלשהו.

עניין של טרקטור.

כאשר טרקטור עברי מצטווה להכשיר דרך, העולם בסכנה. מי שלא ראה מה מותיר אחריו טרקטור שאמור היה לסלול כביש, לא ראה מה זה חורבן.

הטרקטור מנסה מסלול אחד. הרי אין לו לטרקטור איזה מוח אנושי מאחוריו, מוח שיתווה על מפה את התוואי. הטרקטור, כמו סוס מירוץ, מזנק לדרך. הוא מפלח גבעה אחת ופוצע אותה. מסתכל – לא מוצא חן. הוא יורד אל העמק ומזנק שוב אל ראש הגבעה. הפעם מכיוון אחר. וכך, לאורך כל דרך שנפרצה, אתה יכול לראות שלוש, ארבע, חמש, שש דרכים אלטרנטיביות שרוחבן כרוחבו של מידבר שלם. שלא לדבר על המהמורות והפחתות שבצידי הדרך ובצידי כלל הדרכים האלטרנטיביות. הטרקטור הוא אויבם של אוהבי הטבע. הטרקטור הוא המשחית הגדול. הלילה אמר מישהו למורדי, שטרקטור עברי נראה בשטח, משרך דרכו לאחד מבסיסי צה"ל. מורדי רתם את הג’יפ ובשש בבוקר יצאנו לדרך.

בסוף התברר שהפעם היתה זו אזעקת־שווא. גילינו את הטרקטור ישן לו שנת־ישרים ללא נהג. לא היה לנו יותר מה לעשות בשטח. חזרנו.

הגענו אל גבעה. מורדי עצר את הג’יפ. בוא נטפס כאן, אמר לי. טיפסנו.

מה אתה רואה, שאל אותי.

אני רואה גדר־אבנים, אמרתי.

נכון, אמר מורדי. בוא נטפס הלאה. טיפסנו הלאה. היתה שם עוד גדר־אבנים. אחר־כך טיפסנו עוד הלאה, ואז נגלה לעינינו המראה, המראה הפרה־היסטורי הזה של פוכרת־הצבאים.

זוהי מלכודת הציד הרצחנית של האדם הקדמון, האיש שחי במידבר סיני בתקופה הכלקוליתית.

לרוחבו של ואדי רחב מאד שתי גדרות־אבן שאינן מקבילות, ושהמרחק ביניהן הולך וצר. כאשר שתי הגדרות כמעט נפגשות, הן מסתיימות במצוק תלול. לרגלי המצוק, בעומק, שוב גדרת־אבן, עגולה, סגורה.

האיש הקדמון הזה היה מקהיל את כל בני־השבט, ומשני צידי הוואדי מתחיל להבריח את כל החיות אל האמצע: ראמים וצבאים, יחמורים וכמעט כל הולך על ארבע, למעט היעלים.

אין תוחלת לחיות האלה. הן רצות עד כלות הנשימה. בין גדרות ההולכות וצרות, ואז, ברגע האחרון, גם אם הבחינו בתהום הפעורה לרגליהן. מאוחר.

את החיות שלא מתו מריסוק איברים, מחסלים בני־השבט בחיצים ובחניתות.

בסיני נותרו כ־30 מיבני־ציד שכאלה. הם ניגלו לראשונה לטייסי חיל־האוויר הבריטי, שקראו להם “עפיפונים” על שום צורת העפיפון (עיגול שממנו יוצא זנב כפול) שלהם. אבל, אנשי החברה להגנת הטבע, הם אשר שיחזרו את המבנה ואת מטרתו, והארכיאולוגים שחפרו בגדירות לרגלי המצוקים אישרו את המסקנה, לפי עצמות החיות הקבורות שם.

זוהי אותה “פוכרת־הצבאים” שעליה מספר אהרוני, הזואולוג העברי הראשון, ואשר אותה ראה במידבר הסורי.

עלינו לג’יפ. בוא הלאה, אמר מורדי. נסענו עד סלע אדום הדומה לפיטריה הניצב באמצע המידבר.

הסלע היה מקושט בציורי יענים ויעלים, צבאים וגמלים. משחר הפרה־היסטוריה ועד למאות השנים האחרונות.

אבל העיקר זה הכתובות, מיעוטן ביוונית. הרוב בנבטית.

 

אלף־בית    🔗

התוכן של הכתבות אינו חשוב כלל ועיקר. כתוב שם בערך שלום. הייתי כאן ושמי זה וזה ואת בירכת האל אני מבקש. מה שחשוב הוא, שיש כאן כתבות, ושהכתבות כתובות באלף־בית.

כל עוד היה נוח לאימפריה הרומית להסתייע בשירותי המיסחר של הנבטים, פרחה מלכותם, וכאשר החליטה רומי שמוטב שהכנסות שמנות אלה יהיו בכיסה, הקיץ הקץ על המלכות. לא לפני שמידבר סיני הפך לדרך המלך הראשית של המבריחים, שהוליכו את סחורות המיזרח מחצי האי־ערב, היישר אל שווקי אלכסנדריה ומשם באוניות לרומי.

מה שמוזר הוא, שכל־כך הרבה מבריחים פשוטים ידעו קרוא וכתוב, שתרבות הכתיבה היתה כה נפוצה, ושהמידבר מלא אותיות ומלים.

אבל מה שעוד יותר מוזר הוא שכאן, מכל המקומות שבעולם, נוצר הכתב. הכתב הפרוטו־סינאי הוא העתיק שבעולם והוא מבשרו של הכתב העברי, שהוא האלף־בית הראשון שממנו נלקחו האלף־בית של יוון, של רומי וגם האלף־בית הערבי.

למצרים היה כתב. אבל זה היה כתב של סמלים, שהפך לכתב של הברות. לבבלים היה כתב של הברות. לסינים יש כתב של הברות. הרעיון, שניתן לפרק כל הברה לעיצורים ולתנועות הוא רעיון גאוני כביר. יותר מהמצאת הגלגל.

בני שם ישבו במידבר סיני. הם עבדו במיכרות. ללא ספק היו עבדים, כי מה שקרוי כיום פועלים היה פעם עבדים.

והיה עבד מלומד שידע קרוא וכתוב מצרית. סלעי סיני והמיכרות בו מלאים כתבות מצריות. ויום אחד הבין העבד שאת כל הסירבול הזה אפשר לפתור במכה אחת.

האלף־בית נולד בסיני.

והתורה ניתנה באלף־בית.

ואנחנו, העברים, אנחנו נתנו לעולם את הכתב ואת עשרת הדיברות, כאן במידבר הזה.

 

מיכתב אל נשיא סולל בונה    🔗

אני מסתכל על ההרס שזרע הטרקטור ללא סיבה וללא טעם. סתם רץ ריצת אמוק. ראה מרחבים גדולים ואמר בלבו: אראה להם שהייתי כאן. אני מחליט לכתוב מיכתב אל נשיא סולל־בונה.

אדוני הנשיא,

אני כותב אליך מכורסתי בתל־אביב.

תל־אביב אבודה. לא רק שאני משאיר אותה לך, לא רק שאני מקבל עלי את עול מלכותך, אלא יתר־על־כן: אני מפקיד בידיך כתב־שמיטה ובו אישור. מתי שיעלה הרצון מלפניך, אתה יכול לעלות עם הבולדוזר על תל־אביב, להרוס אותה ולבנות אותה מחדש, וחוזר חלילה.

אתה יכול להפוך את כל הארץ לאוטוסטראדה אחת גדולה. לסתום את כל המעיינות, למלא את כל הגיאות, לגלח את כל ההרים, להפוך את כל אתרי הנוף לחניונים ואת כל החניונים למישטחי אספלט. להפוך את הכל לתחנות־דלק ולתחנות־שירות ולפונדקים ולשיכונים ולבניני־משרדים. אני מוסר בידיך את הים ואת היבשה ואת האוויר. אתה הנשיא, והכל שלך.

אבל בקשה אחת. תשאיר לי פיסת־מידבר. תשאיר לי פיסת־חול בצל ההר ועליו לענת המידבר, רותם, בת־קורנית סיני, קוצן זהוב משתעשע בשלג, לטאה וחרדון־צב, צואת נמרים ובכור־אביב־סיני.

 

כוך אקולוגי    🔗

בכור־אביב סיני גדל בתוך כוך אקולוגי קטן על קיר הסלע של נחל הארבעים. למזלנו, הכוך האקולוגי כה תלול, עד שרק ציפורים או אנשי בית־ספר־שדה “צוקי דוד” יכולים להגיע אליו, שאם לא כן, כבר מזמן לא היה נותר אפילו בכור־אביב אחד בסיני.

בכור־אביב הוא בשמו הלטיני פרימולה, ממשפחת הפרימולות. צמח גבהים, באירופה הוא אופייני לאלפים. פעם היה כל המקום הזה חלק ממערכת אקולוגית שהשתרעה מן הים ועד לרמת פאמיר. הקרחונים הגדולים כיסו את נחל הארבעים כמו שכיסו את שאר חלקי היבשת. רק עם היווצרות השבר הסורי־אפריקני, ניתק הצומח המקומי מן המערכת שלו.

מה שלא הצליח להישאר בחיים בתנאים החדשים, מת. אם היה חי ואם היה צומח.

כוך אקולוגי הוא שטח זעיר, שבו עשויים להתקיים התנאים ששררו פעם באיזור. בתוך כוך שכזה יכולים להתקיים שרידים של עידן אבוד.

והנה, בתוך המערה הלא־גדולה שבמרומי המצוק שמעלינו, יש תנאים. המקום נישא וקריר. המקום לח. כי מעיין קטן מאד מפכה בתוך המערה. לא בזרם ולא בקילוח, אבל די כדי ללחלח את האדמה. וכאן נותר לו בכור־אביב־סיני.

לא הרבה. מדי שנה, פורחים בתוך המערה חצי־תריסר פרחים. אולי תריסר. אבל לא יותר. ובכל רחבי סיני, אין יותר מכמה וכמה מערות, לא הרבה, בהן פורחים חצי תריסר בכורי־האביב. ומדוע הוא בכור־אביב־סיני? כי במיליוני השנים שחלפו, נשבר הקשר הגנטי בין הצמח ובין אחיו שנותרו במרחקים, והוא מתרבה מתוך עצמו ומפרה את עצמו עד שהפך למין חדש. אין הוא יכול להפרות בכור־אביב אחר ובכור־אביב אחר לא יפרה אותו.

סיני כולו הוא כוך אקולוגי בתוך היבשת האפרו־אסיאתית־אירופית.

כל־כך מוזר. כל־כך הרבה דברים ראשונים. כל־כך הרבה דברים אחרונים. ואיך ההתחלה והסוף נפגשים.

 

רשימות מגב הגמל    🔗

הגעתי ביום שלישי.

הוזמנתי ל“סדנת אמנים”. לא ידעתי בדיוק מה זה. שקד הזמין אותי. לא הצלחתי להגיע בזמן ואיחרתי בשלושה ימים. היתה שעת אחר־הצהרים. אנשי הסדנה כבר היו במרומי ההר בדרכם אל עברו השני ללינת לילה בוואדי. שקד הציע לי להצטרף אליו. נגיע מהר, בקיצור דרך, ונשיג אותם, אמר.

שקד מנהל בית־ספר־שדה בסנטה קתרינה. אל שקד עוד נשוב.

שקד אדם נורמאלי. הוא מטפס על הרים באופן נורמאלי. כמו שאדם נורמאלי צריך לטפס על הרים. כלומר, מהר מאד. אבל באותו יום הוא קצת מיהר, מפני שהיה צריך לעשות בערך בשעה וחצי מה שעשו כל האחרים כמעט ביום שלם.

עלי לומר לזכותי, שמיום שהפסקתי לרוץ הפסקתי גם לשחות, ומיום שהפסקתי לשחות הפסקתי גם ללכת, ושכל זה קרה לפני שנים לא מעטות ומאז אני נוהג להחנות את המכונית לא יותר מ־10 מטרים מהמקום שאליו אני הולך.

שקד התחיל ללכת ואני אחריו.

כעבור שלושת־רבעי שעה, וויתרתי. החלטתי שהמקסימום שאני יכול עדיין להפיק מהחיים שנותרו לי, הוא להיות שקד נורמאלי. אין כל סיכוי שאוכל להיות גם שקד שממהר.

ירדתי לבדי למטה. שקד נעלם בהר. הלכתי לאט לאט. למטה היו דקלים וברושים והמיבנה של בית־הספר. מזמן לא ישנתי כך.

בבוקר השכם ראיתי את שקד. הוא הספיק עוד בלילה לרדת בחזרה. הוא הראה לי בנדיבות את הכיוון הכללי של מנזר הארבעים והציע שאלך לי לבדי לשם, בקצב שלי, ואחזור משם לבדי, בקצב שלי, ובינתיים הוא יכין לי גמל לטיול של אחר־הצהרים.

הלכתי לבדי.

אני לא מכיר דבר יותר נפלא מאשר ללכת לבדך בתוך נוף.

אין דבר שאינך רואה ואין דבר שאינך קולט. את המיית החליל הבידואי מרחוק, למשל. אינך יכול בשום פנים בתוך ישימון הסלע לראות את המחלל. רק לשמוע אותו.

אתה עולה בהר, ופתאום לרגליך בריכת־מים ומסביבה קני־סוף.

מתיישב על סלע. עוצם את העינים. שומע את המיית הצפצפות ברוח, כאשר עיניך עצומות. כאן לא מידבר. כאן ארץ נושבת.

אני קוטף עלים ומריח אותם. תפסתי אתכם. אני מכיר אתכם מהבית. גם אצלנו בבית יש הרים. יש מידבר. פגשתי אתכם כבר. שמח לפגוש אתכם גם כאן.

שקד מודיע לי שלא רק שהשיג לי גמל אחד, אלא שניים יותר נוח. במקום שהבידואי ילך לפני ויוליך את הגמל, הוא ירכב על גמלו ואני אחריו. טיול קטל, עד אבו־סילה ובחזרה.

גמל, מסביר לי שקד, זה נוח מאד, אם לומדים איך. על גב הגמל אתה יכול לשבת עם מחברת ולכתוב. להשקיף במישקפת. לצלם. לעשן.

צריך לרפד טוב טוב את האוכף. שקד מביא שק שינה ומניח אותו על האוכף. צריך לשבת על גב הגמל קצת על הצד. לשלוח רגל אחת ולהקיף בה את היצול הקידמי של האוכף, ואת הרגל השניה לשכל ולקשור מסביב לרגל הראשונה. אז אתה יושב חפשי בשיווי־מישק ואינך סובל.

הגמל חיה מוזרה.

הוא יכול לשנות את טמפרטורת גופו מ־35 מעלות עד 42. רק בטמפרטורה גבוהה זו, מתחיל הגמל להזיע ולאבד מים.

הגמל אינו נוהג לאבד מים גם בשתן. מיקרואורגניזמים החיים בביטנו הופכים את השיתנן לחומצות־אמיניות. גם גללי הגמל מוצקים, יבשים. הגמל מסוגל לאבד נוזלים עד ל־25 אחוזים ממישקל גופו מבלי להיפגע. את הנזק הוא יכול למלא בבואו אל מקור מים, בבת־אחת. לשם השוואה, אדם שיאבד יותר מ־6 אחוזים מים ממישקל גופו, ימות.

משום מה הגמל נראה מחייך, אבל הוא חיה זועמת, ספקנית ומרירה. הגמל אינו אוהב את בעליו ואינו מתקשר אליו. גם גמל מאולף, לא קל להבריך. הגמל אינו אוהב לכרוע ברך.

הבידואי הבריך את הגמל. ידעתי שעלי להיזהר. כאשר יקום, קודם כל על רגליו האחוריות יעיף אותי קדימה, ואחר, כאשר יזדקף, יעיף אותי אחורה. נאחזתי ביצול וניצלתי מהמכה הראשונה וגם מהשניה.

התחלנו ללכת.

בהתחלה היה קשה. הגוף מיטלטל טילטולים מוזרים. לאט־לאט התחלתי ללמוד להפקיר את הגוף, למצוא את שיכול הרגלים הנכון, להיזהר מהעצם החדה המשתפלת מן הדבשת, לרפד אותה בשק־שינה. מבלי להבחין בכך, אתה מסתגל, ולפתע אתה נוכח לדעת, שהפכת לחלק מן הגמל. ושניכם ביחד, לחלק מן המידבר. מרגע זה אני יכול כבר להמשיך על גב הגמל יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.

לאט לאט. הגמל צועד בקצב האדם. אתה רואה את הנוף בקצב האדם. לא מהר מדי. המראות לא חולפים במטושטש. אתה יכול לספוג אותם. להריח אותם. לשמוע. וכל־זאת מבלי להתעייף, מבלי להוציא טיפת אנרגיה. אם אתה צמא, אתה שולף את המימיה. לבידואי יש נאד מאחורי האוכף לשם כך, ואף הוא שותה מפעם לפעם. הוא שר לעצמו שיר מונוטוני ארוך ומתמשך עד אין קץ, כמו אום כולתום רק קצת יותר. כל בית בשיר של הבידואי, ארכו שלוש שעות.

הגמל אוהב דרך ישרה, אינו נרתע מעלייה ואפילו תלולה, ואינו אוהב לרדת. כאשר מתחילה ירידה, מתחיל הבידואי לשדל את גמלו: הט אידך, הט אידך, כלומר: הב ידך, הב ידך.

בדרך אנחנו פוגשים את שאבו, הולך לבדו במדבר, עם ילקוט כבד על הגב הוא והבידואי מחליפים ברכות. אנחנו ממשיכים.

 

שאבו    🔗

שאבו הוא שבתאי לוי. אין סיני בלעדיו. הוא חוקר הבידואים. הוא כתב על ההיגיינה שלהם ועל צמחי־הרפואה ועל מינהגי שמחות ואבל ועל הכל. הוא גילה את פוכרת־הצבאים.

שאבו חבר בית־השיטה.

פעם היה מורה לביולוגיה, ויום אחד נשלח הנה, לסיני, וכאן זנח את הביולוגיה לטובת הבידואים, ואולי הוא האיש האחרון שראה בפעם האחרונה איך חיו הבידואים פעם, מפני שהיום זה כבר לא פעם.

אין מישפחה במידבר שהוא אינו מכיר. אין שמחה שהוא לא מוזמן אליה. אבל לא רק הוא. אנשי בית־הספר “צוקי דוד” מכירים כל בידואי במידבר. מי שרוצה פעם לראות מה פירוש המלה, “יחסי־אנוש”, שיבוא ויראה. “יחסי־אנוש” פירושו, לנהוג באדם כמו באדם, וזה הכל. כל אנשי ההסברה וכל המומחים לבעיות המיזרח־התיכון מוזמנים לראות פעם איך איש צוות בית הספר “צוקי דוד” נפגש עם בידואי.

שאבו בעצמו גם־כן סיפור.

הוא תימני, אבל מהתימנים שהגיעו ב־1882 מנמל חודיידה ישר לכפר־השילוח.

הרוח לא נשבה במיפרשים בים־סוף. הגברים משכו את הספינות בחבלים, מהחוף, לאורך החוף.

השנה היתה שנת תרמ“ב, ואז החליטו בתימן שהגיעה עת לעלות לארץ־ישראל, בשל הפסוק משיר השירים “אמרתי אעלה בתמר”. “בתמר” הלא היא תרמ”ב. זהו. והם הגיעו הנה עם הביל"ויים, אלא שחלקם בתקומה ובתחיה נשכח, ורק כאשר נסע שמואל יבנאלי לתימן בשליחות תנועת־העבודה להביא את התימנים, נודע שהם קיימים.

שאבו מספר שתושבי ירושלים לא האמינו לאבי־סבו שהוא יהודי.

על סבלם של התימנים בכפר השילוח נתגלו לא מכבר תעודות. הישוב היהודי לא הכיר בהם, ומעט התמיכה שקיבלו הכוללים – של האשכנזים ושל הספרדים – לא הגיעה אליהם. הם היו כמעט עבדים לנושיהם, והישוב היהודי בכפר־השילוח נעלם כלא־היה.

שאבו רצה בנערותו ללכת למיקווה־ישראל ללמוד חקלאות, אבל לא היה למישפחה כסף לשכר־לימוד ומילגות טרם היו. הוא הלך לבית־השיטה ושם הוא עד היום.

הוא מתרחק מאיתנו במידבר, ואנו ממשיכים עם גמלינו עד לנווה המידבר הקרוב, אבו־סילה.

נחים ליד הבאר. הבידואי כורע על רגליו חמש פעמים לכיוון מכה. כפות רגליו השחורות הן כמעט כל מה שרואים ממנו. השמש מתחילה לשקוע.

בדרך חזרה, הצללים מתארכים. שקט. אני מתבונן בצל שלי ואיני מאמין למראה עיני. אילמלא ידעתי שזה אני, הייתי אומר שזה צילו של אדם הרכוב על גמל.

אני נשבע לחזור אליך, גמל יה גמלי. תפסתי עליך שלווה גדולה מאד.

 

במכה השניה קתרינה עוד לא מתה    🔗

קתרינה היתה אשה יפה באלכסנדריה. היא היתה נוצריה. הקיסר מקסנטיוס היה עובד־אלילים. שליט אלכסנדריה זימן 50 חכמים לדיון עם קתרינה והיא ניצחה את כולם והעבירה אותם לנצרות. השליט שרף את כולם ושם את קתרינה בכלא, ואז באה אשתו של השליט בליווי הטריבון פורפיריוס לבקר אותה בכלא, ואף אותם העבירה קתרינה היפה על דתם. אז החליט השליט להוציאה להורג במכונה שטנית, שהיא שני גלילים שעליהם סכינים חדות המתגלגלות במהופך, אך יד נעלמה משכה את קתרינה אחרונית והתליינים נפלו על הסכינים ומתו. לא נותרה ברירה לשליט האכזר אלא לערוף את הקדושה.

חלפו שלוש מאות שנה. נזירים באו לסיני, התגוררו במערות ועל גבי עמודים, בנו להם כוכים קטנים שלימים היו למינזרים, ואפילו את המינזר על שם סנטה קתרינה, לרגלי הר האלוהים, ואז חלמה קבוצה של נזירים, שלמעלה על ההר הגבוה, שהוא כיום ג’בל קתרינה, מצוי אוצר אלוהי. קרוב לפיסגת ההר פגשו איש זקן מאד שאמר להם שעל הפיסגה מנצנצים אורות בלילה. הם עלו אל ראש ההר, מצאו את גופתה של הקדושה, בתוך גומה של סלע, צפה בתוך שמן. הם קברו אותה והקימו קאפלה על קיברה, על פיסגת ההר הגבוה שבסיני.

 

דור דור וג’בלאותיו    🔗

שבילי סיני מלאים תימהונים.

אתה הולך על ההר ופוגש הלך.

הולכים בוואדי נידח שכוח־אל. נער ונערה יושבים ליד מדורה, מרתיחים תה. הם מזמינים אותך להצטרף.

אחד גיאולוג. אחד ארכיאולוג. אחד משוגע.

אתה הולך עוד, אתה פוגש עוד. חלקם יש להם מפה, ויש כאלה המכירים כל צוק וכל נקיק. הולכים במידבר כמו בבית. עורכים תצפיות בצמחי־רפואה או בציפורים, מלקטים אבני־מנגן עם ציורים מוזרים, גבישי קווארץ ענקיים. משוטטים עם הרוח. לנים תחת הירח. היום, אולי המקום האחרון שבו אדם יכול להיות לבדו. ללא נשק. זה 12 שנים, טפו טפו, לא אונה רע לאיש ולא נפגע איש.

גרמני אחד תימהוני מתגורר בתוך ואדי בתוך בור מרווח מכוסה ברזנט. פעם בשבוע הוא יורד לקחת מיצרכים. לא ראיתי אותו. יש לו תנור אפייה שהקים במו־ידיו. אמרו לי שהוא אופה לחם טעים מאין כמותו.

לפני קום המדינה, היו מדבריות והיו הרים, אבל אחרים. דור דור וג’בלאותיו. יש כאלה שבשבילם מידבר זה סיני, והר זה קתרינה. מה יהיה עליהם, מה יעשו ללא מדבר וללא הרים?

אני חושב ונצבט לי.

יש כאב בפרידה.

אני אומר לעצמי שהשלום. אני אומר לעצמי שסיני זה לא ארץ־ישראל, אבל אני לא כל כך מצליח.

אני שייך לאנשים המקבלים תחושות דרך הרגלים.

לא דרך מלים. לא דרך סיסמאות. לא דרך מסורת ולא דרך היסטוריה. רק דרך הרגלים. אתה צריך ללכת. לשאוף את הריחות, לקלוט את הצבעים. רק כך נוצרת משמעות. מדינת־ישראל קמה דרך הרגלים. אולי זוהי הסיבה מדוע עד עכשיו לא רציתי לרדת אל סיני. אני מכיר את הרגלים שלי. אני יודע למה הן מסוגלות. אולי הן לא הולכות כבר כל־כך מהר וכל־כך רחוק כמו פעם, אבל עדיין הן מרגישות ועדיין הן מעבירות תחושות. ידעתי, שאם אלך על שבילי סיני, דרך הרגלים, זה יעלה לי לראש. והנה עכשיו אני כאן, ממש לפני הרגע האחרון, רגע הפרידה – ומשהו נצבט לי. משהו מסיני עלה לי ישר אל תוך הראש, דרך הרגליים.