לוגו
קיצור תולדות הציונות: מראשיתה ועד ימינו אלה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

פתיחה    🔗

רובו של הספר תורגם מאנגלית ע"י יונתן הנטקה מספרו של ישראל כהן A Short History of Zionism


קטע הרצל.jpg

בבואי לסכם את הקונגרס הבאזלאי במלה אחת – שאזהר להביעה בפומבי – הרי זוהי: בבאזל יסדתי את מדינת היהודים. לו הייתי מבטא את זה היום בקול רם – צחוק כללי היה עונה לי. אולי בעוד חמש שנים, על כל פנים בעוד חמשים שנה, כל אחד יודה בכך.


 

פרק א: אבות הרעיון הציוני – 1695–1882    🔗

הרעיון הציוני    🔗

רעיון שיבת ציון, החזרת היהודים לארץ ישראל בתור אומה, נולד בדרך הטבע בחושו הטבעי של היהודי, מיד עם חורבן ארץ יהודה בידי האומאים. משאבדה עצמאותם החלו היהודים להתגעגע על ריבונותם ולהתפלל לשיבת ציון והאמונה בה הפכה למצוה, לעיקר דתי שחדר וכבש את חיי כל אדם מישראל, תפילות למען פדיית ציון ובניית ירושלים נאמרו ג' פעמים ביום לא רק כחלק של שחרית, מנחה ומעריב ובברכת המזון, אלא שולבו בכל עבודת הבורא, בשבת כביום חול, בחג כבימי צום. לא סיים דרשן את דרשתו בין אם נאמרה בעברית בין אם בשפת הארץ או בשפת ההמון אלא במלים העבריות “ובא לציון גואל” – וכל הקהל ענה ברטט וברגש־קודש “אמן!”. לא חגגו משפחות את כלולות בניהם מבלי להביע את המשאלה שבקרוב “ישמע בערי יהודי ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה”. לא חונך בית מבלי שהובעה התקווה שייבנה במהרה בית המקדש בירושלים. ופעמיים בשנה, בסדר ליל פסח ובנעילת יום הכפורים, הצהירו כל הדבקים במסורת ישראל מתוך התרגשות: “לשנה הבאה בירושלים!”

במשך אלפי שנות הגלות שפך עם ישראל את תחינתו לפני הבורא יתברך שיחזיר שכינתו לציון וישיב את עמו לירושלים; גם כל יהודי כשלעצמו נכסף לארץ־ישראל ללא הפוגות. בכוח כיסופים אלה יכלו לעמוד במקרים כה רבים בטלטולי דרכים ובסכנות נדודים רבנים, פייטנים וסתם צמאים לדבר ה', ולעלות לארץ הקודש וללמוד בה תורה בשארית ימיהם, לפני בואם למנוחת עולמים באדמת ירושלים על הר הזיתים. מסעו של רבי יהודה הלוי, משוררה הדגול של שירת ציון, נוגע עד הלב, אף שאין אנו יודעים אם נתמלאה משאת נפשו; כי לאחר שעזב את מצרים נעלמו עקבותיו כליל. אך האגדות שרקם העם סביב העלמו מעידות גם הן על עוצם כיסופיו של היהודי לארץ האבות. מחמת רוב כמיהתם לשיבת ציון נתפתו היהודים להאמין למשיחי השקר למיניהם ונהרו אחריהם בנאמנות ובהתלהבות, נהנו זמן־מה מזוהר החזון ואחר כך נפלו לבירא עמיקתא של יאוש שחור.


ראשוני הקוראים לשיבת ציון    🔗

צעדים ראשונים להגשמת רעיון שיבת ציון הלכה־למעשה לא צעד איש לפני אמצע המאה התשע־עשרה. עד אז לא יכלו היהודים לפעול במשותף בגלל חוסר כל השפעה מדינית ומפני קשיים של ליכוד ואיחוד. עצם ההתעוררות לשם שיבת ציון אחרי דורות כה רבים מעידה על רגש בטחון חזק, שהמעשה ניתן לביצוע. לנסיונות הראשונים קדמו קריאותיהם של כמה אנשי שם, יהודים ולא־יהודים, ואלה האחרונים היו שייכים לאותם מאמינים במלכות שמים של אלף שנים בימיו של קרומוול, שתבעו פתיחת שערי אנגליה לפני היהודים, כיון שהאמינו כי המשיח שיחזיר את עם ישראל למולדתו לא יוכל לבוא ולא יפתח את תקופת “מלכות הקדושים” בת אלף השנה אלא עד אשר יפוזר עם ישראל בעולם כולו, ועל כן מחובתם להכניס את היהודים תחילה גם לארץ אנגליה.

יתכן שהסוחר הדני אוֹליגר פאוּלי (1644–1714) היה הראשון אשר עשה נפשות לרעיון שיבת ציון על בסיס חילוני גרידא. בעקבות ועידת השלום ברייסוייק, בשנת 1696, הגיש פאולי תכנית מפורטת ביותר להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל לויליאם III, מלך אנגליה, ללואי הי“ד, מלך צרפת ולשליטי עולם אחרים, מאחר שמלכי אירופה חייבים, לדעתו, לעשות כל מאמץ כדי לחדש את המדינה היהודית. הצעות כגון זו הציע המרקי הצרפתי פיליפ דה לאנגאלרי (de Langallerie, 1656–1717), אשר נכנס בשנת 1714 במו”מ עם הציר התורכי בהאג וחתם אפילו על חוזה, שבו הובטח הבטחות למתן זכויות ליהודים. הוא הצליח לעניין גם את יהודי הולנד, שתמכו בו בכספים. בעברו את גבול גרמניה נעצר והובא לוינה. השלטונות האוסטריים ערכו משפט נגדו ונגד עוזריו דה ליננג‘, אלכסנדר זיסקינד (יהודי) ודה קוסטה (יהודי). דה לאנגאלרי מת בבית הכלא בשנת 1717. ליננג’ נידון למאסר עולם בבית הסוהר של שפילבּרג (ע"י ברין – מורביה) זיסקינד ודה קוסטה נידונו לגירוש מארצות אוסטריה. באותה תקופה הציע הכומר הצרפתי פיאר־ז’וריא (Pierre Jurieux, 1637–1713), מדבּרי הפרוטסטנטים, לחדש את המדינה היהודית בארץ־ישראל. והוא משוכנע שבוא יבוא היום והיהודים יחזרו לארצם ויקימו את ממלכתם. ב־23 ליאנואר 1770 שלח אחד האצילים, המדינאי הדני גרף רוֹכוּס פרידריך פון לינאר (1708–1781) (ויש אומרים הנסיך קארל וילהלם פרדיננד פון בראונשווייג הוא השולח) אל משה מנדלסון תכנית מדינה יהודית, וביקש להודיע לו את חוות דעתו. מנדלסון ענה ב־26 ליאנואר 1770, שהגשמת התכנית תיתכן רק אם תפרוץ מלחמה בין מעצמות אירופה.

בימי מלחמת רוסיה־תורכיה הציע בשנת 1781 אחד ממפקדי הכנופיות שנלחמו נגד השולטן ושכבש את רוב השטחים בארץ־ישראל, באמצעות קצינים גרמניים, למנהיגי הקהילה היהודית בליוורנו, למסור ליהודים את ירושלים וסביבותיה. אולם בשעת המשא־ומתן מת עליביי וכל העניין נתבטל.

באותה תקופה הציעו יהודיה אוסטריה לקיסר יוסף II, שנלחם בתורכיה, לממן על חשבון אוסטריה חיל־עזר מורכב מ־4 גדודים יהודיים אם במקרה של נצחון על תורכיה ימסור ליהודים את ארץ־ישראל.

באותן השנים ערך גם המדינאי הרוסי, הנסיך גריגורי אלכסנדרוביץ פוטיומקין תכנית לכיבוש תורכיה, ולפי תכניתו על רוסיה להקים בשטחים הכבושים ממלכה חדשה עם הבירה בקושטא, ומכיון שאסור להשאיר את ארץ־ישראל וירושלים בידי הלא־מאמינים, יש לעודד את היהודים שיכבשו את ארץ־ישראל ויקימו שם את מדינתם. הוא משוכנע ששם תחול תחית העם היהודי. לשם הגשמת תכנית זו יש להתחיל באימון צבאי שי היהודים ולייסד אסכדרון יהודי ולכנותות “פּולק איזראילבסקי” (גדוד ישראלי), שיהווה גרעין הצבא היהודי לעתיד ויאפשר להרכיב גדודים יהודיים לשם כיבוש ארץ־ישראל מידי התורכים והקמת מדינה יהודית.

בשנת 1801 פרסם הנסיך די ליני (Prince de Linge) תזכיר ארוך (נכתב על ידו עוד בשנת 1797) בו טען שהקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל היתה מביאה תועלת לא רק לארץ הקודש וליהודים השוכנים בה עתה ויגורו בה בעתיד, אלא היתה מרימה גם את קרנם בארצות הגולה.

החשובה ביותר מבין כל ההצעות שהוצעו בנידון זה לפני תום המאה הי“ח היא זו של נפוליאון בונפרט, בעלותו על מצרים וסוריה. בזמן שהכובש הגדול צר על מבצר עכו, בניסן תקנ”ט (אפריל 1799) הוציא כרוז לכל היהודים שייספחו לדגלו “בכדי להקים מחדש את חומותיה של ירושלים העתיקה”. הוא כינה אותם “אומה שאין כדוגמתה” וגם “יורשי ארץ־ישראל בזכות” והצהיר שהגיעה אותה שעת רצון, שאולי לא תחזור אלא אחר אלף שנה, לדרוש את “קיומם המדיני בתור אומה בין שאר אומות העולם”. אולם חודש ימים לאחר הכרזה זו, יצא נפוליאון בראש צבאותיו לשוב לצרפת מבלי לצעוד עם חייליו בחוצות ירושלים ואף לא להיכנס למבצר עכו. הכרזתו הצליחה להגיע גם לאזני קהילות יהודיות (כפי שלמדים מתוך תעודות בפראג היה כרוזו ידוע שם1). יש לשער שמכתב שחובר שנה קודם לכן ע“י אלמוני2 לאחיו היהודיים הביא את נפוליאון לידי הכרזתו. מחבר המכתב הצביע על כך, שתשע שנים אחר פירסום ההצהרה על זכויות האדם, לא פחתה עדיין שנאת האומות כלפי היהודים, והוא הביע את הדעה שהעול הלוחץ עליהם לא יוסר אלא אם כן ישווה עם ישראל לשאר אומות העולם ע”י הקמת בית המקדש בירושלים.

ידידי הציונות באנגליה

עוד במאות הי“ז והי”ח השתררה באנגליה בחוגים רבים הדעה, כי יש לתמוך בשיבת היהודים לארץ־ישראל להקים בה את מדינתם. אישי מדע, תיאולוגים, סופרים ומדינאים, כגון י. ליגפוט, יעקב קלברט, ויליאם ויסטון, אדוארד קינג, תומס ניוטון, תומס בורנט, ד"ר פיליפ דודריג, תומס ויטרבו, יוסף אייר, ריצ’רד בור ואחרים, הכירו בזכות היהודים לארץ־ישראל והמליצו על הקמת מדינה יהודית. במיוחד יש להזכיר את שמואל קולט, המדגיש את צורך שיבת ישראל לא לשם תעמולה לטובת הנצרות, אלא מתוך ההכרה שבדרך זו יש למלא את חזון נביאיהם של ישראל. גם בן דורו, הפילוסוף דוד הרטלי (Hartly, 1705–1757) הביע את דעתו, שהיהודים ישובו לארצם ויקימו את מדינתם.

בשנת 1795 הציע הלייטננט ריצ’רד ברוטרס (1757–1824) תכנית מדינה יהודית בארץ־ישראל. בענין זה פרסם עלונים ופנה אל המלך האנגלי בתזכירים, שבהם הדגיש את הנימוק, כי האנגלים הנחשבים לשרידי עשרת־השבטים מחויבים לעזור ליהודים בהקמת מדינתם. אחרי שהודיע כי הוא נצר מדוד המלך והכריז על עצמו כמלך־ישראל, נאסר ונמסר לבדיקה רפואית. הוא שוחרר בשנת 1806. על אף הכל היו לו אוהדים רבים וביניהם חבר בפרלמנט, נתניאל בֶּרְסָא הוֹלִיהֶד, שהביא את תכניתו לפני בית הנבחרים האנגלי. ברוטרס פרסם עלונים שבהם דבר על בעיות התחוקה, משטר, דגלים וארגון במדינה היהודית.

נגד תכניתו יצאו שני יהודים: המלומד דוד לוי ומשה גוֹמֶץ פירֵירה.

ג’מס ביקאֶנוֹ (Bicheno, 1751–1831) המליץ מבחינה דתית על שיבת היהודים לארץ־ישראל וחידוש מדינתם בספר The restoration of the Jews, the crisis of all the nations (1800). הוא מאמין שהמדינה תקום בעזרת מעצמה גדולה, אולם הוא חושש פן תהיה זאת צרפת ולא אנגליה. המהדורה השניה של הספר הופיעה בשנת 1807 ובה דרש מאנגליה לצאת נגד נפוליאון וביחוד נגד מדיניותו לגבי היהודים, הואיל והוא הצליח ליצור בסנהדרין הפריסאי מכשיר פוליטי לניצול היהודים לטובתו הוא.

בשעה שנתכנס בפריס הסנהדרין התחילו גם אוסטריה, פרוסיה ורוסיה לפחד מפני ההשפעה המזיקה של הסנהדרין. ביחוד חששו, פן תהיינה עיני היהודים כל הארצות נשואות אל המשיח החדש: נפוליאון3. גם האנגלי מאיר (1803) פנה אל היהודים בקריאה, שתקומת מדינה יהודית קרובה לבוא.

בועידת השלום באאכן (1818) הציע האנגלי לואי ואי, בהסכמתו של הצר אלכסנדר I, תכנית להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. בתזכירו הפנה את תשומת לב הועידה לגורם הכלכלי, הפוליטי והחברתי שבבעיית היהודים, וקבע שמהותם הלאומית של היהודים ועתידם קשורים ותלויים בשיבתם לארץ־ישראל. עם זאת יש להעניק להם בארצות מגוריהם שווי זכויות מלא.

בתחום הספרות התפשט רעיון שיבת ציון הודות ל“מנגינות העבריות” שחיבר לורד ביירון, אשר נתן ביטוי חי ליהודי הנודד בשורות ידועות אלו:

בַּקֵּן שֶׁלָּהּ תֵּשֵׁב יוֹנַת הַבָּר,

אַף הַשּׁוּעָל יֵדַע מְאוּרָתוֹ;

כָּל עַם וְעַם יִבְטַח בִּגְבוּל אַרְצוֹ

אַךְ לְיִשְׂרָאֵל קִבְרוֹ לְבַד נוֹתָר.

בנימין דיזרעאלי, שערך בצעירותו מסעות במזרח הקרוב, גילה את אהדתו לרעיון היהודי הלאומי בשניים מספוריו הרומנטיים “דוד אלראי” ו“טאנקרד”. והסופרת האנגלית מאריאן איוואנס, שכתבה בשם המושאל ג’ורג' אליוט, בחרה ברעיון זה לנושאו המרכזי לרומן שלה “דניאל דירונדא”.


מונטפיורי ושפטסבורי    🔗

אישים שונים התענינו באופן מעשי בישוב יהודים בארץ־ישראל במחצית הראשונה שלה מאה הי"ט, אולם על כלם עלה בשעור קומתו הפילנטרופ הגדול סיר משה מונטפיורי (Montefiore); אשר ביקר לראשונה בארץ בשנת 1827. אחרי־כן ביקר עוד שש פעמים בארץ־ישראל ופעל בלי ליאות למען הטבת מצבם הסוציאלי והכלכלי של יהודי ארץ־ישראל; הקדיש לבעיות אלו תשומת־לב ומחשבה רבה וסיפק אמצעים כספיים למטרה זו. עד סוף ימיו התעניין בטובתם ואת ביקורו האחרון בארץ הקודש ערך בשנת 1874, בגיל 90. ועדת קרן משה מונטפיורי חגגה את יום הולדתו המאה בהקמת שיכונים ובניני ציבור בירושלים.

ראויה ליתר ציון התענינותו של לורד שפטסבורי (Shaftesbury), המדינאי והרפורמטור הנודע, אשר השתדל בשנת 1838 למען התישבות יהודית בארץ־ישראל בערבותן של המעצמות הגדולות ופרסם מאמר על שאלה זו ברבעון Quarterly Review. בשנת 1840 כאשר דנה בלונדון ועידת המעצמות (אנגליה, צרפת, אוסטריה, רוסיה ופרוסיה) על עתידן של סוריה וארץ־ישראל, שיגר לורד שפטסבורי תזכיר לשר החוץ הבריטי לורד פלמרסטון בנידון זה. גם ה“טיימס” כתב ש“ההצעה להשיב את היהודים לארץ אבותיהם יצאה מגדר מחשבה והפכה לתכנית פוליטית רצינית”. פלמרסטון נטה להביא תכנית זו בחשבון, אולם לא היה בנמצא שום גוף יהודי שהיה יכול לקבל על עצמו משימה כה קשה ורצינית. שר החוץ הראה את אהדתו לתכנית במתן הוראות לקונסול הבריטי בירושלים להעניק ליהודי ארץ־ישראל חסות רשמית. אפשר לראות ביחס זה של ממשלת בריטניה כלפי יהודי ארץ־ישראל שלב מוקדם באותה התפתחות ארוכה של התעניינות בציונות שהביאה בשנת 1917 למתן הצהרת בלפור.


אישים אנגליים    🔗

גם אנגלים אחרים הראו התעניינות ערה בשאלת שיבת ציון. הקולונל צ’רלז הנרי צ’רצ’יל, נכדו של הרוזן החמישי לבית מארלבורו, קצין־מטה באותו צבא של בנות הברית שהכריח את מוחמד עלי, כדיב מצרים, לסגת מארץ־ישראל, פנה בשנת 1841 במכתב אל משה מונטפיורי במטרה לזרז את שיבת היהודים לארץ־ישראל. אולם ועד שליחי הקהילות באנגלית, שמוטנפיורי היה נשיאה, הורה אותו לענות שאין באפשרות המועצה לפעול בנידון זה.

בשנים 1844–1845 נתפרסמו שלוש תכניות של תומס טולי קרייבס, אלכסנדר ברדשוב וא. ל. מירפורד, שהצביעו גם על הצד הפוליטי שבתכנית מדינה יהודית לטובת אנגליה והאינטרסים שלה. על אנגליה איפוא להחיות את ארץ־ישראל באמצעות יורשה הטבעי – העם היהודי, שהוא היחיד המוכשר להגשים יעוד זה. קצין בריטי אחר, הקולונל ג’ורג' גולר (Gawler), שליוה את מונטפיורי בשנת 1849 באחד מביקוריו לארץ, חזר ארבע שנים לאחר מכן על הצעותיו, שבריטניה צריכה לעזור להתיישבות יהודים בארץ־ישראל.

בשנת 1852 פנה הכומר האנגליקני א. ג. ה. הולינוורת בקריאה נמרצת אל הממשלה הבריטית לעזור ליהודים לרכוש מחדש את מולדתם העתיקה ונימק את פנייתו בגורמים מעשיים וכלכליים והדגיש במיוחד כי זהו האינטרס הפוליטי של הקיסרות הבריטית, כדי להבטיח את הדרך למצרים.

ברבע האחרון של המאה הי"ט פעלו ארבעה אנגלים אחרים תוך התלהבות למען שיבת ציון. הגנרל סיר צ’רלז ווֹרֶן רצה לייסד חברה שתקבל זכיון מאת השולטן תוך מתן אוטונומיה פנימית. הקולונל ס. ר. קונדר (C. R. Conder) לא ידע ליאות במשך עשרות שנים בתעמולתו הציונית בכתב ובנאומים.

סיר אדוארד קזלט (Cazalet), שהיה ממוצא הוגנוטי ושנכדו הקולונל ויקטור קזלט המנוח היה היו"ש של ועדה פרלמנטרית על ארץ־ישראל, דרש התיישבות יהודים בארץ־ישראל בחסות בריטית בקנה מידה גדול, וגם הציע יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים.

ערב הקונגרס בברלין (1878) הציע לורד ביקונספילד – בנימין דיזרעאלי (1804–1881), שברומנים שלו כבר גילה אהדה לרעיון שיבת־ציון, בקשר עם השאלה המזרחית להקים בארץ־ישראל מדינה יהודית. במקרה של חלוקת תורכיה, שקשה להמנע ממנה, יש לנתק מממלכה זו את ארץ־ישראל ולמסור אותה ליהודים. לפי דעתו על אנגליה לקבל בזמן הראשון את החסות ולהדריך את היהודים בהנהלת המדינה. הוא ראה את הפתרון היסודי של שאלת המזרח בפתרון השאלה היהודית ע"י הקמת מרכז יהודי בארץ־ישראל בחסותה של אנגליה, היורשת הטבעית של הקיסרות העותומנית במזרח הקרוב. ביקונספילד רצה להעמיד על סדר היום של הקונגרס את שאלת ארץ־ישראל ולהציע את תכניתו, אולם לאחר שלא הצליח לשכנע את מנהיגי הקונגרס, ובראותו שביסמרק ואנדרשי מתנגדים לכך הסתלק מזה.

אולם על כל האישים הללו עלה בחשיבותו הסופר והנוסע לורנס אוליפנט (Laurence Oliphant) שחי מ־1829 עד 1888. הוא הגה רעיון התיישבות רחבה בעבר הירדן מזרחב על שטח של \(1\frac{1}{2}\) מיליון אקרים, אולם לא הצליח לקבל את הסכמת השולטן וגם לא את תמיכתם הכספית של היהודים העשירים באנגליה. הוא ביקר פעמיים בארץ בלוית מזכירו נפתלי הרץ אימבר (1856–1909), מחבר “התקוה”, שנתודע אליו בקושטא והזמינו לנסוע אתו. עד סוף ימיו התעניין בכל התקדמות שהיא מצד היהודים בארץ־ישראל. אוליפנט גם נסע למזרח אירופה בכדי לחלק שם מה שאספה קרן ההצלה של עירית לונדון (Mansion House Relief Fund) לטובת קרבנות הפוגרום, ושוחח עם מנהיגי תנועת חיבת־ציון ברוסיה, אוסטריה ורומניה על בעיות יהודיות. בשנותיו האחרונות ישב בחיפה ונתן ממיטב עזרתו ועצותיו למתיישבים היהודיים בזכרון יעקב.


בצרפת    🔗

גם בצרפת מצא רעיון התחיה אוהדים. המלומד יוסף סַלבַדור (Salvador, 1796–1873) התעסק בשנות העשרים של המאה הי"ט בבעיות מהות היהדות, והקדיש את רוב מחקריו להבלטת הצד החברתי־התחוקתי של היהדות.

תחת הרושם של הקריאה HEP, ראשי התיבות של Hierosolyma est perdita, סיסמת הפורעים בגרמניה בשנת 1819, שאל את עצמו אם באמת ובמשפט חרבה ירושלים, והתחיל בחקירותיו ההסטוריות לתולדות ישראל. הוא הגיע למסקנות, שהתפקיד ההיסטורי שהוטל על היהודים עשה את התבוללותם בעמים אחרים לבלתי אפשרית. היהודים נשארו עם גם בתפוצותיהם, אפים הלאומי הוא איתן וגם מתן שווי זכויות אחרי המהפכה הצרפתית לא הצליח לשנותו. על השאלה, אם הרפובליקה העברית תחודש פעם משיב סלבדור בחיוב, כי עקרון הקיום הלאומי חל גם על ישראל. עליו לחדש את קיומו המדיני, והעם היושב בציון הוא שיהיה החלוץ להגשמת הסדר הישן־החדש. המצב הכללי במזרח מעורער, שינויים גדולים עתידים לחול. לאחר שהמערב קיבל מחופי אסיה את התרבות ואת האמנות, הריהו נאלץ ע"י הרוח העצמי של הדברים להחזירם לאזור מוצאם, ואז יהגו העמים ברעיון ברית עמים גדולה שיהא עליה להגביר בלי ליאות את השלום ואת האושר של העם האחר. ואז יקרה שאספת העמים תחליט לפנות אל עם ישראל בזו הלשון: “בני ישראל אשר עינינו אתכם והוצאנו דיבה עליכם – לכם אנו שמחים להציע את פינת הארץ בה ישבו אבותיכם!”. דברים אלה כתב סלבדור עוד בשנת 1828 בספרו: Histoire des Institutions de Moise et du peuple hébreux (כרך ג‘, ע’ 367).

בתקופה ההיא האמין סלבדור בשיבת היהודים לארץ־ישראל והקמת רפובליקה עברית.

בספרו האחרון: Paris, Rome, Jérusalem ou la question réligieuse au XIX. Siécle. שיצא לאור בפריס בשנת 1860, בו ראו סופרים ציוניים כגון משה ליב לילינבלום (במאמרו “הלאומים הראשונים של המאה האחרונה” כתביו כרך ב'), נחמן סירקין ונחום סוקולוב (History of Zionism, כרך א‘, ע’ 176) בטעות את הספר הציוני שלו, התרחק סלבדור מתפיסתו הלאומית. לפי השקפותיו בספר הנ“ל אין מתפקידו ההיסטורי של העם היהודי לחדש בארץ־ישראל את קיומו הלאומי, אלא להקים בירושלים מרכז להתחדשות דתית של כל העמים. הוא בא לידי מסקנה ש”בין קושטא ואלכסנדריה יש לייסד מדינה נויטראלית, עיר חפשית, השומרת על השער הגדול הפתוח בין אירופה, אפריקה ואסיה" – מין מובלעת דתית.

ברעיון זה הושפע סלבדור מהצעת הממשלה הצרפתית בועידת לונדון בשנת 1840, ליצור בארץ־ישראל מדינה כנסייתית עצמאית בחסות המעצמות הנוצריות הגדולות.

בימי ועידת לונדון הטיפו גם בצרפת להקמת מדינה ארצישראלית ובין ראשי המדברים היו: גוסטאב אייכטאל (ממוצא יהודי), ההיסטוריון הידוע ז’ן־ז’וסף פוז’ולאט (Poujoulet) והמשורר לא מארטין (La Martine), שדרש כי ירושלים תשאר בידי צרפת. תכניות ציוניות הוצאו שוב בשנות הששים. ארנסט לַהַרַן, שנתפרסם בפריס בשנת 1860, גינה את האדישות מצד היהודים המודרניים לגבי כל הזדמנות המאפשרת את הקמת “הממלכה היהודית”. על היהודים לרכוש שוב את ארץ־ישראל על ידי גאולה בכסף ובכל דרך אחרת. היהודים יתאספו שם, ואז יתחדשו עליהם הימים הקדומים של מלכות בית דוד. הם נועדו להיות אנשי ביניים בין אירופה וקצות אסיה הרחוקים.

באותה תקופה – 1869 – הציע הנוצרי קלמנט לאסאל (Clément Lassalle), לרב הראשי שבצרפת, ד"ר צדוק כהן, תכנית על הקמת מדינה יהודיתב עזרת אנגליה ובהסכמתן של כל המדינות הגדולות האחרות.

הרופא הנוצרי ד“ר קרל צימפל (Zimpel), גם הוא מאוהדי הרעיון של מדינה יהודית, מספר4 באחד מחיבוריו בענין זה, כי הקיסר נפוליאון III רצה להגשים את הרעיון שהגה דודו – נפוליאון I – בדבר תקומת האומה היהודית בארץ־ישראל, ואשר מסיבות שונות הוכרח לוותר עליו. צימפל מוסר כמו־כן שידוע לו, כי בשנת 1862 הבטיח נפוליאון III לחברת כי”ח בהן־צדקו, להגשים את רעיון שיבת־ציון בהתאם לבקשתה.


בשווייץ    🔗

בימי המשבר במזרח הקרוב בשנים 1838–1841 כתב המלומד והמשורר השווייצרי שמואל פרייזווארק (Preiswerk, 1799–1871), שעל היהודים לתבוע מאת המעצמות את הקמת מדינתם בארץ־ישראל. בימים ההם הוציא וערך פרייזווארק בעיר באזל את הירחון המדעי “מורגנלאנד” ובמאמריו טען, שלרגל מלחמת מוחמד עלי עם התורכים (1838) הגיעה שעת־הכושר המדינית לעורר את היהודים, שלא יחמיצו את ההזדמנות וידרשו מאירופה, כי תסייע בידם לבנות את מולדתם, כשם שעזרה עשר שנים קודם לכן ליונים. דוקא בימים אלה, כשתורכיה הולכת ומתמוטטת, מחובת היהודים היא לחזור ולבנות את מולדתם ולהקים בה את מדינתם וכך יגיעו סוף־סוף לעצמאות בדומה להשגי המכבים לפנים.

עוד בימי הקונגרס הוינאי (1815) הרבה לעשות למען שיחרור היונים הבנקאי הנודע ז’ן גבריאל איינארד (Eynard, 1775–1863) איש ג’נבה, ותמך אחר־כך ביונים במרדם בתורכים במתן הלואה בסך 14 מיליון פרנקים שווייצריים. בנקאי לא־יהודי זה שיגר בשנת 1841 תזכיר אל הצאר ניקולאי הראשון, בהצעה שיצטרף אל שאר המעצמות בענין תקומת האומה היהודית בארץ־ישראל. בתזכירו כתב איינארד שיש להוציא מידי השולטן את הריבונות על ארץ־ישראל וירושלים ולהקים מדינה יהודית. על התזכיר הגיב השמברלין מוּראביוב ב־8 באפריל 1841 לשגריר הרוסי בפאריס הנסיך פאהלן “שכל התכנית נראית כהלצה או במקרה הטוב ביותר אחת הקונצפציות המיסטיות, שבהן לא תוכל לטפל מדיניות חיובית”.

הכומר ד"ר אברהם פטאוול (Pétavel, 1791–1870), איש שויצריה הצרפתית, דרש אף הוא בנאומיו, החל משנת 1834, מאת הנוצרים והיהודים שלאור המאורעות במזרח הקרוב יפתחו בפעולה למען תקומת ארץ־ישראל יהודית. בשנת 1860 הצטרף לחברת “כל ישראל חברים”, כדי לעשות בשורותיה תעמולה לשיבת ציון. בחיבוריו ובשיר העלילה – la fille se Sion ou le rétablissement d’Israel שפירסם בשנת 1861, פנה אל עם ישראל ועורר אותו ולהתחיל במעשים לקראת שיבת ציון. מערכת העתון היהודי בצרפת “ארשיוו איזראליט” יצאה נגדו בחריפות והתקיפה אותו בגלל דעותיו על תקומת האומה היהודית בטענה, שהצעתו אינה בת־ביצוע ושהיהודים לא יסכימו לה אף פעם. כנגד השקפה זו התריע הבנקאי היהודי איש נאַנסי, לוי בינג, שנקט עמדה לאומית חיובית.

בימי מלחמת קרים (1853/56) הטיף הכומר הפרוטסטנטי אמיל גאר (Guers), צרפתי מג’נבה, לשיבת ישראל לארצו ולחידוש מדינת ישראל5. גישתו לשאלה היהודית ופתרונה דומה לזו של החוגים הדתיים באנגליה. הוא תבע שבהזדמנות של ועידת השלום בפאריס בשנת 1856 יקדישו תשומת־לב גם למצב היהודים ומעמדם. גאר הכיר יפה את עלוניו של ר' יהודה אלקלעי וחוברותיו שנתפרסמו באותן השנים.

בשנת 1866 נשמע עוד קול של צרפתי שוויצרי, יליד ג’נבה, שקרה לתחית המזרח ולישוב יהודים בארץ־ישראל. מייסד הצלב האדום הנרי דיננט (Dunant, 1822–1910) הרבה לטפל בשאלה המזרחית החל משנות הששים ובא לידי המסקנה שרק ישוב ארץ־ישראל ביהודים יביא ברכה לארץ הקודש. הוא התחיל את פעולתו ביסוד חברות, אולם נסיונו להשפיע על ראשי היהודים שיתמכו בהתחדשותה של ארץ־ישראל היה לשוא. בעת הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897) ציין במכתבו אל ידידו ד"ר דוד פרבשטיין את סיפוקו הנפשי והביע את חיבתו לציונות.


אמריקה    🔗

יהודי אמריקה הקולוניאלית ציפו לא פחות מאחיהם שמעבר לאוקיאנוס “לשוב קוממיות לארץ הקדושה, כשיתרוממו על כל אומות העולם והם מתפארים – לפי דברי בן הדור בסוף המאה הי”ח – שזמן שיבתם יבוא במהרה, אלא שאינם מעיזים לקבוע את המועד במדויק“6. הקשר ביניהם לבין ארץ־ישראל קויים ע”י המשולחים מארץ־ישראל שהיו מבקרים בקהילותיהם ומתקבלים בנדיבות ובסבר פנים יפות.

בשנת 1784, לאחר ששקטה הארץ ממלחמת השחרור האמריקאית נתחברה בקהילת ניו־יורק, שממנה נובע הלך־הרוחות של יהודי אמריקה, תפלה מיוחדת לשם כך. בתפלה זו נאמר:

"כשם שנתת שלש עשרה מדינות אמעריקא האללו

"לחירות עולם, כן תוציאנו שנית

“מעבדות לחירות ותתקע בשופר גדול לחירותנו”.

ולהלן:

"וישלח לנו כהן צדק

"והוא יוליכנו קוממיות לארצנו ויהי נועם ד'

“עלינו ובא לציון גואל במהרה בימינו”.

ולכן אין פלא שבחוף השני של האוקיאנוס האטלנטי, בין יהודי ארצות־הברית, מצא רעיון התחיה שני לוחמים יהודים מובהקים עוד לפני קיום תנועה ציונית מאורגנת. הראשון היה מרדכי עמנואל נוח (1795–1851), אשר שירת את ממשלת ארה“ב במשרות שונות. תחילה הציע הקמת מושבה יהודית על האי גרנד איילנד ע”י העיר בופאלוֹ, אולם משהבין את חוסר־המעשיות שבתכנית זו, הפך לחסיד נלהב של תחיית העם העברי בארץ־ישראל והשתדל לעשות לה נפשות. בנאום שנשא בשנת 1844 בניו־יורק טען, שמחובתם של הנוצרים לעזור ליהודים לחזור לארץ אבותיהם. מ. ע. נוח קבל מכתב מאת ג’ון אדמס, נשיאה השני של ארה"ב, בנוסח זה: “אכן אשמח לראות את היהודים בתור עם ריבוני בארץ יהודה”.

בת אמריקה, השניה שעשתה נפשות לרעיון שיבת ציון, היתה המשוררת ברוכת הכשרון אֶמה לָצָרוּס (1849–1887). בהשפעת הפוגרומים ברוסיה והופעתם של פליטים באמריקה זועזעה עמוק בנפשה והשתפכה בסידרת שירים שראו אור בשמות כגון: “שירים של בן העם השמי”, “על נהרות בבל”, “דגלו של יהודי”. היא גם חיברה “אגרת לעברים”, בה ביקשה לעורר את הכרתה הדתית והלאומית של יהדות אמריקה. שמה יהיה קשור לעד במלים בהן קידמה את פניהם של הפליטים מחוסרי הבית והן נחרתו על אנדרטת־הדרור בנמל ניו־יורק.

מבין מבשרי הציונות הנוצרים באמריקה יש להזכיר את ורדר קרסון (Warder Cresson, 1798–1860), שהתקרב בהשפעתו של הרב יצחק לסר בפילדלפיה ליהדות במדה כזו שעלה ארצה והתישב בירושלים במקום שנתמנה כעבור זמן קצר לקונסול של ארצות הברית. בארץ־ישראל למד את מצב היהודים. בשנת 1849 התגייר וקבל את השם מיכאל בעז ישראל והרבה להתעסק בענין כלל ישראל. הוא הטיף לשינוי מערכות בכלכלה של הישוב הארצישראלי וישובם על הקרקע בעזרת אגודות שיתופיות חקלאיות שיש לייסד. הוא בעצמו הלך לאמריקה כדי להשיג את האמצעים הדרושים. במאמרים רבים דן בדבר העברת היהודים בארץ־ישראל לחיי חקלאות והגיע לידי הנחה, כי המטרה הסופית של הישוב החקלאי בארץ־ישראל צריכה להיות יצירת מקלט ליהודי כל העולם. אולם לא נסתייע הדבר ונסיונו לא הביא לידי תוצאות חיוביות.

לרגל הפרעות ברוסיה בשנות 1888–1891 הציע הכומר האמריקני א. בלקסטון בתזכיר חתום ע"י 500 אישים ידועי־שם, שהגיש ב־5 במרס 1891 לנשיא ארצות הברית שבימים ההם, בנימין הריסון, לכנס ועידה בינלאומית שתדון דיון יסודי במצב היהודים ובתביעות שיש להם על ארץ־ישראל כעל ארץ־מולדתם הישנה. על הועידה יהיה לפתור את שאלת היהודים בדרך השבת ארץ־ישראל לידי היהודים כמדינה יהודית. הוא סבור כי בכ המעצמות, שנתנו בשעת הקונגרס הברלינאי (1878) חופש מדיני לעמי הבלקן, להוציא את ארץ־ישראל מראשותה של תורכיה, וחובה מוטלת עליה כיום להשיב את ארץ־ישראל לידי היהודים, שהם בעליה החוקיים. על אמריקה, שלה אין כל תביעה על ארץ־ישראל, להתחיל במשא־ומתן. לאחר שממשלת אמריקה קיבלה את התזכיר פנתה בשאלה בלתי רשמית אל צירה בקושטא, שלמה הירש, איך להשיג את הסכמתה של תורכיה לסידור מיוחד, שיאפשר להחזיר את ארץ־ישראל ליהודים בערובתן המשותפת של אמריקה, אנגליה, צרפת וגרמניה. הירש ענה, שרק בכח הנשק אפשר להכריח את תורכיה לוותר על חלק משטחיה.

בעוד רבים מבני העולם המערבי דבקו ברעיון של התיישבות היהודים במולדתם העתיקה, קמה במזרח אירופה ובמרכזה, החל מאמצע המאה הי"ט, תנועה להגשמת רעיון זה, אשר הלכה והתחזקה ונושאי־נס אלה של רעיון שיבת ציון, נימוקים חזקים יותר דחפום מאשר התועמלנים מבין יהודי בריטניה, צרפת ואמריקה: אמונה דתית, הכרה לאומית ונסיון אישי בסבל הגלות. לגבי דידם שיבת ציון לא היתה תכנית צדקה לטובת אנשים רחוקים; גם לא היה להם ענין ביתרונות פוליטיים לטובת אחת המעצמות, אלא עיניהם נכספו להתגשמות תפילותיהם במשך אלפיים שנה.


בארצות אחרות    🔗

1. בתקופתו של הנסיך דה ליגן הביע הפילוסוך הגרמני יוהאן גוטליב פיכטה (Fichte, 1762–1814) – אמנם בניגוד מוחלט לעמדתו ההומניסטית של דה ליגן – את דעתו, שכדי לשמור על הגרמנים מפני היהודים “אינני רואה שום אמצעי אלא לכבוש בשבילם את ארצם הקדושה ולשלח אותם שמה”. לפי דעתו אין לפתור את הבעיה היהודית אלא על ידי הקמת מדינה יהודית. לשם ביצוע תכניתו הוא מציע למנות מועצ, שבה ישתתפו נציגי כל היהודים באירופה, אסיה ואפריקה. על המועצה לעבד תכניתו להגישה לצרפת. לפי דעתו יש למסור ליהודים את השטח מפטולומאיס במצרים עד עכו. לעומת זה יהיו היהודים מחויבים להקריב כל קרבן, כדי לחזור לארצם ולהקים שם את מדינתם.

2. בשנת 1822 פירסם ד"ר אליעזר סיני קירשנבוים (1798–1870) חוברת בעברית “הלכות ימות המשיח”, שהקדיש אותה לניתוח הגאולה הטבעית של העם היהודי. לדעתו מחויבים היהודים להקים מדינה יהודית בארץ־ישראל, ואם לא יצליחו – יש לעשות זאת בינתים בארץ אחרת – אפילו בחבש, ואחרי שיתחזקו עליהם לכבוש את ארץ־ישראל בכוח. אפשרות ריאלית לייסד מדינה יהודית ראה בימיו רק באמריקה, והוא תמך בתכניתו של נוח בשנת 1825.

3. בשנת 1830 פירסם הגרמני קארל פרידריך זייפרט עלונים, שבהם הודיע ליהודים כי הוא ניגש לחדש את המדינה היהודית. הוא בא לקראָקא ומשם החליף מכתבים עם קהילות יהודיות בדבר תכניתו, בהם נתבקשו לתת ידם לבנין מלכות ישראל ולהצטרף אל חברת ציון שנוסדה לתכלית זו. קולות קוראים אלו שותקו ע"י השלטונות, שפחדו מפני מהפכה.

בקשר לכך ביקשה הממשלה האוסטרית מאת המשכיל יוסף פרל בטרנופול שיחווה דעתו על זייפרט. הוא ראה בו בא כוחה של גרמניה הצעירה, ששאפה לזעזע את המשטר החברתי ולהפיץ את הדעות המהפכניות והביע את דעתו, כי ליהודים אין שום שאיפה לעצמאות מדינית.

4. בתקופה זו הציעו גם יהודים תכניות לשיבת היהודים לארץ־ישראל.

הרב ר' שמואל ביבאס, רב בקורפו משנת 1830 ונפטר בחברון בי“ז ניסן תרי”ז (1857), שנמצא תחת השפעת תנועת השחרור היונית, דרש לעורר בקרב היהודים תנועה לאומית שתאמן את הנוער ותכבוש את ארץ־ישראל. הוא תהנגד לתכניות ההתיישבות של משה מונטפיורי בארץ־ישראל, כל זמן שלא הושגו בטחונות פוליטיים.

המיסיונרים האנגלים מקצין (Mac Cheyne), בלק ובונר מספרים, שבהיותם בקורפו ספר להם צעיר יהודי אחר בהתלהבות על פעולתו של הרב ביבאס והשפעתו על הנוער, שעורר אותו לחקות את היונים ולהלחם למען שחרור ארץ־ישראל.

תחת השפעתו הטיף יהודה אלקלעי (1798–1878) כמעט בכל חיבוריו לרעיון תקומת ישראל בארץ־ישראל. כמובן שהשפיעו עליו גם התנועות הלאומיות בארצות הבלקנים. נתגבשה אצלו הדעה, שגם היהודים זקוקים לתחיה לאומית. בחיבוריו הראשונים “שלום ירושלים” (1840) ו“מנחת יהודה” (1841) הסביר את רעיונותיו על התחיה היהודית והציע גם תכנית מדינית. בשנת 1841 נסע לקושטא לשם הגשת הצעה לשולטן בענין החזרת ארץ־ישראל ליהודים. אולם תכנית זו נכשלה. בשאר חיבוריו הטיף לרעיון הקמת ארגון לאומי עם נציגות כללית בראש, שיתחיל במשא ומתן פוליטי עם מעצמות אירופה, למען ישפיעו על השולטן להתיר עליה והתיישבות יהודית בארץ־ישראל. נציגות זו מחובתה לגייס את האמצעים הכספיים ולהכשיר את המתיישבים. את תקוותיו תלה ביחוד באנגליה והיה משוכנע, שהיא תגשים את השאיפות הלאומיות של ישראל.

בהשפעת עלילת הדם בדמשק (1840) נתעוררה תנועה בגרמניה. יהודי אלמוני הציע בשנת 1840 להקים מדינה יהודית באמריקה, כי כבר הגיע הזמן, שהעם היהודי המפוזר בכל תפוצות העולם ושהצליח לקיים את לאומיותו יתלכד כאומה בטריטוריה משלו וכחטיבה מדינית עצמאית. כל נסיון להתבוללות נכשל ואין בה דרך לפתרון. היהודים אף פעם לא רצו לוותר על לאומיותם וחלמו על תקומת עצמאותם הממלכתית. לדעתו אין ארץ־ישראל מתאימה לכך מבחינת מצבה הפוליטי, ויש להקים את המדינה באמריקה. בשטח בין מיסורי, מישיגאן, ארקאנסאס ואורגוֹן יש לייסד את מדינת היהודים. לעומת זאת המליץ באותה שנה יהודי אלמוני מקונסטאנץ (D.V.A.) בכרוז מיוחד להקים מדינה יהודית אך ורק בארץ־ישראל. גם הוא מבסס את דעותיו על ההנחה, שהיהודים אינם מסוגלים להתבולל והם שומרים על אפיים הלאומי. לפי דעתו אפשר יהיה לשכנע את מוחמד־עלי השולט על ארץ־ישראל שיסכים לעליה ולהתיישבות של היהודים – היחידים שבידיהם תוכל ארץ־ישראל להתפתח למדינה מסודרת. ביהודים לבד תלוי, אם תוקם בארץ־ישראל בשלישית מדנה יהודית. בכרוז זה בא לידי ביטוי מצב הרוח, שבו נמצא הנוער היהודי בימי המלחמה לאמנציפציה, וההתרגזות בגלל עלילת־הדם הבזויה שבדמשק. כל אלה עוררו בקרבו געגועים חזקים לארץ־ישראל ולחיים חפשיים בה.

באוירה זו נוסדה בשנת 1836 ע“י מוריץ שטיינשניידר אברהם בֶּניש ואלברט לוי בפראג, וינה וברלין אגודת סטודנטים “איחוד” שמטרתה היתה הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. לחוג זה הצטרפו סטודנטים ומלומדים יהודים בשלש הערים האלו וביניהם ד”ר יוליוס פירסט, שתמך בהם בעתונו “Orient”. אגודה זו התקשרה עם אדולף כרמיה כששהה בוינה בשובו מדמשק. הוא תמך בתכניתם בהדגשה מיוחדת שהיהודים – פרט לאלה שבצרפת – זקוקים למרכז בארץ־ישראל. התנאים הפוליטיים במזרח הקרוב נוחים לתכנית זו, אולם נחוצה הסכמת המעצמות לכך, כי חסותן למפעל כזה היא תנאי עיקרי. האגודה שיגרה גם שליחים לאנגליה ולתורכיה לשם ניהול משא ומתן. אברהם בניש שעליו הוטלה השלחיחות הפוליטית לאנגליה, הגיע ללונדון בסתיו 1846, ומאז עמד בקשרים עם הגורמים הפוליטיים שמסר להם תזכיר מפורט, בו הצביע על אנגליה כעל המעצמה המתאימה להגשים את שיבת היהודים לארץ־ישראל.

שליח שני שנשלח לקושטא, ד"ר יוליוס בָּרָש, לא הצליח להגיע לשם ונשאר בבוקרשט.

לאגודה בברלין השתייכו סטודנטים, שמלאו אח“כ תפקידים חשובים בחיים צבוריים של יהודי גרמניה כגון: יולוביטש, ד”ר ס. ניימאן, ד“ר קאים, דוד קאסֶל, ד”ש שמואל קריסטלר, היימן, מאנקיביץ, אלברט פרנקל.

עד השתנות המצב הבינלאומי עלו כל מאמצי ה“איחוד” בתוהו.

באותו הזמן עצמו הגיש גם בית רוטשילד בפאריס, שכבר עשה קודם לכן צעדים מדיניים בקשר עם מאורעות־דמשק, תזכיר למעצמותה גדולות בשאלת ארץ־ישראל. בתזכיר זה, שהדיפלומט האוסטרי הרוזן ג’וזפה גרֶפו מעיר בזכרונותיו כי ראה אותו במו עיניו, הוצע שארץ־ישראל תימסר ליהודים תחת ממשלת בית־רוטשילד ובחסותן של המעצמותה גדולות, תמורת מס קבוע שבית זה מוכן להעלות למעצמות מדי שנה בשנה.

ישראל פין, יהודי מאוסטריה, הטיף בשנים 1840–1854 לרעיון הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. בשנת 1854 התנצר ועלה ארצה ובה פעל למען רעיון זה. הוא פירסם “מכתבים אל בני עמו” בהם דרש מאת היהודים להתעניין בארץ־ישראל שנועד לה תפקיד היסטורי וחובה עליהם לייסד בה מדינה יהודית.

מענין הדבר שאחרי הופעת הספר “מדינת היהודים” לד"ר הרצל פנה אליו בן אחיו יוסף פין, שהיה כהן פרוטסטנטי במכתב ומסר לו פרטים על דודו.

5. האיטלקי בנדיטו מוסולינו (1809–1885), יליד פיזא, כתב בשנת 1851 ספר רב־כמות בשם: “Gerusalemme ed il popolo Ebreo” (ירושלים והעם היהודי), שבו דן בענין הקמת מדינה יהודית. על יסוד חקירותיו מצד הפילוסופיה והמדיניות בא מוסולינו לידי מסקנה, כי טובת תורכיה והיהודים כאחת תובעת לקומם את האומה הישראלית בארץ־ישראל במובן מדיני ולהשיב את היהודים לארצם. כמו כן מציע מוסולינו לקבוע את השפה העברית לשפה השלטת. הוא מבסס את הנחותיו על יסוד הידיעות שאסף בנסיעתו בארץ־ישראל בשנת 1851. הקמת מדינה יהודית תביא תועלת לתורכיה ולאנגליה וגזירה היא מלפני ההיסטוריה כי יתמלאו געגועי היהודים. על ידי מדינה יהודית תקשור אנגליה קשרי שטח בין מצרים לבין מושבות בריטניה שבאסיה. כתב־היד שלו לא יצא לאור אלא בשנת 1951 ע"י איחוד הקהילות באיטליה.

6. גם בקנדה נשמע הד לרעיון שיבת ציון. הקנדי הנרי וונטווֹרת מוֹנק (Monk, 1827–1896) הושפע בזמן לימודו בלונדון מרעיונותיה של התנועה “תקומת היהודים”. הוא למד את השפה העברית מפי היהודי הגרמני המומר מיכאל שלמה אלכסנדר, שנתמנה אח"כ, בשנת 1841, להגמון האנגליקני הראשון בירושלים. מנעוריו ראה מוֹנק כתפקיד חייו לסייע ליהודים הנרדפים להשיג את מולדתם בארץ־ישראל. בשיבת ישראל לארצו ראה אחד האמצעים החשובים ביותר להשכנת השלום העולמי. משנת 1863 סייר במספר ארצות והשתדל לרכוש מדינאים בעלי שם למען תכניותיו. אחרי שביקר פעמים מספר בארץ־ישראל והתקשר כאן עם הצייר האנגלי הידוע הולמן הונט, שגר שנים רבות בארץ־ישראל, הטיף אתו יחד להקמת מדינת היהודים כפראֶלודיום להשכנת השלום וכשלב ראשון להקמת חבר אומות מאוחדות עם ממשל ובית דין בינלאומי קבועים בירושלים.

אחרי שובו לקנדה התחיל להטיף לרעיונותיו. בשנת 1873 הציע להקים “קרן היסוד למען ארץ־ישראל” (“The Palestine Restoration Fund”) שבה צריכים להשתתף יהודים ונוצרים בתרומות בסך 50 לי“ש. בשנת 1882 הציע להקים באנק ישראל (Bank of Israel) עם הון של 10 מיליונים לי”ש לשם מימון שיבת ישראל לארץ־ישראל, ולשם מימון המפעל בארץ־ישראל הציע את “המעשר”.

7. גם בפולין הוצאו בשנים 1815–1845 תכניות ליסוד מדינה יהודית, אולם בעלות כיוון טריטוריאליסטי, כמוצא היחידי לפתרון השאלה היהודית שנמנתה פה על הענינים הדחופים שעמדו על הפרק.

בשנת 1841 הציע הפילוסוף הפולני יוסף גולוחובסקי (1797–1858) לרכז את היהודים בקרים ולהקים שם חטיבה פוליטית עצמאית. אם כי היהודים מצפים עוד לשוב לארץ־ישראל הרי אין לתקוה זו שום ממש, כי העולם הנוצרי לא ירשה אף פעם ליהודים להשתלט על הארץ שבה נולדה הדת הנוצרית; ברור גם הדבר, שרוסיה תתנגד לשיבת היהודים לארץ־ישראל היא צריכה לשאוף ליסוד מדינה יהודית באחת הטריטוריות שלה. הצעה דומה לזו הוצעה עוד בשנות העשרים של המאה הי“ט ע”י המנהיג והתיאורטיקן של הדקאבריסטים, הקולונל פאבל איבנוביטש פֶּסטֶל (Pestel, 1793–1826), שהיה זמן רב בשרות צבאי בטולצ’ין (פודוליה) למד כאן את הבעיה היהודית ובספרו על רוסיה העתידה “Russkaya Pravda” הקדיש פרק מיוחד לשאלת היהודים ברוסיה. הוא לא האמין בכוח הסתגלותם של היהודים למדינה הרוסית, כיון שהם עולם זר ומטרתם הסופית היא – להשתלט על כל העולם. והוא חשב שמחובתו של המשטר הבא ברוסיה יהיה ליצור אפשרויות להקמת מדינה יהודית באסיה הקטנה.

מאוהדי תכנית זו היה גם הדקאבריסט אברמוביטש גריגורי פרץ (1788–1853), יהודי מומר, נכדו של יהושע צייטלין משקלוב ותלמידו של המשכיל הידוע מנדל לפין־סטנובר.

8. מענין הדבר שבשנת 1860 הציע הפובליציסט היוני י. ג. פיציפיוס מראשי התנועה הלאומית ביון, לחלק את תורכיה ולהקים במקומה 15 מדינות עצמאיות ובתוכן מדינה יהודית בארץ־ישראל.

9. ההיסטוריון והמלומד היהודי ד“ר איזידור באום, מחברי אגודת הסטודנטים “איחוד”, הטיף בספרו – Ein Jahrhundret der Judenemazipation und deren christlichen Verteidiger (1869) לריכוז פוליטי של היהודים. לפי דעתו הם עומדים על סף יסודה של מדינה יהודית בארץ־ישראל ויש סיכויים רבים למדינה יהודית. הקמת מדינה צריכה לצאת לפעולה ע”י ועד זמני של נציגי קהילות היהודים באירופה ובאמריקה. הוא גם השתדל להתאים את האמנציפציה אל הרעיון של מדינת היהודים העשויה ליצור את הסוללה הטבעית נגד התנגשויות באמנציפציה, שהיא רק ענין תחוקתי ומשפטי בלבד.

10. בשנת 1886 הביע הוגה הדעות יוסף פופר־לינקאֶאוּס (1838–1921) את דעתו, שכל האנטישמיות באה מזה שהיהודים חסרים זה מאות שנים מדינה עצמאית באיזה מקום שהוא ואילו היתה להם מדינה, ויהא גם שיעורה כגודל קנטון אחד בשווייץ, היה משתנה מצב היהודים והיחס אליהם לחלוטין, כי מדינה זו תהא חוט־השדרה והמשען לכל פזורי ישראל.


רבי הירש קלישר    🔗

הרב צבי הירש קלישר (1795–1874), רב בקהילת אדוקים, היה הראשון והמוכשר ביותר שדרש הגשמת הרעיון בדרך מעשית. במשך ארבעים שנה שימש רב בקהילת טורן בפרוסיה המערבית שלא עמלק“פ והתקיים מהכנסות החנות שהחזיקה אשתו. למדן מופלג היה וחיבר פירושים לחומש ולשולחן הערוך. עוד בשנת 1830 כתב למורו ורבו הקודם, הרב הדגול ר' עקיבא אייגר, על הצורך בשיבת ציון ואחר שנים אחדות, בי”ב באלול תקצ“ו (1836), ערך מכתב אל הברון אנשל מאיר רוטשילד בפרנקפורט ובו ניסח את השקפותיו על גאולת ארץ־ישראל וסיים בבקשה לפדות את ארץ־ישראל מידי מוחמד עלי. הוא הציע לרוטשילד שיקנה לו מדינה אחרת תמורת ארץ־ישראל. תשובתו של רוטשילד בלתי ידועה לנו. כעבור זמן מה פנה אל סיר משה מונטפיורי ופרנסים אחרים. בשנת 1843 פרסם את ספרו “אמונה ישרה” בשני כרכים, בהם הסביר שיטתו של דת חרדית מתקדמת. ובשנת 1861 הוציא לאור חלק שלישי בשם “דרישת ציון” והוא מורה־דרך לשיבת ציון. הדעות שהביע הרב קלישר על ארץ־ישראל היו כה מתקדמות בעיני בני דורו, שרק בויכוח למדני ממושך עלה בידו לשכנע את מרבית הרבנים, שדרישותיו לא יצאו מגדר סייגי התורה. הוא הביא פסוקים מן התורה ומאמרי חז”ל לרוב כדי להגן על שלושת עקרונותיו, שהיו: א) תשועת ישראל, כפי שחזוה נביאיו, תוכל לבוא רק בדרך הטבע ובכוחות עצמו ואין צורך לחכות עד לביאת המשיח. ב) יש לעשות נפשות לרעיון שיבת ציון ולגשת מיד להגשמתו. ג) אין להעלות על הדעת חידוש הקרבת קרבנות בבית המקדש בירושלים בימינו אנו.

קלישר תבע שיהודים עשירים יקימו חברה קולוניזטורית ושחברה זו תיישב בארץ־ישראל יהודים רבים מרוסיה, פולין וגרמניה. יש להקים משמר של יהודים צעירים בריאים בגופם ולהכשירם הכשרה צבאית, למען יגנו על המתיישבים בפני התקפות בדואים. לבסוף דרש יסוד בית ספר חקלאי בארץ־ישראל, בישחנך נערים ונערות בעבודת האדמה ובמקצועות חילוניים. אליו הצטרף גם הרב אליהו גוטמאכר, שנעשה לתומך נלהב של רעיון ארץ־ישראל. גם הדרשן ר' נתן פרידלנד, מגיד מישרים בקהילת טוירוגן (טאוורי, ליטא), הגיע בדרך עצמאית לרעיון ישוב ארץ־ישראל והדפיס ספרי דרוש, בהם הביע את דעותיו למען שיבת ציון בדרך הטבע וקרא לעליה לארץ־ישראל. גם הוא הצטרף לקלישר ואף נסע בשליחותו לבית רוטשילד. מלבד הנזכרים הצטרף אליו גם ד“ר חיים לוריא, שיסד בשנת 1860 בפרנקפורט ע”נ אודר “חברה לישוב ארץ־ישראל”, בלי שידע כלל על דעותיו ושאיפותיו של ר' צבי קלישר. הרב קלישר היה מהראשונים ששמחו ליסוד החברה ושלח לד“ר לוריא את כתב־היד של ספרו “דרישת ציון”. ד”ר לוריא הדפיסו והוסיף לספר דברים משלו, שצורפו לסוף הספר, בהם הביע רעיונות דומים לאלה של ר' צבי קלישר ועשה פירסום לחברה.

“חברת ישוב ארץ־ישראל” שבפרנקפורט ע"נ אודר התחילה להתפתח יפה, לרכוש לה חברים בגרמניה ובארצות אחרות ולקבל תרומות מחברים ומקהילות.

בשל התנהגותו של ד“ר לוריא נתגלע בשנת 1863 קרע בחברה, ביחוד כאשר עסקנים רבים וגם העתונים “המגיד” וה”ג’ואיש קרוניקל" דרשו להעביר את מרכז החברה לברלין.

מעסקניה החשובים של “חברת ישוב ארץ־ישראל” יש להזכיר את הרב יוסף נאטונק מהונגריה. הוא חשב על עליה גדולה לארץ־ישראל ועל כינוס ועידה גדולה למען ארץ־ישראל שתחליט על פעולה מדינית. בראשת שנת 1866 יצא לפריס והציע לחברת “כל ישראל חברים” לתמוך בישוב ארץ־ישראל. שליחותו זו גרמה ליסוד ביה“ס “מקוה־ישראל”. באביבי 1866 נסע בהסכמת כי”ח בשליחות מדינית לקושטא. המשא והמתן שלו עם הממשלה התורכית התנהל תחילה בהצלחה, אך הוא חלה ושליחותו לא נשאה פרי.

כאשר קיום החברה נתקל בקשיים, הועבר מושבה אחר שלוש שנים לברלין, בה אורגנה בשם “חברה למען הקולוניזציה של ארץ־ישראל”. תוצאה חשובה יותר היתה יסוד בית הספר החקלאי הראשון בארץ־ישראל בשנת 1870 ורב היה חלקו של קלישר בהקמתו. שמו של בית הספר “מקוה־ישראל”, והוא הוקם בידי “חברת כל ישראל חברים” (כי"ח), חברת צדקה של יהודי צרפת, שהיא גופה נוסדה בשנת 1860.

הפעיל ביותר בהקמת בית הספר החקלאי היה קופל (שרל) נֶטֶר (1826–1882), חבר בעל השפעה בועדה המרכזית של “חברת כל ישראל חברים” הצרפתית,והוא הוא אשר קיבל מאת השולטן התורכי את הרשיון (פירמאן); נטר עצמו עמד שלוש שנים בראש ביה“ס ונפטר במקוה־ישראל. ביה”ס, הפועל עד עצם היום הזה, איכזב תחילה את התקוות שתלו בו, כי רוב חניכיו היגרו למצרים או לאמריקה, אולם בכל זאת מילא תפקיד מועיל בחנוך החקלאי של הנוער.


הספר “רומא וירושלים” למשה הֶס    🔗

לוחם מזהיר אחר קם בגרמניה, הוא משה הס, שנולד בבון בשנת 1812. קורות חייו היו שונות מאלו שקדמו לו. הוא אמנם גדל בבית אדוק, אולם קפץ בגיל צעיר אל תוך מערבולת החיים הפוליטיים בהם פעל כעתונאי. תחילה היה ליברלי לאומי, אבל נכנס במהרה לחוגים המתקדמים ביותר של הסוציאלדמוקרטיה ושימש עוזר לקארל מארכס. אחר מהפכת 1848 נטש את הבמה הפוליטית, מפני אכזבה שנחל מצד חברי סיעתו, ובשל יחסה העוין של ממשלת פרוסיה והיגר לפאריס, בה חי שנים רבות. בפאריס החל לעסוק בחקר הבעיה היהודית. כאן הושפע הן מפרעות דמשק והן למראה מאמציהן של כמה מאומות אירופה שהשתדלו להשתחרר מעולן של המעצמות המשעבדות אותן. הס הושפע גם מהעתונאי הצרפתי הידוע בשנים 1848–1860 ארמאנד לוי (Levy) הוא היה ידידו של המשורר הפולני אדם מיצקיֶביץ ונלוה אליו כשנסע לקושטא להקים לגיון פולני בימי מלחמת קרים. מיקציביץ האמין בשיבת היהודים לארץ־ישראל ונראה שהשפיע בזה על ארמאנד לוי. דעה זו נתחזקה בלבו של לוי בשעת מסע במדינות הבלקן, כשראה בעיניו את כיסופיהם הגדולים של היהודים לארץ־ישראל. בפאריס נפגש תכופות, מ־1852 ואילך, עם משה הס וסיפר לו על חויותיו בבלקנים. כתוצאה מפגישות אלו וממחקריו בפאריס כתב הס בשנת 1862 בעיר קלן את יצירת המופת שלו “רומא וירושלים”. במיוחד מפתיע הדבר, שעשרים שנה לאחר שהתרחק מבני עמו, עמדה בו הכרתו היהודית בצורה כה חזקה, עד שיעץב ספרו אפילו לבני עמו לננטוש את ההתבוללות אם ימצאו שהיא אינה עולה בד בבד עם הלאומיות היהודית. לפי דעתו היתה הקמת מדינה יהודית צורך חיוני גם לעם היהודי וגם לאנושות כולה והוא האמין שהיא תשפר את היחסים בין ההון לבין העמלים.

הס היה סבור שרק בארץ־ישראל יוכלו היהודים להגיע לעצמאות. בין אומות אירופה יישארו תמי דזרים, כי אף אם יתנו להם זכויות אזרח, לא יכבדו אותם, כל עוד ידחקו היהודים הצידה את זכרונות עברם הגדול וינהגו לפי העקרון “Ubi bene, ibi Patria” (“המקום שבו טוב לי, הוא מולדתי”). אין להטמיע את הטיפוס היהודי עם תכונות הנפש המיוחדות שלו ואין להשכיח את הכרתו הלאמית. הס קיווה שצרפת, שעסקה אותה שעה בחפירת תעלת סואץ, תעזור ליהודים לייסד מושבות מסואץ עד ירושלים, ומן הירדן ועד לים התיכון. אולם יצירתו, שהיתה מעין אוטוביאוגרפיה רוחנית מלאת מחשבה מעמיקה ואבחנה דקה, לא עתה כל רושם על יהודי גרמניה, שאליהם היתה מכוונת בעיקרה, כי הללו היו טרודים מדי לקצור את ברכת האמנציפציה. ההיסטוריון גרץ היה היחיד אשר מפיו שמע הס תגובה חיובית.

לחוגו של משה הס היה שייך בפאריס פ. י. פרנקל משטרסבורג, שפרסם בשנת 1868 חוברת קטנה בשם De rétablissement de la Nationalité Juive (על תקומת האומה היהודית), שבה הוכיח כי מענינו של עולם התרבות הוא להשיב את האומה היהודית לארצה כגוש פוליטי וטריטוריאלי. בתקופה זו, שבה מתאחדות אומות כגון הגרמנים, האיטלקים, הסלאווים ואחרים, מוטל יותר מאשר עד עתה על עולם התרבות לענות על השאלה, האם לא הגיעה השעה להוציא לפועל גם את ליכודו, איחודו וריכוזו הטריטוריאלי של ותיק העמים – העם היהודי. הוא מעדיף את ארץ־ישראל, אבל אם ימסרו לידי היהודים ארץ אחרת, שבה יוכללו לפתח את חייהם הלאומיים מכל הבחינות, אין להתנגד לכך. אמנם, בחירת הארץ תלויה בהסכמתם של מנהיגי היהודים.

דוקא בתקופתו של משה הס, וכנראה בהשפעתו, נשאו היהודים, שראו את פתרון השאלה היהודית לא באמנציפציה בלבד, אלא קודם כל בהחייאת ארץ־ישראל יהודית, את עיניהם לעבר צרפת. ביניהם היה גם ד"ר וילהלם הרצברג (1827–1897), המחבר של הספר הידוע “Juedische Familienpapiere” (1868) שעשה אז רושם כביר על הצבור היהודי. הוא נמנה מזמן עם חובבי הרעיון של תקומת מדינה יהודית בארץ־ישראל. הוא תיכנן בספר מיוחד, שלא ראה אור, תכנית מפורטת להקמת מדינה יהודית, וניסה להגיע למדינאים צרפתיים ולהוכיח להם עד כמה רצוי הדבר שצרפת עצמה תסייע בהקמת מדינה יהודית.

בין יהודי צרפת היה כבר חוג קטן של אוהדי רעיון שיבת ציון, כגון לוי בינג, אלכסנדר ווייל ואחרים.


תנועת ההשכלה    🔗

המוני היהודים במרכזים הגדולים שבמזרח אירופה לא התרשמו כלל מן הספרים והקונטרסים הללו על שיבת ציון, שראו אור למן נהר ויסלה מערבה כיון שנכתבו בשפות שהמונים אלה לא שמעו אותן, אם נוציא מהכלל את ספרו של קלישר. אולם הללו לא היו זקוקים לגורם חיצוני; לוחמים למען אותו רעיון קמו מבין שורותיהם הם ללא כל קשר עם המערב, בהשפעת תנאי החיים שהעיקו עליהם.

החל מאמצע המאה הי“ט שאפו סופרים, הוגי דעות וחוגים רבים מהאינטליגנציה היהודית במזרח־אירופה לתנועת ההשכלה, אשר ממנה קיוו לשיפור במצב התרבותי ובתנאי החיים של בני עמם. כמובן שתנאי ראשון לשיפור כזה ראו קודם כל בשנוי עקרוני של מצבם התחוקתי. אבי תנועת ההשכלה היה הפילוסוף משה מנדלסון, שחי בגרמניה במחצית השניה של המאה הי”ח. הוא דיבר על לב בני עמו להשתמש בשפת הארץ, בה הם חיים, בתרבותה, מנהגיה ותלבשתה, למען הכשירם בדרך זו לשויון גמור.

להשכלה בגליציה, פולין ורוסיה קדמה תקופה של מלחמות פנימיות קשות (שבתאים – פראנקיסטים, המחלוקת בין יעקב עמדין ור' יונתן אייבישיץ, חסידים ומתנגדים) שהביאו ממש להתפוררות, רדיפותת סיעתיות והכרזות חרם. מלחמות אלו זיעזעו את כל יחס הכבוד לרבנים. ההשכלה, אשר קמו לה חלוצים בפולין ובגליציה עוד לפני תקופת ההשכלה בברלין, מצאה פרצות רבות בחומתה של היהדות הישנה. הללו הכשירו את הקרקע לחדירת דעות חדשות אשר הגדילו עוד יותר את הפרצות, מחמת האדיקות הקיצונית, שגרמה להתפשטותה של ההשכלה, ביחוד בחוגי הנוער ששאף למרחבי חיים חדשים.

הקיצונים שבין המשכילים רצו לכוון את התפתחות ההשכלה בדרך משכילי גרמניה, בתקוה שככה ישיגו מהר את שווי הזכיות.

באירופה המזרחית השתמשו המשכילים ברובם המכריע בתעמולתם ובעבודתם הספרותית בשפה העברית וקצתם באידיש.

הספרות שיצרו ה“משכילים” וכתבי־העת שלהם השפיעו השפעה רבה. בין שורותיהם ברוסיה היו מספרים כאברהם מאפו ופרץ סמולנסקין, משוררים כיהודה ליב גורדון, אברהם ומיכל לבנזון, חכמים, מתקני־חינוך וכותבי היסטוריה עממית מסוגם של יצחק בר לוינסון (ריב"ל) מרדכי אהרן גינצבורג וקלמן שולמן. המשכילים הראשונים ברוסיה לא חרגו ממסגרת המסורת ואילו המאוחרים תקפו את שלטון הרבנים בעוז והטיפו לתיקונים שגבלו בהתבוללות. חוגים אינטלקטואליים, ביחוד סטודנטים, נתרשמו מדעותיהם. –תנועתם היתה במזל של עליה, עד אשר פרצו לפתע באפריל 1881 (17/4/81–15, תרנ"א) הפוגרומים שנמשכו חדשים וניפצו את חלומותיהם אל סלע המציאות האכזרית. טרם הספיקו להתקרב לאמנציפציה ע"י מודרניזציה כדוגמת המערב והנה נרצחו בתור קרבנות הצאריזם הברברי. ההשכלה לא היתה אלא מקסם־שוא ותגובת הנוהים אחריה, שהיתה מלאה התמרמרות, הפנתה את מחשבותיהם של המשכילים המיואשים לקראת הרעיון הלאומי היהודי.


דוד גורדון ופרץ סמולנסקין    🔗

אולם משכילים אחרים לא חיכו לפרעות שיעמידו אותם על אשלייתם; כמה שנים עוד לפני־כן הטיפו לשיבת ציון. הראשון ביניהם היה דוד גורדון, יליד ליטא (1831–1886), אשר פעל במסגרתו של כתב־העת העברי “המגיד” שהופיע בעיירה ליק, בפרוסיה המזרחית, כמטווחי־קשת מן הגבול הרוסי וכך לא השיגה אותו ידה של הצנזורה הצאריסטית. עוד בשנת 1860 פירסם דוד גורדון מעל דפי “המגיד” מסות אחדות אשר בהן פיתח את עקרונות היסוד של לאומיות יהודית, שתביא לתחית האומה בארץ־ישראל.

חיבת ציון נחרתה בלבו עוד מימי נעוריו בהשפעת מקרא “אהבת ציון” של אברהם מאפו. אולם בחיבת ציון המתבטאת רק בתרומות של יהדות הגולה לכל מיני מוסדות בארץ־ישראל, לא חזה גאולה לעם ישראל. הוא קרא לפרודוקטיביזציה של הישוב היהודי בארץ־ישראל. הוא היה מן הראשונים בפובליציסטיקה העברית שהסביר לקהל העברי את ספרו של משה הס “רומא וירושלים” שבו מצא מקור חשוב למלחמתו בהתבוללות וריפורמה במערב. ספר זה גילה לעיניו את עולם היהדות המערבית שהיה לו בלתי ידוע לחלוטין. הוא אינו מסתפק בהסברה פובליציסטית בלבד, אלא פונה גם אל אנשי השם בישראל, בתקוה שיתחילו בפעולה נרחבת למען ישוב ארץ־ישראל. ביחוד ציפה לזאת מצד כי“ח. אך הפעולות המקוות לא באו מכי”ח. הוא נתאכזב גם מפעולות “מזכרת משה”, מפעל שנוסד ע"י “ועד שליחי הקהילות” באנגליה להנצחת שמו של סיר משה מונטפיורי. הפרעות ברוסיה (1881) נתנו דחיפה חדשה בחייו, הוא מצא חבר מסייעים במזרח ובמערב והעמיד לרשותה של תנועת חיבת ציון את עתונו שרכש אותו בשנת 1883 ועשאהו לשופרה של תנועת חיבת־ציון ומני אז קשורות תולדותיו בתולדות חיבת ציון וביחוד בתקופה הראשונה עד אחרי ועידת קטוביץ.

גם פרץ סמולנסקין (1842–1885) השפיע השפעה רבה, ובמידה גדולה יותר מאשר דוד גורדון, על יהודי מזרח אירופה ברעיונותיו הלאומיים וגם הוא פתח בפעולתו לפני הפוגרומים של שנת 1881/82. בכל תולדותיו היה סמולנסקין לוחם. בתקופתו הספרותית הראשונה נלחם בבערות בעם, בתקיפות של הרבנים וסדרי חיי ההמונים ודרש תיקונים בחיי היהודים מבחינה חברתית־כלכלית. מצד שני התקיף את המשכילים בגלל התכחשותם למסורת היהודית ולרעיון הלאומי. תחילה כתב ב“המליץ”, שיצא לאור באודיסה, עיר־נמל גדולה בדרום רוסיה על חופיו של הים השחור. בספוריו שכתב עוד באודיסה הראה, שההשכלה שאיפתה להרוס בנין היהדות הישנה מבלי לבנות ערכין חיוביים חדשים. בשנת 1868 העתיק את מקום מגוריו לוינה, בה הוציא לאור את הירחון “השחר”, אשר משך אליו את טובי הסופרים העבריים שבימים ההם ועשהה רבות למען התפתחות השפה העברית וספרותה. הוא נלחם באדוקים באותה מידה שנלחם בהתבוללות. התקיף את דעותיו של משה מנדלסון, שהיהודים הם רק בני אמונה דתית ותו לא. במאמריו ב“השחר” נתן בטוי לאכזבתו, שההשכלה תוכל להוציא את העם היהודי למרחב התפתחות נורמלית ולהבראת מצבו הכלכלי. גם בספוריו וברומניו נמתחת קטיגוריה על הגלות ודעותיו הלאומיות ברורות ובולטות.

הוא מכריז מלחמה נגד הכליון הלאומי המרחיק את היהודים מצור מחצבתם. את הגורם העיקרי להתכחשות הלאומית ראה סמולנסקין בעזיבת השפה העברית. הוא טען שהשפה העברית היא המכשיר שישמור על אחדות האומה. הוא מהוגי הדעות הלאומיים הראשונים, שחקר שרשה וטעמה של שנאת ישראל. לפי דעתו סיבתה במצבם הירוד של היהודים במשך אלפים שנה, וביחוד בעובדת חולשתם הגופנית, שאינה אלא תוצאה מחולשתם המדינית.

מתוך התעמקות בשלבי הבעיה היהודית וגורמיה הגיע סמולנסקין לידי מסקנות שסיסמת ההשכלה המנדלסונית כולה מוטעית ומנוגדת לרוח היהדות והתפתחותה הטבעית שהיא לאומית מאז ומעולם. הלאומיות היהודית מבוססת על התורה, על הלשון העברית ועל התקווה לגאולה ואלו עשו את העם היהודי לעם הרוח – עם עולם. עוד בימי מלחמת רוסיה־תורכיה בא לידי מסקנה, שעם ישראל ראוי לא פחות מעמי הבלקנים להחיות את מלכותם. אמנם יסוד השקפתו הלאומית היה, שעם ישראל הוא עם הרוח ובאפשרותו לחיות כאומה רוחנית גם בגולה. רק בשלב הבא, תחת רושם הפרעות, בא לידי הכרה שתחיה לאומית אמתית אפשרית רק בארץ־ישראל. אחר־כך החל מטיף לתחיית העם העברי בארץ־ישראל ודבק ברעיון זה באותה התלהבות שבה עשה קודם לכן נפשות ללאומיות יהודית בלא קשר עם ארץ־ישראל.

בשנת 1873 כתב את יצירתו “עם עולם”, בה נימק את לאומיותו. מספרו זה התרשמו יהודי מזרח אירופה בכלל ויהודי רוסיה בפרט. סמולנסטקין גם לא משך את ידו מעבודה מעשית: הוא התיעץ עם לורנס אוליפנט בענינים שונים ותרם את חלקו להקמת האגודה הראשונה של סטודנטים יהודיים לאומיים, הוא “קדימה” בוינה. הוא החליף מכתבים עם כל מי שרעיונות לאומיים יהודיים היו קרובים ללבו עד שנקפד פתיל חייו בשחפת במיראן בצפון איטליה, בט“ז שבט תרמ”ה (1885), ארונו הובא לירושלים בשנת 1952.


לילינבלום ובן יהודה    🔗

תומכו הנאמן ביותר של סמולנסקין היה משה לייב לילינבלום (1843–1910), אשר החל משנת 1870 כתב חודש חודש ב“השחר” ושני הפובליציסטים הללו היו הנציגים האופייניים ביותר של תקופת המעבר מן ההשכלה לתנועה הלאומית. בראשית פעולתו הספרותית נלחם לתיקונים בדת ודרש להתאימה לצרכי החיים והזמן. כשעבר לאודיסה, דרש בהשפעת כתבי־הריאליסטים הרוסיים (צ’רנישבסקי ופיסארב) לשנות את חינוך הנוער, לכוונו ללימוד מקצוע ומלאכה המפרנסים את בעליהם ולהכין כל אדם מישראל לקראת מלחמת הקיום. באותה תקופה הושפע זמן־מה גם מן התנועה הסוציאליסטית־הרוסית. לאט לאט בא לידי הכרה, שלא ה“שולחן ערוך” והרבנים גרמו למצב הירוד של המוני־ישראל, אלא התנאים האוביקטיביים – יחס הממשלה וגזרותיה על היהודים. הוא מטיף לייסוד מושבות ברוסיה ליהודים עניים ודורש מן העשירים מימון מפעל זה לא בצורה פילנטרופית. בזה רואה הוא הכנת היהודים ברוסיה לקראת שווי זכויות והסדרת חייהם הכלכליים. יחד עם זה אינו מתעלם מן העובדה, שאין אפשרות מעשית להתבוללות ששה מיליונים יהודים. השקפה זו מקרבת אותו לתפיסה לאומית שבאה גם בפרוץ הפרעות בשנת 1881 וגרמה לגל של הגירה. בעיני לילינבלום לא היתה בריחת היהודים מרוסיה לאמריקה אחר הפרעות של 1881 הפתאום המתאים לבעיה היהודית. במלוא המרץ עורר את כלל ישראל לרעיון היהודי הלאומי. באותה שנה קבע במאמרו שפורסם ב“השחר” בשם “על ישראל ועל ארצו”, שהגיע הזמן לבנות “את ארץ אבותינו ולקבץ נדחים מתנדבים לעלות לשם עמנו”. אולם “לא בהכון קולוניות לבד נמלא את חובותינו כי, אם לא נשיג רשות לכונן בארץ אבותינו צל ממשלה הלא טוב לנו לכונן קולוניות באמריקה, ארץ יותר נושבת וראויה למסחר מארץ אבותינו”. לפיו עיקר תחיית ישראל “לרומם את עמנו לעצמו משפל מצבו המדיני. כי למה תגרע נחלתנו מגורל היוונים, הבולגרים והרומנים הפראים? הלא קדמונים אנחנו מהם. האם אין אנחנו גדולים מהם בחכמה ובציוויליזציה?” בהלך מחשבותיו קדם רעיון המדינה היהודית כבסיס התנועה הלאומי־הציונית. בשנת 1883 כתב חוברת ברוסית בשם “ישראל על אדמת ארץ־אבותיו” והתמיד במלחמתו זו עד סוף ימיו. הוא הצטרף אל ד“ר פינסקר ולחובבי ציון וכיהן כמזכיר הועד האודיסאי של חובבבי ציון. ב”השחר" כתב גם אליעזר בן־יהודה (מקודם פרלמן), שנולד בעיירה לושקי (ע"י וילנה) בשנת 1857. גם הוא, שלא הסתפק, כשאר המשכילים, בלימודיו בישיבות אלא גמר בית ספר ריאלי רוסי ועמד בבחינת בגרות, הושפע לא מעט מרעיונות התנועה הסוציאליסטית הרוסית (נארודובולצי) בשנות השבעים של המאה הי“ט. בימי מלחמת רוסיה־תורכיה (1877–1878), בה שוחררו עמי הבלקנים, נתעוררה בו השאלה, האם בלתי אפשרי הדבר שאף עם ישראל ישוב להיות אומה ככל האומות, אומה בת חורין בארצה, מדברת בלשונה העברי ושלטת במדינתה. באותם הימים ישב בן־יהודה בפאריס ולמד שם רפואה. באוירה המדינית החפשית גמלה בו השקפתו הלאומית ובאה לידי בטוי במאמרו “שאלה נכבדה” שכתב אותו באדר 1878 ונדפס ב”השחר" בשנת 1879. בניגוד לרובם של הוגי רעיון תחית ישראל ראה בן־יהודה בלאומיות היהודית לאומיות חילונית־מדינית. מסיבה זו לא רצה דוד גורדון להדפיס את מאמרו ב“המגיד” ואחרי סירוב זה שלח את מאמרו לסמולנסקין. במאמרו מוכיח בן־יהודה שהלאומיות היא רעיון טבעי ומתקדם. העם היהודי צריך לקחת את גורלו בידו שלו. ע“כ צריך העם היהודי לחזור לארץ־ישראל ולעבוד את האדמה וע”י כך לחיות כיתר העמים ולהחיות את השפה העברית. ארץ־ישראל צריכה להוות את המרכז הלאומי לישראל. הוא דורש גם תחית הספרות העברית, שתטיף לתחית ישראל בארצו ההיסטורית. ביתר מאמריו במשת 1879 תבע לא רק את שיבת העם לארץ אבות, אלא גם את החייאת השפה העברית כשפת דיבור. הוא עלה לארץ־ישראל והשתקע באוקטובר 1881 ביורשלים שבה החל להגשים את דרישותיו בנוגע לדיבור העברי בחוג משפחתו. נוסף על עבודתו החינוכית והעתונאית ביצע שם את מפעל חייו: המלון העברי השלם. אליעזר בן־יהודה נפטר בירושלים אור ליום ב' חנוכה תרפ"ג (1922).


האוטו־אמנציפציה לפינסקר    🔗

התביעה הנמרצת ביותר להקמת מרכז להתישבות צפופה של יהודים באה מצד ד“ר יהודה לייב פינסקר (1821–1891, בי“א תמוז תרצ”ד הובא ארונות מאודיסה למערת ניקנור על הר־הצופים בירושלים), שפרסם בשנת 1882 חוברת בעילום שם בשפה הגרמנית בשם “אוטואמנציפציה”, עם כותרת משנית: “יהודי רוסי מדבר על לב אֶחיו”. המחבר היה בנו של המלומד המשכיל הידוע שמחה פינסקר (1891–1864), אחד ממיסדי ה”חברה להפצת תרבות בין יהודי רוסיה" ומיוזמי הרוסיפיקציה של היהודים. לאחר תמיכתה של ממשלת הצאר בפורעים פנה עורף לדעותיו הקודמות של תשועה בהתבוללות. בימי הפרעות נכח פינסק לדעת, ששאלת היהודים אפשר לפתור אך ורק ברכוז טריטוריאלי של המוני ישראל. טרם שהעלה את רעיונותיו על הנייר רצה עוד להוועץ עם ידידיו בחו"ל, מומחים בפיננסים ומלומדים כדי לקבל מהם אישור על נכונות רעיונו, ובאם כן – לגשת מיד להגשמתו.

במארס 1882 ביקר אצל ידיד־אביו, המטיף ד“ר אדולף ילינק בוינה. ד”ר פינסקר טען לפניו שהוא ויהודים אחרים אינם עושים כלום למען היהודים ברוסיה. על כך ענה לו ד"ר ילינק, שהוא וידידיו עומדים תמיד על המשמר ומשמיעים בשעת סכנה את קולם. בשמעו את תשובתו המאכזבת קרא פינסקר "אנו רוצים בארץ מולדת, בית מולדת, כברת ארץ שנוכל לחיות עליה חיי אדם, כבר עייפנו מלהיות מורדפים כחיות. ובהמשך דבריו גולל לפניו את תכניתו, תכנית הקמת מדינה יהודית עצמאית והביע לפניו את השקפותיו ונימוקיו, כפי שהציע אותם אחר כך בחיבורו “אוטואמנציפציה”. אולם ילינק, שיצא כבר מזמן כנגד תורת הלאומיות היהודית של פרץ סמולנסקין, לא הסכים לתכניתו של י. ל. פינסקר, מתוך ההנחה שאי אפשר ליהודים לוותר על קניני האמנציפציה ולההפך לנעים ונדים מרצונם.

לאחר שפינסקר נתאכזב מפגישתו עם ד“ר ילינק, שמתחילה קיווה למצוא בו תומך ועוזר, וכן גם מביקוריו בפאריס, לונדון וברלין, חזר לאודיסה ובסתיו שנת 1882 פירסם בברלין את תכניתו בחיבורו הידוע – “אוטואמנציפציה”. ד”ר י. ל. פינסקר היה הראשון שהעמיק באבחנתו את מצבם החברתי־פוליטי של היהודים. מבחינת חריפות חדירתו לבעיות, השקפותיו החובקות עולם ומלואו וסגנונו הנמרץ השפיע ה“אוטואמנציפציה” השפעה רבה יותר מכל מאמר או ספר אחר, שנכתבו קודם, ופעל על חוגים רחבים ביותר.

פינסקר סיכם את מצבם המיואש והמשפיל של היהודים בדברים קולעים אלה:

“בתור אומה אין אנו נחשבים כלל ואין לנו קול במועצת העמים, אפילו באותם הענינים הנוגעים לנו. מולדתנו ארץ זרה, אחדותיו הגלות והמשותף לנו היא איבת הכלל כלפינו, נשקנו הוא השפלה עצמית, הגנתנו המנוסה, וכשרוננו ההסתגלות, עתידנו המחר. מה בזוי תפקיד זה לעם שהוציא מתוכו את המכבים!”

בזים ליהודים, כתב פינסקר, כיון שהם אינם אומה חיה, אלא מתגוררים בכל מקום בתור זרים. לא יהיה בכוחה של אמנציפציה אזרחית ופוליטית בכדי להרים את קרננו בעיני אומות העולם. רק הקמת אומה יהודית על אדמתה שלה תעלה ארוכה לעם הנרדף. זאת היתה בעיני פינסקר האוטו־אמנציפציה העצמית של היהודים בתור אומה בין שאר אומות העולם בדרך רכישת מולדת משלהם. ליהודים דרוש מרכז לכוחותיהם, מקלט רחב ידים בו יפכו חיי יצירה, אחרת יעמדו מדי פעם בפעם בפני ההכרח לנדוד לגולה חדשה. בעבודת גומלין מבורכת צריכים לעבוד זה בצד זה בעלי הכשרון והיכולת בשטח ההון, המדע, המסחר, המדיניות והפובליציסטיקה למען הקמת המרכז החדש. על הארגונים הקיימים זה כבר יוטל או לכנס קונגרס לאומי, או לבחור במינהלה, וגוף זה יחליט היכן קל יותר ליישב מליוני יהודים – בארץ־ישראל או באמריקה. תחילה השאיר ד"ר פינסקר את שאלת המקום פתוחה, אולם במהרה נוכח כי רק ארץ־ישראל באה בחשבון, ומאז תמך רק בה בתור המרכז שילכד את האומה. סבור היה שהמינהלה שהוא הציע להקימה תגייס אנשי הון יהודיים לשם ייסוד חברה מסחרית בערבון מוגבל, אשר תרכוש שטח רחב ידים. חלק מקרקע זו תמכור החברה לפרטים ברווח מועט. פדיון האדמה יחד עם מס לאומי ישמשו בתור קרן ליישוב מתיישבים מחוסרי אמצעים. פינסקר הבין שהתכנית תוכל להצליח רק אם המעצמות יתנו את הסכמתן: והנה, אם אלו יתמכו בה, מובטח המקלט גם מבחינה מדינית.

חוברתו של פינסקר היא שלב חשוב בתולדות הציונות, כי אף־על־פי שהתכנית הגדולה לא יצאה לפועל, הרי עוררה ה“אוטואמנציפציה” למעשים הראשונים בדרך הגשמתו של הרעיון הלאומי.

מענין לציין, ששנה ומספר חדשים לפני צאת חוברתו של פינסקר פרסם בלבוב סמוך לזמן הפרעות ברוסיה, במאי 1881, משה שרֶנצֶל (1838–1912) בגרמנית חוברת בשם “פתרון שאלת היהודים מוגש לתשומת לב של כל בני השבט היהודי” וביוני 1881 נתפרסמה “תוספת לחוברת פתרון שאלת היהודים”.

בחוברת הראשונה רואה שרנצל בדומה לפינסקר בפיזור היהודים ובעובדה שזרים הם בכל מקום המצאם את הגורמים העיקריים של שנאת ישראל. במשך התקופה 1860–1880 התאמצו היהודים במיטב יכלתם לסגל לעצמם מעלות של אזרחים, אולם זה לא הועיל להם. להיפך מעמדם התרבותי והכלכלי הגביר עוד יותר את האנטישמיות. האמנציפציה הביאה להם רק אכזבות מרות והגיע הזמן לעורר את העם היהודי שיעשה מעשה למען עתידו הוא. “כל זמן שלא נעמוד ברשות עצמנו ולא נתקיים בכוחנו, נהיה תמיד צפויים לחסד לאומים ונחיה חיי צער”. “כוחנו אנו” פירושו לפי שרנצל “מסים, צבא, פקידים, אדמה” – בקיצור כל הסמכויות של ריבונות ממלכתית. נוסף לאנטישמיות רואה שרנצל גם סכנה בשאלה החברתית, שנעשית באירופה חמורה יותר, מלחמת ההתחרות מופנית בסערת חימה קודם כל נגד היהודים, שהם בכל המדינות רק מיעוט קטן וזעום שאפשר להתעלל בו מבלי להתחייב בדין. לפי שרנצל על כי"ח לקבוע ועד של אנשים נכבדים, שיערוך מגבית כסף רבת היקף בין כל התושבים היהודיים, על ועדה שניה יש להיטל, שתבקש חבל־ארץ מתאים ואחרי שתמצא, ניכנס במשא ומתן עם הממשלות בדבר רכישתו. שרנצל אינו רואה את ארץ־ישראל כנתונה ורצויה ליסוד מדינה יהודית, כיון שאין להניח ששלטונות הארץ ובעליה הנוכחים יתנו לנו במנוחה להניח יסוד למדינה יהודית.

יש מספר מקומות בקונטרסו של ד"ר פינסקר שהם דומים לאלה שבחוברותיו של שרנצל, ובכלל עיקר רעיונותיו של פינסקר אינו שונה מזה של שרנצל.

היות והעתונות היהודית־הגרמנית הגיבה על קונטרסו של שרנצל ו“נייצייט” בוינה, בעריכתו של ד“ר ילינק, פוירסם באוגוסט 1881 (גיליון 31–34) מאמר בקורת ותמצית מדבריו, לא מן הנמנע הוא שד”ר פינסקר קרא אותם ובמידת מה השפיעו על הלך־המחשבה שלו.


 

פרק ב: תנועת חיבת־ציון 1882–1895    🔗

האגודות הראשונות ברוסיה    🔗

הראשונים שנענו לקריאות השונות לשיבת ציון היו יהודי רוסיה. אחר הרצח של הצאר אלכסנדר השני בשנת 1881 הרימה הריאקציה הרוסית ראש ופורעים התנפלו לראשונה בצורת הפוגרום, שהיתה מעתה לקו אפייני למשטר הצאריסטי החשוך. בימים טרופים אלה ראו ה“משכילים” מבין יהודי רוסיה, שתקוותיהם להגיע לאותו שויון אזרחי ויחס צודק מצד אנשי השלטון והחברה הרוסית, כדוגמת אחיהם במערב אירופה, עלו בתוהו. משטר האימים והאלימות יחד עם סידרה חדשה של חוקי הפלייה, שהחמירה את מצבם החברתי השפל בלאו הכי, פקחו עיניהם של רבבות אשר החלו לחפש עתה את תשועתם בכיוונים אחרים. המונים אחזו בעוגן ההצלה של ההגירה (הרוב בחפזון מבוהל) לארצות הברית של אמריקה הצפונית, שיביאם במהרה לחיי דרור ובטחון. אחרים פנו באלפיהם לרעיון היהודי הלאומי. ההתלהבות ל“השכלה” ירדה מעל הפרק ומקומה ירשה תנועה חדשה, היא “חיבת־ציון”.

האגודות הציוניות הראשונות נוסדו בשנים תרמ“ב–תרמ”ג במספר גדול של מרכזים יהודיים: “חובבי ציון” באודיסה, “זרובבל” בוילנה, “חברת ישוב ארץ־ישראל” בביאליסטוק, “שארית ישראל” בורשה, “קיבוץ נדחי ישראל” במינסק, “אחוות ציון” בפטרבורג. אגודות דומות נוסדו אז בקובנה, ריגא, חארקוב, בריסק־דליטא, רוסטוב ועוד. במרכז הענינים של האגודות ניסרה בעית העליה לארץ־ישראל ועל בעיה מעשית זו התנהלו וויכוחים ערים ביותר. בדיונים באה לידי ביטוי גם התביעה ללימוד השפה העברית כשפתה החיה של האומה היהודית.

בראש האגודות האלה, אשר פגישותיהן נתקיימו בסתר מפחד תמיד מפני המשטרה, עמדו אישים בעלי מרץ והשפעה: רבנים, ראשי קהילות ובעלי השכלה אקדמאית, אשר מספרם היה מועט בימים ההם – ד“ר י. ל. פינסקר באודיסה; אליהו אליעזר פרידמן (אח"כ עורך הצופה בורשה), ר' שמואל יוסף פין, הסופר בשפה הרוסית יהודה לייב ליוואנדה ונחמיה נתנזון (ששימש יו"ר האגודה) בווילנה; ד”ר יוסף חזנוביץ, המשורר מ. מ. דוליצקי, יעקב ספירשטיין והרב שמואל מוהליבר, שלאחר שנתמנה כרבה של העיר (תרמ"ג) השפיע השפעה רבה על החברה בביאליסטוק; הסופר וההיסטוריון העברי שאול פנחס רבינוביץ (שפר), ישראל יאסנובסקי, המשורר שמעון שמואל פרוג, ד“ר רוטנברג וד”ר זאמנהוף (יוצר האספרנטו) בורשה; בראש החברה “קיבוץ נדחי ישראל” במינסק עמד עורך ה“פריינד” שאול גינצבורג; קלונימוס זאב וויצוצקי ויונאס במוסקבה; הרב מרדכי עליאשברג בפטרבורג. בין יתר התומכים היה רופא העצבים הידוע ודוצנט באוניברסיטה של קיוב ד"ר מאכס מאנדלשטאם. הנוער, וביחוד הסטודנטים שאוכזבו משאיפותיהם לרוסיפיקאציה מחמת הפרעות, נהר אל תנועה זו בהתלהבות.


אנשי ביל"ו    🔗

קבוצה בת עשרים וחמשה סטודנטים יהודיים מאוניברסיטת חרקוב, עם ישראל בלקינד (1862–1929) בראש, תרה בכל מרחבי רוסיה וגייסה חמש מאות צעירים נלהבים, סטודנטים מאוניברסיטאות קיוב, ורשה, מוסקבה ופטרבורג, מפרחי המשכילים בערי הדרום, שהביעו את נכונותם לעלות מיד לארץ־ישראל, בתור חלוצים ההולכים לפני המחנה, לחרוש את אדמתה ולהקדיש את חייהם להגשמת האידיאל הלאומי. הם רשמו על דגלם את הפסוק “בית יעקב לכו ונלכה”, (ישעיהו ב' ה') ומאז נקראה תנועתם על שם ראשי התיבות: “ביל”ו“. מקום ועד אגודתם הועתק מחארקוב לאודיסה, שכן מנמל זה הפליגו לבירת תורכיה של הימים ההם, וגם שלחו שליחים לקושטא לשם משא ומתן בדבר השגת הפירמאן מאת השולטן על התישבות בני ביל”ו בארץ־ישראל. התכנית המעשית היתה לייסד חברה עם קרן לשם קניית קרקעות ויסוד מושבות. המושבות תושתתנה על יסודות קואופרטיביים, כדי שלא להעביר לארץ־ישראל את נגע התרבות הישנה, את האחוזות הגדולות ושיטת הניצול של פועלים מחוסרי קרקע. לשכת ביל“ו בקושטא נכנסה במשא ומתן עם סיר לאורנס אוליפנט ועם ציר ארצות־הברית שם, עם הויזיר הגדול, החליפה מכתבים עם הרב הראשי בלונדון, עם קארל נטר וגדולי ישראל לשם השגת ההון הדרוש לביצוע ההתישבות. אך כל מאמציה היו לשוא ולא הושג לא פירמאן ולא הון. גם סיר אדוארד קאזלט שרצה להשיג פירמאן בשביל בניית קו מסילת ברזל בסוריה וארץ־ישראל עם רשיון התיישבות יהודים משני צידי הקו וסיר לאורנס אוליפנט, שנפגשו עם אנשי ביל”ו בעיר ברודי בגליציה המזרחית, כאשר חילק את תרומות קרן ההצלה של עיריית לונדון בין קרבנות הפוגרום, השקיעו שניהם מאמצים באותה מטרה, ללא הועיל. הממשלה העותומנית אשר חששה, שפליטי פרעות רבים יציפו את חבליה, אסרה כליל עליית יהודים, וממשלת רוסיה לא הרשתה עוד להפיץ תעמולת הגירה. תכניות היציאה הושמו איפוא לאל; רק קבוצה קטנה של עשרים צעירים הצליחה להגיע בחשאי לחופי הארץ, לאחר שפגעו בהם תלאות רבות במסעם הקשה והבלתי חוקי.


ארץ־ישראל בדורות הגלות    🔗

חלוצים אלה מצאו בארץ־ישראל ישוב יהודי בן 20,000 נפש. גם בימי הגלות החשוכים ביותר ישבו יהודים בארץ האבות ומעולם לא היתה הארץ ללא קהילות יהודיות, הן בעיר והן בכפר, ואמונה לוהטת ביעוד ישראל זקפה קומתם. לעתים היה הישוב היהודי גדול במספר, לעתים נשארו ממנו אך מתי־מעט, כי הוא סבל כמעט תמיד מעוני ומרדיפותיהם של כובשים שונים. ואולם – על אף התמורות הרבות בגורלה של הארץ, לא הצליח אף כובש אחד לעשות בהם כלה. אדרבה, יהודי ארץ־ישראל האמינו שהם עוד יחזו במפלת נוגשיהם. רומאים וביזנטים, פרסים וערבים, סלג’וקים וצלבנים, ממלוקים, מונגולים ותורכים עותומניים, כל אלה שלטו על ארץ־ישראל בתקופות שונות ובצורות שונות. אולם כל אותן אלף ושמונה מאות שנה מאז חורבן בית שני לא נוסד בארץ הקודש אף גוף מדיני, שהחזיק מעמד כממלכת יהודה בשעתה.

שתי פעמים במאות הראשונות אחר הכיבוש הרומאי הבטיחו שליטים חזקים ליהודים להחזיר העטרה לישנה. הראשון היה יוליאנוס הכופר, באמצע המאה הרביעית, אולם הוא נהרג כבר אחר שנתיים במערכה נגד הפרסים. השני היה אחשורוש השני, מלך פרס, אשר היהודים עזרו לו בתחילת המאה השביעית בפלישתו לארץ־ישראל תמורת הבטחתו שיקים בה מדינה יהודית. אבל כשנכבשה ירושלים גרשם ממנה והטיל עליהם מס כבד. והנה כבש הכליף עומר את ארץ־ישראל בראש צבא ערבי ומצא בה לפי המסורת ישוב יהודי גדול, בערך כשלש מאות עד ארבע מאות אלף נפש. אך מספרם הלך הלוך ודל במאות הבאות, כי צרות ותלאות אין קץ היו מנת־חלקם. קבוצות עולים יהודיים מצפון אפריקה ומאירופה התיישבו בעיקר בירושלים, חברון, צפת וטבריה, שנקראו אז ארבע הערים הקדושות. כיון שלא הצליחו לחיות מיגיע כפיהם, זעקו לעזרת אחיהם בגולה. החל מסוף המאה הט“ז נאספו קרנות תמיכה באופן סדיר ונשלחו לישוב היהודי בארץ. ומאחר שכספים אלה חולקו בין היהודים, נקראו כספי “חלוקה”. הכספים חולקו ע”י כוללים שהיו מוקמים לפי ארצות מוצאן של העדות. החל משנות השלושים של המאה הי“ט הולך ומתגבר זרם העליה מליטא ורוסיה הלבנה. השפה המדוברת בפי העולים האלה היתה ונשארה השפה האידית בניבה הליטאי. העליה המוגברת של האשכנזים התחילה בהשפעת החסידות בסוף המאה הי”ח והיא הלכה וגדלה בממדים ניכרים בשנים 1820–1830. בשנים אלה עלה מספר ניכר של יהודים מגליציה, פולין וליטא ומאז לא הופסקה העליה בשום תקופה. כמובן שבין העדות האשכנזיות והספרדיות לא השתררו יחסים של חיי ציבור משותפים.

בשנות הששים עלתה חשיבות העדה האשכנזית לגבי הישוב הספרדי הן מבחינה מספרית וגם חברתית, הואיל והאשכנזים נהנו מתמיכות כולליהם שהצליחו לגייס כספים גדולים ביותר מידי ארצות מוצאם, שמצבם הכלכלי והפוליטי איפשר להם לתמוך באחיהם בארץ־ישראל. אין להתעלם מן העובדה שבין העדה האשכנזית והספרדית היו הבדלים ניכרים בתרבות חיצונית כגון נקיון ודיור. הספרדים שבאו ממרכזים על שפת הים התיכון עלו בנדון זה על אחיהם האשכנזים. רק בשנות השמונים, כשהתחילה עליה של אינטליגנציה אשכנזית, שופרה גם רמתם התרבותית של האשכנזים. אולם הישוב האשכנזי היה עוד זמן ממושך קשור בשרותי העדה הספרדית כגון השחיטה ועוד.


ראשית ההתיישבות הלאומית    🔗

אנשי ביל“ו הצעירים, שהגיעו לארץ־ישראל בשנת 1882, רוח אחרת פעמה בלבותיהם ומטרות שונות תכלית שינוי היו לנגד עיניהם. כל עולי הגולה שקדמו לעלית ביל”ו, התפילה ואחוזת קבר באדמת הקודש היתה משאת נפשם, אולם אנשי ביל“ו באו במטרה לחיות על האדמה, לפלח את רגבי עפרה ולהתחיל מתוך כך בהקמת הריסותיה של ארץ־ישראל. נקודת הישוב הראשונה או “המושבה”, כפי שכינוה, אשר עשרה מאנשי ביל”ו יסדו בצאתם מיפו, נקראה “ראשון לציון” (ט"ו אב – 25 ביולי 1882), בעוד אחרים מבין יהודי רוסיה עזרו ליישב מחדש את פתח־תקוה, אשר כמה מיהודי ירושלים יסדוה קודם (ט“ו אב תרל”ח – 8 ביולי 1878), ושנעזבה בגלל מקרי המלריה הקשים. באותה שנת 1882 נוסדו שני ישובים חקלאיים ע“י מתיישבים מרומניה, האחד בראש־פינה בקרבת צפת, שראשיתה כבר בשנת 1879 והשני בסמארין (אח"כ “זכרון יעקב”) בדרך לחיפה. בשנת 1882 נוסד הישוב בנס־ציונה ע”י יהודי רוסי ראובן לרר. בשנת 1884 התיישבו 25 משפחות של יהודים מעיר מזריץ שבפולניה ביסוד־המעלה, בקרבת אגם החולה. אם נעיין בנקודות אלו על גבי המפה, נווכח שההתיישבות היהודית החקלאית תקעה יתד באותם ארבעת המחוזות, בהם התרכזה אחר־כך רשת הישובים הציוניים, כלומר ביהודה, בשומרון, בגליל העליון ובגליל התחתון!

אולם בפני חלוצים אלו נערמו קשיים, שעלו על כל המשוער. ללא הכשרה חקלאית, באקלים זר, התחילו ללא מעבר כלשהו לעבוד עבודת כפיים מיגעת. ללא קורת גג ראויה לשמה, לנוח בצלה מעמל היום. שרויים באדמת בצות, ללא מי שתייה, ולנוכח התקפות מצד הבדואים. זאת ועוד: לא היו בידיהם האמצעים להשקעות יסוד, הדרושות בחקלאות מודרנית. במכות שפגעו בהם במאמצם הכביר היה בודאי היאוש מדכא אותם כליל, לולא יהודי צרפתי אציל נפש, אשר פנו אליו הרב שמואל מוהליבר, לאורנס אוליפנט ויוסף פינברג (ממייסדי ראשון לציון), הלא הוא הברון אדמונד די רוטשילד (1845–1934), שהיה אז בן 38 שנה. למן הרגע שתפס את חשיבותה ההיסטורית של המשימה מילא תפקיד של בעל צדקה נדיב למען המושבות היהודיות במשך למעלה מחמשים שנה, ופעולתו הברוכה לא הסתיימה אלא במותו. הוא תמך במתיישבים ביד רחבה ובעצמו ייסד בשנת 1883 מושבה משלו, מזכרת בתיה, על שם אמו בתיה על אדמות עקרון, אשר יישב בה יהודים מאוקראינה. אנשי סמארין הראו לברון את הערכתם בקראם את מושבתם על שם אביו: “זכרון יעקב”. בשנת 1884 יצאו תשעה מאנשי ראשון לציון ויסדו בכ“ו בכסלו תרמ”ה את גדרה, אשר בה קיוו לחיות חיי אכרים עבריים המוציאים לחמם מן האדמה ואינם נזקקים לתמיכת הזולת.


ועידת קאטוביץ    🔗

מנהיגי אגודת “חובבי־ציון” לא רצו שהעבודה המעשית בארץ־ישראל תהא תלויה בתמיכות פילנטרופים. הם רצו קודם כל ללכד את האגודות הקיימות במסגרת הסתדרות אחידה ויציבה, שתנהל ותבצע פעולה משותפת מתוכננת למתן עזרה לבנין הארץ. למטרה זו החלו בעבודות לשם הרחבת מספר האגודות בכל הקהלות. ד“ר פינסקר, אשר שמו הלך לפניו בכוח קונטרסו, בעזרתם של ר' שמואל מוהליבר ושפ”ר (שאול פנחס רבינוביץ), שניהם לוחמים בעלי מרץ, כינס בקאטוביץ, אחרי התיעצויות עם ראשי האגודות, ועידה של נציגי כל אגודות “חובבי־ציון”. ועידה זו נפתחה ב־6 בנובמבר 1884 (י“ח חשון תרמ”ה) בהשתתפותם של 34 נציגים של חובבי ציון ברוסיה, רומניה, שלזיה, גרמניה וצרפת. הדיונים החלו ביום ההולדת המאה של סיר משה מונטפיורי, ולכבוד הנדיב הוחלט לקרוא את ברית האגודות “חובבי־ציון” בשם “מזכרת משה בארץ הקדושה” לפיתוח החקלאות בין היהודים וביחוד לתמיכה במושבות היהודיות בארץ־ישראל. פינסקר אשר ישב בראש הועידה הטעים בנאום־הפתיחה שלו, שהמעמד החברתי של היהודים בארצות שבהן הם יושבים צפופים בהמוניהם ובמצוקה כלכלית ניתן לתיקון רק ע"י שנוי מקום ואורח החיים. בביטויים קולעים אל המטרה תיאר את תפקיד היהודים בחיי הכלכלה של העמים כמתווכים וסוחרים ועמד על התמורה הכבירה שחלה בשנים האחרונות בהשקפות הכלכליות של העמים, המאיימת על קיום היהודים. וודאי הדבר כי היהודים יהיו הקרבן הראשון של התמורה הזאת, ולכן הכרח הוא לרכוש ליהודים שטח פעולה חדש – עבודת האדמה. “קולוניזציה” היא מעתה הסיסמה והיא החלה כבר במושבות הנוסדות בארץ־ישראל. בנאומו הבליט פינסקר השקפה לאומית סוציאלית המביאה לידי מסקנה, שמן ההכרח הכלכלי לרכז את היהודים בארץ מיוחדת – בארץ־ישראל. גם בנאום הנעילה שלו הדגיש פינסקר את “חטא ההתרשלות בעבודת האדמה” ואת “חטא חוסר אחדותנו ולכודנו”, שני חטאים שרובצים על העם היהודי זה אלפים שנה. מתוך עבודתו בקרב חובבי־ציון בא פינסקר לידי הכרה, שטרם הגיע הזמן לדבר על תחיה לאומית בכיוון הקמת מדינה יהודית: “עלינו להתמסר קודם כל לתעסוקה פרודוקטיבית וביחוד לחקלאות. הרעיון הארצישראלי הוא המניע הגדול לפיתוח החקלאות בקרב היהודים”.

בועידה הוחלט לעזור למתיישבים באמצעים כספיים ולשגר משלחת לקושטא, כדי להשיג מאת ממשלת תורכיה רשיון לפעולות האגודה, שיסיר כל מכשול שהשלטונות המקומיים עלולים לשים בדרכי העבודה המעשית. אף־על־פי שהרשיון לא ניתן, לא הופסקה העבודה המעשית. פינסקר נבחר לנשיאה של האגודה החדשה והמשרד המרכזי הוקם באודיסה, מקום שכיהן שם ד"ר פינסקר גם בתור נשיאה של האגודה המקומית של חובבי־ציון, “זרובבל”. למזכיר המשרד נתמנה הסופר יהודה לייב לילנבלום.

ועידתה השניה של האגודה המרכזית נתכנסה בשנת 1887 בדרוזגניקי, מקום נטול חשיבות ליד וילנא. בין שתי הועידות לא גדל מספר האגודות וחבריהן. ההכנסות עלו ל־4,000 פרנקים לחודש. התנועה חדרה גם בין הנשים. בקובנה נוסדה אגודת “בנות ציון” וגם בקרב ההמון מצאה התנועה אהדה ניכרת. נוכח המצב נידונו בועידה בעיות ארגוניות מתוך שאיפה לשפר ולהרחיב את האגודה. בועידה זו הופיעו בפעם הראשונה מ. מ. אוסישקין ומאיר דיזנגוף. לנציג חובבי ציון בארץ־ישראל נבחר הסופר העברי י. מ. פינס (1842–1913). הוא השתקע בארץ־ישראל עוד בשנת 1878 כבא־כוח “מזכרת משה” שנוסדה בלונדון להנצחת יום הולדתו התשעים של משה מונטיפיורי ועזר הרבה ליסוד גדרה. בתקופה זו (תרמ“ז–תרמ”ט) הוציאו חובבי ציון קרוב לשבעים אלף פרנקים, מזה 6,000 פרנקים לביסוסה ולשכלולה של גדרה.

בשנת 1889 התפטר ד“ר פינסקר בגלל מצב־בריאותו. באותה שנה התקיימה ועידה שלישית, הפעם בוילנא, במעמדם של נציגי 35 אגודות ברוסיה ונבחרה הנהלה מורכבת מהרב מוהליבר, ש. י. פין ומ. גרינברג. לבסוף נרשמה האגודה כחוק בשנת 1890 בשם “חברה לתמיכת חקלאים ובעלי מלאכה יהודיים בארץ־ישראל ובסוריה”. באספתה הכללית הראשונה של חברה זו השתתפו 182 ציר, שבחרו את פינסקר ליושב ראש ולילנבלום למזכיר ואישרו את אודיסה כמרכזה של החברה. אולם פינסקר נפטר כעבור שנה ובתור יו”ר של ה“ועד האודיסאי” (כפי שנקראה האגודה בפי הבריות) נבחר הסוחר ובעל האחוזות אברהם גרינברג (1861–1906) אשר כיהן בה עד שנת 1906. אחריו בא מנחם מ. אוסישקין (1863–1941), שעלה והיה לאחת הדמויות הראשיות בציונות הרוסית ועתיד היה למלא תפקיד בולט על הבמה הרחבה של הציונות העולמית.


התפתחותה של תנועת “חיבת־ציון”    🔗

תנועת חיבת ציון התפשטה במהרה ברוב חלקי אירופה ואף ליבשת אמריקה הגיעה. אחת הארצות הראשונות, בה רכשה חברים רבים, היתה רומניה, אשר יהודיה סבלו מרדיפת השלטונות. ביאסי ובגאלאץ הוקמו ועדים של חובבי ציון בראשותם של הרופא ד“ר קַרפל־ליפא (1830–1915), יליד גליציה, ושמואל פינלס (1843–1928), שהתקשרו עם אוליפנט ובעזרתו נאסף סכום של 400,000 פרנקים בשביל יסוד המושבות ראש־פינה, ע”י אנשי מיונשטי, וזכרון יעקב. בהסברת הרעיון של חיבת ציון היה פעיל הסופר העברי אליעזר רוקח, יליד ארץ־ישראל, שנמנה עם יוזמי המושבה ראש־פינה בשנת 1878 והוכרח להמלט מצפת בגלל רדיפות אנשי החלוקה. ברומניה הוציא רוקח לאור שבועון עברי “יזרעאל” ובאידיש “היועץ” שהטיפו לחיבת ציון. במספר ערים נוסדו חברות. בימים כ’–כ“ב בטבת תרמ”ב (1882) התכנסה בעיר פוקשאן ועידת חובבי ציון, בה השתתפו 51 צירים שייצגו 32 חברות, חוץ מחברי הועד של האגודה הפוקשאנית ונכבדי הקהילה המקומית. בועידה הוחלט לייסד ועד ראשי לכל האגודות לישוב ארץ־ישראל ברומניה, שמושבו יהיה בגאלאץ. כבטאון הועד נקבע העתון “יזרעאל” של אליעזר רוקח. אחת ההחלטות העקריות היתה, שעל יהודי רומניה לגייס כספים כדי שהוועד יוכל ליישב מדי שנה 300 משפחות עניות בארץ־ישראל, לקנות בשבילן קרקעות ולספק להן את יתר צרכיהן עד לביסוסן המשקי.

מרומניה התפשטה התנועה לישוב ארץ־ישראל גם לארצות הבלקן הסמוכות, וקודם כל לבולגריה. שם נוסדו החברות הראשונות בעיר באבאדאח (בחבל דוברוג’ה) ובעיר פיליפופל; ברוּמֶליה המזרחית (כיום פלובדיב), ורושצ’וק, שפתחה סניפים בעיירות ובכפרים אשר בסביבותיה ובטולצא, שגייסה 20,000 פרנק לשנה.

העתון “קוריא די וויענה” היה מתרגם את כל מאמרי “המגיד” בענין ישוב ארץ־ישראל. בראש התנועה עמד המורה־הסופר ברוך מיטראני, אחד ממפיצי ההשכלה בין היהודים הספרדים במזרח הקרוב ובתורכיה. הוא גם הוציא לאור קובץ ספרותי עברי “כרמי”, מוקדש לרעיון העברי הלאומי. בבירת המדינה, סופיה, נוסדה אגודה בזמן מאוחר יותר.

מבולגריה יצאו לארץ־ישראל כמה משפחות של יהודים בעלי הון וקנו שם חלקות אדמה והתיישבו עליהן. בשנת 1895 קנו מידי המיסיון הבריטי את אדמת הרטוב. אחרים הצטרפו ליהודי רומניה שעלו לארץ־ישראל.

בשנת 1882 נוסדה בבירת אוסטריה חברה לישוב ארץ־ישראל בשם “אהבת ציון”. מייסדיה היו ד“ר ראובן בִּירֶר (1835–1931), יליד לבוב, שלמד בתקופה זו רפואה באוניברסיטת וינה, והרב החרדי ר' שלמה שפיצר. אל החברה החדשה הצטרף גם פרץ סמולנסקין. הואיל וסמולנסקין התנגד לצביון האורתודוכסי של החברה, עזב הרב שפיצר עם חבריו את האגודה. במקום “אהבת ציון” נוסדה חברה חדשה “אדמת ישורון” ע”י ד“ר מרדכי שנירר. באספה הכללית שהתקיימה בשנת 1886 נבחר ליו”ר אדולף שראמֶק ולהנהלת האגודה ד“ר יהושע קוֹקיש (1855–1905) וד”ר נתן בירנבּוים (1864–1937).

מחמת הרדיפות האנטישמיות שהתגברו בראשית שנות השמונים של המאה הי“ט באוסטריה, וכן בהשפעת הפרעות ברוסיה, החליטה קבוצת סטודנטים ביזמת ד”ר ראובן בירר ונתן בירנבוים ומרדכי שנירר (יליד רומניה) לייסד אגודה אקדמאית יהודית לאומית.

אחרי התייעצויות עם פרץ סמולנסקין הוחלט לתת לאגודה את השם “קדימה”. הקבוצה היוזמת הדביקה בלוח האוניברסיטה כרוז אל הסטודנטים היהודיים, להצטרף לתנועה הלאומית ולהכנס לשורות “קדימה”. לקריאה נענו שלושים איש, רובם יוצאי ארצות אירופה המזרחית. מנהיגיה של אגודה זו היו פרץ סמולנסקין וד“ר נתן בירנבוים, שהיה ב־24 שנים צעיר מסמולנסקין. אחרי מותו בלא עת של סמולנסקין, היה ד”ר בירנבוים לדמות המרכזית בחוגי היהודים הלאומיים בעיר וינה, והוא הראשון שקבע לתנועה את המונח “ציונות” בתור שם. הוא היה פועל תמיד מתוך התלהבות, אולם במשך ימי חייו היה כרוך אחרי דעות רבות ואף מנוגדות. בצעירותו היה מרכסיסט וחפשי בדעותיו לגבי דת ישראל. בירנבוים מילא תפקיד בולט בשלב הראשון בהתפתחותה של הציונות המדינית ובפוליטיקה היהודית באוסטריה, ואילו בסוף ימיו היה חבר לא פחות נלהב של “אגודת ישראל” האדוקה בקנאות. בשנת 1885, בשנת הכ"א לחייו ייסד בוינה כתב־עת בשם Selbstemanzipation (אמנציפציה עצמית) ושמונה שנים אחרי־כן פרסם חוברת “התחיה הלאומית של העם היהודי בארצו”, בה הניח את הביסוס הרעיוני של התנועה הציונית ויצר את הפרוגרמה הפוליטית שלה. באותה שנה (1893) כינס בירנבוים את נציגי התנועה באוסטריה וגרמניה לשם דיון על כינוס קונגרס ציוני והקמת הסתדרות ציונית עולמית – אולם הדבר לא בא לידי הגשמה.

בגליציה נוסדה עוד בשנת 1875 – בעיר פשמישל – אגודה בשם “ישוב ארץ־ישראל”. אגודה זו לא האריכה ימים.

בשנת 1883 נוסדה בלבוב, ע“י ד”ר יוסף קובאק (1828–1913) וד"ר ראובן בירר האגודה הלאומית הראשונה “מקרא קודש”. ביסודה מתחילה בגליציה התנועה הציונית המודרנית.

גם בגרמניה התקיימו אגודות לישוב ארץ־ישראל. העתון “יודישע פרעססע” שיצא לאור ע“י הרב הילדסהיימר (ברלין) הטיף לטובת רעיון ישוב ארץ־ישראל. חברת בני־ברית בקאטוביץ בראשותו של מוזס הוציאה עתון מיוחד מוקדש לרעיון ישוב ארץ־ישראל “דער קאלאניסט”. אגודה זו עמדה בקשר עם אגודת חובבי ציון באוסטריה, רוסיה וגרמניה ויזמה את ועידת קאטוביץ. בברלין נוסדה ע”י וילי באמבוס וטורוב אגודת עזרא, שפתחה סניפים בלייפציג, שטטין, רגנסבורג, קניגברג, האמבורג, פוזנה, טילזיט וממל. בשנים 1886–1887 הוציא באמבוס יחד עם אלברט כץ את כתב־העת “זרובבל”.

עוד בשנת 1881 פרסם גוסטב ג. כהן (1830–1906), חותנו של פרופ. ד“ר אוטו וארבורג, חוברת: “שאלת היהודים והעתיד”, בה הטיף לרעיון חידוש ארץ־ישראל יהודית. באותה שנה פרסם עורך דין צעיר מקלן ד”ר מ. י. בודנהיימר חוברת לטובת ישוב ארץ־ישראל “סוריה וארץ־ישראל – המקלט בשביל היהודים הרוסים”.

מלבד האגודות הנ“ל התקיימה בברלין אגודה של סטודנטים יהודיים מרוסיה בשם “אגודה מדעית רוסית־יהודית”, שנוסדה ע”י ליאו מוצקין, נחמן סירקין, אריה וילנסקי ויוסף לוריא. עם חבריה נמנו חיים ווייצמן, שמריהו לוין, אביגדור יעקובסון, ז. סוסקין, ל. אסתרמן, היינריך לווה, מרדכי אהרנפרייז, יהושע טהון, מרדכי בראודא אשר לכולם נועדו תפקידים חשובים בתנועה הציונית.

גם בשויצריה היו קבוצות של סטודנטים יהודים לאומיים, בעיקר מבין יוצאי רוסיה וביחוד באוניברסיטאות ברן וג’נבה.


אגודות בארצות המערב    🔗

באנגליה התקיימה לא רק חברת חובבי־ציון בראשותו של הקולונל אלברט גולדסמית, שביקר בחורף 1883 בארץ־ישראל והתוודע אל הביל“ויים, ואֵלים ד’אביגדור (אביו של סיר אוסמונד ד’אביגדור־גולדסמית המנוח), בעלת כמה אגודות שנקראו שם “אוהלים”, אלא גם חברות בלתי מאוגדות חיו את חייהן בלונדון ובמנצ’סטר, בירמינגהם, לידס ובערים אחרות. בצרפת ניגש המלומד הידוע וחוקר התלמוד ד”ר ישראל יחיאל רבינוביץ (1818–1892), יליד הורודף (ליטא), עם חוג קטן לארגן חברת חובבי ציון. אולם השפעתם על יהודי צרפת לא היתה ניכרת. לפני כינוס הועידה בקאטוביץ ניסה דוד גורדון בזמן שהותו בפאריס להקים חברה חדשה. גם ביסוד זה היתה ידו של ד"ר רבינוביץ. הוא השתתף גם בועידת קאטוביץ כנציג חובבי ציון בצרפת.

ד“ר רבינוביץ, שהיה מן היוצאים והנכנסים בהנהלת כי”ח, השתדל לשכנע את עסקניה שיתעניינו גם בישוב ארץ־ישראל. ובאמת שיפרה כי“ח את עמדתה השלילית. בהשפעת כי”ח בא גם שינוי ניכר בתוך התפוצה היהודית בצרפת.

בשנת 1888 נוסדה בפאריס אגודת “דורשי ציון” בראשותו של ד"ר רבינוביץ. ביזמתו נוסדה בשנת 1886 אגודת סטודנטים ציוניים “נושאי נס־ציונה” ובשנת 1887 האגודה “בני ציון”. אגודת הסטודנטים “נושאי נס־ציונה”, שבראשה עמדו הסטודנטים לרפואה ש. וורונוף – שנתפרסם אחר־כך כיוצר השיטה של חידוש כוח־העלומים בימי הזקנה, אקנאיצקי ולוינסון, החליטה לכנס ביום 18.8.1889 בפאריס קונגרס ציוני לשם ליכוד כל האגודות חובבי ציון ולהקים בפאריס ועדה מרכזית שתיצור קשר בין חברות חובבי ציון בעולם כולו. אולם נסיון זה נכשל והסמכות העליונה נשארה למעשה בידי הועד האודיסאי.

בפאריס תמך הרב הראשי צדוק כהן, שהיה מאוהדי חיבת ציון, תמיכה רבה בתנועה.

בארה“ב קמו, החל מתחילת שנות השמונים, שתי קבוצות שונות, האחת מיוצאי רוסיה שחונכו על ברכי המסורת היהודית ושמרה על הכרתם היהודית, והשניה התאחדות של כמה רבנים כגון הרב ד”ר מקס לילינטל (1815–1882) שביקר ברוסיה בשנות הארבעים של המאה הי“ט בענין יסוד בתי ספר – לילינטל דרש מכי”ח ומנהיגי היהדות באירופה לתמוך בעלית יהודי רוסיה לארץ־ישראל – וכן של פירירה מנדס (Pereira Mendes), בנימין סולד, (אביה של הנריאטה סולד) אהרן וייז (אביו של ד"ר סטיפן וייז), גוסטב גוטהייל וד“ר מרכוס יאסטרוב (1829–1903) שהיה בשנים 1861־1863 רב בורשה ותמך במרד הפולנים. האגודות הראשונות נוסדו בניו־יורק, ברוקלין, פיטסבורג, שיקגו, בוסטון ופילדלפיה וכבר בשנת 1882 הרצה אחד הפליטים, יוסף בלוסטון, שהגיע לחופי אמריקה שלש שנים קודם לכן, על אנשי ביל”ו. גם נשים הצטרפו אל חובבי ציון ויסדו אגודה מיוחדת.


אחד־העם ודרישתו למרכז רוחני בארץ־ישראל    🔗

חברות חיבת־ציון בכל אתר ואתר שלחו כספי תמיכה ככל שהשיגה ידם לעזרת המושבות בארץ־ישראל שנאבקו קשה על קיומן. אולם אחד מחברי הועד האודיסאי מתח ביקורת חריפה על כל הפעולה בארץ־ישראל ונתן ביטוי ברור להשקפותיו במאמר בשם “לא זה הדרך”, שהופיע ב“המליץ” בשנת 1889 וגרם לסנסציה. המאמר היה חתום בפסבדונים “אחד־העם”, שם שיצאו לו מוניטין תוך זמן קצר. שמו האמיתי של המחבר היה אשר גינזבורג (1856–1927), שנולד בכפר ליד קיוב. הוא מילא כרסו בש“ס ופוסקים, מצד שני גם השתלם במדעי־הרוח באוניברסיטאות ברלין ווינה. מאז 1886 ישב באודיסה ובא במגע עם מנהיגי חיבת־ציון. מאמרו הראשון עשה רושם גדול גם מבחינת השקפותיו העצמאיות וגם מפאת סגנונו הצח והמדויק והשפה הברורה והנמרצת בה חובר; הוגה־דעות חדש עלה על הבמה היהודית. הוא חיווה דעתו שארץ־ישראל איננה מסוגלת לקלוט עליה המונית וכי אין היהודים מוכשרים עדיין לעבוד את האדמה כמו אכרים מבטן ומלידה. אחד־העם טען, שאפילו תקלוט הארץ מספר גדול של עולים, לא תשפיע לעולם השפעה מכרעת על מצבם המדיני של היהודים, כיון שמשקלם של המתיישבים לא יורגש באופן ניכר. הוא ייחס את מיעוט ההצלחה לא לשיטת ה”חלוקה" או למנהלה הגרועה של מושבות הנדיב, אלא לפזיזות האומרת לדחוק את הקץ ולהאיץ בהתפתחות הטבעית.

אחד־העם לא ראה בתור תפקיד ראשון במעלה הצלתם של יהודים ע"י שיפור תנאי חייהם, אלא החשיב בראש וראשונה את השמירה על הרוח היהודית והתפתחותה. הוא לא חשש לצרכיו החמריים של עם ישראל אלא למשבר היהדות, ובמונח זה התכוון למשהו יותר מקיף מאשר הדת היהודית. אולם אף־על־פי שראה כחיוני את שמירתה של הרוח היהודית, ליגלג על “שליחותה, כביכול, של היהדות”, אשר בה נימקו מתנגדי הציונות את איבתם לתנועה הלאומית. לפי דעתו של אחד־העם תוכל להרפא התפתחותה הרוחנית של היהדות אך ורק בארץ־ישראל, אולם זו לא צריכה להיות בית לאומי ליהודים, אלא ליהדות. שם בארץ־ישראל יש להקים מרכז תרבותי או רוחני אשר ממנו יזהירו קרני השפעה לכל רחבי הגולה והוא יחזק ויאחד את כל היהודים. הגשמת משאת־הנפש הלאומית צריכה להדחות עד אשר יתחזק הרצון הלאומי בהשפעת המרכז הרוחני במידה כזאת שהקמתה תתאפשר. מרכז רוחני זה יש לבנות על בסיסה של תנועת חיבת־ציון, שתהא הגורם המכריע בקבוצה נבחרת של יהודים. אחד־העם הודה שגם למרכז רוחני דרוש בסיס חמרי וכלכלי; בעיניו עלתה חשיבותה של האיכות על זו של הכמות. שיטת המחשבה שהוא פיתחה והעמיקה בשנים הבאות נקראת ציונות רוחנית או תרבותית.


המיסדר של “בני משה”    🔗

בכדי להגשים את רעיונותיו, ייסד אחד־העם מיסדר חשאי בשם “בני־משה”, אשר מחבריו נדרשה רמה גבוהה של מוסריות ומידה רבה של פעילות למען התחיה הלאומית ברוח של עבודה צבורית לשם שמים. רוב חברי המיסדר היו ממנהיגי חובבי־ציון. אחד־העם ביקר בארץ לראשונה בשנת תרנ“א (1891) כשליח הועד האודיסאי וחזר וביקר בה בשנת 1893. לשולחיו כתב דו”חות מלאי ביקורת והצעות שיפור. לפי דעתו יש להפסיק את התמיכה הכספית במתיישבים ולהתרכז בפעולות תרבות. למען התקדמותה של העבודה המעשית תבע רכישת קרקעות. קבוצה מיהודי ביאליסטוק שכל חבריה היו מ“בני משה”, בהנהגת הרב שמואל מוהליבר, יסדו בשנת 1891 את המושבה רחובות. המיסדר הטיל על עצמו גם תפקידים בשטח החינוך: הוא פתח את בית הספר הראשון לנערות (ביפו) ובתי ספר רבים במושבות החדשות. ברוסיה הקים המיסדר את שתי הוצאות הספרים הציבוריות הראשונות בשם “אחיאסף” ו“תושיה”, כדי לפרסם יצירות מופת בספרות העברית. המיסדר התפרק בשנת 1896 בעקבות ניגודי דעות והתנגשויות אישיות. אותה שנה ייסד אחד־העם ירחון ספרותי עברי בשם “השילוח” שהוא עצמו ערך אותו עד שנת תרס"ב (1902). כתב־עת זה הוקדש לבעיות ציוניות ויהודיות, וטובי הסופרים העבריים פרסמו בו את מאמריהם. לפיכך עזר הירחון לעצב את דעותיו של הקורא העברי ולגבש את אפקו הרוחני.


פעולותיו של הברון רוטשילד    🔗

בינתיים נוסדו בין השנים 1890 ו־1895 חמש מושבות חדשות, בעיקר הודות לחסותו של הברון אדמונד די רוטשילד, אשר תמך בהן ביד רחבה: על כן נקרא בפי אנשי הישוב “הנדיב הידוע”. עם המושבות החדשות נמנתה חדרה, אשר לפני בוא היהודים אליה היתה כל אדמתה אחת מבצות השומרון. ראשוני האכרים סבלו קשות ממחלת המלריה, ורבים מתו מפגיעתה הרעה עד אשר יבשו את הבצות ע“י נטיעת עצי האקליפטוס, ששתיליהם הובאו מאוסטרליה. במקומות שלא התאימו לפלחה ניטעו גפנים מזני צרפת בהדרכת מומחים. במושבות הגליל עברו באופן חלקי לגידול שלחין ולטיפוחה של תולעת המשי. יקבים רחבי־מידות נבנו, הגדול ביניהם בראשון לציון ומאחר שלא היתה קיימת בארץ סוכנות מתאימה לשיווק יינות, ו”הנדיב הידוע" נאלץ לפרקים לרכוש לבדו את כל יבול העונה, אירגנו אנשי “חובבי ציון” בשנת 1896 את “חברת כרמל ליינות” ובעזרתה פתחו שווקים באירופה, באמריקה ובמזרח הקרוב. הברון רוטשילד נתן גם את האמצעים לא רק לבתי המתיישבים אלא גם לכל בניני הציבור, כגון בתי כנסיות, בתי ספר, בתי חולים ומושבי־זקנים. אולם המינהלה שהקים לשם פיקוח על אותן המושבות שנהנו מעזרתו, עיצבה את חייהן בשיטות אוטוקרטיות, דכאה את האכרים ורוחם נעכרה. פקידי מינהלתו הנהיגו שיטה של משמעת ותלות אשר כבלה את יזמתם של המתיישבים. האדמיניסטרציה הזרה הביטה על המושבות לא כעל ראשיתה של התחיה העברית, אלא כעל מפעל של צדקה.

משקם של רוב המושבות היה מבוסס אך ורק על גידול אחד – גפנים, וכאשר לא האירה ההצלחה פנים מחמת פגעי מזג האויר או מפני מצב השווקים, הביאה מונוקלטורה זו לידי תלות גדולה עוד יותר ב“נדיב הידוע”. מנקודת ראות לאומית יהודית היה החסרון העקרי טבוע בעבודה הערבית השכורה, אשר שום פועל יהודי לא היה מסוגל להתחרות בה. ההתיישבות סבלה איפוא מקשיים מוסריים וכלכליים. אולם מכיוון ש־6,000 הלי"ש אשר היה בכוחם של אנשי חובבי ציון להקציב, לא היו שקולים כנגד מליוני הפרנקים של הברון לא היתה אפשרות מעשית לשפר את המצב העגום, שהאכרים היו שרויים בו בשלב הנוכחי, על אף מאמציהם של מארגנים, תועמלנים ומחברי מאמרים נלהבים במשך 15 שנה. בין השנים 1880 ו־1895 גדל אמנם הישוב מ־20,000 נפש ל־50,000, אולם רק שלשת אלפים איש בלבד עלו ארצה ממזרח אירופה להתיישב בארץ בתור חקלאים.


חסרונותיה של “חיבת־ציון”    🔗

לפיכך לא ייפלא שהיאוש החל לכרסם בליבותיהם של חברי הועד האודיסאי, אולם רגשות־דכאון אלה נעלמו במהרה, כאשר דמות חדשה, מקסימה ביותר, הופיעה על הבמה. ברור היה מכבר שתנועת חיבת־ציון תפנה את מקומה לאותו גוף הסתדרותי חדש. התנועה הותיקה הועילה בשעתה רבות, בקרבה את רעיון שיבת ציון ללב היהודי ובגייסה את השורה הראשונה של מתנדבים, אשר הגשימו את הרעיון בגופם. אפס פעולתה לא היתה זריזה ושיטתית למדי, אנשיהם היו מתי־מעט ומנהיגיהם לא ייצגו את כל שדרות העם, ואמצעיהם בהיקפם העלוב לא עמדו בכל יחס למטרה הכבירה אותה ביקשו לשרת. מרבית עבודתה נשענה על נדבנותו של איש אחד ויחיד. ויהא לבו של איש זה רחב ככל אשר יהיה ויהא רוח ההקרבה של החלוצים ועמלם גדולים כאשר יהיו, הרי דרכי פעולה כאלה לא היו לפי כבודו של ענין לאומי ותוצאותיה לא התאימו לגודל המשימה. דרושות היו שיטות אחרות לגמרי, של ארגון מקיף המייצג את עם ישראל כולו. כלים ארגוניים אלה הוכנו עתה על ידי הציונות המדינית.


 

פרק ג: תקופתו של הרצל 1895–1904    🔗

קורותיו של הרצל הצעיר    🔗

עובדה מפתיעה היא שמייסדה של הציונות הפוליטית לא שמע על שאיפות קודמיו ולא קרא את כתביהם של אלה, שתבעו עוד לפניו את חידוש המסגרת הלאומית והמדינית של עמו. נסיונותיו של בנימין זאב (תיאודור) הרצל ודעותיו הביאוהו לידי הרהורים ומחשבות על הבעיה היהודית. הוא נולד בבודפסט, בירת אונגריה, ביום י' באייר תר"ך (2.5.1860) לאביו יעקב שהיה סוחר אמיד. הרצל חונך בסביבת מתבוללים וכמובן שנקרא בפי כל בשמו הלועזי תיאודור, ואולי לא ידע כלל את שמו העברי. ידיעתו בתרבות ישראל ובהלכות מסורת היתה שטחית ביותר. הכרתו היהודית נתעוררה כאשר נתקל בגילויי אנטישמיות. הוא אמנם למד משפטים באוניברסיטת וינה, אשר לשם העתיקו הורינו את מקום מגוריהם בשנת 1878, אולם לאחר שסיים את לימודיו בשנת 1884 ולאחר ששימש עורך־דין במשך שנה אחת, החליט להקדיש את חייו לספרות. הודות לכשרונו לכתיבת פיליטונים מקסימים ומחזות משעשעים קנה לו שם סופר בחוגי אנשי העט, שכבר בגיל 31 שנה נמסר לו התפקיד המכובד של כתב פריסאי של העתון “נויע פרייע פרעסע”, שהיה אז העתון היומי החשוב ביותר במרכז אירופה.


משפט דרייפוס    🔗

לאחר שכבר שהה הרצל שלש שנים בבירת צרפת, התחיל משפטו של הקפיטן אלפרד דרייפוס, קצין יהודי במטה הכללי של הצבא הצרפתי, שהועמד בפני בית־דין בהאשמת־שוא של בגידה. מתפקידו של הרצל היה להודיע לעתונו כל פרט ופרט מדיוני בית המשפט, ואיש הספרות, שחי עד עתה חיים קלים בבידור הנעים בו שיעשעתו האוירה הקלילה של פאריס, זועזע עמוק עד היסוד בו. הוא נכח בכל שלב ושלב של המחזה הדרמטי, שהסתיים בהורדת דרגתו הצבאית ובגלותו של היהודי המעונה, והיה עד ראייה להתפרצויות של שנאת ישראל, אשר ליוו משפט זה. הרצל חש בכל נימי נשמתו את משמעותה של אותה טרגדיה, שחילקה את צרפת לשני מחנות והפתיעה את עולם התרבות. שלושה דורות עברו מאז העניקה המהפכה הצרפתית ליהודים זכויות אזרח מלאות כחלק מן הסיסמה הנשגבה של “חופש, שויון ואחוה”, והנה מאיימת עליהם תנועת ריאקציה. הרצל נדחף מתוך החיים הקלים ונתפס להרהורים רציניים. תחילה באו מחשבותיו לידי ביטוי במחזה בשם “הגיטו החדש”, שכתב בסתיו 1894 אבל הוא הוצג רק כעבור שלוש שנים. אך עוד לפני פרשת דרייפוס נתקל בגלויי אנטישמיות, שעוררו את חמתו. קרל לואגר (Lueger), ראש עירית וינה, אנטישמי מובהק, נשא נאומי הסתה נגד היהודים; הוא נתרשם מספרו של דירינג (Dühring), “חלוץ” האידיאולוגיה הנאצית; הרצל ביטל חברותו באגודת סטודנטים לא־יהודית משחש בהלך רוחם האנטישמי של חבריה; לבסוף בעת נסיעה בגרמניה הוטחה בפניו בשני מקרים אותה קריאה פראית שהיו קוראים שוחטי היהודים בימי הבינים: “הפ, הפ!” (ראשי התבות בלטינית של “ירושלם אבודה”). קריאה זו הפכה לסיסמתה של התנועה האנטישמית בגרמניה בראשית המאה הי“ט. אבל המחזה בפאריס, שהוצג ע”י אנשי משפט וקציני צבא, פצע את נפשו יותר מכל סימני הברבריות הקודמים. גאוותו היהודית הלאומית נתעוררה ותבעה ממנו מציאת פתרון.


ספרו של הרצל “מדינת היהודים”    🔗

הרהוריו של הרצל עשו פרי: הוא הגיע לידי השקפה משלו על שאלת היהודים ונתגבשו בקרבו הצעות מעשיות, אשר הסבירן בקונטרס בשם “מדינת היהודים” (“Der Judenstaat”) שכתב בקיץ תרנ“ה (1895). להט של יצירה והתעוררות רוח עילאית פקדו את המחבר בעת הכתיבה. רעיונותיו שלה רצל דמו להגיגיו של משה הס וליאון פינסקר מבלי שידע הרצל על יצירותיהם. כאשר הראו לו את ספריהם של שני קודמיו אמר, שאילו ידע על קיומם של “רומא וירושלים” וה”אוטואמנציפציה", לא היה ניגש לכתיבת “מדינת היהודים”. האם קרה אי־פעם לאיזו תנועה שהיא, שתוצעד קדימה בצורה כה ניכרת הודות לחוסר הידיעה של מייסדה על קודמיו, כפי שקרה לציונות המדינית? הרצל תבע הקמת מדינה יהודית לעם ישראל, כיון שהגיע לידי מסקנה שתמיד יציקו הגויים ליהודים, ויהיו אלה מועילים להם ופטריוטיים כאשר יהיו. הוא כתב, שבעיה יהודית קיימת בכל מקום שחיים בו יהודים במספר כזה, שאפשר להרגיש בנוכחותם. היות והם נדים לאותם המקומות שבהם אין רודפים אותם, הרי הם עצמם נושאים אתם את האנטישמיות בצרורותיהם. יתכן שהיו מצליחים להתבולל לגמרי באותה אומה אשר בקרבה הם יושבים, לוא היו מניחים להם במשך שני דורות, אבל דא עקא שאין מניחים להם. אין זו לא שאלה חברתית ולא שאלה דתית, אלא “בעיה לאומית, הניתנת לפתרון רק בויכוח בינלאומי ובדרך התייעצות משותפת בין עמי התרבות”.

הפתרון אשר ד“ר הרצל הציעו היה, שליהודים “תנתן ריבונות על כברת־ארץ מסויימת, אשר שטחו יספק את צרכיהם המוצדקים בתורת אומה”, לשאר ידאגו הם עצמם. למטרה זו הציע להקים שתי סוכנויות, א) “אגודה יהודית” “Society of Jews”, ו־ב) “חברה יהודית”, (Jewish Company). אף־על־פי שהרצל כתב את ספרו גרמנית, השתמש במונחים אנגליים אלה. על האגודה (Society) רצה להטל את הכנת העבודה הארגונית והמו”מ המדיני, ואילו ה“חברה” (Company) צריכה היתה לעסוק בשאלות המימון והכלכלה. “מדינת היהודים דרושה לעולם כולו”, כתב הרצל, “על כן קום תקום”. בדומה לפינסקה לא קבע מסמרות ביחס לארץ בה יש להגשים את תכניותיו. הוא הציע שתי ברירות, ארץ־ישראל או ארגנטינה; דעת הקהל היהודית וה“אגודה” (Society) תכריע ביניהן. תשובתו של עם ישראל לא אחרה לבוא.

בהקדמה כתב, שעם פרסום ספרו סיים את תפקידו הוא לגבי התכנית. הוא לא יאחז עוד בעט בלתי אם ייאלץ לכך על ידי מתנגדים חשובים. ואכן הותקף מיד ובשצף קצף.


מי יתמוך בתכנית?    🔗

הרצל לא פירסם מיד את “מדינת היהודים”. תחילה הראה את כתב־היד לחבר עתונאי, אשר חשש שהרצל יצא מדעתו. הרצל שוכנע מבריאות שכלו, כאשר חברו שגה בסיכום הוצאות מברק, בעוד שהוא, הרצל, הצליח לחבר מיד את כל הסכומים אל־נכון. עתה ביקר הרצל עם כתב־היד אצל ד“ר מאכס נורדאו (1849–1923), רופא עצבים יהודי נודע ומחבר־מחזות בעל שם. נורדאו לא רק פסק ששכלו של הרצל בריא בתכלית הבריאות, אלא הביע את המשאלה לעשות נפשות לדעותיו של מחבר “מדינת היהודים”. הרצל דחה לפי שעה את פרסומו של הספר וניסה לעניין בתכניתו אישים בעלי השפעה ובעלי אמצעים. תחילה פנה לברון מוריס די הירש (1831–1896), אחד מאילי ההון בעולם כולו, שצבר כסף תועפות מבניית רכבות ברוסיה, תורכיה ובארצות הבלקן. יהודי עשיר זה יסד ארבע שנים קודם לכן את חברת איק”א, החברה היהודית להתיישבות חקלאית, בהון של שני מיליון לי“ש, והגדילו אחר־כך לעשרה מיליון לי”ש. עיקר המטרה של חברה זו היתה ליישב את פליטי רוסיה כאכרים על הקרקע בארגנטינה המתפתחת ובשאר חלקי אמריקה. ברם, הברון הירש האמין בשיטת הצדקה בלבד, הוא התנגד לכל פתרון מדיני של הבעיה היהודית. עתיר נכסים זה מת לפני שנזדמן להרצל להיפגש עמו שנית.

בספטמבר 1895 חזר הרצל לוינה בתור עורך ספרותי של עתונו והמשיך לכהן בתפקיד זה עד יום מותו. אף־על־פי שדי היה לו בתפקיד זה ובכתיבת מחזות בכדי למלא את יומו, המשיך גם להצעיד קדימה את תכניותיו הלאומיות. נורדאו פנה לטובת הענין לישראל זנגביל (Zangwill, 1864–1926). זנגביל, נולד בלונדון להורים שהיגרו מפולין. אחרי גמר לימודיו בבית הספר היהודי החפשי התעסק זנגביל בהוראה. הוא גם המשיך בלימודיו, ביחוד שפות, פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה בלונדון. בשנת 1880 עזב את ההוראה והתמסר לעבודה ספרותית. פרסם באנגלית ספוריו מחיי היהודים, שנתקבלו בהערכה גדולה ע“י הבקרת הספרותית, ביחוד ספריו “מלך השנוררים” ו”חולמי הגיטו". זנגביל שקבל חינוך יהודי והיה בעל הכרה יהודית, הצטרף מיד להרצל ועמד לימינו בפעולתו הציונית עד יומו האחרון.

הרצל נסע אליו ללונדון בתקוה לעניין אישים ממנהיגי הקהילה היהודית. הוא נפגש עם קולונל גולדסמית, סיר שמואל מונגיו והרב הראשי אדלר. בהרצאתו ב־24 בנובמבר 1895 הסביר את השקפותיו בפני חברי מועדון “המכבים”, שרובם היו רופאים, עורכי־דין, רואי חשבון מוסמכים ושאר בעלי מקצועות חפשיים. אולם ההד שעורר ביניהם ובין עמודי התווך של הקהילה, הן מצד הרבנים והן מצד המנהיגים החילוניים, לא היה מעודד, אם כי כולם התייחסו אליו באופן פרטי כידידים.

עתה החליט הרצל לפנות לקהל היהודי הרחב. ביום 14 בפברואר 1896 הוצאה לאור בוינה “מדינת היהודים”, ותרגומים לאנגלית ולצרפתית הופיעו אחר זמן קצר.


התגובה ל“מדינת היהודים”    🔗

בכל העולם כולו עורר קונטרסו של הרצל תשומת־לב מרובה ומיד נתגלע ויכוח כללי על הבעיה היהודית גם בחוגים יהודיים וגם בין לא־יהודיים. מאמרים ערים, לעתים מלאי מרירות, פורסמו מעל דפי העתונות היהודית. עד מהרה התברר כי מספר המתנגדים עלה על מספר התומכים בו. נלחמו בתכנית מנהיגי הקהילות במערב משני גדות האוקינוס האטלנטי, שכן ההתבוללות היתה הקו הכללי של קיבוצי יהדות אלה, אשר חששו כי הצעותיו של הרצל יטילו דופי בפטריוטיזם שלהם לגבי האומות אשר בקרבן ישבו. בחריפות יצאו נגדו הרב הראשי בוינה ד“ר מוריץ גידֶמאן והרב הראשי בלונדון ד”ר הרמן אדלר. קבוצת רבנים בגרמניה יצאה בכרוז נגד הרצל כפוגע בעיקרי היעוד המשיחי ונוסף לזה נאמר בכרוז, שתכניתו עומדת בניגוד להתחייבות היהודים לשרת את מולדתם. בגלל מחאתם הפומבית בנוסח מלשינות כינה אותם ד“ר הרצל “Protest־Rabbnier”. סופרים שונים כתבו על הרצל שהוא מתכוון “להחזיר את מחוגי השעון אחורה” ושתכניתו אינה מעשית כלל. בלעג קראו לו “מלך היהודים” והעתונות הגרמנית והאוסטרית שהיתה בידי היהודים ראתה בתכניתו רק “מעשה־משוגע” ובעתונו “נויע פרייע פרעסע” אסור היה להזכיר את ספרו ואת המלה ציונות. לא רק חוגים חרדיים בגרמניה מהאסכולה הפרנקפורטית עם ד”ר ברויאֶר בראש, אלא גם יהודים ליברליים, קוסמופוליטיים ואף סוציאלדמוקרטים יצאו נגד הרצל בטענה, שברצונו ליצור מחדש את הלאומיות היהודית, דבר שאינו קיים. ונוסף לה הרי לאומיות בכלל ריח ריאקציוניות נודף הימנה. פרט לנימוקים אידיאולוגיים כביכול הובאו נימוקים, שאין שחר להם, שיהודי אירופה החיים בתנאים מסודרים ויציבים של ציביליזציה מודרנית, יעזבו הכל ויעלו לארץ־ישראל הנמצאת בידי תורכיה הנתונה בתהליך התפוררות והתמוטטות כלכלית!

טבעי הוא שמרבית תומכיו של הרצל באו ממזרח אירופה, אשר שם חיו היהודים חיי קיבוץ יהודי תוסס, שהיה אמנם מושתת על ענפי יצירה רבים של בן העם יושב הארץ, אולם האמנציפציה וההתבוללות טרם הביאו לידי התכחשות באופי העממי היהודי; הרצל מצא הד חזק גם במרכז אירופה ובמערבה, ביחוד בחוגים אקדמאיים. אלה השיבו למתנגדיו, שכמחצית יהדות העולם, דהיינו יהודי רוסיה ורומניה, אינם נהנים מזכויות אזרח, אדרבה, ממשלותיהם מעמידות אותם אל מחוץ לחוק, ועל כן מגוחך הוא לגנותם בתור מחוסרי פטריוטיזם או משוללי נאמנות כלפי ממשלות אלוּ. הם הזכירו למתקיפיו של הרצל, שמחובתו של כל יהודי להתפלל יום יום לגאולה לאלתר, ולא לדחייתה לעתיד רחוק. התכנית תהא בת־ביצוע כאשר הציבור יסייע בהגשמתה, טענו תומכיו של הרצל.

דעותיהם של אנשי חובבי־ציון היו מחולקות תחילה. הרצל היה חשוד בעיניהם, כיון שגדל בקרב מתבוללים, אולם בעיקר פחדו שפעילותו הפומבית תעורר חשדות אצל ממשלת תורכיה וזו עלולה לאסור כל התיישבות נוספת בארץ־ישראל. אעפ"כ עברה מרביתה של תנועת חיבת־ציון לצידו של הרצל וגם רבים מהמהססים באו בעקבותיה. בין אנשי “קדימה” ובין חברי אגודות סטודנטים אחרות באוסטריה מצא הרצל תומכים נלהבים. והם הם שדרשו ממנו לא להסתפק רק בפרסום ספרו, אלא לעמוד בראש התנועה הציונית שיש להקימה. כאשר הגיע בקיץ 1896 לרובע היהודי בלונדון קבלו ההמונים באיסטאנד את פניו באספה. הרצל התחיל לקבל מכתבי הסכמה הן מיהודים בודדים והן מאגודות יהודיות מכל ארצות תבל, לרבות מארץ־ישראל.


ראשית צעדיו הפוליטיים של הרצל    🔗

בטרם קרא לקהל היהודי הרחב להתארגן, פנה הרצל לאישים שונים שהיה בכוחם לפתוח לו את הדרך לשליטי העולם, אשר מהם רצה לקבל תמיכה פוליטית. בהמלצתו של המטיף הפרוטסטנטי ויאליאם הכלר, הכומר של שגרירות בריטניה בבירת אוסטריה, נקבע לו ראיון אצל הנסיך הגדול של דניה, אחד משליטי המדינות הפדרליות המאוגדות ברייך הגרמני. הרצל קיווה שהנסיך יאפשר לו גישה לקיסר גרמניה. הוא נאלץ להמתין שנה שלמה עד שנתקבל לראיון זה. הרצל נסע לקושטא, מקום שם אמנם הצליח להגיע אל הווזיר הגדול, אולם לא עלה בידו לראות את פניו של השולטן התורכי. גם ביקורו אצל הברון אדמונד די רוטשילד לא נשא פרי; אף־על־פי שידו היתה תמיד פתוחה לאכרי המושבות, נרתע מפני כל צעד מדיני.

מכיון שכך, נתברר להרצל שהדרך היחידה להפעיל את הציבור למעשים היתה השיטה הדמוקרטית לכינוס קונגרס של נציגי העם היהודי. לא התקיים כינוס כל־יהודי כזה בכל ימי הגלות הארוכים והצלחתו של רעיון נועז זה לא היתה מובטחת כל עיקר. תחילה נבחרה העיר מינכן כמקום הכינוס, אולם ראשי הקהילה המקומית והועד הפועל של התאחדות רבני גרמניה מחאו נמרצות נגד קיום כינוס יהודי לאומי באיזה מקום שהוא ברחבי גרמניה. בעיני מתבוללים אלה היה קיום הקונגרס פוגע בנאמנותם לאומה הגרמנית. מטעם זה נקבע מקום הכינוס בעיר באזל בשויצריה. מפני איבתה של מרבית העתונות היהודית ראה הרצל צורך לייסד בכספו הוא, את השבועון (Die Welt) (“העולם”, כפי שבאמת נקראה אח"כ ההוצאה העברית שלו), אשר שימש לו שופר תעמולה. מיום היווסדו הופיעה ההוצאה הגרמנית של “העולם” ואח“כ גם ההוצאה העברית בעטיפה צהובה, זכר לאות הקלון שהיהודים נאלצו לענוד בימי הבינים ושהרצל ביקש להפכו לסמל של גאוה לאומית. הרצל יסד את “העולם” נגד רצונם של בעליו היהודיים של ה”נויע פרייע פרעסע", שהתייחסו באיבה אל התנועה הציונית ולא הזכירוה ברמז קל שבקלים בכל ימי חייו של הרצל ואף אחרי מותו.


הקונגרס הציוני הראשון    🔗

לאחר שהתגבר על מכשולים שונים הצליח הרצל לכנס את הקונגרס הציוני הראשון אשר נפתח ביום כ“ט אב תרנ”ז (27 באוגוסט 1897). דיוניו נמשכו שלשה ימים. 204 הצירים שהופיעו, מכל ארצות תבל היו. הם ייצגו כל כיווני־הרוחות ויצאו מכל שדרות העם. יהודים בעלי קלסתר פנים שונים ביותר הביטו אולי בפעם הראשונה איש בפני רעהו. הקונגרס עודד את כל משתתפיו, כיון שסימל נקודת מפנה בדברי ימי עם ישראל, שכאמור טרם נתכנסו נציגי כל ארצות הגלות לשם דיון על תחיית עמם מאז פיזורו בין הגויים.

בנאום הפתיחה לא הזכיר הרצל במלה אחת את ספרו, כשם שלא דנו גם הקונגרסים הבאים על תוכן קונטרסו. הוא הכריז שהציונות איחדה על יסוד רעיון הלאום את כל שבטי הגולה, את “העצמות היבשות”, וכך הצליח להחזירם לתוך היהדות לפני שהשיבם לארץ־ישראל. על עם ישראל לשוב לציון בדרך החוק לאחר שיושגו הערבויות הדרושות לקיומו שם. זרימת היהודים לארץ־ישראל תחזק את הקיסרות העותומנית, ואילו ארצות הגולה תשוחררנה מנגע האנטישמיות בצאת מהן היהודים העודפים. עם ישראל, סיים הרצל את דבריו, יצר בדמותו של הקונגרס הציוני מכשיר קרוע הדרוש לו כאויר לנשימה.


תכנית באזל    🔗

אחרי הרצל עלה נורדאו על הבמה וסקר את המצב הכללי של היהודים בעולם, הצביע על סבלם הכלכלי במזרח מחד גיסא ועל ירידת המוסר והרוח במערב מאידך. נורדאו היה נואם בחסד עליון, אשר סקירותיו על מצב היהודים פיארו את ישיבות הפתיחה של כמה מן הקונגרסים הבאים. שני הישגיו הראשיים של הקונגרס הראשון היו קביעת מטרות הציונות והקמת ההסתדרות הציונית. תכנית באזל, כפי שקראו לניסוחה של מטרת התנועה, אשר נתקבלה פה אחד, היתה כדלהלן: “הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית לאומי בארץ־ישראל המובטח במשפט העמים”. למען השגת מטרה זו החליט הקונגרס על דרכי פעולה אלה: לעודד באופן שיטתי יישובם של עובדי אדמה ובעלי מלאכה ומקצוע יהודיים בארץ־ישראל; לארגן את היהודים הבודדים בכל ארצות הגולה; לחזק את ההכרה הלאומית בקרב היהודים; לחתור להשגת תמיכת ממשלות הדרושה לפעולת הקולוניזציה. ההסתדרות הציונית תורכב מפדרציות של כל האגודות הציוניות המקומיות בכל ארץ וארץ, ועל כל התאחדות ארצית לעמוד בקשר ישיר עם המשרד המרכזי בוינה. השלטון על ההסתדרות הציונית יונח בידי מועצה כללית, היא “הועד הפועל המצומצם”, אשר חבריו גרים בוינה, מקום מושבו של הד"ר הרצל, אשר הוא עצמו נבחר לנשיא. ציוני הוא כל מי שיחתום על תכנית באזל וישלם את השקל (מס מצער של שילינג אחד לשנה), אשר ממנו תפרענה הוצאות ההנהלה. תשלום השקל יעניק זכות בחירה לקונגרס, אשר יהיה הגוף העליון של התנועה.

אחר שובו לוינה רשם הרצל ביומנו, אשר ניהלו מאז כתיבתו את “מדינת היהודים” עד ימיו האחרונים: “בבואי לסכם את הקונגרס הבאזלאי במלה אחת – שאזהר להביעה בפומבי – הרי זוהי; בבאזל יסדתי את מדינת היהודים. לו הייתי מבטא את זה היום בקול רם – צחוק כללי היה עונה לי. אולי בעוד חמש שנים, על כל פנים בעוד חמשים שנה, כל אחד יודה בכך”.

הוא טעה בפחות משנה אחת. הצהרת בלפור ניתנה אחר עשרים שנה ומדינת ישראל הריבונית הוקמה אחר פחות מחמשים ואחת שנה.

הקונגרס נתן דחיפה עזה לתעמולה לאומית בכל חלקי תבל, ויהודים רבים גויסו כחברים לתנועה בכוחה של תכנית באזל. רוב אותן האגודות של חובבי־ציון שעמדו עד כה מן הצד, הצטרפו עתה לתנועה הציונית. אחרי קונגרס 1898 נוסדו הפדרציה הציונית של בריטניה הגדולה וההסתדרות הציונית של ארה"ב ושל קנדה. אותה שנה גדל מספר האגודות הציוניות פי שמונה, ובכל קונגרס וקונגרס עמדו הצירים מחדש על הגידול הרב במספר האגודות המקומיות החדשות ועל חדירתו של הרעיון הציוני לארצות רחוקות.


הבנק הציוני    🔗

בשנים הראשונות התכנס הקונגרס הציוני מדי שנה בשנה, אך רק ששה מהם התכנסו בחייו של הרצל. מדי פעם התנהלו הדיונים בבאזל, מלבד הקונגרס הרביעי שהתכנס בלונדון. לקונגרס השני בשנת 1898 נבחר והופיע מספר כפול כמעט של צירים מאשר לקונגרס הראשון. הוא החליט על הקמת בנק שישמש מכשיר כספי להסתדרות הציונית. בנק זה נוסד בלונדון בתור חברת מניות אנגלית בשם “אוצר התישבות היהודים” (Jewish Colonial Trust), כי הרצל החשיב מאד את היסוד האיתן שחברה בריטית יכולה לתת למוסדות הציוניים. הונה הנקוב היה שני מליון לי“ש, אך אפילו כעבור שלש שנים לא הגיע מספר בעלי המניות ליותר מ־140,000, אשר חתמו על רבע מליון לי”ש בלבד. את התפקיד הקשה של ייסוד הבנק ביצעו בעיקר דוד וולפסון, סוחר עשיר יליד רוסיה, שהתגורר בקלן, ויעקובוס קאן, בנקאי בהאג שבהולנד, שניהם ידידיו הקרובים של הרצל אשר נאלצו להאבק קשה עם השכבות היהודיות העשירות, וביחוד עם אילי ההון היהודיים, שלא נרתעו מלהטיל דופי במכשיר היהודי הלאומי הזה.


הרצל נפגש עם הקיסר הגרמני    🔗

בזמן הקמת הבנק נקט הרצל צעד מדיני חשוב. הוא התנגד מעיקרו להסתננות אטית אל תוך גבולות ארץ־ישראל וגמר אומר בנפשו לקבל מאת שולטן תורכיה, עבדול חמיד, צ’ארטר שיאפשר התיישבות אוטונומית. הוא חתר לקראת תמיכתו של קיסר גרמניה בתכניתו. הנסיך הגדול מבאדן, דודו של הקיסר, שהשפיע עליו וקירב אותו אל המגמה הציונית, הודיע בטלגרמה מפורשת להרצל לפני צאתו לקושטא, כי קיסר ווילהלם יקבל עליו את החסות על שיבת היהודים לארצם ויתווך בין הרצל ובין השולטן, וכי ברצונו לראות את הרצל בראש משלחת לארץ־ישראל. אולם התקוות שהרצל תלה בראיון זה נמוגו בראיון השני שהתקיים ב־28 באוקטובר 1898 בירושלים שבו השתמט הקיסר מתשובה ברורה. אחר־כך נודע שהקיסר השתדל בפני השולטן בענין הציונות, אולם השולטן נקט עמדה שלילית לחלוטין. גם המיניסטר, הנסיך בילוב, חיוה את דעתו נגד הציונות, ובהשפעתו חדל הקיסר להתייחס באהדה אל התנועה הציונית.

בקונגרס השלישי בשנת 1899 הודיע הרצל שהמטרה הקרובה של המדינה הציונית היא עתה השגת הצ’ארטר להתיישבות אוטונומית בארץ־ישראל. ברם, שתי שנים עברו בטרם שהצליח הרצל לפתוח במשא ומתן עם השולטן בנידון זה. בינתיים התכנס בלונדון בשנת 1900 הקונגרס הרביעי אשר הצליח להפיץ את הרעיון הציוני בארצות דוברי אנגלית ועורר את התענינותו של הקהל הבריטי. בנאום הפתיחה קרא הרצל, ברגע של השראה, דברי נבואה אלה: “בריטניה הגדולה, בריטניה החפשית, בריטניה אשר עיניה נשואות על כל הימים, תבין לרוחנו ולשאיפותינו! ממקום זה יופץ הרעיון הציוני למרחוק ויגביה עוף! סמוכים ובטוחים אנו בזה”.


הקרן הקיימת לישראל    🔗

ניגודים פנימיים התבלטו למדי בקונגרס החמישי בשנת 1901, בו הופיעה קבוצה מלוכדת של ציונים, בעיקר מתלמידיו של אחד־העם, בראשותם של ליאו מוצקין וחיים וייצמן שהקימו בכינוס מיוחד בהיידלברג את “הסיעה הציונית הדמוקרטית”. הם תבעו בתכניתם יתר תשומת־לב לתרבות יהודית לאומית, סינתיזה בין הציונות הפוליטית והרוחנית, דמוקרטיזציה של מוסדות ההסתדרות הציונית, משיכת ההמונים לתנועה הציונית, עבודה סוציאלית ופעולה התיישבותית בארץ־ישראל, הידוק הקשרים בין יהדות הגולה וארץ־ישראל, פעולה אישית של הציונים בארץ־ישראל. ד"ר חיים וייצמן, הציעה הקמת אוניברסיטה יהודית. הקבוצה עצמה, שהיתה המפלגה הציונית הראשונה, התפרקה אחר זמן קצר, ואילו דרישתם לעבודה מעשית בארץ־ישראל הושמעה ונשנתה בתוקף בקונגרסים הבאים. תוצאה חשובה יותר של קונגרס זה, היא ההחלטה להקים את הקרן הקיימת לישראל (אשר שמה הגרמני והאנגלי המקובל בגולה הוא “הקרן היהודית הלאומית” וביחוד נודעו ברבים ראשי תיבותיה J.N.F.) לשם רכישת קרקעות בארץ־ישראל בתור רכושו של העם, שלא יימכר לצמיתות. יוזם הקרן הלאומית היה הפרופ' הרמן שפירא מהיידלברג. ההסתדרות הציונית נתנה לעצמה חוקה חדשה ועל פי החלטת קונגרס זה, יתכנס מעתה הקונגרס אחת לשנתיים בלבד.


משא ומתן עם שולטן תורכיה    🔗

הרצל טיפל בעיקר בגילוייה המדיניים של תחיית האומה. הוא סבר שיש לדחות עניינים מסוגן של תרבות הלאום ופעולת התיישבות עד לאחר השגת ערבויות מדיניות לשטח התיישבות עם שלטון בית. במאי 1901 נתן שולטן תורכיה עבדול חמיד לד“ר הרצל את ראיונו הראשון בתיווכו של ארמיניוס (הרמן) ואמברי (Vambéry, 1831–1918), יליד הונגריה, שהיה האירופאי הראשון שהצליח לעבור בשלום את כל אסיה התיכונית. את תוצאות סיוריו וחקירותיו על המדינות בהן סבב ועל השבטים היושבים בהן פירסם בספרים מיוחדים, שעשו לו שם גדול בעולם המדע. ואמברי היה קשור קשרי ידידות עם השולטן והממשלה התורכית והיה משמש כיועצם הפוליטי. הוא אהד את הרצל ואת התנועה הציונית והיה מוכן לעמוד לימינה בקשריו הפוליטיים. הרצל רצה להשיג צ’ארטר, ומאחר שמצבו של האוצר העותומני היה בכל רע הציע לתמוך בו בתשלום שנתי, אשר השולטן יוכל להשתמש בו כתשלום רבית על הלואה ש”אוצר התיישבות היהודים" ישיג למענו. המו“מ היגע נמשך למעלה מ־12 חדשים. בראיונות נוספים, תוך תקופה זו, הציע הרצל הצעות אחרות וגם חקר בחרדה, בלונדון, בפאריס ובמרכזי פיננסים אחרים בדבר הסיכויים להשגת האמצעים הניכרים שיש לגייסם. אולם כל מאמציו של הרצל עלו בתוהו, אף־על־פי שבראיון הסופי הציע סך 1,6 מליון לי”ש. השולטן, שירד מנכסיו, מוכן היה להסכים לקולוניזציה יהודית בארם־נהרים ובאנטוליה, אך לא בארץ־ישראל. “צ’ארטר בלי ארץ־ישראל! סירבתי תיכף ומיד!”, רשם הרצל ביומנו.


הועדה המלכותית להגירה ו“אלטניילנד”    🔗

לאחר כשלונו בקושטא פנה הרצל ללונדון. שבועות מספר לפני ראיונו הסופי עם השולטן, הופיע כעד בפני הועדה המלכותית להגירה, אשר נתמנתה מחמת ההתנגדות, שקמה בדעת הקהל הבריטית לזרימת המונים מיהודי רוסיה לאיסט אנד, אחד הרובעים הירודים במזרח לונדון. הרצל הצביע על רדיפת היהודים כעל סיבת הסיבות לנדידת היהודים, הסביר שהאנטישמיות נישאת באופן כזה מארץ לארץ בידי המהגרים עצמם וטען שהפתרון היחידי של הבעיה הוא הציונות. בהיותו בלונדון נפגש עם לורד רוטשילד, ראש הקהילה וחבר אותה הועדה המלכותית, והעלה על הפרק את הרעיון של הקמת מושבה יהודית בטריטוריה בריטית – או בחצי־האי סיני או בקפריסין.

בשעה שהצעה זו נמצאה בדיון רשמי פירסם הרצל רומן בשם “אלטניילנד”, בו ניסה להעלות על הכתב את החיים הלאומיים בארץ־ישראל אחרי עשרים שנה, כפי שחזם בעיני רוחו. רבים מתחו ביקורת חריפה על הספר, ובמיוחד אחד־העם, כיון שספר זה החסיר לחלוטין סממניה של תרבות יהודית מן החיים העתידים בארץ־ישראל והתעלם לגמרי מן השפה העברית כלשון לאומית. אף־על־פי־כן הגיע הספר לתפוצה רבה ותורגם לשפות אחדות. הסיסמה שהרצל רשם אותה בדף הראשון: “אם תרצו אין זו אגדה”, עלתה לדרגת אחת המימרות השכיחות בעולם הציוני.


התכנית של התיישבות ציונות בחצי־האי סיני    🔗

שאיפתו של הרצל לשוחח עם חבר ממשלת בריטניה על ההצעה של התיישבות יהודית בתחומי הקיסרות הבריטית יצאה לבסוף אל הפועל. באמצעות חבר הועד הפועל הציוני ליאופולד י. גרינברג (1862–1931), יליד בירמינגהם (עורך הדו־שבועון היהודי The Jewish Chronicle) נקבע לד“ר הרצל ליום 22.4.1902 ראיון עם שר המושבות הבריטי יוסף צ’מברליין (אביו של נביל צ’מברליין), אשר טען שהתיישבות יהודית בקפריסין תיתקל בהתנגדות של האוכלוסיה המקומית, ואילו על ההצעה אודות חצי־האי סיני השיב שיש לבוא בדברים עם שר החוץ. למחרת נתקבל הרצל במשרד החוץ הבריטי ע”י לורד לנזדאון, שההצעה ליישב יהודים בואדי אל עריש בסיני נראתה לו והסכים למסור לידיו של ליאופולד גרינברג מכתב המלצה ערוך ללורד קרומר, הנציג הבריטי במצרים, בכדי שבאי כוח הציונים ינהלו מו“מ עמו. ועדת חקירה טכנית נשלחה לואדי אל עריש ומצאה שהשטח יהא מתאים בתנאי שיובלו אליו מי השקאה. הרצל, שלא רצה להזניח כל אפשרות, ואפילו אפשרות קטנה, כדי להוציא לפועל תכנית זו, אשר חברת איק”א היתה מוכנה לממנה בסך מליון לי“ש, יצא לקהיר כדי להמשיך במו”מ עם לורד קרומר, שהחל בו גרינברג ואשר בינתיים עזב את קהיר. ברם, ממשלת מצרים דחתה את התכנית בנימוק שאין בידה מים עודפים ממימי היאור לשם השקאת חצי־האי סיני, אף־על־פי שנודע שהתנגדותה להצעה באה גם מטעמים מדיניים.


הצעת אוגנדה    🔗

אחרי כשלונה של תכנית אל עריש הציע יוסף צ’מברלין שטח מסויים באפריקה המזרחית הבריטית, אשר הוא עצמו ביקר בה זה לא מכבר. תחלה היסס הרצל אף להביא בחשבון הצעה זו, אולם עד מהרה שינה את דעתו לשמע ידיעות האימה על הפוגרומים בקישינב ובערים אחרות ברוסיה, שהדהימו את עולם התרבות באפריל 1903. רמת ניירובי, הוא השטח המוצע, אמנם חסרה היא את היסוד המפצה של סיני – הווה אומר קרבתה לארץ־ישראל – אולם נשאה חן, כיון שהובטחה בה אוטונומיה בהנהגת מושל יהודי. זאת ועוד: לקבל הצעה מוחשית של שטח מסויים מאת ממשלת בריטניה, היה בה משום חשיבות מדינית רבה. הדיון בפרטים נמסר לגרינברג, מאחר שהרצל החליט לפתע לערוך ביקור ברוסיה, וזה משני טעמים: להשתדל א) למען תבטל ממשלת הצאר את הצו היסודי האוסר כל פגישות הציונים וישיבותיהם, וכן כל מגבית וב) שרוסיה תשפיע על השולטן. הרצל עדיין קיווה שעבדול חמיד ישנה את עמדתו השלילית.


ביקורו של הרצל ברוסיה    🔗

באוגוסט 1903 הגיע הרצל לפטרבורג. פְּלֶהווֶה, שר הפנים הכל־יכול, הבטיח לו שירשה פעילות ציונית כל עוד תגביל עצמה התנועה בתחום של הקמת מרכז יהודי בארץ־ישראל ובהגירה המונית, אולם הוא ידכא כל תעמולה יהודית לאומית. פון־פלהווה גם הבטיח לתמוך במאמציו של הרצל בקושטא. שר האוצר ויטֶה נתן הסכמתו לפתיחת סניפים של “אוצר התיישבות היהודים” ברוסיה. מפטרבורג יצא הרצל לוילנא, כדי לקבל תמונה מחייה התוססים של יהדות רוסיה. בשהותו בעיר זו הגיע אליו מסמך מאת ממשלת בריטניה; זו היתה האגרת בה הוצע רשמית שטח במזרח אפריקה, בו תנתן ליהודים אוטונומיה תחת שלטונו של מושל יהודי, לאחר שתיקבע התאמתו להתיישבות על ידי ועדת חקירה שתשולח לשם.


הקונגרס האחרון של הרצל    🔗

בקורת חריפה נמתחה על הרצל כאשר הופיע על במת הקונגרס הששי, הכינוס האחרון אשר בראשו ישב. הצירים גינוהו על שנאות בכלל לשוחח עם פלהווה, שנחשב בעיני דעת הקהל למחוללם של הפוגרומים האחרונים. אך ביתר שאת תקפוהו על תכנית אפריקה המזרחית, אשר מתנגדיה כינוה בבוז “אוגנדה”. הרצל הצהיר שתכנית מזרח אפריקה היא מפעל לשעת חרום, שאין להעלות על הדעת שלעם ישראל תהא מטרה סופית אחרת מאשר ארץ־ישראל. הוא הבטיח לנאספים שלא חל שינוי בהשקפותיו לגבי ארץ האבות, אך המליץ על קבלת ההצעה על ידי הקונגרס, כדי להקל על תנאי חייו העגומים של העם. נורדאו ביקש להשפיע על הצירים, בהסבירו שיש לקבל את מזרח אפריקה בתור “מקלט־לילה”; שם יוכלו להכשיר את העם לקראת עתידו בארץ־ישראל. ברם, כל נימוקיו לא הצליחו לשכנע את מתנגדי אוגנדה, שעמהם נמנו בעיקר ציוני רוסיה, אשר דוקא אותם, בשל סבלותיהם, ביקשה תכנית־ביניים זו לשמש! נוסח ההצעה שהוגש להצבעה לא דן בקבלת תכנית מזרח אפריקה, אלא על שיגור ועדת חקירה ציונית, בתנאי מפורש שהוצאות המשלחת לא תפולנה על שכם ההסתדרות הציונית ולא על “אוצר ההתישבות”. ואכן נפרעו הוצאות אלה, שעלו לסך –.2000 לי“ש, ע”י גב' גורדון, נוצריה מחסידי אומות העולם. כאשר הצעת אוגנדה נתקבלה ב־295 הקולות (אומרי הן) נגד 177 שהצביעו נגד (אומרי לאו) ו־132 צירים (בתוכם 32 חברי הועד הפועל הגדול) נמנעו מלהצביע, יצאו המתנגדים מבין ציוני רוסיה מן האולם ופרשו לחדר מיוחד. שם בכו רבים כאילו עם ישראל קיפח את ארץ־ישראל לנצח. לאחר שנכנס אליהם הרצל ושידלם והבטיח להם שלא יסור מאהבתו לציון, נעתרו וחזרו לאולם הקונגרס. בנאום הנעילה חזר הרצל והדגיש, שאף לרגע לא יסוג מתכנית באזל ונשבע חגיגית: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!”.


ימיו האחרונים של המנהיג    🔗

בינתים בא שינוי בקרב הממשלה הבריטית. עתוני אנגליה פרסמו מחאות נגד התכנית האפריקאית המזרחית וגם מנהיגי המתבוללים באנגליה כגון לוסין וולף יצאו בכל תוקף נגד התכנית. דבר זה גרם לנסיגת הממשלה הבריטית מכל התכנית.

חדשים מספר אחרי הקונגרס הששי נתכנסה בחארקוב ועידה של כמה ממנהיגיהם של ציוני רוסיה, בראשותו של מנחם אוסישקין, והחליטו לשגר משלחת לוינה אשר תציג להרצל אולטימטום, שעליו להצהיר בכתב שיטוש את תכנית אוגנדה, אחרת יפסיקו ציוני רוסיה להעביר לוינה את תרומות השקל ויקראו לכינוס קונגרס נגדי. ב־31 בדצמבר 1903 באה המשלחת לוינה, אולם הרצל סירב לקבלה בתור שכזאת. לעומת זאת הסכים שבתור יחידים ישתתפו בישיבות הועד הפועל המצומצם. הרצל הצהיר להם שאין בדעתו להתנצל ולקבל את האולטימטום החארקובי. לאחר שחזרה המשלחת לרוסיה, יצא הרצל למסעו המדיני האחרון. הוא ביקר ברומא, שם נתקבל לרעיון אצל מלך איטליה ויקטור עמנואל, שהביע אהדתו לענין הציוני; אחר־כך ביקר אצל האפיפיור פיוס ה־10, שלא השיב לו בידידות יתירה.

רוחות הציונים רגשו עדיין. בכדי להשרות על כל התנועה אוירה של שלום, הוזמנו חברי הועד הפועל הרחב לוינה ליום 11.4.1904. הרצל הצליח לשכנע את מתנגדיו לגבי נאמנותו לארץ־ישראל. הדיונים הסוערים נסתיימו ברוח של פיוס ובטחון בעתיד. זה היה הויכוח האחרון בו השתתף הרצל, אשר קיצו היה קרוב. זמן קצר אחרי מושב הועד הפועל הורע מצב בריאותו והוא נכנס לסנטוריום באֶדלאך שליד וינה. למחלת הלב הממושכת שלו נוספה דלקת ריאות ופתיל חייו הצעירים נקפד ביום 3 ביולי 1904 (כ' תמוז תרס"ד) בגיל ארבעים וארבע. יהודי כל העולם התאבלו על מותו. קהל בן 10,000 איש, אשר רבים ביניהם באו ממרחקים גדולים, ליוה את הרצל לבית העלמין בדבּלינג בוינה. גופתו הועברה למנוחת עולם לירושלים בשנת 1951 בהר הרצל.

בתקופה בת שמונה שנים בלבד, חולל בנימין זאב הרצל מהפכה בחיי היהודים ובדרכי מחשבותיהם. הוא הקים את ההסתדרות הציונית העולמית ויסד בה מוסדות מפתח שאיפשרו לה לבצע את תכניותיה הגדולות, והעיקר: הוא הפך את הבעיה היהודית לנושא לדיונים בינלאומיים כבדי משקל. הוא ניהל מו"מ עם שליטי עולם ומדינאיו שהכירו ביכלתה של ההסתדרות הציונית להקים מדינה יהודית. בהרצל קם המדינאי היהודי הראשון אחרי אלף ושמונה מאות שנות גלות, שהקדיש עצמו בראשו ורובו לתחיית הלאום. עזבון יקר לאין ערוך הניח הרצל לציונים על מנת שיפתחוהו ויטפחוהו.


 

פרק ד: ציונות מדינית וציונות מעשית 1905–1914    🔗

דחיית ההצעה הבריטית    🔗

על סדר יומו של הקונגרס השביעי, שהתכנס ביום 27 ביולי 1905, נרשמו שתי בעיות חשובות, א) הדו"ח של הועדה המדעית שחקרה את השטח המוצע באפריקה המזרחית הבריטית; ב) כיוון מנהיגות התנועה הציונית.

דעות הועדה היו מחולקות: שני החברים היהודיים, אלפרד קאיזר, חוקר אפריקה, והציוני המהנדס נ. וילבושביץ מצאו, שהמקום אינו מתאים להתיישבות אירופיים, ואילו דעתו של היו"ר הלא־יהודי, האנגלי גיבונס, היתה, שאפשר ליישב עליה עשרים אלף איש אם הקרקע תוכשר תחילה. הקונגרס דחה את ההצעה הבריטית ברוב גדול. נתקבלה החלטה שההתסדרות הציונית נשארת נאמנה לתכנית באזל ודוחה כל פעולת התיישבות מחוץ לתחומי ארץ־ישראל. הקונגרס הודה לממשלת בריטניה על עצם הצעתה ועל רצונה הטוב לעזור במציאת פתרון לשאלה היהודית. הוא הביע גם את התקוה שבהזדמנות נאותה בעתיד תביא ממשלת בריטניה בחשבון את שאיפות הציונים בתכנית אחרת, שתעלה בד בבד עם תכנית באזל. מסיבות אלו באו שתים־עשרה שנה לאחר מכן.


הטריטוריאליסטים    🔗

אותם כארבעים צירי הקונגרס שהצביעו בעד קבלת תכנית אוגנדה עזבו מיד את אולם הקונגרס וביטלו חברותם בהסתדרות הציונית. מנהיגם היה ישראל זנגביל. עתה הקים את הסתדרות הטריטוריאליסטים היהודיים “איט”א" שמטרתה היתה הקמת מרכז יהודי אוטונומי באחת הארצות.

ברוסיה כנס פרופ. מאכס מאנדלשטם עוד ביוני 1905 קבוצה קטנה של ציונים אוהדי תכנית אוגנדה והם החליטו שארץ־ישראל היא אמנם המטרה הסופית של הציונות, אולם לשם הגשמת מטרה זו רצוי, בתור אמצעי, לרכוש טריטוריה מחוץ לארץ־ישראל, לשם יכוון זרם ההגירה היהודית. נגד הטריטוריאליסטים יצא בבקורת חריפה מ. מ. אוסישקין בחוברת מיוחדת “תכניתנו”, בה דרש להתחיל מיד בפעולה התיישבותית בארץ־ישראל. זנגביל בתשובתו לאוסישקין קבע שתכניתו היא אוטופיסטית לחלוטין, הואיל ותורכיה לא תסכים אף פעם – בלי צ’ארטר – לאיזו התיישבות יהודית שהיא בארץ־ישראל.

הטריטוריליזם מצא גם הד ניכר בחוגי הסוציאליסטים הציוניים, שעזבו את פועלי ציון והקימו הסתדרות טריטוריאליסטית־סוציאליסטית הידועה בשמה ציונים־סוציאליסטים (ס. ס.). בעניני המדיניות הפנימית הרוסית שיתפו פעולה עם המפלגה הסוציאליסטית האנטי מרקסיסטית הרוסית “סוציאל־ריבולוציונרים” (ס. ר.). ס. ר. הצליחה מבחינה ארגונית ורכשה בין הפועלים היהודים אוהדים רבים שעלו על מספר חברי פועלי־ציון המאורגנים. מטרת איט"א היתה לרכוש טריטוריה על בסיס אוטונומי בשביל אותם היהודים, אינם יכולים או אינם רוצים להישאר בארצות מגוריהם הנוכחיות. לשם הגשמת תכניתה תנהל זו משא ומתן עם ממשלות ומוסדות ותייסד מוסדות פיננסיים, הנחוצים להגשמת מטרתה.

הסתדרויות ארציות נוסדו באירופה ובאמריקה, באוסטרליה ובאפריקה הדרומית. מושב הועד המרכזי היה בלונדון בנשיאותו של זנגביל, לימינו עמדה ועדה גיאוגרפית בת 5–7 חברים, שחפשה טריטוריה מתאימה לקליטת זרם ההגירה היהודית על בסיס אוטונומי. כחודש לאחר ייסודה של אי“טא (ספטמבר 1905) פנה זנגביל למיניסטר המושבות האנגלי, אלפרד ליטלטון, בבקשה למסור לאיט”א השטח שהוצע לציונים. בתזכיר מפורט התווה זנגביל את הקווים היסודיים של מושבה יהודית. אולם המשא ומתן עם אנגליה שנמשך עד 1907 נפסק בגלל חילוקי הדעות בין היהודים עצמם.

כשנוכחו ראשי איט"א שאין ביכלתם להשיג טריטוריה באפריקה המזרחית הבריטית פתחו במשא ומתן לשם הגשמת תכניתם בקאנאדה. אולם מדינאי קאנאדה לא הסכימו ליסוד מושבה יהודית לפי התכנית הטריטוריאליסטית.

בנובמבר 1906 באה איט"א במגע מדיני רשמי עם אוסטרליה. למרות תמיכתו של הפרמייר של אוסטרליה אלפרד דיקין דחתה “הליגה האוסטראלית להגירה” את הצעת הטריטוריאליסטים.

גם התכנית ליישב יהודים באוסטרליה המערבית לא מצאה הדים חיוביים, מחמת התנגדותם של ועדי הפועלים של אוסטרליה המערבית.

בשנת 1911 צפה בפורטוגל ביזמתו של זאב טרלו, ציוני מרוסיה, חניך ביה“ס מקוה ישראל שהשתקע אח”כ בפורטוגל, וד"ר אלפרד בנסעוד הצעה ליישב יהודים באנגוֹלה, מושבה פורטוגזית בדרום מערב אפריקה.

תכנית אנגולה העסיקה את איט“א, שהתחילה ב־1912 במשא ומתן עם הממשלה הפורטוגזית. בסוף יולי 1912 שוגרה משלחת חקירה בראשותו של פרופ. גריגורי. הממשלה הפורטגזית לא גילתה כל נטיה להסכים להצעת איט”א. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה והיא חיסלה למעשה את איט"א. בתחילת שנות העשרים פרק זנגביל בעצמו את ההסתדרות אחרי פעולותיה המדיניות שנוהלו במאמצים ובלבטים קשים ללא כל תוצאה חיובית.


ציונות “פוליטית” וציונות “מעשית”    🔗

בחירת דוד וולפסון, שהיה ידיד קרוב להרצל, (1856–1914) פתרה את בעיית מנהיגות התנועה. וולפסון נולד בעיירה ליטאית. הוא היה מראשוני הציונים בגרמניה עוד מלפני הרצל וחי בקלן, אשר בה ראה ברכה בסחר העצים. עם בחירתו של וולפסון הועתק גם מקומו של המשרד הראשי של התנועה לקלן. ההנהלה החדשה היתה בת ששה חברים: ליאופולד גרינברג מלונדון, יעקב קאן מהאג, ד“ר אלכסנדר מרמורק מפאריס נציגי הפוליטיים מחד; וד”ר כהן־ברנשטיין מקישינב, מ. מ. אוסישקין מאודיסה, פרופ. ד“ר אוטו וארבורג ציונים מעשיים מאידך. שתי האסכולות השונות קמו לרגל חיסול תכנית אוגנדה ומפני העדר כל סיכויים להצלחת המו”מ עם הממשלה העותומנית. בעוד כל הציונים הסכימו לאותה מטרה סופית הכלולה בתכנית באזל, הדגיש חלק מהם את הצורך בעבודה מעשית בארץ־ישראל לאלתר מבלי לחכות לערבויות מדיניות; אלה נקראו “ציונים מעשיים”, האחרים, ששאפו לקבל תחילה ערבויות מדיניות, נקראו “ציונים פוליטיים”. שני הזרמים נאבקו זה עם זה עד נצחונה של הציונות המעשית מקץ שנים אחדות. הרצל עצמו, החסיד הגדול של הצ’ארטר, הסכים לשגר משלחת מדעית לשם חקירת אוצרות הטבע של ארץ־ישראל. לפיכך החליט הקונגרס השביעי לסייע ליהודי ארץ־ישראל בשטח החקלאות, המלאכה והחינוך, אולם דאג למניעת פעולות בלתי שיטתיות או פילנטרופיות גרידא.

בצד חלוקה זו של התנועה לשתי קבוצות כבר החל פילוגה למפלגות. בשנת 1902 יסדה קבוצת ציונים חרדים רוסיים בוילנה את מפלגת “המזרחי” (קיצור ממרכז רוחני). הם רצו לראות את הגשמת הציונות על בסיס חוקי התורה ושמירת המסורת. ב־1904 התקיים הכינוס הראשון של המזרחי בפרשבורג ושם נוסדה הסיעה העולמית של המזרחי בראשותו של הרב י. ריינס מלידא. חברי המזרחי עזבו את הארגונים הארציים של הציונים והצטרפו לסיעתם העולמית. הקשר עם ההסתדרות הציונית העולמית קויים רק ע"י שיגור שליחיהם אל הקונגרס הציוני והשתתפותם בגופים ומוסדות של ההסתדרות הציונית העולמית.

המפלגה השניה, “פועלי־ציון”, רצתה למזג את הציונות עם עקרונות הסוציאליזם. הראשון שהטיף למיזוג ציוני־סוציאליסטי היה ד“ר נחמן סירקין (1868–1924) מחברי האגודה האקדמאית הציונית של סטודנטים מרוסיה. הוא ניסה לנתח את הבעיה היהודית בעקרונות המטריאליזם ההיסטורי וראה את עם ישראל מחולק למעמדות. עוד בימי חיבת ציון נלחם במיעוט דמותה של זו ובדעותיו של אחד העם. בציונותו של ד”ר הרצל ראה תנועה בעלת מעוף ותנופה שתוכל למשוך המוני־עם. לפי דעתו יש להבטיח לעם ישראל את השלטון בארץ ההתיישבות ולהכשיר את הקרקע להקמת חברה סוציאליסטית. הוא הקים את הארגון הציוני הסוציאליסטי הראשון “חירות” שנידון לכשלון.

עיקר מלחמתו היה ב“בונד” שיצר את תורת האוטונומיה התרבותית האידישאית. לאט לאט השפיע סירקין על הנוער היהודי ברוסיה ובהשפעתו נוסדה אגודת “פועלי ציון” הראשונה במינסק.

התיאורטיקן שניסה לבסס את תורת פועלי ציון על יסודות מדעיים היה בר בורוכוב, שבא מהסוציאל־דמוקרטיה הרוסית. הוא התבונן אל תהליכי התפתחותו הכלכלית של העם היהודי כבלתי נורמליים וראה את הפתרון בציונות פרולטרית שבדרך מלחמה מעמדית תהווה את הדרך לשחרורו הלאומי והסוציאלי של העם היהודי בארץ־ישראל. בורוכוב דחה את שאלת הגלות. “פועלי ציון” ברוסיה דרשו שיתוף פעולה בעבודת ההווה בגולה. בשנת 1905 התגבש פלג אחד של סוציאליסטים יהודים, שהטיף רק לעבודה לאומית בגולה והקים את מפלגת “הסוציאליסטים” ומטרתה: להשיג אוטונומיה לאומית בארצות מגוריהם.

בשנת 1903 נוסדה מפלגת פועלי ציון בגליציה, שהיתה אז חלק מן הממלכה האוסטרית־הונגרית ובשלש השנים הבאות קמו למפלגה זו סניפים גם באוסטריה המערבית, בוהמיה, מורביה, בוקובינה, בה התקיימו כבר מלפני זה אגודות ציוניות של פקידים ופועלים. גם ברוסיה הצטרפו ציונים בעלי הכרה סוציאליסטית לפועלי ציון. פה נעשו פועלי ציון, מחמת מלחמתם במפלגה היהודית הסוציאליסטית “בונד” שהיתה אנטיציונית, למארכסיסטים והשתדלו לשלב את תורת הציונות עם הסוציאליזם המארכסיסטי.

במאי 1904 נוסדה בקראקא התאחדותה האוסטרית של פועלי־ציון בראשותם של שלמה קפלנסקי (1884–1952) ונתן גרוס.

ברוסיה התכנסה ועידת היסוד של פוע"צ בשנת 1905, בפולטבה.

הקשיים לשלב את תורת הציונות עם תורת המארכסיזם גרמו לויכוחים סוערים בקרב המפלגה, שלא מצאו את פתרונם בועידתם העולמית הראשונה בהאג בשנת 1907.

שתי מפלגות אלו “מזרחי” ו“פועלי ציון” שהיוו את האגף הימני והשמאלי של התנועה, השתדלו תמיד להטעים את השקפותיהן האידיאולוגיות, ביחוד מעל במות הקונגרסים.


מנהיגותו של וולפסון    🔗

בין השנים 1905–1911 כיהן וולפסון כנשיא ההסתדרות הציונית אשר לפיתוחה ולביסוסה הקדיש את כל מרצו. הוא הפתיע את העולם הציוני באפיו האיתן. ב־1 ביאנואר 1906 עבר המשרד המרכזי הציוני וב־1907 עברו הנהלת הקרן הקיימת ומערכת ה“וועלט” מוינה לקלן. בתור מזכיר כללי עמד נחום סוקולוב (1861–1936), פוליהיסטור, מראשי הספרות העברית, חכם במדעי היהדות ושולט בשפות רבות. הוא ערך והוציא לאור בוורשא את העתון היומי העברי “הצפירה” במשך שנים רבות.

למתנגדיה הקבועים של התנועה הציונית, המתבוללים והאדוקים הקיצוניים, נוספו הטריטוריאליסטים; אף־על־פי־כן גדל מספר סניפיה וחבריה. ביחוד תרם לכך חוסר התקוה של ההמונים היהודיים במזרח אירופה ובמרכזה. מספר חברי התנועה היה גדול במיוחד ברוסיה, שאוכלוסיתה היהודית מנתה אז ששה מיליון נפש. ציוני רוסיה יצרו גורם נפרד בהאבקות הכללית של עמי רוסיה נגד הצאריזם. תנאי החיים של ההמונים היהודים הכריחו את הציונים ברוסיה להתמסר גם לפעולה מדינית ארצית ולהשתתף בבחירות לפרלמנט הרוסי (דוּמא) שהתקיימו בפעם הראשונה במאי 1905, ומבין 41 צירים יהודיים שנבחרו היו חמשה ציונים (ד“ר ברוך, עוה”ד יעקובסון, ד“ר נ. קצלנסון, עוה”ד שמעון רוזנבוים וד"ר שמריהו לוין).

בשנת 1906 התכנסו ועידות של ציוני רוסיה ופולין (אודיסה־הלסינגפורס) בהן נידונה גם בעית העבודה המדינית הארצית בקשר עם הבחירות לדומא השניה. בהלסינגפורס נתקבלה פרוגרמה של עבודת ההווה בה דרשו דמוקרטיזציה של רוסיה, שווי זכויות מלא ליהודים, הכרת האומה היהודית והענקת אוטונומיה למעוט היהודי.

לדומא השניה נבחרו 6 יהודים ומהם ציר ציוני אחד (שפירא). לדומא השלישית נבחרו רק שני יהודים לא־ציונים, לדומא הרביעית האחרונה (1912) נבחרו 3 לא־ציונים.

בעיית ההשתתפות במדיניות ארצית העסיקה גם את ציוני אוסטריה.

ב־1 ביולי 1906 הוחלט בועידת ציוני אוסטריה בקראקא על פרוגרמה מיוחדת של עבודה מדינית ארצית ששמשה דוגמה לציוני רוסיה בועידתם בהלסינגפורס.

בבחירות לפרלמנט האוסטרי, על יסוד בחירות כלליות, נבחרו 4 צירים ציונים – ד“ר בנו שטראוכר, אדולף שטאנד, ד”ר היינריך גאבל ודוצנט ד"ר ארתור מאהלר, שהוו את הסיעה היהודית הראשונה. ואילו בבחירות הבאות ב־1911 נבחר רק ציר ציוני אחד, הוא נציג בוקובינה, מפניש בגליציה חברו פולנים, סוציאליסטים ומתבוללים יחדיו נגד המעמד הציוני.


בריסל וסט. פטרבורג    🔗

אף־על־פי שאין לרשום לזכותו של וולפסון שיחות דיפלומטיות מזהירות בהשוואה עם מעשיו של הרצל, כפו עליו המסיבות צעדים בענינים מדיניים למחצה. זמן קצר לאחר שנכנס וולפסון לכהונתו פרצו ברוסיה פרעות חדשות שלא פסקו במשך חדשים מספר והביאו בעקבותיהם גל חדש של פליטים לארצות המערב. ההנהלה הציונית הזמינה בדצמבר 1905 את הגדולים מבין ארגוני הצדקה היהודיים, קהילות ואישים לועידה בעיר בריסל, כדי לדון בשאלת היהודים ברוסיה ולהחליט על פעולת עזרה משותפת. שכן עד כה עבדו ארגונים אלה בלא קשר ביניהם. בועידה שנתכנסה ב־29 ביאנואר 1906 השתתפו 80 צירים מבין הטריטוריאליסטים, “אגודת האחים” הבריטית ואגודת העזרה של יהודי גרמניה, שנוסדה בשנת 1901.

מתוך חששות, פן ינצלו את ועידת בריסל לתעמולה ציונית, רצו להמנע מכל ויכוח על הפתרון הציוני.

בועידה מסרו פרופ. ד“ר מנדלשטם וליאו מוצקין תיאור מפורט על מצב היהודים ועל השתלשלות הענינים בימי הפרעות והמהפכה (1905) והדגישו שבפרעות לקחה חלק גם האינטליגנציה הרוסית ולא רק הממשלה ומנגנונה, וגם הפועלים המאורגנים, במקום לעזור ליהודים השתתפו בפועל בפרעות. פרופ. מנדלשטם הצביע על הצורך בהגירת המונים מרוסיה, מוצקין, ד”ר נוסיג וד"ר כהן־ברנשטיין (קישינב) הדגישו כי הציונות היא התשובה היחידה לשאלת היהודים ברוסיה.

בועידה נתקבלו החלטות שהמליצו על הצורך באיחוד הפעולות של חברות העזרה וחיפוש אפשרויות להגירת יהודים לארצות נוספות, ביחוד במזרח. אבל תוצאות של ממש לא היו בצדן. לא רק שזרם הפליטים, מחמת משטר הדכוי הצאריסטי נמשך ונמשך, אלא גם הציונות עצמה וכמה מפעולותיה נרדפו ע“י השלטונות. רבים מפעילי התנועה נאסרו בגלל ענין של מה בכך, כגון תעמולה למען הקרן הקיימת, ועורכי עתונים נכלאו בגלל פרסום קול קורא למען השקל הציוני, פעולות שבשום אופן לא היו מכוונות נגד המשטר. מפאת המצב שהחריף ביותר ב־1908, מצא וולפסון לנחוץ לבקר בראשית יולי 1908 בפטרבורג ולבקש ראיון אצל ראש הממשלה, סטוליפין. הלה חזר על תוכן ההבטחות שקודמו פלהווה נתן לד”ר הרצל בשעתו, שלא יגעו לרעה בציונים כל עוד לא יצאו מגדר פעולות לפי תכניתם על ישוב ארץ־ישראל; בכל זאת המשיכו שלטונות רוסיה לדכא את התנועה.

את רוב פעולותיו הקדיש וולפסון בראשית כהונתו לעבודה פנימית. הוא עשה מאמצים לחזק את ההסתדרות שהוחלשה לא מעט עקב פולמוס אוגנדה. הוא ביקר באפריקה הדרומית, בארץ־ישראל ובקושטא.

באוגוסט 1907 התכנס בהאג הקונגרס השמיני ובמרכז דיוניו עמדה העבודה המעשית בארץ־ישראל. הקונגרס הקים בפעם הראשונה בתוך הועד הפועל המצומצם מחלקה מיוחדת לעניני ארץ־ישראל שלה יהיה כפוף משרד בארץ־ישראל, בהנהלתו של ד"ר ארתור רופין.

בקונגרס זה דיבר נציג “הפועל הצעיר” יוסף אהרונוביץ על כיבוש העבודה ועל הצורך שכל ציוני אמיתי יגשים את הציונות בחייו הפרטיים.

למעשה קבע הקונגרס כי על בסיס הציונות המדינית יש להתחיל בעבודה מעשית בארץ־ישראל כאמצעי להשגת מטרותיה. לועד הפועל המצומצם נבחרו וולפסון, יעקבוס קאן ופרופ. ד“ר אוטו וארבורג. ציוני רוסיה הציעו לבחור לועד הפועל המצומצם שני נציגים רוסים: מ. מ. אוסישקין וד”ר יחיאל צ’לינוב. היות שוולפסון התנגד לבחירתו של אוסישקין, ויתרו הרוסים על הצעתם.

באותה תקופה התחילה העליה השניה לארץ־ישראל. מבשריה הראשונים הגיעו ארצה עוד לפני הקונגרס השביעי, היו אלה חברי ההגנה בהומל, צעירים מרוסטוב, מפלונסק וצעירים שנתיאשו ממהפכה ברוסיה ומאפשרותה לפתור את שאלת היהודים. בהגיעם ארצה התמסרו לעבודת האדמה בשאיפה ליצור בארץ את מעמד הפועלים והעובדים. עלו גם אמידים והם נשארו בערים, בעיקר ביפו, וכעבור זמן ניגשו להקמת תל־אביב.

מאנשי המושבות קבלו רק מעטים את העולים החדשים בזרועות פתוחות. רובם, מתוך פחד מפני פקידות הברון רוטשילד, לא עשו כלום להעסקתם ולקליטתם של העולים. מחמת החיכוכים וההתנגשויות בין העולים הצעירים ובין אכרי המושבות נפערה תהום. אחד המורים, יוסף ויתקין, הסיק מסקנה שיש לשנות את המצב ולרענן את הישוב בעלית צעירים. באדר תרס“ה (1905) פנה בשם קבוצת צעירים בארץ־ישראל לנוער היהודי שברוסיה בקריאה לעלות ארצה ולבנותה בהקרבה ובעבודה עצמית. במקום ציונות של הטפה יש להתחיל בציונות של הקרבה והגשמה, בכיבוש העבודה ויצירת מעמד פועלים חקלאיים יהודים. גם א. ד. גורדון, מאנשי העליה השניה, הדגיש שיש לרכוש זכות מוסרית לאומית על ארץ־ישראל בעבודה יהודי שתרווה בזיעתו של היהודי את אדמת המולדת שאליה רוצים בניה לחזור. באב תרס”ה (1905) נוסד בפתח־תקוה “הפועל הצעיר” ומטרתו: לשם הגשמת הציונות – הגדלת מספרם של הפועלים העברים בארץ־ישראל והתבצרותם בכל ענפי העבודה. החל מאייר תרס"ז (1907) הוציא הפועל הצעיר ירחון משלו.

בין אנשי העליה השניה היו גם פועלי ציון ששמרו על תורתם הציונית הסוציאליסטית מאסכולתו של דוב בורוכוב, שלפיה הגשמת הציונות אפשרית רק בדרך מלחמת המעמדות. כלפי הפועל הצעיר טענו, שהם מוותרים על מלחמת המעמדות, אולם השפעת המצב בארץ־ישראל ומציאותה גרמה גם לשנויים בתכניתה של תנועת “פועלי ציון”. עם בואו של ד"ר רופין ליפו לנהל את המשרד הארצישראלי נקבעה תכנית לפעולה ציונית בארץ־ישראל בשטח המסחר והתעשיה ובעיקר בהתיישבות. ביזמתו נוסדה “חברה להכשרת הישוב”, חוות ומושבים לפועלים והתחילה תקופה של התקדמות העבודה המעשית בארץ־ישראל.


המהפכה של התורכים הצעירים    🔗

ביולי 1908 הודח השולטן הזקן כאשר “התורכים הצעירים” הכריחו את המונרכיה האבסולוטית לפעול במסגרת חוקה. במאורע זה תלו הציונים תקוות רבות. אולם לא יצא זמן רב עד שנתברר שהמשטר החדש שמר על ריבונות הקיסרות העותומנית בלא פחות קנאה מאשר עבדול חמיד עצמו. התורכים הצעירים התנגדו בעוז לטיפוח לאומיות מיוחדת בגבולות הקיסרות ונעזרו על ידי קבוצה קטנה של יהודים מתבוללים שהשחירו את פני הציונים לא רק בכתבי־עת הספניוליים שלהם אלא גם בעתונות התורכית. בכדי לתאר את מטרות הציונות באור הנכון מינתה ההנהלה הציונית את ד“ר אביגדור יעקבסון (1869–1934), יליד קרים, בתור נציגה הקבוע בקושטא, והוא מילא שליחותו הדיפלומטית בתור מנהל הסניף של אוצר התיישבות היהודים, שנפתח בבירה התורכית בשם Anglo־Levantine Banking Company, חברה בנקאית אנגלית במזרח הקרוב. ד”ר יעקבסון שם עינו במיוחד על העתונות. בקרנות שההנהלה הציונית העמידה לרשותו יסד שני עתונים צרפתיים בעריכתו של ולאדימיר ז’בוטינסקי, עתון יומי “La jeune Turc” לקהל הרחב שהטיף לאוטונומיה של האומות בתורכיה, ושבועון ציוני. הוא השתדל לרכוש את לב הקהילה היהודית, אולם החכם באשי, הרב הראשי, התנגד לציונות. ואילו באוירה של חיים יהודיים תוססים, ששררה בקהילת סאלוניקי, מצאו דברי התעמולה אוזן קשבת גם אצל המוני היהודים וגם אצל רבה הראשי ר' יעקב מאיר ושני חברי הפרלמנט היהודים מצליח (ציר איזמיר) וקאראסו (ציר סלוניקי), שהביעו את הסכמתם הגמורה לציונות והיו מוכנים לעזור להגשמתה.

בקונגרס התשיעי, שהתכנס בהמבורג בשלהי 1909, ראתה התנועה הציונית צורך להצהיר מעל הבמה לרגל המהפכה התורכית, ששאיפות התנועה מתיישבות עם חובותיהם של אזרחי תורכיה כלפי ממשלתם, ועם רוחה של החוקה העותומנית. אבל ענין אחד – כך נאמר בהצהרה – במדיניותו של הרצל ניתן לשינוי, זהו רעיון הצ’ארטר. נורדאו בתור נשיא הקונגרס הצהיר שעל רעיון הצ’ארטר אבד כלח ומקומו בגינזך. אין זה גורר אחריו שנוי תכנית באזל, כי בה לא נזכר הצ’ארטר. למרות ההצהרות והביאורים הללו ופעולות ההסברה של נציגי הציונים בקושטא בחוגי “אחדות וקידמה” שהתיישבות היהודים תביא תועלת לתורכיה, לא זזה ממשלת תורכיה מעמדתה השלילית כלפי הציונות ולא רצתה לראות ביתרונותיה של התיישבות יהודית מאורגנת בארץ־ישראל. המשא ומתן שניהל וולפסון עם חברי הממשלה ועם מנהיגי “אחדות וקידמה” לא הביאו לשום תוצאה חיובית. גם נציגי הערבים בפרלמנט התורכי הבליטו עוד בראשית הופעתם בקושטא את התנגדותם לשאיפות הציוניות.


ציונות סינתטית    🔗

במשך שש שנות כהונתו של וולפסון היתה התנועה מפולגת בין אנשי המעשה והציונים הפוליטיים, ולא פסק הויכוח ביניהם על ערכה של התקדמות מזורזת בארץ. ראויים לתשומת־לב מיוחדת היו דין ודברים ביניהם בקונגרס השמיני שהתקיים בהאג ב־1907. תוכן הנאומים גילה ששני הצדדים התקרבו זה לזה, כי לוחמי ה“פוליטיים” לא התנגדו עוד עקרונית לעבודה מעשית בארץ־ישראל; רק לטישטוש המטרה הסופית לא רצו להסכים. מאידך דרשו נואמים אחדים קו “סינתטי”, המאחד פעולה מדינית עם עבודה מעשית. הרצל היה הראשון אשר דיבר בשנת 1898 על סינתזיס. היחיד מבין נואמי הקונגרס השמיני אשר הזכיר את הבטוי “ציונות סינתטית” היה הרב ד"ר נמירובר. באותו קונגרס אמר וייצמן: “אנו רוצים בכנות סינתזה של שני הכיוונים. לוּ הייתי בטוח ששני הצדדים חותרים ביושר ובתמימות לקראת סינתזה, הייתי גם אני בוחר בה. אולם אין בי בטחון כזה”.

לויכוחים היתה הפעם, כפי שתואר כבר לעיל, תוצאה מעשית: הקמת משרד ארצישראלי בהנהגת ד"ר ארתור רופין (1876–1943), כלכלן יליד גרמניה, שהתמחה בשאלות סוציולוגיה יהודית הקונגרס החליט להכיר בשפה העברית בתור לשונה הרשמית של התנועה ותבע להדירה לאט לאט לכל מוסדותיה. כמו־כן הוחלט שלהבא לא ייבחרו בתור נשיאי הקונגרסים לא נשיא ההסתדרות הציונית ולא חברי ההנהלה הציונית.


העברת מרכז ההסתדרות הציונית לברלין    🔗

ניגודי שני הכיוונים חזרו והחריפו בקונגרס התשיעי, אשר ציריו בחרו מחדש את וולפסון לנשיא ואת חבריו יעקבוס קאן (1872–1944), ציוני הולנד, ופרופסור ד“ר אוטו וארבורג (1859–1938), מרצה לבוטניקה באוניברסיטת ברלין, בתור חברי ההנהלה. בהנהלה משולשת זו היה רק וארבורג לבדו מאנשי המעשה. סוקולוב היה מאנשי שלומם של המעשיים; הוא לא רצה לשרת הנהלה כזאת והתפטר מן המזכירות. אולם בקונגרס העשירי, שהתקיים ב־1911, נחלו המעשיים נצחון מכריע, כי רק אנשיהם נבחרו כחברי ההנהלה הציונית: פרופסור וארבורג (נשיא) וחברי ההנהלה נחום סוקולוב, ד”ר שמריהו לוין, יליד ליטא, חבר הדומא, שיצאו לו מוניטין בתור נואם בחסד עליון דוקא במערב ובארה“ב, ד”ר אביגדור (ויקטור) יעקבזון וד“ר ארתור הנטקה, עו”ד מברלין ויו“ר הסתדרות ציוני גרמניה. המשרד הראשי הועתק לברלין יחד עם מערכת “העולם”, שופרה הרשמי של התנועה. רק המשרד הראשי של הקק”ל נשאר בקלן.

הקונגרס האחד־עשר, שהתכנס בוינה בשנת 1913, בחר באותה ההנהלה בצירוף ד“ר יחיאל צ’לינוב (1864–1918), רופא מוסקבאי, אף הוא ציוני “מעשי”, אשר יחד עם אוסישקין, נציג אנשי אודיסה, עמד בראש ציוני רוסיה. נורדאו לא הופיע זו הפעם הראשונה בקונגרס ציוני. הוא שלח אגרת, בה תמך ב”פוליטיים“, אשר החזיקו בעקשנות במינהלת “אוצר התיישבות היהודים” על־אף נסיונות ה”מעשיים" לכבוש עמדת מפתח זאת.

בעיות תרבות תפסו מקום נכבד בקונגרס זה. כמה צירים באו ישר מועידת סופרים עבריים והקונגרס ניהל ישיבה אחת על טהרת השפה העברית. אחר נאום של ד"ר וייצמן, בו תיאר תכנית הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים, מינה הכינוס ועידה לחקירת שאלה זו.

לא העלו הנוכחים על דעתם ששמונה שנים גורליות תעבורנה עד שבית הנבחרים הציוני יוכל לחזור ולהתאסף. אז תחזינה עיניהם של הצירים תנועה, אשר סיכוייה ובעיותיה לא רק שהתרחבו לאין ערוך אלא גם אפיין השתנה מן הקצה אל הקצה.


ההסתדרות הציונית פותחת בפעולות התשייבות    🔗

אמנם לא נחלה הציונות נצחונות פוליטיים כלשהם, אולם בעקבות הקמתו של המשרד הארצישראלי ביפו בהנהלתו של ד"ר רופין, פתחה עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה בנסיונות התיישבות מצומצמים. עד כמה שהיקפם היה מוגבל, אין לזלזל כלל בחשיבותם, כי הם הראו את הדרך והניחו את היסוד לתקופה חדשה. בהתיישבות היהודית בארץ־ישראל במשך תריסר השנים שעברו מאז פרסומה של “מדינת היהודים” והתחלת הקולוניזציה הציונית, התקדמו האכרים הראשונים אך מעט. בעקבות הסכסוכים ביניהם לבין האדמיניסטרטורים שלו, העביר הברון אדמונד רוטשילד בשנת 1900 את הנהלת כל מושבותיו לידי חברת י. ק. א., אבל המשיך להתעניין בגורלן ולתמוך בהן בעת הצורך. לרבים מן האכרים היהודיים היו שטחים ניכרים, אשר עיבדום בעבודה ערבית זולה, מה שהיה שקול כנגד מיסי הממשלה הגבוהים; אולם בדרך זו לא יכול היה להתפתח ישוב יהודי לאומי.

“חובבי־ציון” בהנהגתו של הועד האודסאי המשיכו במאמציהם הצנועים; הצלחתם היתה מועטה. דומה כאילו גבורת הביל“ויים והקרבתם נמוגה; קשה היה להם לאידיאליסטים לשעבר להמנע מהעסיק פועלים ערביים. מושבות חדשות לא הוקמו. בני הביל”ויים היגרו מן הארץ שאין בחקלאותה סכויים בעיניהם. לא חל כל שיפור במצב עד שההסתדרות7 הציונות פתחה בעצמה בעבודה מעשית.

ראשית צעדיה היתה הקמת בנק ביפו בשנת 1903. היתה זו חברה־בת ל“אוצר התיישבות היהודים” ושמה “חברת אנגלו־פלשתינה”, שם אשר שונה אחר־כך ל“בנק אנגלו־פלשתינה”. זה היה הבנק הראשון שהכניס מושגי אשראי מודרניים לארץ הקודש. על הצלחתו מעידה פתיחת חמשה סניפים בשאר ערי הארץ ואחד בבירות במשך שנים ספורות. הצעד הבא נעשה בשדה החינוך. בית ספר תיכוני מודרני הוקם ב־1905 על מגרש קק“ל בקרבת יפו. זו היתה הגמנסיה “הרצליה”, בית הספר התיכוני הראשון בו לימדו את כל המקצועות בעברית. ההסתדרות הציונית גם הקימה בי”ס למלאכה ולאמנות שימושית בירושלים, הוא ביה“ס “בצלאל”. מוסד זה עשה למען פרודוקטיביזציה של אותם היסודות שהיו סמוכים על שולחן ה”חלוקה“, שאספה כספים בקהילות הגולה וחילקה אותם בתור כספי־תמיכה בין עניי הישוב, לומדי הישיבות, רבנים ותלמידי חכמים שבירושלים ובצפת. ביה”ס “בצלאל” לימד אריגת שטיחים, קליעת סלים, קישוט מתכות באופנה המזרחית ומלאכות אחרות והוא יישב קבוצת תלמידים בבן־שמן כדי שתעסוק שם בתעשית שטיחים, בעת ובעונה אחת עם גידול עופות. בשנים אלו גדלה גם העליה לארץ־ישראל בצדה של ההגירה הגדולה אל מעבר לים. המצב ברוסיה גרם להגדלה זו. מ־1905 עד 1914 עלו מרוסיה הדרומית, ליטא, פולין ובוכארה דרך נמל אודיסה בלבד 20.771 יהודים, מהם 7.318 לפי דרישת קרוביהם.

26% מן העולים שבאו בשנת 1913 פנו למושבות, 23% לירושלים, 32% ליפו, 3% לחיפה, 3% לבירות. מלבד עליה זו היתה גם עליה מגליציה, גרמניה, סלוניקי ומהמדינות שנקרעו מתורכיה. העליה גברה במידה ניכרת בשנת 1914.


פעילות המשרד הארצישראלי ביפו    🔗

התיישבות שיטתית מטעם הציונים החלה בשנת 1908 עם הקמת המשרד הארצישראלי ביפו בהנהלתו של ד“ר רופין. תחילת פעולתו היתה בניית פרבר יהודי בגבולות יפו בעזרת הלואה של 10,000 לי”ש ע“י הקק”ל. זו היתה ראשיתה של תל־אביב. אחרי־כן ניגש המשרד להקמת “חברת הכשרת הישוב” לשם הקלת רכישת קרקעות מידי ערבים, פיתוחן ומכירתן. חברה זו קיבלה על עצמה הנהלת שני גושי קרקעות על שפת ים כנרת, את “כנרת” בשנת 1908 ואת “דגניה” ב־1909. קרקעות אלה חולקו לחוות בודדות, בהן קיבלו פועלים יהודיים הדרכה חקלאית. משק הפועלות הראשון, שבו קיבלו בחורות הדרכה בענף הלול ובגידול ירקות, הוקם אף הוא בכנרת.


התחלות הקבוצה    🔗

בשנת 1905 החלה העליה השניה. פועלים צעירים ילידי רוסיה זרמו ארצה. אחר הפרעות של אותה השנה ודיכוי המהפכה התייאשו צעירים אלה מכל תקוה לחיי דרור במשטר הצאר, וגמרו אומר בנפשם להקדיש כוחותיהם לתחיית מולדתם העתיקה. רעיונות הסוציאליזם כבשו את לבם והם רצו לעבד את האדמה העברית בידים יהודיות. לא ייפלא אפוא, שהדור הישן של אכרי המושבות לא ראו אותם בעין יפה. באותו זמן שמרו שומרים ערבים בלילות על המושבות מפני התקפות בדואים. ברור שבמקרים רבים “לא הצליחו” שומרים אלה למנוע גניבות והתנפלויות. ברצונם לעבוד עבודה של ממש, החלו צעירי העליה השניה להקים את “השומר”, ארגון שומרים פרשים. רבים מחבריהם מתו מות גיבורים בידי הבדואים, שנהגו לארוב לשומרים שרכבו יחידים. צעירים אלה לא שעו להתקדמות חמרית, כי אם הכירו בצורך הלאומי ליצירת שכבת חקלאים עבריים, וצורך צבורי־לאומי זה היה ראש דאגתם. כך צמחה צורת התיישבות חדשה; הקבוצה הקואופרטיבית או השיתופית. הבעלות על הקרקע היתה משותפת לכל חברי אותה קבוצה, שסיפקה את צרכי כל חבריה באופן שווה. אם נותר רווח כלשהו מעיבוד האדמה, היה רווח זה משותף לכולם והוקדש לפיתוח המשק המשותף לטובת כל חבריו.

הקבוצה החקלאית השיתופית הראשונה נוסדה בדגניה בשנת 1909 על קרקע הקק“ל. לאחר שנסיון זה הצליח, נוסדו קבוצות אחרות, שרובן עלו יפה. בין הכשלונות נימנית החווה שהוקמה במרחביה בלב עמק יזרעאל על קרקע לאומית בידי ד”ר פרנץ אופנהיימר, כלכלן יהודי מגרמניה, אשר הרצל הציגו בשעתו בפני צירי הקונגרס של שנת 1903. מרחביה לא שיגשגה מבחינה כלכלית, וקרקעה וציודה חולקו אחר כך בין שתי יחידות מתיישבים. ההסתדרות הציונית פיתחה את החקלאות בארץ גם בדרכים אחרות: אשראי ניתן לחקלאים יהודיים, עצי זית ניטעו בחולדה ובבן־שמן, והיא עזרה להקים תחנת נסיונות חקלאית בקרבת חיפה. בשנת 1914 ישבו בארץ־ישראל יהודים ב־43 נקודות חקלאיות, אשר 14 מהן נוסדו הודות למאמצי הציונים.


החינוך העברי ומלחמת השפות    🔗

אולם לא רק בשטח הכלכלה הניחה ההסתדרות הציונית את היסודות לבית הלאומי כי אם גם בשדה התרבות. בבתי הספר שנתמכו ע“י ארגונים יהודיים לא־ציוניים מאנגליה, צרפת ואוסטריה, היו שפות ההוראה בהתאם ללאומיות הארגונים. אבל בבתי הספר בהתיישבות החקלאית ובשאר המוסדות שהוקמו בידי הציונים נלמדו כל המקצועות בעברית. כאשר “חברת העזרה של יהודי גרמניה” פתחה בתי ספר ספורים בארץ־ישראל היתה שפת ההוראה ברובם עברית. אולם משנבנה הטכניון בחיפה בשנת 1914 על אדמת הקק”ל והאמצעים נבעו משלשה צדדים, א) ע“י בית ויסוצקי, שרצה להקים בארץ מוסד גדול לזכר מייסדו קלמן זאב ויסוצקי, מראשי חובבי ציון ונדבניה, ב) ע”י קבוצת עסקנים מארצות הברית, בראשותו של יעקב שיף וג) ע“י “עזרה” הגרמנית, דרשה זו האחרונה אשר היה לה רוב קולות במועצת המינהלה, שההוראה במדעי הטבע והטכניקה בכיתות הגבוהות תינתן בשפה הגרמנית. נציגי הציונים, אחד־העם, ד”ר צ’לינוב וד"ר שמריהו לוין החליטו לא להכנע להחלטת הקוראטוריון ולהתפטר. בהודעה שפרסמו ב־23 באוקטובר 1913 הסבירו, כי יש לדרוש השלטת השפה העברית בכל בתי הספר בארץ־ישראל.

הישוב החדש, ובראשו המורים והתלמידים, פתחו במלחמה לשיחרור החינוך מהשפעות זרות, ופנו עורף לבתי הספר של ה“עזרה”. המורים והתלמידים נקלטו ע“י בתי ספר עבריים, שההסתדרות הציונית ויהודי ארץ־ישראל הקימו מיד. נציגי ה”עזרה" נתרשמו ביותר מתגובה זו והסכימו בישיבת הקוראטוריון ב־21 בפברואר 1914 לדרישת נציגי הציונים. אך עד מהרה אבד כלח על פרשה זו, כי האבקות גדולה בממנה בהרבה, מלחמת העולם הראשונה, השכיחה את זכר התנגשות השפות. מלחמת האיתנים קידמה את שאיפות הציונים התקדמות כבירה, שעלתה בהרבה על חלומותיהם הנועזים ביותר.


 

פרק ה: ארץ־ישראל במשטר נאמנות בריטי 1914–1920    🔗

מלחמת העולם הראשונה    🔗

מלחמת העולם הראשונה הביאה בעקבותיה שינוי יסודי בהתגשמות מטרות התנועה הציונית. ראינו אמנם כיצד יישבה ההסתדרות הציונית מספר מוגבל של חקלאים עבריים על הקרקע והקימה בתי ספר, אולם הסיכויים להגשמת שאיפותיו הלאומיים של עם ישראל לא גברו אף במשהו, מפני ההתנגדות העקשנית של הממשלה העותומנית. כתוצאה מן המלחמה שוחררה הארץ משלטון תורכי, ונפתחה הדרך להתקרבות שיטתית לקראת מטרותיה של הציונות. בתקופת המעבר שבע הישוב תלאות, בעוד הציונים בחו"ל חרדו לשלומו וחתרו להשגת המקסימום בשטח הפוליטי מידיהם של שני גושי המעצמות היריבים. הצרות והדאגות של שנות המלחמה נשכחו עד־מהרה למראה השחר הבהיר שהופיע באופק.


נגישות התורכים נגד הישוב    🔗

כשהחליטה תורכיה ב־31 באוקטובר 1914 להצטרף למעצמות המרכז, גרמניה, אוסטרו־הונגריה ובולגריה, הכריז השולטן כחליף המושלמים על “ג’יהד” כלומר על מלחמת הקודש של המושלמים והמצביא בארץ־ישראל, ג’מאל פחה, פתח מיד באמצעי דיכוי אכזריים נגד הישוב. הוא הוציא קול־קורא נגד “היסודות החותרים תחת המשטר, הרוצים להקים ממשל יהודי בחלקים הפלשתינאיים של הקיסרות העותומנית”. הוא סגר את בנק אנגלו־פלשתינה ופירק את “השומר”, ציוה להוריד את השלטים העבריים מן החנויות שבתל־אביב, אסר את השימוש בשמות עבריים לרחובותיה ואיים בעונש מות על המדביקים בולי הקק“ל על מכתבים. ליהודים בעלי נתינות זרה (ומספרם היה רב) נתן את הברירה או לקבל אזרחות עותומנית ולהתגייס לצבא התורכי או לעזוב מיד את הארץ. מדצמבר 1914 עד ספטמבר 1915 הצליחו להימלט למצרים 11.277 יהודים. במסע דיכוי זה נעזר ע”י האוכלוסים הערבים שלבשו גאוה ושחצנות ושיתפו פעולה עם התורכים. סכנה היתה צפויה לישוב היהודי, בפרט במושבות. הגיוס וגביית מס מלחמה שימשו אמתלה לעשוק ולשדוד את היהודים. נוסף לדיכוי המוזכר התהלכו שמועות שונות על טבח שייעשה ביהודים ובנוצרים לרגל “הג’יהד”.

מאות חפים מכל שמץ של ריגול הוגלו לסוריה, שם סבלו מחסור קשה ורבים מהם מתו. מספר גדול של יהודים, ביניהם פקידי ממשלה, נאסרו והואשמו בריגול או לפחות בעוון רחשי אהדה לאויב. אחדים עונו, אחרים נחבשו לחדשים רבים בבית סוהר תורכי.

הרגשה של חוסר בטחון תקפה את היהודים וחיזקה את הדעה, שהם נתונים לשבט ולחסד לשרירות לבם של פקידים עוינים ושאר נושאי כליו של ג’מאל פחה.

רק עם התערבותם הנמרצת של הצירים האמריקאי והגרמני בקושטא נתקבלו בפברואר 1915 החלטותיה של מועצת המיניסטרים התורכית שהביאו מקצת הרווחה והקלה, אך המצב הכלכלי הורע בגלל מחסור רב במצרכי מזון.

אולם שינוי מדיני זה ארך רק זמן קצר וגזרות קשות נתחדשו מצד השלטונות הצבאיים. ג’מאל פחה התכוון בעיקר לעקור את המשרד הארצישראלי ביפו, שבימי המלחמה היה בא־כוחו המוסמך של הישוב והנהלת כל הפעולות היתה מרוכזת בידו.

הודות לקרן העזרה האמריקאית היהודית היה אפשר להביא הקלה לישוב ולקיים את רשת החינוך.

בסתיו 1916 התחילו שוב רדיפות קשות. היהודים פונו מיפו ומן המושבות הסמוכות. נערכו משפטי ריגול, ביחוד בזכרון יעקב. שם היה המרכז של הסתדרות חשאית שתמכה באנגליה וסיפקה ידיעות לשירות הריגול הבריטי. בארגון “המרד” הזה השתתפו א. אהרונסון ואחותו שרה, שניהלה את שירות הריגול בארץ־ישראל. בספטמבר 1917 נתגלה הארגון ואנשים רבים נאסרו.

שרה אהרונסון, בת זכרון יעקב, גיבורת תקופה זו, היא שהעבירה פעמים רבות ידיעות לצוללת בריטית שהיתה מתקרבת מדי פעם לחוף עטלית. החשד נפל עליה. היא נאסרה ועונתה קשה, אולם לא גילתה דבר. כאשר לא הרפו ממנה איבדה את עצמה לדעת בתוך כתלי בית הסוהר. כשהחלו צבאות בנות הברית בהתקפתם בדרום הארץ, פונו כל היהודים מתל־אביב ומסביבתה, כחמשת אלפים איש, צפונה, ורבים מתו מאפיסת כוחות. בכלל פקדו רעב ומגפות את הישוב היהודי. שלטונות תורכיה לא ארגנו קיצוב מנות ולא פקחו על המחירים, שעלו לרמה דמיונית. מספר הקרבנות היה גדול יותר לולא העזרה שנשלחה ע“י יהודי ארה”ב.

העולם הציוני הופרד לשלשה מחנות – בנות הברית, מעצמות המרכז (לרבות ארצות הכיבוש שלהן) והארצות הנייטרליות. מרכז התנועה היה עדיין בברלין ובכדי לקיים קשר בין כל ההסתדרויות הארציות של התנועה הציונית, נפתח משרד מיוחד בבירת דנמרק, שלא נכבשה במלחמה ההיא בידי הגרמנים אלא היתה שטח נייטרלי. המשרד הראשי של הקק"ל הועבר מקלן אשר בגרמניה להאג בהולנד, הנייטרלית אף היא.

הועד הפועל המצומצם עשה מראשית המלחמה מאמצים להבטיח את שלומם של יהודי ארץ־ישראל. ריכארד ליכטהיים, שהיה נציג ההסתדרות הציונית בקושטא ראה עיקר ענינה של המדיניות הציונית בשעה זו ובשלב זה בשמירה על הישוב מפני סכנותיה של המלחמה והריסותיה ומפני הרדיפות של הממשלה התורכית. הוא ניסה לעורר את לב הצירות הגרמנית – בת־בריתה של תורכיה, לענין הציונות. הועד הפועל המצומצם הדגיש בתזכיריו שהגיש למינסטריון החוץ בברלין את האופי הבינלאומי של ההסתדרות הציונית. באמצעות הצירות הגרמנית רצה לבוא במגע ומשא עם הממשלה התורכית.

גם השגריר האמריקאי הנרי מורגנטאו השתדל לעקור את הלך־הרוח האנטיציוני בהגינו על הציונות בפני הממשלה התורכית ואפילו עלה בידו להשפיע על מיניסטריון הפנים שיקבל את ד“ר יעקבסון לשיחה. ב־29 באפריל 1915 מסר ד”ר יעקבסון בשיחה לשר הפנים טלעת־פחה ידיעות על הציונות ופיזר את ההאשמות. המיניסטר ביקש למסור לו תזכיר והודיע שהממשלה תטפל במפורט בציונות בזמן מאוחר. למרות ההשתדלויות הפוליטיות מצד הועד הפועל לא הושגו שום תוצאות מדיניות ממשיות, כי תורכיה לא רצתה להכיר בתנועה הציונית. כנגד זה נתנה הממשלה הגרמנית הוראה לקונסולים שלה בתורכיה ובארץ־ישראל שמן הראוי ומן הרצוי לפרש ביתר דיוק את עמדתה של הממשלה הגרמנית לגבי שאיפות היהודים בתורכיה ורואה בסבר פנים יפות את עלייתם לארץ תורכיה והתיישבותם בה, בתנאי ששאיפות אלו לא תהיינה מתנגדות לאינטרסים של תורכיה או גרמניה.

מדצמבר 1915 עמדו נציגי הועד הפועל המצומצם פרופ. ד“ר וארבורג, ד”ר הנטקה וד"ר יעקבסון במגע תמידי עם הממשלה הגרמנית בברלין, מאחר שראו שאין תקוה כלשהי לציונות להשיג תוצאה מדינית איזו שהיא בדרך משא ומתן ישיר עם תורכיה.

קודם כל המשיך הועד הפועל את הקו המדיני הנייטראלי של ההסתדרות הציונית.

ריכארד ליכטהיים וד"ר יעקבסון ראו שבאם גרמניה תזכה בנצחון ותשיג עמדת בכורה או פרוטקטורט על תורכיה, תוכל ליצור את התנאים הרצויים להגשמת הציונות.

כל הפעולות הללו היו מכוונות להכנת קרקע נוח לדרישות הציוניות במקרה של ועידת השלום.

אמנם הוחמר המצב בשנים 1916–1917 אחרי שאמריקה נכנסה למלחמה ונודע על המו"מ של הציונים באנגליה ותעמולתו של ז’בוטינסקי לטובת הקמת הלגיון העברי.

למרות זאת רחש ציר גרמניה בקושטא פון קילמאן חיבה לציונות מתוך הבנה מלאה בשאיפותיה ועזר לליכטהיים במאמציו הדיפלומטיים כדי לעורר בעזרת גרמניה את הממשלה התורכית שתתן ליהודים עוד במשך המלחמה את הזכות לעלייה ולהתיישבות.

עם התחלת ההתקפה האנגלית על ארץ־ישראל חל מפנה שהעיד על שינוי בעמדתה של תורכיה לגבי התנועה הציונית.

ב־16 לאוגוסט 1917 ביקר אצל ד“ר רופין, שייצג באותה תקופה בקושטא את הועד הפועל – מנהל לשכת המודיעין שעל יד הצירות הגרמנית ד”ר פרופר והסביר לו שאפשר להשיג הצהרה חיובית מאת הממשלה התורכית לטובת הציונות אם ההנהלה הציונית תכריז שבתור הסתדרות בין־לאומית אין היא יכולה להתקשר לא בקבוצת מעצמות זו או אחרת, ורחוקה היא בהחלט מכל השאיפות המכוונות להגשים את התכנית הציונית מתוך התנגדות לתורכיה או הפרדת ארץ־ישראל מתורכיה.

ואולם כאשר הממשלה התורכית לא נמנעה מלהציק ליהודים בארץ־ישראל וסרבה להרשות ליהודים המגורשים לחזור לבתיהם ראו כי אין להתייחס באמון לענין זה.

בינתים החליט המושב של הועד הפועל המצומצם שנתכנס בהשתתפותו של ד"ר צ’לינוב באוגוסט 1917 בקופנהאגן לשמור על הקו הפוליטי המבוסס על העיקרים המועילים לציונות. למעשה ניתנה הסכמה לפעולה המדינית הן לזו שנעשתה בלונדון והן לזו של ברלין־קושטא.


הגדוד העברי    🔗

המצב בארץ־ישראל, הרדיפות האכזריות בשיתוף עם הערבים לא נתנו אפשרות להקמת שותפות יהודית־תורכית. לישוב היה ברור כי רק דרך אחת לפני היהודים להוצאת ארץ־ישראל מידי תורכיה: לסייע לאנגליה לשחרר את ארץ־ישראל למען היהודים.

בימי מלחמת העולם נלחמו לשאיפה זו שני ארגונים. הארגון האחד שהמליץ על שיתוף פעולה עם האנגלים בכל המובנים, נוסד ע"י תנועת הגדעונים שבארץ־ישראל, תנועה מורכבת מבני איכרים, רובם מזכרון־יעקב ומראשון לציון, חדרה וממושבות אחרות. לפי דעתם חייבים היו היהודים להגיש שירות מיוחד לאנגלים ובזכות שרות זה יימסר השלטון על ארץ־ישראל לידי היהודים.

מייסד ארגון זה, שקרא את עצמו “בני מרד”, אהרון אהרנסון (1876–1919), נמנה לפני הקמת ארגונו עם מקורביו של ג’מאל פחה. בזכות כשרונותיו וידיעותיו קיבל מג’מאל פחה זכויות רבות ובעזרת התעודות שהוא נתן לו הצליח להגיע לגרמניה ומשם בהמלצת פרופ. וארבורג לשבדיה, כדי לבוא משם לאנגליה ולשתף אתם פעולה למען שיחרור ארץ־ישראל.

הוא הקים את קבוצת אנשי הריגול “נילי” (ראשי תיבות: נצח ישראל לא ישקר). הישוב העברי בארץ לא נטה אחרי חלומותיה של קבוצת אהרונסון ואף אחר־כך, כאשר האנגלים כבר כבשו את הארץ, ועם ראשוני הכובשים הגיעו שליחי קבוצה זאת, אהרונסון ושניאורסון, וניסו לתבוע מאת האנגלים זכויות בשביל הישוב היהודי חרף השירות שהוגש להם – דחו בני הישוב את גישתם זאת ולא ראו את ראשי הקבוצה כנאמנים ומוסמכים לשאת ולתת בשם הישוב.

לעומת נסיונה של קבוצת אהרונסון נעשה בימי המלחמה נסיון שני המנוגד בתכלית לראשון – לא ליכוד קבוצה של אנשים שישרתו את האנגלים, כי אם הקמת גדודי־מלחמה יהודים שילחמו לצד האנגלים לשיחרור ארץ־ישראל מידי התורכים.

בין יהודי ארץ־ישראל שנמלטו למצרים התעורר הרצון להתגייס לצבאות בנות הברית. הרוח החיה בין צעירי הפליטים היה יוסף טרומפלדור (1880–1920) שאיבד זרוע אחת בקרב פורט־ארתור בהיותו חייל רוסי במלחמת רוסיה־יפן בשנת 1906. מתוך המתנדבים גייס טרומפלדור יחידה שנקראה אח“כ “גדוד נהגי הפרדות”, אשר השתתפה בצליחת מיצר גליפולי. היא פורקה במרץ 1916. תעמולה למען הקמת גדוד עברי ניהל החל מאוקטובר 1915 זאב (ולאדימיר) ז’בוטינסקי (1880–1940) בסקנדינביה ואח”כ בלונדון ופנחס רוטנברג (1879–1942) בארצות הברית.

מספר ניכר של חניכי הגמנסיה העברית ביפו, שנמלטו למצרים, התחרט על צאתו את הארץ בשעת חירום. בין עסקני המקום היו שחששו לחורבן הצפוי לישוב וראו צורך לארגן כוח הגנה שישתתף במלחמה, בה יוכרע גורל הארץ.

זאב ז’בוטינסקי, שהיה אז באלכסנדריה ככתב עתונים רוסיים, הטיף לרעיון הקמת גדוד עברי ועיבד עם טרומפלדור תכנית. בי“ז אדר א' תרע”ה (1915) התכנסה באלכסנדריה ישיבה מצומצמת בהשתתפות ז’בוטינסקי וטרומפלדור וראשי הפליטים ובה הוחלט “לאסוף גדוד מגולי ארץ־ישראל אשר יעמיד את עצמו לרשות ממשלת אנגליה להשתתף במלחמה”. למחרת התקיימה האסיפה המכוננת של גדוד המתנדבים, בניגוד להחלטת הועד הפועל הציוני הגדול, שהביע בישיבתו בימים 10 ו־11 ליוני 1915 את התנגדותו המוחלטת ליצירת הגדוד ואסר על הציונים המאורגנים לתמוך בה בכל צורה שהיא. אולם רעיון הגדוד מצא אזנים קשובות ביחוד באנגליה ובאמריקה. ד“ר צ’לינוב סירב לפרסם את החלטות הועד הפועל המגנות את רעיון הגדוד. אחרי קשיים רבים ומשא ומתן ממושך עם השלטונות גויסו שני גדודים של מתנדבים שנקראו: קלעי יהודה (The Judaeans) אשר שירתו בהם יוצאי רוסיה שהתגוררו באנגליה, ביחד עם יהודים מארה”ב, קנדה וארגנטינה. היחידה הגיעה לארץ־ישראל בפברואר 1918 חדשיים אחר כניסתו של גנרל אלנבי לירושלים, ושם הצטרפו רבים מיהודי ארץ־ישראל ומשורותיהם הוקם גדוד שלישי, וכך הגיע מספר כל המשרתים בהם לחמשת אלפים. כשליש מהם השתתף ברדיפה אחר הצבא התורכי שנסוג לעבר הירדן. הם נזכרו בפקודות־יום של הצבא.


משא ומתן ראשון עם מדינאים בריטיים    🔗

בצד יהודים אחרים במחנה בנות־הברית קיוותה קבוצת ציונים באנגליה זמן רב לפני המאורעות שתיארנו זה עתה, לאתחלתא דגאולה לעם ישראל מתבוסת מעצמות המרכז, ולכן הוטל על ההסתדרות הציונית העולמית לנהל לגבי אנגליה פוליטיקה של ידידות גמורה ומפורשת. יוסף קאובן (Cowen) הרחיק לכת ודרש אפילו שהועד הפועל המצומצם יצא בדימוס. בפרוץ המלחמה לא גר באנגליה אף חבר של ההנהלה הציונית. בעל היזמה למו“מ רשמי היה ד”ר חיים וייצמן (1874–1953) חבר הועד הפועל הגדול של ההסתדרות הציונית, שהיה אז מרצה לחימיה באוניברסיטת מנצ’סטר.

כבר בספטמבר 1914 סבר וייצמן שהגיעה השעה להתחיל בפעולה פוליטית, בסוף 1914 באו ללונדון נחום סוקולוב וד“ר יחיאל צ’לינוב, שנשלחו ע”פ החלטת הועד הפועל המצומצם באחת מישיבותיו בקופנהגן, כדי לסייע בפעולה הפוליטית. מעכשיו נמצאה העבודה הפוליטית באנגליה ובארצות ההסכמה תחת הנהלתם של ד“ר וייצמן, סוקולוב וד”ר צ’לינוב. ד“ר צ’לינוב חזר בשנת 1915 לרוסיה ומשם נסע שנית לאנגליה באוקטובר 1917 ופה נפטר ב־31 ליאנואר 1918. ד”ר וייצמן וסוקולוב באו במגע ומשא עם חוגים פוליטיים בלתי־יהודים, הכשירו את המשא ומתן והשתדלו קודם כל לכוון את תשומת לבה של העתונות המכריעה לרעיון הציוני. וייצמן הצליח לרכוש לטובת הציונות את זקן העתונאות האנגלית ס. פּ. סקוט (C.P. Scott), עורך העתון הליברלי “מנצ’סטר גארדיאן” שנהפך אחר כך למתווך רב־השפעה בין הציונים ומנהלי הפוליטיקה האנגלית.

לאט לאט נתברר גם למדינאים של מעצמות ההסכמה שיש לרכוש את יהודי אמריקה והמדינות הנייטרליות, בהן ניצלו מעצמות המרכז את רדיפות היהודים ברוסיה וטענו שהן הן הנלחמות ברוסיה הצוררת את העם היהודי. ארצות ההסכמה היו מעונינות בעיקר בהשתתפותה של אמריקה שכן כבר בשנת 1915 נתברר שבלי הצטרפותן של ארצות־הברית אין כמעט שום תקוה לנצחונן, שעה שבאמריקה היו דוקא היהודים יכולים להכריע בענין הצטרפותה של זו לממלכות ההסכמה. ביחוד הוברר הדבר אחרי שליחותו הרשמית של פרופ. ויקטור באש מטעם הממשלה הצרפתית בשנת 1915, שקבע כי יהודי אמריקה שחלק ניכר מהם מוצאם ממזרח אירופה נוטים לממשלות המרכז בגלל איבתם לרוסיה הצאריסטית המגבילה את זכויות היהודים. לאחר ששלחו הציונים את קרן המישוש הראשונה בענין ארץ־ישראל ניתנה לחוגים ממשלתיים מסויימים באנגליה הזדמנות נוחה לנצל את הרגע הזה לשם טיפוח יחסי ידידות לממשלות ההסכמה בקרב היהודים בארצות הנייטרליות וביחוד באמריקה, שבה הגיעה התנועה הציונית בשנים 1915–1916 לגידול ושגשוג.

בינתיים ניסה וייצמן לבוא בדברים עם בלפור באופן ישיר. בנובמבר 1914 עמד אתו בחליפת מכתבים וב־14 לדצמבר נועד לשיחה אתו. בפגישותיו עם בלפור עלה בידי וייצמן לעורר ולהעמיק בלבו את הבנת הציונות עד שהלה הכיר מהר את האפשרויות הגדולות הגלומות בתחיה היהודית הלאומית.

בעת ובעונה אחת הונחו גם היסודות לקשרי הבנה עם המדינאים. עזרה חשובה מיוחדת הושיט אז המיניסטר הרברט סמואל. הוא הכיר שהציונות נהפכה לאחת השאלות של הפוליטיקה המעשית של בריטניה. ידיד הציונות ס. פ. סקוט עורך ה“מנצ’סטר גארדיאן” עזר לוייצמן לקבל ראיון אצל שני חברים חשובים של ממשלת בריטניה, ללויד ג’ורג' והרברט סמואל. שניהם הקשיבו לדבריו של וייצמן באהדה ובענין רב. וייצמן נפגש עם ללויד ג’ורג' לראשונה בזמן ששרר מחסור באצֵטון, שהיה הכרחי לייצור פגזים. ללויד ג’ורג' בתור יו“ר של ועדת התחמושת הסביר את המצב. ד”ר וייצמן המציא אחרי זמן קצר תהליך לייצור אצטון. ללויד ג’ורג' מספר בספרו “זכרונות המלחמה” שכאשר הציע לד“ר וייצמן שיביע חפצו בנוגע למתן תואר כבוד או אות הצטיינות בעד שירותו המצוין למען מאמץ המלחמה, השיב המנהיג הציוני, שאין הוא מבקש לעצמו מאומה, אבל היה רוצה שייעשה משהו לטובת עמו. ללויד ג’ורג' מספר: “אז הסביר ד”ר וייצמן את שאיפותיו לשיבת היהודים לאותה ארץ קדושה שם רכש לו ישראל שם־עולם. זה היה מקורה של ההצהרה המפורסמת בדבר בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל”.

יש לקרוא קודם נוסח רומנטי זה לאור עובדות אלו: עוד ב־9 לנובמבר 1914 שוחח סמואל עם שר החוץ אדוארד גריי על עתידה של ארץ־ישראל, שתעלה על הפרק עם התפוררותה של תורכיה הקרבה והולכת. הוא ראה את שעת הכושר להגשים את שאיפת היהודים להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. אף־על־פי שדבר הקמתה נראה לו כדבר קשה מאד, בטוח היה שאפשר יהיה להגשימו. בענין זה שוחח גם עם ללויד ג’ורג'. אולם נתברר לו שהצעתו על מדינה יהודית אוטונומית אינה ניתנת להתגשם באשר 5/6 של תושבי ארץ־ישראל הם ערבים.

בכל זאת חיבר סמואל ביאנואר 1915 תזכיר בשביל קבינט המיניסטרים. מיסמך זה הוגש רק במארס 1916. בתזכיר המליץ שבשעת פירוק החלק האסיאטי של הקיסרות העותומנית, מן הדין שאנגליה תקח את ארץ־ישראל “אשר אל תוכה יזרמו היהודים מתפוצות הגולה שברחבי תבל ובסופו־של־דבר יקבלו שם אוטונומיה (Home rule)”. בימים ההם כיהן לורד אוקספורד כראש ממשלת בריטניה וביומנו תיאר תזכיר זה כ“שיר תהילה אכסטטי (a dithyrambic memorandum)”. באביב 1916 דן הקבינט הבריטי בשאלה זו בכל הרצינות, כי בין המיסמכים שממשלת ברית המועצות פירסמה שנים אחדות אחר המהפכה הבולשביסטית, נמצא דוקומנט המראה שציר בריטניה בפטרבורג נתבקש ע“י שר החוץ הבריטי להוודע מה דעת ממשלת רוסיה על ענין זה. כאשר נתמנה ד”ר וייצמן בשנת 1916 למנהל מעבדות האדמירליות (מיניסטריון הצי), יכול היה לשוחח ביתר קלות עם חבר ממשלת בריטניה, עם לורד בלפור, הראה התענינות רבה מאד בשיבת היהודים לציון.


הצעות ראשונות מצד הציונים    🔗

רק באוקטובר 1916 הציעו מנהיגי הציונים “הצעה לשלטון חדש בארץ־ישראל ולישוב ארץ־ישראל ע”י היהודים בהתאם לשאיפותיה (אספירציות) של התנועה הציונית“. קויה הראשונים של תכנית זו היו “ההכרה באומה יהודית מיוחדת או בחטיבה לאומית יהודית בארץ־ישראל”, “אוטונומיה בעניינים יהודיים גרידא”, וגם “יסוד חברה יהודית להתיישבות יהודית בארץ־ישראל שתיהנה מזכויות מיוחדות”. תחת השיחות הבלתי מחייבות מאז, התנהלו עתה ויכוחים בעלי אופי פורמלי יותר, מאחר שללויד ג’ורג' מילא עתה תפקיד ראש הממשלה ובלפור כיהן כשר־החוץ. המפנה חל ביום 7.2.1917 בעת הפגישה הראשונה בין נציגי התנועה הציונית לבין סיר מארק סייקס, שהיה ראש מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ הבריטי. למנהיגי הציונות לא היה ידוע, שסייקס הגיע במאי 1916 עם נציג צרפת פיקו (Picot) ל”הסכם סייקס־פיקו". החוזה הזה שראשית תפקידו היה, לכוון את ההתפתחות העתידה במזרח הקרוב לקראת שיווי משקל חדש של הכוחות, מסדיר למעשה את ענייני השטחים של תורכיה האסיאטית שהובטחו (לפי החוזה הסודי מ־17 למארס 1916 בענין חלוקת אסיה הקטנה וערב) לאנגליה ולצרפת. סעיף א' קובע ששתי הממלכות מוכנות להכיר במלכות ערבית, עומדת ברשות עצמה או בברית מלכויות ערביות, אולם שתי המעצמות הגדולות שומרות ומקיימות לעצמן זכות בכורה במפעלי הארצות ההן ובהלוואותיהן, וכן את הזכות המיוחדת להן, להעמיד למדינות החדשות יועצים ופקידים. החוזה מחלק את כל השטח לשני אזורים, אדום וכחול. האיזור האדום, הכולל את החלק הדרומי של ארם־נהרים עם בגדד – לאנגליה; והאיזור הכחול הכולל את שטח החוף הסורי, את הוילאיֶט אדָנָה ואת חלקי אסיה הקטנה (אנטוליה המרכזית עם הוילאיט מוֹצוּל) – לצרפת. שני הצדדים רשאים להקים באיזורים אלה שלטון או לתקן השגחה כרצונם – מתוך הסכם עם ברית הממלכות הערביות.

השטחים המשתרעים בין שני האיזורים האלה שבהם יש להקים מלכות ערבית מתחלקות גם הם לאיזור צפוני א' ואיזור דרומי ב'. גם המלכות הערבית העומדת להווצר מתחלקת לאזורי־השפעה של אנגליה ושל צרפת.

ארץ־ישראל, שנכללה בחוזה זה בתוך האיזור החמישי, הקיפה את החלק התיכוני של המדינה וירושלים בכללה ועמדה להיות קוֹנדוֹמיניוֹן (שלטון משותף של מעצמות שונות) תחת הנהלה בין לאומית, שצריכה היתה להקבע לפי סעיף ג' של החוזה לאחר התייעצות עם רוסיה ומתוך הסכם עם שאר בעלי הברית והשריף של מכה. לפי סעיף ד' עמדו הנמלים חיפה ועכו לעבור לרשות אנגליה ולקבל הנהלה אנגלית. שאר הסעיפים קובעים את מצבו של חוף אלכסנדרטה, את שאלות מסילות הברזל, תעריפי מכס ואיסור מסירת זכויות והבעלות הטריטוריאלית למעצמה שלישית.

לפי חוזה זה נתחלקה אפוא ארץ־ישראל לשלושה אזורים: ארץ־ישראל הצפונית עם הליטאני, הירדן העליון והירמוק, שבמימיהם תלוי במידה רבה עתידה הכלכלי של ארץ־ישראל, צריכה היתה להמסר לידי צרפת. החופים עכו וחיפה יעברו לרשות אנגליה וארץ־ישראל הדרומית והמקומות הקדושים – תחת הנהלה בינלאומית.

בשנים 1917–1918 נוהלו בין צרפת ואנגליה דיונים בענין שינויים בהסכם. ב־15 בפברואר 1919 נחתם בין אנגליה וצרפת הסכם על רביזיה של הסכם סייקס־פיקו ובו הסכימה צרפת שאנגליה תקבל את המנהל בארץ־ישראל.

הסכם אנגלו־צרפתי זה לא הוצא אחר כך לפועל. וייצמן וסוקולוב הופגשו עם סייקס עוד בשלהי 1916 ע"י ג’מס מלקולם, ארמני בריטי, שנכח בשנת 1919 בועידת השלום בתור חבר משלחת ארמנית לאומית. בדיונים עם סייקס נוסחו התביעות הציוניות ששימשו בעצם התחלה לפעולות הכנה פוליטיות, שהביאו סוף סוף לידי הצהרת בלפור.

ב־8 בפברואר נתקיימה בדירתו של סייקס ובמעמדו של זה פגישתו הראשונה של סוקולוב עם פיקו ובה נידונה בהרחבה דעתה של צרפת בענין. אחרי השיחה הזאת נתקיימה ב־10 בפברואר בדירתו של סייקס פגישה שבה השתתפו סוקולוב, וייצמן וסייקס ובה נקבע כי היות והסכמת ממשלות צרפת ואיטליה היתה דרושה לכל מו“מ שנגע בחלוקת העולם אחר המלחמה רצוי היה שסוקולוב יבקר בבירות אלו. במארס ומאי 1916 קיים סוקולוב שיחות עם מדינאי צרפת ואיטליה וקבל הבעת אהדתן של שתי הממשלות וגם של האפיפיור. למנהיגי ציונות רוסיה וארה”ב הודיעו מלונדון על התפתחות המו“מ. כשביקר בלפור בארה”ב באביב 1917 שוחח עם הנשיא וילסון והחבר היהודי של בית הדין העליון של ארה“ב, השופט לואי דמביץ ברנדייס (1856–1941), שהיה היו”ר של “הועד הפועל הזמני לענינים ציוניים כלליים”, גוף שעליו הוטלה מטעם הועד הפועל המצומצם הנהלת הענינים הציוניים באמריקה.

המו“מ התקדם כבר התקדמות כלשהי, והנה כתבו נשיאי ועד הקהילות באנגליה וההתאחדות האנגלו־יהודית מכתב למערכת ה”טיימס", שפורסם ביום 24.5.1917, ובו הסתייגו ארגונים אלה מן ההצעות הציוניות. הם התקיפו את עקרונות הציונות וניסו להבאיש את ריחם של מנהיגיה בעיני האנגלים. לקהל היהודי היה ברור שראשי שני הארגונים הללו התכוונו להכשיל קבלת הצהרת אהדה מצד ממשלת בריטניה בשאיפות הציונים. קמה סערה בציבור היהודי באנגליה ורוב חברי ועד הקהילות הצליח להפיל את ההנהלה הקודמת. בתוך פשרה בין הציונים והלא־ציונים נבחר כנשיא ועד הקהילות סיר סטיוארט סמואל (Sir Stewart Samuel) אחיו של סיר הרברט סמואל וקשיש ממנו בהרבה, איש שומר מסורת.


ניסוח הצהרת בלפור    🔗

בסוף מאי 1917 כבר היה ברור וידוע לכל, שענין הציונות ניתן לשיקול דעת מדיני רציני בקרב הממשלה האנגלית, ומדינאים אנגליים מובהקים קבלו את תכניתו של וייצמן על ארץ־ישראל יהודית בשלטון אנגלי, כלומר בלי חלוקה ובלי שיתוף שלטון – כיסוד למשא ומתן פוליטי.

הועדה הפוליטית של הציונים בראשותו של סוקולוב עסקה בהכנות להצעת ההצהרה ובניסוח התביעות.

ב־18 ביולי 1917 מסר לורד לייאונל רוטשילד בשם ההסתדרות הציונית לממשלת אנגליה את הנוסחה הסופית של ההצהרה שאושרה ע“י סיר מארק סייקס, הברון אדמונד רוטשילד והנשיא וילסון. בנוסח זה הובע “העקרון להכיר שארץ־ישראל תקום בתור הבית הלאומי של העם היהודי” ותבעה “כהכרחי להגשמת העקרון הזה מתן אוטונומיה פנימית לאומה היהודית בארץ־ישראל, חופש העליה והקמת חברת התיישבות יהודית לאומית לשם החייאת הארץ ופיתוחה הכלכלי”. כמה מפרנסי העדה האנטי ציוניים ניצלו את מעמדם החברתי בכדי להשפיע השפעה שלילית על הקבינט הבריטי, אשר לא התעלם מהשקפתם כאשר דן בנוסחה הציונית. הממשלה הבריטית שינתה את הנוסח, שלחה אותו גם לציונים וגם למתנגדיהם ובקשה הבעת־דעת בכתב. וייצמן וסוקולוב קיבלו את הנוסח החדש, בו נאמר “הקמת בית לאומי בארץ־ישראל”, אם כי העדיפו כמובן “את הקמתה של ארץ־ישראל בתור בית לאומי”, נוסחה שהתיישבה יותר עם תקוותיו של עם ישראל זה אלפיים שנה. הרב הראשי ליהודי אנגליה ד”ר י. ה. הרץ (1872–1946) ונשיאוֹ החדש של ועד הקהילות הסכימו עקרונית לדעות הציונים, אבל מנהיגי האנטי־ציונים התנגדו אף לנוסחה חדשה זו וביחוד למילה “לאומי”. הקבינט תיקן, איפוא, את הנוסח מחדש. הסכמתה הסופית של הממשלה הבריטית התעכבה גם מפני התנגדותו של חברה אדוין מונטגיו, מזכיר המדינה לעניני הודו, שהיה עצמו יהודי מתבולל והגיש בסוף אוגוסט תזכיר לממשלה, בו התקיף חריפות את ההצהרה. לשם זירוז פרסום ההצהרה השפיע השופט העליון לואיס ברנדייס וסטיפן ווייז (1874–1949) על נשיא ארה"ב לפנות לממשלת בריטניה וּוילסון הודיע ב־16 לאוקטובר טלגרפית ללונדון את הסכמתו להצהרה פרו־ציונית. יום לפני הפרסום נאלץ סיר מארק סייקס להביא את פיקו מצירות צרפת בלונדון בכדי להפיג את חששות הקבינט לאי הסכמת צרפת, וכך יכול בלפור לשלוח לבסוף ביום 2.11.1917 את ההצהרה בתור מכתב ערוך ללורד רוטשילד:

“ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל ובמיטב כוחותיה תתאמץ להקל השגת המטרה הזאת. אך בתנאי ברור ומפורש, שלא ייעשה שום דבר העלול להזיק לזכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי יהודיות אשר בארץ־ישראל או לזכויותיהם ולעמדתם המדינית של היהודים באיזו ארץ אחרת”.


נימוקי בריטניה להצהרתה    🔗

נימוקים אידיאליים ומעשיים כאחד הניעו את ממשלת בריטניה למתן הצהרה היסטורית זו שנקראה להלן “הצהרת בלפור”. מצד אחד רצתה לעזור לעם ישראל בהגשמת שאיפותיו הלאומיות, מצד שני בודאי ובודאי הביאה בחשבון את הרושם שהצהרה מעין זו תעשה על יהודי שאר הארצות וביחוד על יהודי ארה“ב, שאהדתם לבנות הברית היתה מועילה מאד בשלב מכריע זה של מלחמת העולם הראשונה. ואמנם העיד ללויד ג’ורג' בפני ועדת החקירה המלכותית לארץ־ישראל משנת 1937: “הצהרת בלפור ניתנה מתוך נימוקי תעמולה. זאת ועוד: האמנו אז שאהדת היהודים או חוסר אהדתם יהוו הבדל רב לענינם של בנות הברית. ביחוד סברנו שאהדת היהודים תאשר את תמיכת יהדות ארה”ב”. בעדותו ציין גם: “מנהיגי הציונים נתנו לנו הבטחה ברורה שאם בנות הברית יתחייבו לאפשר הקמת בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל, יעשו הם כמיטב יכלתם להשפיע על הרגשות היהודים ותמיכתם בבנות הברית בעולם כולו. הם קיימו את הבטחותיהם”.


פירושי ההצהרה    🔗

בכל העולם כולו צהלו היהודים בהתלהבות כמעט מטורפת, כאילו הגיע הקץ לגלות הארוכה וחזון הנביאים עומד להתגשם. הושמעו דעות שונות לגבי נוסח ההצהרה, אבל הכל היו בדעה אחת, שהנה חל מפנה מכריע בגורלו של עם ישראל. הביטוי “בית לאומי” לא היה מקובל בתור מונח פוליטי, אבל היות ונלקח מתוך נוסח תכנית באזל, לא ראו היהודים צורך להגדירו. מה שנוגע לשני הסייגים הרי מטרתם היתה ברורה: להשתיק התנגדותם של שני חוגים: א) בין ערביי ארץ־ישראל, לבל יפחדו מהגבלת זכויותיהם וב) בין יהודי הגולה, לבל יחששו למעמדם החוקי בעתיד. התנאי לגבי יהודי הגולה גלם בתוכו בבירור שהבית הלאומי יזכה למעמד חוקי משלו, כי אם הכוונה היתה שמעמד היהודים אחר עלייתם ארצה לא יהיה עדיף ממצב של אמיגרנטים בני שאר האומות, לא היה כל צורך בתנאי מעין זה. ממשלת בריטניה הפיקה תועלת רבה מאד מן ההצהרה. הוקמה מחלקה יהודית במיניסטריון הבריטי לאינפורמציה אשר שידרה מברקיה למרכזי בנות הברית ולאומות הנייטרליות, ומשם הועברו לבירותיהן של מעצמת המרכז. לפי הדו"ח של הועדה המלכותית “הוצנחו ממטוסים של אוכלוסיה יהודית צפופה בין פולניה לבין הים השחור”.


פעולה נגדית של מעצמות המרכז    🔗

לפני מתן הצהרת בלפור נתנו ממשלות צרפת ואיטליה ושאר בנות הברית את הסכמתן. גם הנשיא ווילסון נתן את הסכמתו ובשנת 1922 קיבלו שני בתי הקונגרס של ארה"ב החלטה למען הקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל.

הגם שמעצמות אירופה המרכזית והעתונות ניסו להוכיח שהצהרת בלפור אינה אלא “בלוף”, עשתה זו רושם עצום על יהודי השטחים האלה ומעצמות המרכז ראו צורך לאחוז בפעולה נגדית ולהבטיח הבטחות לציונות מצידן הן.

אחרי שנתפרסמה הצהרת בלפור התחילה בחוגי הציונים באירופה המרכזית ובישוב הארצישראלי רווחת הדעה שהפעולה המדינית של הועד הפועל המצומצם עד הנה עבר זמנה, ביחוד כאשר גילתה גרמניה מעת שנכנסה אמריקה למלחמה, נטיה מועטה, וענין מעט בציונות ולא תמכה בה בפני תורכיה.

העתונים הציוניים פרסמו את הנוסח המלא והביעו את דעתם החיובית בדרך כבוד ובלי מורא וקבעו בפירוש שהצהרת בלפור נתקבלה ברצון רב ע"י הציונים של כל הארצות.

עמדה זו עוררה את הציר התורכי בברלין לקבל את ד"ר יעקבסון וליכטהיים, שהסבירו לו כי הציונים חייבים להכיר בהצהרה האנגלית, והצביעו על האפשרות להעלות את שאלת ארץ־ישראל בפני ועידת השלום ואין לעכב את הויכוח הבין־לאומי על השאלה הזו.

אמנם, העתונות היהודית הלא־ציונית בגרמניה ראתה בהבטחות של בלפור רק אשליה.

ההסתדרות הציונית בגרמניה מצאה שעת כושר להביע את אמונתה בהצהרה. במושב המלא של הועד המרכזי של ציוני גרמניה, שנתכנס ב־23–24 בדצמבר 1917, בו הצהיר ד"ר הנטקה שהציונים הגרמנים מקדמים בברכה ובשביעת רצון את ההצהרה האנגלית. כי זו הפעם הראשונה שמעצמה גדולה מודה באופן רשמי בזכותם של היהודים להתפתחות לאומית בארץ־ישראל. הועד הפועל המצומצם סבור היה שהצהרת בלפור צריכה לשמש הזדמנות למעצמות אירופה המרכזית לחזור בהן מיחסן לציונות עד כאן ולאלץ את המעצמות לנקוט עמדה חיובית.

בהתאם לכך ביקר ד"ר הנטקה את שר החוץ של אוסטריה־הונגריה הרוזן צ’רנין בוינה ב־21 בנובמבר 1917. בראיונו הממושך הסביר לו בפרטות את שאיפות הציונות. צ’רנין הצהיר, שהממשלה האוסטרית־הונגרית תמליץ בפני תורכיה על השאיפות הציוניות. על ידי ההצהרה הזאת סלל הועד הפועל המצומצם את הדרך המדינית, שבה יכולה היתה הממשלה הגרמנית לתווך בין הציונים ובין תורכיה.

ב־12 לדצמבר 1917 הודיעו פרופ. ד“ר וארבורג וד”ר יעקבסון רשמית בשם הועד הפועל המצומצם למשרד החוץ בברלין את דבר ההצהרה של הממשלה האנגלית ומסרו לו את הנוסח המלא של הצהרת בלפור. לרגל מאורע זה הצביעו על הצורך הדחוף לברר במשרד החוץ את מצב הדברים.

גראף ברנסטורף, שגריר גרמניה בקושטא, נשא ונתן עם טלעת פחה, הווזיר הגדול של תורכיה, על הקמת בית לאומי יהודי בארץ־ישראל.

בשיחה מיוחדת שנתפרסמה ב“פוסישה צייטונג” ב־31 בדצמבר 1917 הצהיר טלעת פחה, שתורכיה מוכנה למלא את המשאלות המוצדקות של היהודים בתוך המסגרת של זכויות השלטון העצמי, הניתנות לקהילות ולמחוזות, ובדבר העליה הצהיר שאינה אפשרית אלא בגבול כוח הקליטה של הארץ. אולם המתיישבים יהיו חייבים לקבל את האזרחות התורכית עם כל החובות התלויות בה.

למעשה לא היתה בהצהרתו אף מלה אחת שיש בה משום הכרה בזכויות היהודים לארץ־ישראל.

ב־5 ביאנואר 1918 נתנה הממשלה הגרמנית את הסכמתה להצהרתו של טלעת פחה “לסייע בדרך של עמדתה הידידותית כלפי היהודים מאז ומעולם, לישוב הפורח של היהודים בארץ־ישראל ע”י נתינת רשות לעלייה חפשית ולהתיישבות בגבולות כוח הקליטה של הארץ, להנהלה עצמית מקומית לפי חוקי הארץ ולפיתוח חפשי של עצמיותם התרבותית המיוחדת.

ב־14 ביולי 1918 נתקבלה ע“י הווזיר הגדול משלחת יהודית, מורכבת מד”ר יעקבסון, ד“ר רופין מטעם ההסתדרות הציונית, ד”ר ברנרד כהן מטעם ארגונים יהודיים בגרמניה, ד“ר מאקס גרינוואלד מטעם הסתדרויות אוסטריות, רוזנהיים, ד”ר אוארבאך, ד“ר ברויאר, הרב הורוויץ ופרלמוטר מטעם ארגוני החרדים, לשם בירור השאלה של יצירת מרכז יהודי בארץ־ישראל ע”י עלייה מאורגנת והתישבות.

נקבעה ועדה שהיתה צריכה לעבד את התכניות. אולם לא היה סיפק בידי הועדה לפתוח בדיוניה. ב־20 לספטמבר 1918 נכבשה חיפה ע"י האנגלים וב־23 בו טבריה וזמן קצר אחרי זה גם שאר חלקי ארץ־ישראל והיא חדלה להיות חבל תורכי וגורלה שוב לא היה ניתן להכרעה בידי השליטים שבקושטא.


האם המטרה הסופית היתה מדינה יהודית?    🔗

מה היתה משמעותה של הצהרת בלפור. לפי חקירת הועדה המלכותית לארץ־ישראל שבדקה את כל המיסמכים, נקבע הנוסח “הקמת בית לאומי בארץ־ישראל” כתוצאה מפשרה בין אותם חברי הממשלה שרצו שהישוב העברי יגיע ברבות הימים להקמת מדינה יהודית לבין מתנגדיה. ללויד ג’ורג' אמר בעדותו “שהתכוונו לכך שארץ־ישראל תיהפך לקהיליה יהודית כאשר יגיע הזמן לתת לארץ־ישראל מוסדות מבצעים המייצגים את אוכלוסיתה, בתנאי שהיהודים ינצלו את ההזדמנות שניתנה להם ע”י הרעיון של בית לאומי וייהפכו לרוב תושביה“8. הצהרות דומות הוצהרו בשנתיים הראשונות שלאחר מכן ע”י לורד ססיל, חבר הקבינט, גנרל סמאטס מדרום אפריקה, שהיה חבר מועצת המלחמה של הקיסרות הבריטית, וע"י הנשיא וילסון. וינסטון צ’רצ’יל חזה “מדינה יהודית ליד גדות הירדן בחסות בריטית, שאוכלוסיתה תוכל להגיע בימי חיינו לשלשה עד ארבעה מליון יהודים”9. הרברט סמואל דיבר על “עידוד העליה היהודית וההתיישבות והמידה הרבה ביותר של אוטונומיה, בכדי שהארץ תוכל להגיע למעמד של קומונוילת ריבוני מהר ככל האפשר בהנהגה (auspices) של רוב יהודי”10. החשובים מבין עתוני בריטניה נכנסו לא פחות לפרטים ולפירושים ביחס להצהרת בלפור.


המשלחת הציונית (ועד הצירים)    🔗

הצעד הראשון לקראת הגשמת הצהרת בלפור היה שיגור משלחת ציונית לארץ־ישראל מציוני בריטניה, שחבריה היו יוסף קובן, ליאון סיימון, ד“ר מ. ד. אידר (נציג איט"א) וי. מ. זיף. נציגם של ציוני צרפת היה פרופ. סילוויין־לוי ונציגיהם של ציוני איטליה היו סרן ארטום ומפקד לוי־ביאנקיני. ד”ר חיים וייצמן עמד בראש משלחת זו. ציונים מארה"ב ומרוסיה הצטרפו למשלחת בשלב מאוחר יותר.

כנציג הממשלה האנגלית ליוה את ועד הצירים הנספח הפוליטי רב־סרן אורמסבי־גור ושלישו אדווין סמואל (בנו של הרברט סמואל).

ביוני 1919 אורגן ועד הצירים מחדש. ליושב ראש נתמנה מ. אוסישקין שהגיע בספטמבר 1919 לארץ־ישראל. מלבדו עוד ד“ר רופין, ד”ר אידן, ד"ר פרידנואלד ורוברט סאלד.

ההכנות החלו עם שיחרור החלק הדרומי של הארץ בידי צבאות הגנרל אלנבי. מטרותיה העקריות של המשלחת היו לייצג את ההסתדרות הציונית ולשמש לשלטונות כגוף מייעץ, לתווך בין השלטונות הבריטיים לבין הישוב, לארגן ולנהל חלוקת מזון, ציוד ועבודת שיקום, להקים מחדש את המושבות והנקודות החקלאיות, לעזור לארגוני הישוב ומוסדותיו במאמציהם לחדש את פעולותיהם הקודמות, ליצור יחסי ידידות עם הערבים ולא־יהודים אחרים ולאסוף חומר על אפשרויות פיתוח הישוב היהודי. המשלחת שהגיעה לארץ־ישראל באפריל 1918, מצאה מצב קשה מאד: היהודים היו במצב בריאות וכלכלה ירוד מאד, כי סבל רב עבר עליהם מפני הרעב, המגפות והחרמות היבול והבהמות בידי התורכים. אחר שיחרור הארץ נתברר שמן האוכלוסיה היהודית לא שרדו יותר מאשר 55.000 נפש.

תחילה נאלצה המשלחת להסתפק בחלוקת עזרה לישוב ולעזור בגיוס מתנדבים לגדוד השלישי. השלטון הצבאי, שקרא לעצמו “שלטון בארצות הכיבוש” (Occupied Enemy Territory Administration) ושלא הכיר במתן הצהרת בלפור, הצר את צעדי המשלחת והתנגד להנחת אבן הפינה לאוניברסיטה עברית בירושלים. משרד החוץ הבריטי נאלץ לשלוח הוראה מפורשת, ורק אז יכול היה הטכס להתקיים. החגיגה נערכה בקיץ 1918 על הר הצופים בנוכחות הגנרל אלנבי, נציגי יחידות הצבא הצרפתי והאיטלקי, שהשתתפו בצבא השיחרור, וראשי דת שונים. טכס סמלי זה הלהיב את דמיונם של הנוכחים, שנתרשמו עמוקות מן המעמד ההיסטורי, אולם שבע שנים עברו עד אשר חגגה האוניברסיטה העברית את פתיחת שעריה.


טענות הערבים בפני ועידת השלום    🔗

היות ואחת ממטרותיה של המשלחת הציונית לארץ־ישראל היתה עזרה לקשירת קשרי ידידות עם הערבים, נסע ד“ר וייצמן עם אורמסבי־גור (לורד הרליץ'), ששימש נספח פוליטי למשלחת מטעם ממשלת בריטניה, ביוני 1918 לעקבה לשם פגישה עם האמיר פייצל, בנו של חוסיין, השריף של מכה. מטעם ממשלת בריטניה הבטיח הנציב העליון הבריטי במצרים לחוסיין בשנת 1915 ריבונות מלאה של הערבים באותם מחבליהם אשר בהם יתנו עזרה לבנות הברית. בהתאם להבטחה זו התקומם חוסיין נגד התורכים. השטח בו תינתן לערבים ריבונות הוגדר. הוא לא כלל את ארץ־ישראל. יתר־על־כן לא התקוממו ערביי ארץ־ישראל ולא נתנו לבנות הברית כל עזרה אחרת. אותו נציב סיר הנרי מק־מהון, אישר במכתבו ל”טיימס" מיום 23.1.1937 כי ארץ־ישראל לא נכללה בשטחים, שבהם הובטחה לערבים ריבונות אחר המלחמה. גם דברי לורנס בספרו “שבעה עמודי החכמה” הוכיחו עובדה זו בעליל.

פייצל עצמו הבין היטב שארץ־ישראל הוצאה מכלל ההבטחה, כי בבואו ללונדון בחורף הבא, חתם ביום 3.1.1919 על הסכם בתור נציגה של “המדינה הערבית” (בה"א הידיעה), שעה שוייצמן חתם בתור נציגה של ארץ־ישראל ונוסח הסכם זה הראה בבירור שהוא הבין שארץ־ישראל נועדה להתיישבות יהודית. יתר־על־כן, פייצל ביקש את עזרת ההסתדרות הציונית לשם פיתוחה הכלכלי של “המדינה הערבית”. ביום 6.2.1919, אחר חמשה שבועות בערך, הופיע פייצל בפני ועידת השלום בראש משלחת מחיג’אז, ביקש ריבונותן של ארצות־ערב ונוציא במפורש את ארץ־ישראל מן הכלל. שבוע לאחר מכן שמעה הועידה משלחת סורית בראשותו של שוקרי גנם, שהזכיר את תביעת הציונים במלים אלו: “…מצידנו שיתיישבו בארץ־ישראל אולם בארץ־ישראל אוטונומית שרק קשרי פדרציה יקשרוה עם סוריה… אם יגיעו לרוב שמה – יחזיקו בשלטון; אם יישארו במיעוט, ייצגו בממשלה ביחס למספרם”11.


הצעות הציונים לועידת השלום    🔗

פרופ. וייצמן מסר עוד בראיונו עם בלפור ב־4 בדצמבר 1918 את הצעות ההסתדרות הציונית לועידת השלום, בהן הודגשה במיוחד המשאלה שאנגליה תקבל עליה את המנדט על ארץ־ישראל.

מנהיגי הציונים הגישו את תעצומותיהם לועידת השלום בוֶרְסאיל בפנייה מפורטת ביום 3.2.1919. עיקר הצעותיהם היה, שיכירו “בזכות ההיסטורית של עם ישראל על ארץ־ישראל ובזכות היהודים להקים את ביתם הלאומי בארץ־ישראל”. כמו־כן הציעו “שריבונותה של הארץ תהא בידי חבר הלאומים ושהשלטון ימסר בידי בריטניה הגדולה בצורת מנדט מטעם החבר ושבארץ־ישראל יושלטו תנאים מדיניים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים שיבטיחו הקמת בית לאומי יהודי בה ויאפשרו בסופו־של־דבר יצירת קומונוילת אוטונומי”.

בהצעות אלה סומנו גם גבולות ארץ־ישראל: בצפון עד קרוב לצידון עם הכללת נהר ליטאני ומעינות החרמון, במזרח מן החורן והגולן לאורך קו מסילת הברזל לחיג’אז עד מפרץ אילת, ובדרום – הגבול שייקבע בהסכם עם ממשלת מצרים, במערב – הים התיכון.

מבחינה מינהלית הוצע שלמועצה יהודית תמסרנה סמכויות מרחיקות לכת בעניני האדמיניסטרציה.

על פניה זו חתמו לא רק וייצמן וסוקולוב בתור ראשי ההסתדרות הציונית, אלא גם נציגי הציונים של ארה“ב ורוסיה וגם של הישוב בארץ. שלשה שבועות אחרי־כן, ב־27 בפברואר נתקבלה משלחת ציונית ע”י מועצת העשרה של ועידת השלום בה נוכחו כנציגי בריטניה לורד בלפור ולורד מילנר. המשלחת הציונית היתה מורכבת מפרופ. וייצמן, נחום סוקולוב כנציגי ההסתדרות הציונית, מ. אוסישקין כנציג יהודי רוסיה והסופר הידוע אנדרה ספיר (Spire) כנציגי ציוני צרפת. בישיבה זו נשא דברו גם פרופ. סילון לוי כנציג הלא־ציונים בצרפת. אחרי נאומיהם של וייצמן, סוקולוב ואוסישקין, שדיבר עברית, בהם נימקו את התביעות הציוניות ופרופ. וייצמן הצהיר, שארץ־ישראל תהיה יהודית כמו אנגליה אנגלית, הביעו נציגי המעצמות הגדולות את הסכמתם לתביעות הציוניות.

באותה עונה נמשך המו"מ עם פייצל. ב־1 במרס כתב פייצל לפרופסור פליקס פרנקפורטר (נתמנה אח“כ לשופט ביה”ד העליון של ארה"ב, ושהיה אותה שעה חבר המשלחת הציונית מאמריקה) ובמכתב נאמר בין השאר: “משלחתנו כאן בפאריס יודעת היטב את תוכן הצעותיה של ההסתדרות הציונית לועידת השלום שהוצעו אתמול ומצאנו אותן צנועות ומתאימות. אנו מצידנו נעשה כמיטב יכלתנו לעזור לאישורן. נאחל ליהודים “ברוכים הבאים” במולדתם”. היות וארץ־ישראל היתה רק בעיה אחת מני רבות שבאו לפני המנצחים, עבר למעלה משנה עד שהחליטו על עתידה.


התפרצויות של איבה ערבית    🔗

איחור זה לא היה לטובת הבית הלאומי. המשטר הצבאי המשיך להתעלם מקיום הצהרת בלפור ולרחוש איבה לשאיפות הציונים. השפעת שלטון הכיבוש הבריטי היתה כה מזיקה, שבלפור ראה צורך לשלוח לירושלים ביום 4.8.1919 הוראות מפורטות בהן הזכיר לגנרל אלנבי מהי מדיניות הממשלה ומה חובתו בנידון זה. במכתב נאמר שגם ממשלות ארה“ב וצרפת התחייבו לתמוך בהקמת בית לאומי יהודי ושיש להדגיש זאת בכל הזדמנות באזניהם של מנהיגי הערבים. אולם תוצאות פנייתו של מר בלפור היו בנות חלוף, מפני שהרעל כבר הספיק לפעול את פעולתו השלילית. כבר הוקמה ועדה לאומית ערבית בדמשק שהתנגדה גם למנדט צרפתי על סוריה וגם למנדט בריטי על ארץ־ישראל. ועדה זו היתה הכוח המניע מאחורי התקפת בדואים מזויינת ב־1.3.1920 על מתולה ועל תל־חי, שהיו אז ישובים מבודדים בגליל העליון. טרומפלדור נלחם בגבורה בראש קבוצה קטנה של חברים, אולם לאחר שהוא וששה מחבריו נפלו פונו שתי הנקודות זמנית. אז הכריזה הועדה הדמשקאית את פייצל ששהה בעיר למלך על סוריה וארץ־ישראל, ואחרי־כן הפגינו ערביי ירושלים ויפו נגד היהודים. מעשי האיבה הלכו וגברו. בשבוע לפני חג הפסח התקיפו הערבים בירושלים במשך שלשה ימים רצופים (4–6 באפריל) וששה יהודים נהרגו. שלטונות הצבא הוזהרו קודם לכן שיש לחשוש למאורעות מעין אלה, אולם לא נקטו באמצעי זהירות. אדרבא: הם אסרו את חברי ההגנה ומארגניה ובתוכם את ז’בוטינסקי (כעונש על הריגת ששה ערבים). הללו נידונו לתקופות מאסר ארוכות. המועצה הצבאית ביטלה אח”כ את פסקי־הדין.


חבר הלאומים מוסר לבריטניה את המנדט על ארץ־ישראל    🔗

מאורעות אלה קדמו להחלטת ועידת השלום שהיהודים ציפו לה בקוצר רוח. נציגי בריטניה במועצה העליונה של ועידת השלום היו ללויד ג’ורג‘, בלפור ולורד קורזון וגוף זה החליט ביום 24.4.1920, בישיבתו בריווירה האיטלקית ליד גבול צרפת בסאן רימו, להכניס את הצהרת בלפור לתוך חוזי השלום של בנות־הברית עם תורכיה ולמסור את המנדט על ארץ־ישראל לבריטניה. עתה נפתחה הדרך להמיר את המשטר הצבאי בשלטון אזרחי. ללויד ג’ורג’ אמר לד"ר וייצמן וסוקולוב שחיכו להחלטה: “עתה דרושים לכם בארץ־ישראל אנשים (וכוונתו היתה לפקידות הגבוהה) אשר מדיניות הבית הלאומי באמת קרובה ללבם”. גם הרברט סמואל נוכח בסאן־רימו, אליה סר בשובו מארץ־ישראל, אשר לשם קראהו גנרל אלנבי בתור יועץ לעניני כספים ואדמיניסטרציה. במהרה הוסכם בין כל הצדדים שהרברט סמואל, שהתעניין בציונות בשנים האחרונות והשתתף כפי שראינו בניסוח הצהרת בלפור, יתמנה נציב עליון ראשון לארץ־ישראל. על מינויו הודיעו כבר אחר זמן קצר וביום 1 ביולי 1920 ירד מאניית מלחמה בריטית בתור סיר הרברט סמואל ועלה על חוף יפו, ועם ישראל קווה שיחנוך לא רק תקופה חדשה אלא גם טובה יותר.


 

פרק ו: התרחבות התנועה 1915־1925    🔗

היהדות אחר מלחמת העולם הראשונה    🔗

עתה לאחר שעקבנו אחר התפתחות המאורעות הצבאיים והמדיניים שהביאו לידי הקמת משטר אזרחי בארץ־ישראל, אשר חובתו הראשונה היתה לעזור בבנין הבית הלאומי, נסקור את מצב הענינים בתוך שורות התנועה הציונית. דא עקא, אותה מלחמה שהביאה לידי ההכרה הכללית בזכותו של עם ישראל לשוב לארצו שללה משבטיו החזקים את האפשרות להשתמש בזכות זו, אם מפני שינויים פוליטיים או מפני חומרת המצב הכלכלי. יהדות רוסיה, עמוד התווך של התנועה הציונית, בותרה עתה לשני מחנות. אלה שלושת המליונים שחיו בתחום ברית המועצות לא יכלו להתאגד לאגודה אחת עם יהודי שאר הארצות; הציונות נחשבה לתנועה קונטר־רבולוציונרית, המגבירה את השפעת האימפריאליזם האנגלי וחבריה היו צפויים לענשי מאסר וגלות. מאידך גיסא, אלה שמצאו עצמם בגבולות הרפובליקה הפולנית, וכן אלה בשאר הארצות ששוחררו מעול הצאריזם כלומר ליטא, לטביה, אסטוניה, פינלנד ובסרביה (כי זו סופחה לרומניה) יכלו אמנם לפעול כרצונם; אולם מצבם החמרי לא הרשה להם במשך שנים אחדות לתרום תרומה של ממש למטרות הציונות – אלא בכוח־אדם בלבד. היהודים בגרמניה ובחלקים אחרים של אירופה המרכזית, מצבם לא היה שונה בהרבה. ליהודי המערב לא נותרה איפוא ברירה, אלא לשאת בעול לבדם, ביחוד יהודי הארצות הדוברות אנגלית.

הצהרת בלפור עודדה מאד את התפתחותן של אגודות ציוניות מקומיות והקמת הסתדרויות ארציות חדשות בכל תפוצות הגולה בכל אותם המקומות בהם הותר ליהודים להשתייך באופן גלוי לציונות. באנגליה ובקיסרות הבריטית התרחבה התנועה מאד, וכן גם בארה"ב ובשאר ארצות של צפון אמריקה ודרומה ובארצות המזרח הקרוב וצפון אפריקה. בחלקי תבל מרוחקים כאלה החלו יהודים להאמין שאפשר להגשים את הרעיון הציוני במידה מסויימת, אם כי רבים עמדו מן הצד או אף מנגד. מלבד ברוסיה הסוביטית נאסרה הציונות רק בתורכיה, כיון שארץ־ישראל השתייכה לפנים לקיסרות העותומנית, ועירק – מפני אהדת תושביה לערביי ארץ־ישראל.


הקמת מרכז התנועה בלונדון    🔗

ביולי 1917 נפתחה בלונדון לשכה ציונית, כדי ליצור את המנגנון לעבודה הפוליטית שהיתה דרושה למען השגת הצהרת בלפור. לשכה זו ניהלו וייצמן וסוקולוב. מיד אחר סיום המלחמה כינסו השנים בלונדון צירים מכל ארצות בנות־הברית והארצות הנייטראליות לועידה ציונית שהתקיימה למן 24 בפברואר עד 12 במארס 1919. היא בחרה בוייצמן לחבר ההנהלה הציונית, במקום ד“ר צ’לינוב שמת לפני שנה. ויצמן וסוקולוב הודיעו לצירי הועידה על תוכן הצעותיהם לועידת השלום והועידה ייפתה את כולם להמשיך במאמציהם. בזמן הדיונים הוזמנה המשלחת הציונית להופיע לפני ועידת השלום. ומיד אחרי שובה מסר ד”ר וייצמן דו“ח מפורט על הופעתה. הועידה החליטה על הקמת משרד ציוני מרכזי בלונדון במקום המשרד הארעי ודאגו לחיזוק אפייה הרפרזנטטיבי של המשלחת הציונית בארץ־ישראל. לועד הפועל המצומצם צורפו עוד אליהו ברלין, ד”ר ברתולד פייבל (1875–1937), בוריס גולדברג (1865–1922), א. אידלסון (1865–1922), יוליוס סימון והרי סקר.


שאלת זכויות היהודים    🔗

הועידה הקדישה תשומת־לב רבה למעמדם של היהודים בארצות השונות באירופה המזרחית12 והמרכזית, כי היהודים לא רק רצו לקבל בהן מיעוט זכויות אזרח מלאות, אלא גם ניהלו מו“מ לקבלת מעמד של מיעוט לאומי. ברובן הוקמו בידי היהודים, מיד אחרי המלחמה, מועצות לאומיות במטרה להבטיח את מעמדה האזרחי של האוכלסיה היהודית. שוגרו גם משלחות לפאריס בכדי לנסח הצעות לועידת השלום. הועידה הציונית התכנסה בלונדון בפברואר 1919 שלחה מארגנים לפאריס, כדי שאלה יביאו לידי מיזוגן של כל המשלחות ממזרח אירופה וממרכזה לגוף אחד. במאבק למען זכויות מיעוטים למליוני יהודים עמלה “ועדת המשלחות היהודיות” שהורכבה מנציגי המועצות הלאומיות בגליציה המזרחית, פולין, רומניה, צ’כוסלובקיה, רוסיה, אוקראינה, סלוניקי, טרנסילבניה, בוקובינה וכן מבאי־כוח של הקונגרס היהודי בארצות הברית, קנדה, ועד הקהילות באיטליה, בני ברית, הועד היהודי האמריקאי, הועד הלאומי בארץ־ישראל ונציגי ההסתדרות הציונית העולמית. בראש ועדת המשלחות עמדה נשיאות מורכבת מהשופט יוליאן מק, לואי מארשאל, נחום סוקולוב, ישראל רוזוב, מ. אוסישקין, ד”ר ליאון רייך; למזכיר הראשי נבחר ליאו מוצקין.

אחרי דיונים ממושכים עיבדו שתי הועדות תזכיר חתום ע“י כל חברי הועדה על תביעת היהודים להבטחת זכויותיהם הפוליטיות האזרחיות והלאומיות במסגרת אוטונומיה לאומית וכן בעניני התאזרחות, חופש הדת והשימוש בשפתם בארצות אירופה המזרחית והמרכזית והבלקנים. התזכיר שהוגש לועידת השלום ב־10 במאי 1919 דרש במיוחד להכניס בחוזי השלום סעיפים מיוחדים לשם הבטחת זכויות המיעוטים. פרט לזה נוהל משא ומתן בעל פה עם נציגי המעצמות הגדולות ונציגי המדינות בהן נדרשו הזכויות למען תושביהן היהודים ויתר המיעוטים. בתזכיר שני נדרשו פיצויים בשביל היהודים שנפגעו ורכושם ניזק ע”י גל הפרעות שפרץ באירופה המזרחית במלחמת העולם ואחריה.

אחרי משא ומתן, שנוהל ברובו ע“י סוקולוב ומארשאל עם הועדה למען מדינות חדשות ע”י ועידת השלום, עם ועדת החמישה, הצליחה ועדת המשלחות להשיג הכנסת סעיפים להבטחת זכויות המיעוטים בחוזה שלום עם פולין מיום 28 ביוני 1919 (ב־12 סעיפים), שנכללו גם בחוזה שלום עם צ’כוסלובקיה, יוגוסלויה, אוסטריה, הונגריה, בולגריה, יון, תורכיה ורומניה. אח"כ נתחייבו להכניס סעיפים אלה גם ליטא, לטביה ואסטוניה.

זכויות מיעוטים כאלה קיבלו גם חטיבות לאומיות לא יהודיות שהיוו מיעוטים מבחינת הגזע, הדת והלשון, ואילו מטרת היהודים היתה ראשית הכרה בין־לאומית בזכות להשתמש בשפתם הם (יידיש!) גם בבית, גם בציבור וגם במו"מ עם הרשות; שנית להקים ולנהל מוסדות דת, חינוך, חברה וצדקה משלהם. שלישית, בערים בהן אחוז ניכר של האוכלסיה היו יהודים, שאפו לקבל תמיכה במוסדותיהם מכספי הציבור. ואכן נמסרה לחבר־הלאומים השמירה על ביצוע זכויות אלו, אולם, דא עקא, שרוב המדינות שהבטיחו בחוזה השלום לקיימן, יכלו להתעלם מהן, כי מנגנונו של החבר ומערכת בתי הדין שלו היו מסובכים מדי ולא התאימו למטרה נעלה זו. באופן כזה התאכזבו היהודים מן התקוות שתלו בחוזי־המיעוטים. ועדת המשלחות המשיכה את פעולתה גם אחרי ועידת השלום וקיימה נציגות ליד חבר הלאומים. בשנת 1932 בוטלה הועדה ופעולתה נמסרה לקונגרס היהודי.


הועידה הציונית משנת 1920    🔗

אחרי ועידת 1919 התקיים בלונדון למן ה־7 עד ל־22 ביולי 1920 כינוס בעל חשיבות רבה. באסיפה ציונית עולמית זו, הרפרזנטטיבית ביותר מאז הקונגרס משנת 1913, השתתפו 247 צירים מכל חלקי תבל ו־53 חברי הועד הפועל הגדול, ביחד 300. כאן ניתנה ההזדמנות הראשונה של החלפת דעות חפשיות ומקיפה על המצב המדיני החדש. השופט ברנדייס שהופיע בראש משלחת אמריקאית בת 29 חברים נבחר לנשיא הועידה ולורד רוטשילד לסגנו. ד"ר מאכס נורדאו נבחר לנשיא הכבוד.

ברנדייס נקט עמדה, שעם התוצאות הפוליטיות והתמנותו של הרברט סמואל ב־2 ביולי 1920 לנציב ארץ־ישראל נגמר תפקידה הפוליטי של ההסתדרות הציונית ועליה לבצע רק את בנין הארץ מבחינה מעשית־טכנית. השאלות הפוליטיות, הסדרת היחסים עם הערבים מוטלות לפי דעתו על ממשלת המנדט שתיעזר ע"י מועצה בה יהיו היהודים מיוצגים. מתוך הנחה זו, היה סבור, יש לאפשר לכל יהודי המעונין בבנין הארץ – להצטרף לתנועה הציונית שתייצג באופן כזה את הסוכנות היהודית שהיא באת־כוח היהודים לגבי המנדט וחבר הלאומים. הוא דרש שמלבד וייצמן וסוקולוב ייבחרו אל ההנהלה מומחים יהודים בעלי שם. רוב הצירים התנגדו לתפיסה זו, וכך נוצר הקרע בין קבוצת וייצמן־סוקולוב ורוב המשלחת האמריקאית, שעמד מאחורי ברנדייס.

ברנדייס נבחר לנשיא הכבוד של ההסתדרות הציונית, ד"ר וייצמן לנשיא ההסתדרות הציונית ונחום סוקולוב לנשיא ההנהלה והם קבלו את הסמכות לבחור את מנהלי המחלקות וכן נבחרו לאקזקוטיבה יוליוס סימון, נחמיה דה לימה ואוסישקין.

הועידה קבלה מספר רב של החלטות הן בשטח המדיני והן בצעדים המעשיים שמדיניות זו דורשת. הודגש רצון העם היהודי לחיות בארץ־ישראל בשלום ובידידות עם האוכלוסיה הלא־יהודית. אחרי ויכוחים חריפים בין ימין ושמאל הוכרז על העקרון היסודי של מדיניות קרקע ציונית, שכל האדמה שמיישבים עליה יהודים תהיה בבעלות האומה, ונקבע שהקרן הקיימת לישראל תהיה המוסד המבצע מדיניות־קרקע זו בעיר ובכפר.

בשאלה הבוערת של העליה החליטה הועידה להקים מיד בירושלים לשכה מרכזית לעליה וש“משרדים ארצישראליים” יפתחו בכל אותן הארצות שמהן אפשר לצפות לעלית חלוצים צעירים. בכל ארץ ינוהל המשרד הארצישראלי (Palästina Amt) בידי ועדות מקומיות, בהן ישבו נציגי המפלגות ביחס למספר חבריהן, על ועדות מקומיות אלו לדאוג שרשיונות־העליה (“הסרטיפיקטים”) יימסרו לצעירים בריאים, דוברי עברית, שקיבלו או הכשרה חקלאית או הכשרה מקצועית כבעלי־מלאכה. בועידה הוחלט גם להקים קרן מיוחדת לבנין ארץ־ישראל – קרן היסוד.


הקמת קרן היסוד    🔗

אופייה של הקרן, שצריכה היתה לממן את ההתיישבות הכבירה, הביא לידי התנגשות בין ההנהלה הציונית לבין קבוצת ציונים מארה“ב. מלבד הקק”ל שגייסה אמצעים בעיקר לרכישת קרקעות, נוסדה ביולי 1917 “קרן הכנה”, שנקראה אח“כ “קרן הגאולה”. מטרתה היתה מימון העבודה הפוליטית בלונדון ובפאריס וביחוד פעולות המשלחת הציונית בארץ־ישראל. בשלוש השנים הראשונות לקיומה נאספו למעלה מ־600.000 לי”ש. האפשרויות הגדולות של ישוב ארץ־ישראל שנפתחו עכשיו דרשו קרן הרבה יותר גדולה ומתמדת ועל התורמים לתת סכומים שמשמעותן קרבן ממשי וחלק ניכר מהכנסותיהם או אף מהונם. “קרן העליה וההתיישבות” נרשמה בשם “קרן היסוד”. הועידה שאפה להכנסה של 25 מיליון לי"ש במשך שנה אחת ודרשה שעם ישראל יקבע לעצמו מס מעשר מהונו ומהכנסתו. לפחות 20% מתקציב הקרן הוקצבו לעליה, חינוך ושירותם סוציאליים אחרים, ושני שלישים “יושקעו במוסדות לאומיים בני־קיימא או במפעלים כלכליים”.

אולם הנהלת ההסתדרות הציונית בארה“ב עמדה בהתנגדות חריפה למדיניות כלכלית כזאת, שהם קראו לה “ערבוב קרנות”. הם דרשו שכל הכנסות “קרן היסוד” תוקדשנה לשירותי ציבור ושירותים סוציאליים ושמימון מפעלים כלכליים יהא שמור אך ורק למשקיעי ההון הפרטיים, כי ציוני אמריקה חששו שמפעלים כלכליים יסבלו אם יהיו תלויים בקרנות שמקורן בכספי־צדקה. אולם הועידה הציונית מיולי 1920 החליטה בכל זאת, שיש להקים את קרן היסוד ושעל קרן זו לפעול גם בשטח השירותים הסוציאליים וגם בשדה הכלכלה. עתה סירב השופט ברנדייס ותומכיו לסייע במדיניות זו או אף להשתתף בהנה”צ. אבל בשנה הבאה בחר כינוס ציוני ארה"ב בעיר קליבלנד בהנהלה חדשה שהתחייבה לתמוך בהנהלה הציונית העולמית ובקרן היסוד.

ועידת לונדון משנת 1920 מינתה גם ועדת ריאורגניזציה בעיקר בעיקבות הביקורת של האמריקאים. מטרת ועדה זו היתה להתאים את מנגנונה בלונדון להכנסות ההסתדרות הציונית וליעל את האדמיניסטרציה של ועד הצירים. המשרד המרכזי אורגן מחדש לחמש מחלקות לפי השטחים: מדיניות, ארגון, כספים, עליה ותעמולה. שינויים נעשו גם במשרד ועד הצירים וגם בהרכבו.

בתקופה שבין ועידת לונדון והקונגרס הי"ב שהתכנס בשנת 1921 עבר על התנועה הציונית משבר קשה, מפני קשיים כספיים כתוצאה מהתנאים הכלכליים בהם נמצאה רוב היהדות לאחר מלחמת העולם הראשונה ומפני חיכוכים פנימיים עקב חילוקי דעות בעניני העבודה המעשית בארץ.

ההנהלה הציונית לא היתה גם מוכנה מבחינה טכנית לפתור את כל הבעיות שנוצרו עם התחלת בנין הארץ. חילוקי דעות פרצו בקרב הועד הפועל עקב עמדתם של החברים יוליוס סימון ודה לימה נגד התמיכה הכספית של ההתיישבות החלוצית בלי תכנית־תיכנון.

בנובמבר 1920 נסעו לארץ־ישראל סימון, דה לימה ורוברט סאלד כועדה ריאורגניזציונית לשם ביצוע שינויים ניכרים במשקה של ההסתדרות הציונית. זמן קצר לפני בואה קנה ועד הצירים בלי הסכמת הועד הפועל והנהלת הקרן הקיימת את הקרקעות בעמק יזרעאל, שהניחו למעשה את היסוד להתיישבות העמק. על קניית אדמות אלו שהיו רכושם של משפחת סורסוק חשב עוד ד"ר הרצל, אולם מכל הענין הזה לא יצא אז כלום. בשנת 1891 הצליח חנקין לקנות את כל השטח בעמק ובעמק עכו במחיר 15 פרנק לדונם, אולם לא היה ביכלתו לבצע את הקניה מחמת חוסר מתיישבים בגלל איסור העליה מטעם שלטונות תורכיה.

לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ניהל הברון אדמונד רוטשילד מו“מ עם סורסוק והעמיד סך חצי מליון פרנק לרשות איק”א לשם קניית השטח. בגלל המלחמה בוטלה הקניה. ועכשיו בשנת 1920 קנו את כל השטח של 44,000 דונם בסך 5 לירות לדונם בשיעורים מחולקים לחמש שנים. סימון ודה לימה התנגדו לקניה זו בנימוק שהמחירים יקרים יותר מדי, ושאין בכוחה של הקרן הקיימת לבצע קניה כה גדולה. לאמיתו של דבר חידשה רכישת השטח הנזכר את הפעולה ההתיישבותית של התנועה הציונית ויצרה אפשרויות גדולות להקמת רשת נקודות חקלאיות. הועדה הריאורגניזציונית עזבה ב־14 בדצמבר 1920 את הארץ ומסרה דו“ח מפורט מלא בקורת על הנהלת הענינים ע”י ועד הצירים.

אחת הסיבות שגרמו למשבר בתוך האקזקוטיבה היה צירוף ז’בוטינסקי להנהלת קרן היסוד ע“י וייצמן, בלי ידיעתם של סימון ודה לימה. בשובם מארץ־ישראל יצאו שניהם בדימוס. וייצמן הזמין כחברים בהנהלה את ז’בוטינסקי, יוסף קובן (גזבר), ריכארד ליכטהיים (“ארגון ועליה”) ובארץ־ישראל אוסישקין, ד”ר אידר וד“ר רופין. וייצמן בעצמו נסע לאמריקה לשם ארגון מגבית קרן היסוד נגד רצונם של מנהיגי ההסתדרות הציונית באמריקה – ברנדייס ומק. בקרב ההסתדרות הציונית באמריקה פרץ משבר קשה – אולם הועידה בקליבלנד ביוני 1921 הביעה אי־אמון להנהלתה, הצטרפה לעמדתו של ד”ר וייצמן והחליטה להתחיל בפעולה למען קרן היסוד. בראש הועד האמריקאי למען קרן היסוד הועמד השופט שמואל אונטרמאיר.

קבוצתו של ברנדייס לא נבחרה להנהלת ההסתדרות האמריקאית.

במצב של משבר קשה התכנס הקונגרס הי"ב.


הקונגרס הי"ב    🔗

זה היה הקונגרס הראשון מאז שנת 1913, באוירה החפשית והמתאימה של קרלסבד מ־1 עד 14 בספטמבר 1921. אף אחד מן הקונגרסים שהתכנסו עד כה, לא עלה עליו ברושם ובהתעוררות הרוח וגם במספר המשתתפים. ציריו יצגו ארצות רבות מאד, אולם רוסיה לא היתה אחת מהן וארץ־ישראל שיגרה משלחת גדולה מאשר עד כה. הציר הבריטי בפראג הופיע לישיבת הפתיחה והקריא ברכת ממשלתו, ומשחזר על דברי הצהרת בלפור הריעה כל האספה במחיאות כפים ממושכות. בשל המספר הרב של צירים מחד גיסא, והזמן המוגבל שעמד לרשות הקונגרס מאידך, הועברו כל הבעיות הטכניות וניסוח ההחלטות לועדות שונות, בהן היו כל המפלגות מיוצגות. אף־על־פי־כן נאלץ הפלינום להאריך כמה מישיבותיו כמעט עד אור הבוקר, וכך הצליח הכינוס לסיים את הדיון בתפקידיו הגדולים במשך שבועיים. מלבד הנוכחים מכוח תפקידם ישבו בו 512 צירים נבחרי ההסתדריות הציוניות הארציות שייצגו 855,590 שוקלים, כנגד 217.231 בשנת 1913. 376 מן הצירים השתייכו לציונים הכלליים, 95 למזרחי ו־41 למפלגות הסוציאליסטיות “פועלי ציון”, “אחדות העבודה”, “הפועל הצעיר” ו“דרור”. הציונים הכלליים תפסו את מרכז האולם, המזרחי ישב מול ימינו של נשיא האסיפה ונציגי מפלגות העבודה מול שמאלו.

התרחבות התנועה

על סדר זה שמרו בכל הקונגרסים הבאים, אף־על־פי שהחל משנת 1923 נוספו ל“אגפים” גם סיעות אחרות.


החלטות הקונגרס    🔗

הקונגרס החליט על תכניות מפורטות ביותר של פעולות בכל שטחי החיים החדשים של ארץ־ישראל וגם על עבודה מקבילה בגולה. הוא נתן את הסכמתו לרכישה הגדולה של קרקעות בידי הקק“ל, דהיינו 62.000 דונם בעמק יזרעאל. האדמה שנקנתה נודעה אז בשם גוש נוריס. בעת ובעונה אחת הועבר המשרד הראשי של הקרן הקיימת מהאג לירושלים. הקונגרס, שגמר אומר להגביר את כל פעולותיו בשטח החקלאות ולאחדן במחלקה אחת, העמיד בראשה חבר אחד של ההנה”צ. הקונגרס חזר ביתר פירוט על תכניות ועידת לונדון בשנה הקודמת ביחס לאירגון סדרי העליה, קיבל על עצמו לתמוך בהכשרת החלוצים ודרש שגם ההסתדרויות הארציות יתרמו את חלקם למפעל זה. הכינוס התחייב להחזיק את כל בתי הספר בארץ־ישראל שקיבלו עליהם את מרות ההסתדרות הציונית והצהיר שיש לשמור על כל מצוות הדת במוסדות הנתמכים על ידה. בשטח הכלכלה החליט הקונגרס להגדיל את הונו הנקוב של בנק אנגלו־פלשתינה לסך מליון לי"ש. החלטה אחרת תבעה מכל הסופרים, המורים והמלומדים להקדיש מאמציהם להתפתחותה של הספרות העברית והשפה העברית כלשון חיה. מאז הופיע גם “העולם”, שופרה הרשמי של התנועה, בשפה העברית לפי החלטת הקונגרס.


תקציב גדול להתפתחות רבה    🔗

לכיסוי פעולות אלו, ואחרות שלא פירטנון, קיבל הקונגרס תקציב של מליון לי“ש, ששתי חמשיות ממנו נועדו בראש וראשונה להתישבות חקלאית, עליה, חינוך ושירותים סוציאליים אחרים, בעוד שהשאר צריך היה לעמוד לרשות הקק”ל. תקציב בממדים נועזים כאלה התבסס על הערכה אופטימית מדי של הכנסות קרן היסוד, ואילו זו לא הצליחה לגייס סכומים עצומים כאלה. התנועה הציונית נאלצה לנטוש את המטרה, לאסוף 25 מליון לי“ש במשך שנה אחת; יתרה מזו: איסוף סכום כזה בחמש שנים הוכר כבלתי מעשי ולא ניתן להגשמה. קביעת סכומי התרומות על בסיס המעשר נשמרה רק כאידיאל ואילו ההערכה העצמית של רוב רובם של התורמים היתה קטנה מזה בהרבה. ההסכם בין שתי הקרנות אשר לפיו היתה צריכה הקק”ל לקבל 20% מהכנסותיה של קרן היסוד לא הוגשם ולא ניתן להגשימו כמעט מלכתחילה, מפני שהכנסות קרן היסוד לא עמדו בכל יחס להערכות המקוריות. מאידך לא נזדקקה הקק“ל להפרשות אלו מכספי קרן היסוד, כיון שהכנסותיה שלה גדלו. בשנה ומחצה הראשונות לא אספה קרן היסוד יותר מאשר —6.000.000 לי”ש, ואי אפשר היה לקיים את הקצבות הקונגרס.


חוקה ורשות מבצעת    🔗

הקונגרס דן בשלשה דברים חשובים: המצב המדיני, חוקת ההסתדרות הציונית ובחירת הנהלה חדשה. הכינוס מחה נגד התפרעות הערבים בחודש מאי 1921, הביע את רצונו האיתן לחיות בשלום עם הערבים על בסיס של רגשי כבוד הדדיים וביקש מאת ההנהלה הציונית לנהל מו“מ עמהם מבלי לסור מדברי הצהרת בלפור. התרחבותה של ההסתדרות הציונית הצריכה שינויים, כגון הגדלת מספר הבוחרים־השוקלים לציר אחד לקונגרס מ־200 ל־2500 קולות והגדלת המספר המינימלי של חברים הדרוש להקמת מפלגה ציונית מ־3000 ל־20,000. הקונגרס הסתיים בבחירת הנהלה בת י”ג חברים ובראשה ד"ר חיים וייצמן כנשיא ההסתדרות וסוקולוב כראש ההנהלה. זה היה שלטון של קואליציה, אשר כל המפלגות היו מיוצגות בה. ששה מחברי ההנהלה ירשו את מקומו של ועד הצירים בארץ־ישראל, התיישבו בירושלים וניהלו את הענינים בארץ־ישראל.


הלשכות הציוניות והעתונות    🔗

לרשות ההסתדרות הציונית עמדו עתה כל הארגונים, המוסדות והלשכות הדרושים לתקופה חדשה זו של פעילות מסועפת. ללשכה המרכזית בלונדון נועדו שני תפקידים ראשיים: א) לעמוד על המשמר ביחס להתפתחויות מדיניות ע"י מגע מתמיד עם משרד המושבות של ממשלת בריטניה וב) לפקח על פעילותיו של ההסתדרויות הארציות בכל הארצות. הלשכה בלונדון קיימה גם קשר מתמיד עם הלשכה בירושלים לשם החלפת ידיעות ותיאום פעולות.

נפתחה לשכה פוליטית מטעם ההנה"צ בג’נבה לשם שמירה על האינטרסים הציוניים וייצוג בפני ועדת ארצות המנדט בחבר הלאומים, אשר בפניה היתה ממשלת בריטניה אחראית בתור בעלת המנדט על ארץ־ישראל.

בטאונה הרשמי של ההסתדרות הציונית בשפה האנגלית החל מיולי 1919 היה השבועון The Zionist Bulletin שהפסיק את הופעתו בסוף 1920. החל מספטמבר 1924 הוציאה ההנה“צ את The New Judea. בטאונה העברי של ההנה”צ “העולם”, שיצא לאור בראשונה בקלן בשנת 1907, חידש הופעתו בלונדון ב־1919. נוסף לשני הבטאונים הרשמיים הללו הופיעו בין שתי מלחמות העולם לפחות מאה עתונים ציוניים ופרו־ציוניים בחלקי תבל שונים מניו־יורק לקהיר, מבואנוס איירס לבומביי, קליש, ורשה, לבוב, קראקא, וילנה, קובנה, וינה, בוקרשט, סופיה, זגרב, בלגראד, בודפשט, פאריס, יוהניסבורג.


פדרציות ומפלגות    🔗

להסתדרות הציונית נשתייכו עתה כמה אלפי ארגונים בעולם כולו, שנתקיימו בצורת פדרציות בארצות בעלות אוכלוסיה יהודית צפופה, או יחידות פעילות מבודדות במקומות נדחים מבחינה יהודית, כגון שאנגהאי או הלסינגפורס. החלפת דו“חות, מכתבים ומברקים גדלה והולכת בשפות שונות חיברה נקודות ציוניות אלו עם שני המרכזים בלונדון ובירושלים. חברי ההנהלה נסעו בעצמם או שלחו שליחים לכל תפוצות הגולה, כדי לבשר את דבר בנין ארץ־ישראל לכל העם ולאפשר לו להשתתף בבנין הארץ ע”י איסוף תרומות.

שינויי ערכין ביחס להיקף הפעולה בארץ־ישראל חלו לא רק בתנועה הציונית בכללה או בין שורות הציונים הכלליים אלא גם בשאר המפלגות. עד שנת 1914 היו קיימות שתי מפלגות סוציאליסטיות ראשיות בארץ־ישראל, “פועלי־ציון” ו“הפועל הצעיר”. אולם במזרח אירופה קמה מפלגה סוציאליסטית שלישית, “צעירי ציון”, שרכשה את חבריה מתוך חוגי המעמד הבינוני במספר יותר גדול מאשר בין המוני הפרוליטריאט. דוקא תנועה זו דרשה ביתר שאת את הגשמת החלוציות על ידי הכשרה עצמית לעבודה בארץ־ישראל כפועלים חקלאיים.

“הפועל הצעיר” והאגף הימני של “צעירי ציון” בראשותו של מייסדם ישראל מרמינסקי התאחדו בועידתם המשותפת, שהתכנסה בפראג במארס 1920, למפלגה אחת בשם “איחוד הפועל הצעיר – צעירי ציון”.

בשנת 1919 התפלגו “פועלי ציון”. האגף הימני נשאר בהסתדרות הציונית והאגף השמאלי, בראשותי של זרובבל, שהתקרב בהשקפותיו לקומוניזם, עזב את ההסתדרות הציונית וחזר אליה כעבור עשרים שנה. בגליציה נוסדה התנועה הסוציאליסטית של “השומר הצעיר” על יסודות החלוציות. אחרי מלחמת העולם הראשונה התפשטה תנועה זו בכל פולין. בועידתם בדאנציג, באוגוסט 1924, נוסדה ההסתדרות העולמית של “השומר הצעיר”, שהקים בינתיים ארגונים משלו בשמונה ארצות. בתהליכי התפתחותו נטה “השומר הצעיר” יותר ויותר למארכסיזם מאשר “פועלי ציון” והטיף לארץ־ישראל כמדינה דו־לאומית.


הסתדרויות הנשים הציוניות    🔗

בתוך תנועה דמוקרטית נותנת הציונות זכויות שוות לנשים והן יכולות להבחר לכל התפקידים. בכל זאת הוקמה ב־1920 הסתדרות בינלאומית של נשים ציוניות Women’s International Zionist Organization (W.I.Z.O) וראשי התיבות של שמו האנגלי של ארגון זה נתקבלו במבטאו הבלתי־אנגלי “ויצ”ו" בארץ־ישראל וברוב הארצות כשמה של הסתדרות זו. ההסתדרות ויצ“ו ייחדה לעצמה תפקידים אלה: הנהלת מרכזי “טיפת־חלב”, כלומר טיפול והדרכה לאמהות צעירות, ניהול “משקי־פועלות” להכשרה חקלאית לנערות ובתי־ספר ללימוד הנהלת משק־בית יעיל. אף־על־פי שהסתדרות הנשים ויצ”ו הנהו ארגון עצמאי ובלתי תלוי בהנה“צ משתלבת עבודתו באופן מועיל ביותר בשירות הציבורי בארץ. בפרוץ מלחמת העולם השניה היו לויצ”ו סניפים ב־44 ארצות ומספר חברותיה מנה למעלה מ־80.000, ובסוף שנת 1955 הגיע מספר חברותיה ל־220.000, שהשתייכו לסניפים ב־55 ארצות.

בארה"ב פועלת הסתדרות הנשים “הדסה”, שהיא מסונפת להסתדרות הציונית העולמית ומספר חברותיה הגיע בסוף שנת 1955 ל־300.000.


תנועות הנוער    🔗

משני צידי האוקינוס האטלנטי קיימות תנועות נוער ציוניות חזקות, המקיפות דרכי מחשבה שונים. תנועת הנוער הציוני הכתה שרשים עמוקים גם בקרב הסטודנטים היהודיים, שרבות מאגודותיהם משתייכות אליה. בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה היתה הגדולה ביניהם “החלוץ”, ארגון להכשרה מקצועית ותרבותית לפני העליה שמרכזה היה בורשה. מספר חברי “החלוץ” בארצות שונות היה מאה אלף. “החלוץ” כארגון ומרבית חבריו ניספו בידי הנאצים, לאחר שהשתתפו, ככל יתר אגודות הנוער היהודיות ביבשת אירופה בהאבקות המחתרת נגד הפולשים הברבריים. מרובם נשלל רצונם העז להקדיש כוחותיהם לבנין המולדת, כי הקריבו חייהם במלחמה המרה. משא


 

פרק ז: ארץ־ישראל בשלטון המנדט 1928־1920    🔗

הנציב העליון הראשון    🔗

בחירת יהודי למלא משרת הנציב הראשון בארץ־ישראל עוררה את התקוה שאוירת האיבה, שאפפה את שלטון הצבא, תגיע לקיצה. בחירתו של הרברט סמואל גם חיזקה את האמונה שממשלת בריטניה גמרה אומר להוציא אל הפועל את הבטחתה ההיסטורית גם כלשונה וגם כרוחה. מאורעות העתיד יראו כיצד תקוה זו נתגשמה, ובאיזו מידה הוצדקה האמונה שהיהודים תלו בה. זמן קצר אחרי בואו נאם סיר הרברט באזני פקידי ממשלה ונציגי כל עדות האוכלוסיה וחוגיה על החלטת בנות הברית לנקוט בצעדים “להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל צעד אחר צעד” והבטיח שלא ייפגעו זכויותיה האזרחיות והדתיות של האוכלוסיה הכללית ושיגשוגה הכלכלי. היהודים הרגישו קורת רוח רבה לשמע הצהרה פומבית זו של הצ’ארטר הלאומי, והרגשה זו נתחזקה זמנית כשבא הנציב העליון לתפילת שבת בביה“כ ה”חורבה" בעיר העתיקה בשבת נחמו וקרא את ההפטרה המעודדת “נחמו נחמו עמי”. אולם אחר זמן לא רב נשבה אוירה מפכחת ומפוכחת יותר תחת רוח ההתלהבות הראשונה.


אפיו של השלטון האזרחי    🔗

לשם הקמת הממשל האזרחי וארגונו בחר הנציב העליון בסיר וינדהם דידס למשרת מזכיר ראשי של ממשלת ארץ־ישראל. דידס היה ידוע ביחסו החיובי לציונות, אולם הוא נשאר רק שלש שנים בארץ. דא עקא, שחלק ניכר מפקידי השלטון הצבאי המשיך לכהן גם בממשל האזרחי ורבים לא הבינו או לא אהדו אותה מדיניות שנקראו לשרתה. יש שלא הסתירו את השקפותיהם, דבר שחיזק את התנגדות הערבים למפעל הציוני. היהודים המעטים שנתמנו למשרות גבוהות, השפעתם לא היתה שקולה כנגד האנגלים העוינים, ומספרם עוד הלך ופחת במשך השנים הבאות. מלבד האדמיניסטרציה נתמנתה גם מועצה מייעצת בראשותו של הנציב. למועצה זו היו 12 חברים רשמיים ועשרה בלתי רשמיים. מבין האחרונים היו שלושה יהודים (דוד ילין, ה. מ. קאלבריסקי, י. בן צבי ואחרי התפטרותו במאי 1921 בקשר עם התנהגות השלטונות הבריטיים נתמנה אהרן אייזנברג מרחובות), ארבעה מושלמים ושלושה נוצרים. כאן ניתנה ההזדמנות להתייעצות בין פקידי ממשלת המנדט לבין נציגי שלש העדות שיכלו לבקר את התקנות שהיה בדעת הממשלה לחוקקן וגם להעלות על הפרק בעיות שרצו לדון בהן.

בשלב מוקדם של ישיבותיה של המועצה המייעצת הוחלט על שני עניני־יסוד לגבי מעמדם של היהודים בתור חטיבה לאומית. 1. כל תקנות הממשלה והודעותיה יש לפרסם לא רק באנגלית ובערבית אלא גם בעברית. בשטחים בעלי אוכלוסיה יהודית ניכרת יש להשתמש בכל שלוש השפות במשרדים המקומיים, בעיריות ובמחלקות הממשלה; בבתי הדין יכולים הצדדים לטעון בכל שלוש השפות. 2. חבריה היהודיים של המועצה התנגדו לתעתיק העברי המילולי של המלה “פלשתינה” כיון שהשם המסורתי היה “ארץ־ישראל”, אולם החברים הערביים לא רצו להסכים לשם זה כי לדעתם היתה לו משמעות פוליטית. בתור פשרה החליט הנציב העליון שיש להשתמש בתעתיק “פלשתינה” בצירוף ראשי התיבות “א”י" אחריו. מעתה ועד לפנוי הבריטים סומן שם הארץ באופן כזה על המטבעות, על הבולים ובכל מיסמך רשמי שהוציאה ממשלת המנדט.


הארגון הפנימי של הישוב היהודי    🔗

אחרי שיחרור הארץ משלטון התורכים אירגנה העדה היהודית את חייה הפנימיים מחדש כשם שעשתה זאת העדה המושלמית. מיד אחרי שיחרור ירושלים בחרו היהודים את ה“ועד הזמני” שהיה ועד ארעי מייצג, אולם רק חדשים אחדים אחרי שנתכונן המשטר האזרחי של ממשלת המנדט הצליחו היהודים לכנס את “אספת הנבחרים” שבחרה את “הועד הלאומי”, מוסד שאיחד את הישוב לכל חלקיו. ואלו החוליות של הארגון הפנימי:

בערים ובעיירות שהישוב בהן מעורב, יהודי ולא יהודי, היו ועדי הקהילות: במקומות עם ישוב יהודי טהור היו עיריות ומועצות מקומיות; במושבות ובכפרים ועדי מושבות. כל אלה סרו למרות של הועד הלאומי.

גם במנהיגות הדתית חל שינוי. עד כה היה רק רב ראשי אחד, הוא “הראשון לציון”, שנבחר ע"י העדה הספרדית. לאחר שמספר האשכנזים עלה, הוסכם שגם להם יהיה רב ראשי. שני הרבנים הראשיים ביחד עם ששה רבנים אחרים היוו את המועצה הדתית.

השיפוט היהודי רוכז בידי בתי הדין הדתיים כבתי דין בדרגה ראשונה ועליהם, כסמכות העליונה, הרבנות הראשית לארץ־ישראל המשמשת כבית הדין הגדול (לערעורין).

המשא ומתן מצד הישוב העברי בארץ עם ממשלת המנדט בענין אישור קהילות כנסת ישראל נמשך משנת 1920 עד 1927 ורק בראשית שנת 1928 אישרה הממשלה המנדטורית את התקנות לסידורה של כנסת ישראל בארץ, ולפיהן קבעו התקנות את הקהילות כמוסדות בעלי סמכות לטיפול בענינים הדתיים, החינוכיים, הרפואיים והסוציאליים ונתנה להם הזכות של הטלת מסים לשם החזקתם.

המוסד המחוקק העליון של הישוב שימשה אסיפת הנבחרים, שחבריה נבחרו לתקופה של ארבע שנים. הבחירות היו כלליות, ישירות וחשאיות. מספר ציריה של אסה"נ היה 71 ואליהם צורפו 30 צירים מועדי הקהילות, העיריות, המועצות המקומיות והגושים החקלאיים.

הועד הלאומי כלל 30 חברים ובראשו עמדה נשיאות מורכבת מיצחק בן צבי, ד"ר יעקב טהון (1951־1880) ודוד ילין (1941־1864).


מוּפתי ירושלים    🔗

התברר שמינוי אדם כראש העדה המושלמית היתה בו חשיבות גם לגבי היהודים, כי אותו אדם שנבחר שאף והגיע לכתר מנהיגות ללא־מצרים על הלאומנות הערבית בארץ־ישראל והיה לאויבה המושבע של הציונות. בתחילת שנת 1921 נתפנתה משרת מופתי ירושלים. והיות וראש עירית ירושלים היה ממשפחת נששיבי סברה ממשלת המנדט, כי רצוי למלא מקום המופתי מבין שורות יריבתה, משפחת חוסייני. המועמד היה חג' אמין אל חוסייני, אחי המופתי הקודם מצד אביו. מבלי להראות כל סמני כשרון השתלם האיש במכללת קהיר ולחם בצבא התורכי כקצין בחיל התותחנים. אחר כיבוש הארץ בידי הבריטים עסק בהסתה אנטי־ציונית, נאם נאום מלהיב במאורעות 1920, ברח לעבר הירדן ונידון שלא בפניו למאסר עשר שנים, אולם כשהכריז הנציב העליון הבריטי על חנינה, חזר ח' אמין ירושלימה. כזה היה אופיו של האיש, אשר ממשלת המנדט תמכה במועמדותו. בשנה שלאחריה נבחר לנשיא המועצה המושלמית העליונה ועתה חלש על קרנות עשירות של עזבונות צדקה ועל בתי הדין הדתיים והיה בכוחו למנות את כל המטיפים שבמסגדים. מעט מעט ביצר השפעתו והשתמש בה למען לשים לאל את מדיניות המנדט.


הפרדת עבר־הירדן משטח המנדט    🔗

לא הבינו היהודים בימים ההם מה שטנית איבתו של האיש, שניתן לו תפקיד בעל השפעה כה רבה. הם נתאכזבו קשות מצד אחר: קריעת כל השטחים בעבר־הירדן מזרחה מאותה ארץ, בה עתיד לקום ביתם הלאומי. בנובמבר 1920 הופיע בעבר־הירדן עבדאללה, בנו של חוסיין מלך חיג’אז, בראש 500 ערבים מזוינים והכריז שהוא יוצא להחזיר לשלטון ערבי את סוריה שממנה סולק אחיו פייצל ע“י הצרפתים שנה קודם לכן. ממשלת בריטניה שהופתעה מצעד זה החליטה לפייס את עבדאללה על חשבון הבית הלאומי היהודי. עוד לפני כן הועברה ארץ־ישראל מטיפולו של משרד החוץ הבריטי למשרד המושבות וסיר וינסטון צ’רצ’יל בתור מיניסטר המושבות נסע עם ט. י. לורנס (הוא לורנס הנודע בשל פעולתו בין הערבים וחיבתו אליהם) לקהיר, בכדי להביא לידי הסדר ארצות המזרח הקרוב, ועבר־הירדן ביניהן. סיר הרברט סמואל השתתף בועידה שהתקיימה בקהיר ב־11–24 במארס ובה השתתפו גם צ’רצ’יל, לורנס, סיר פרסי קוקס. הוחלט להכיר בפייצל ולמסור לעבדאללה את עבר הירדן עם התואר אמיר. אח”כ עלו שלשתם ירושלימה. עבדאללה הוזמן להפגש עם צ’רצ’יל שאמר לו כי בריטניה תכיר בו בתור אמיר של עה“י בתנאי שלא יצא למלחמה נגד סוריה. כמו־כן נאמר לו שיועץ בריטי יעמוד לימינו. כדי להמתיק גלולה מרה זו הובטחה לו הענקה שנתית מן האוצר הבריטי. עבדאללה הסכים מיד והבריטים הצהירו שתקנות המנדט הדנות בבית הלאומי היהודי אינן מתייחסות לעבר־הירדן. בהסבר הרשמי נאמר שהפרדה זו של עה”י מתיישבת עם התחייבותו של מאק־מאהון כלפי פייצל. אולם מוזר, שנזכרו בהבטחה זו רק לאחר שנתעורר הצורך לפייס ראש שבט ערבי ושרק אז גילוה ברבים. כך הוצאו שני שלישים משטח ארץ־ישראל התנ"כית מן הבית הלאומי.


דרישות ערביות ומהומות דמים    🔗

בהיותו בירושלים קיבל צ’רצ’יל משלחת ערבית שדרשה ביטול העקרון של בית לאומי ליהודים, איסור העליה היהודית והקמת ממשלה לאומית. צ’רצ’יל דחה דרישות אלו. הוא הצהיר שמן הצדק הוא שליהודים יהא בית לאומי משלהם, הזכיר לערבים שהם שוחררו הודות לצבא הבריטי וטען שאם היהודים יצליחו במאמציהם תפיק כל עדה ועדה תועלת מהשגיהם. צ’רצ’יל קיבל גם פניה של משלחת יהודית שהדגישה את רצונה ביחסי ידידות עם הערבים. אולם אלה לא קבלו את היד המושטת.

בתחילת חודש מאי 1921 התקיפו ערבים את יהודי יפו וכמה מן המושבות הסמוכות. 47 יהודים וכן 48 ערבים נהרגו, האחרונים ברובם ע"י פעולות הצבא הבריטי. התוצאות הפוליטיות של התפרצות זו לא היו לטובת היהודים. ועדת חקירה, בראשותו של זקן השופטים של ארץ־ישראל סיר תומס הייקרארפט, ייחסה את המהומות לרגשות איבה כלליים של הערבים ואי שביעת רצונם כלפי היהודים, “מפני סיבות פוליטיות וכלכליות הקשורות עם העליה היהודית ובתפיסתם של הערבים את המדיניות הציונית”. ראשי המסיתים נקנסו, רבים מן הפורעים נכלאו והוחלט על שיפורים במשטרה.

בכדי להרגיע את הערבים נאם הנציב העליון ביום 3.6.1921 באזני רבים ממנהיגי הערבים ונכבדיהם. בנאומו הסביר שמדיניות הבית הלאומי אין פירושה השלטת מיעוט יהודי על רוב ערבי. אולם דעת הערבים לא נחה מהצהרה זו. הם שלחו משלחת ללונדון (הראשונה של רבות אחרות ב־18 השנים הבאות) לשם מו"מ עם משרד המושבות. בלונדון עודדו עתונים מסויימים את המשלחת הערבית. ממשלת בריטניה דחתה את הצעות הערבים והציעה להם הקמת אסיפה מחוקקת במקום המועצה המייעצת, הצעה אשר הערבים סירבו לקבלה. הם דחו בכלל את המנדט כבסיס לחיים משותפים עם היהודים בארץ־ישראל, במידה שכרוך בו הכרה בבית לאומי יהודי. תעמולתם הצליחה עד כדי כך ששאלת ביטול המנדט נידונה בשני בתי הפרלמנט הבריטיים בקיץ 1922. הדיון החל בבית הלורדים אשר קיבל הצעה לדחות לזמן־מה את קבלת המנדט על אף הסנגוריה הנמלצת שלימד שם לורד בלפור על המנדט. למזלנו לא היו תוצאות מעשיות להחלטה זו.


הספר הלבן משנת 1922    🔗

ממשלת בריטניה פירסמה את חליפת המכתבים עם המשלחת הערבית מזה ועם ההסתדרות הציונית מזה והצהירה על מדיניותה היא. מיסמך זה, שפורסם ע“י צ’רצ’יל בסמכותו כשר המושבות, נודע ברבים כ”ספר הלבן של צ’רצ’יל" בו נדחו דרישות הערבים לנטישת הפוליטיקה המוצהרת של בריטניה. מאידך הראה מיסמך זה בעליל שתעמולת הערבים וידידיהם השפיעה את השפעתה. גילוי־דעת זה של מדיניות ממשלת הוד מלכותו הרחיק לכת בהשוואה לפירושים הקודמים להצהרת בלפור: הממשלה הדגישה שהצהרה זו “לא התכוונה לכך שארץ־ישראל כולה תיהפך לבית לאומי יהודי, אלא שבית כזה ייווסד בארץ־ישראל”. כמו כן נאמר: “אם מוצגת השאלה מה פירוש פיתוח הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל אפשר להשיב, שהכוונה איננה השלטת לאומיות יהודית על תושבי ארץ־ישראל כולה אלא המשך התפתחותה של העדה היהודית הקיימת שם זה כבר, בעזרת יהודים של ארצות תבל אחרות בכדי שארץ־ישראל תוכל לההפך למרכז, בו העם היהודי כולו יוכל להתעניין ולהתגאות מבחינת דת וגזע. אולם בכדי שלעדה זו יהיו מיטב הסיכויים להתפתחות חפשית, חיוני הוא שתדע שהיא נמצאת בארץ־ישראל בזכות ולא בחסד. וזה מסביר את הצורך בהתערבות בין־לאומית לקיום הבית הלאומי היהודי, אשר יש לבסס את קיומו על הקשר ההיסטורי העתיק”.

“לשם ביצועה של מדיניות זו” כן תבע הספר הלבן, “צריכה העליה היהודית להימשך, אולם היא לא צריכה לעלות בהיקפה על כוח הקליטה הכלכלי של הארץ כפי שהוא יהיה מדי פעם כאשר העולים מגיעים אליה”. יתר־על־כן תבע הספר הלבן הבטחה מפורשת מצד ההסתדרות הציונית “לקבל על עצמה את המדיניות של גילוי־דעת זה ולהבטיח לנהל את פעולותיה לפיו”. ההנה“צ נתנה הבטחה זו בהיסוס רב ומתוך הרגשה של כפייה, כי היא ראתה פירוש זה של הצהרת בלפור כמקפח שאיפותיה. יהודי כל התפוצות תמכו בהשקפה זו של ההנה”צ והתקיפו את הספר הלבן בשצף קצף. אולם בידי ממשלת בריטניה היתה תשובתם החיובית של הציונים ובויכוח בבית הנבחרים נחלה נצחון מכריע על מתנגדי מדיניותה הארצישראלית.


רטיפיקציה של המנדט    🔗

הספר הלבן של צ’רצ’יל והויכוח בבית הנבחרים קדמו לאישור חוזה המנדט ע“י מועצת חבר הלאומים בישיבתה שהתקיימה בלונדון ביום 22.7.1922. נוסח המנדט התלבן בויכוחים שנמשכו שלש שנים בין ממשלת בריטניה לבין ההסתדרות הציונית ובתקופה זו תוקנו טיוטות לרוב. בצורתו הסופית כלל נוסח המנדט בהקדמה את דברי הצהרת בלפור והוסיף ש”בזה ניתנה הכרה לקשר ההיסטורי של עם ישראל עם ארץ־ישראל ולבסיס להקמת ביתם הלאומי באותה ארץ".

לחוזה המנדט היו 28 סעיפים. אפשר לסכם את תכנם של החשובים שבהם כדלהלן: “יש ליצור בארץ־ישראל תנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי ופיתוח מוסדות של ממשל עצמי. יש להכיר בהסתדרות הציונית בתור סוכנות יהודית לשם התייעצות ועבודת־גומלין עם האדמיניסטרציה בענינים הנוגעים לבית הלאומי היהודי. ההסתדרות הציונית צריכה להביא לידי שיתוף פעולה עם כל אותם היהודים המוכנים לעזור בהקמת הבית הלאומי. יש להקל על העליה היהודית (במסיבות נאותות) ויש לעודד ישוב צפוף של יהודים על קרקעות ממשלתיות ואדמות פנויות, שאינן דרושות לצרכי הציבור. יש לחוקק חוק נתינות שיקל, בין השאר, על רכישת נתינות ארצישראלית לאותם היהודים העולים לארץ־ישראל לצמיתות. השפות הרשמיות צריכות להיות אנגלית, ערבית ועברית וחגיהן של שלש הדתות צריכים להיות ימי המנוחה הרשמיים של חברי שלש העדות הללו”.

על הפיסקא האמצעית של סעיף 2 התווכחו הצדדים יותר מאשר על כל פיסקא אחרת ודוקא זו היתה בעלת חשיבות גורלית, כפי שהתברר אח“כ. סעיף זה חובר מלכתחילה בתור הרחבה של הצהרת בלפור וניסוחו המדויק של החלק האמצעי, כפי שהוסכם בין ההסתדרות הציונית לבין המחלקה המדינית של המשלחת הבריטית היה מנוי וגמור בהתחלת שנת 1919, “להבטיח הקמת הבית הלאומי היהודי והתפתחות של קוֹמוֹנוֶילת בעל ממשל עצמי”. ברור שפיסקא זו התכוונה לכך שבסופה של התפתחות הבית הלאומי יעמוד קומונוילת בעל ממשל עצמי אף־על־פי שבצידו של המנוח “קומונוילת” לא עמד שם־התואר “יהודי”. אולם שלש שנים עברו עד שנקבע הנוסח הסופי של המנדט ואז הספיקו שיני הויכוח לכרסם בבשר ההבטחה אודות המעמד הסופי של הבית הלאומי היהודי ולא נשאר ממנה אלא “התפתחות מוסדות של ממשל עצמי”. בניסוח זה נאחזו האנגלים אח”כ, כאשר ממשלת בריטניה, בספר הלבן משנת 1939, הסכימה לדרישת הערבים למען ארץ־ישראל עצמאית.

ביום 16.9.1922 החליטה מועצת חבר הלאומים על פי בקשת ממשלת בריטניה שדברי המנדט על הקמת בית לאומי אינן מתייחסות לשטח המכונה עבר־הירדן.


אי־שיתוף ערבי    🔗

אחר אישור המנדט ניסתה הממשלה המנדטורית פעמים אחדות להבטיח שיתוף פעולה מצד הערבים. היא הציעה הקמת מועצה מחוקקת בת 22 חבר ו־12 חברים בלתי־רשמיים (“מטעם”) ששמונה מהם יהיו מושלמים, שנים יהודים ושני הנותרים ערבים נוצריים. מועצה מחוקקת זו היתה צריכה להבטיח שיתוף גדול יותר של האוכלוסיה בשלטון הארץ מאשר המועצה המייעצת. היהודים נתנו הסכמתם לתכנית זו ואילו רוב הערבים דחוה. לאחר שנכשלה תכנית זו הציעה ממשלת המנדט מועצה מייעצת חדשה, בה ישבו נציגי שלש העדות. גם תכנית זו לא יצאה לפועל מחמת התנגדותם של הערבים. לבסוף הציעה הממשלה הקמת סוכנות ערבית כמוסד מגביל לסוכנות היהודית. גם הצעה זו לא נתקבלה על דעת הערבים. לפיכך נשארו גם תפקידי החקיקה וגם תפקידי הביצוע אך ורק בידי הנציב העליון הבריטי ופקידי הממשלה הגבוהים, בריטיים אף הם. התושבים יכלו לבקר את צעדי האדמיניסטרציה רק בדרך של תעצומות אחר פרסום חוקי הממשלה בעתון הרשמי.


ועדת ארצות המנדט של חבר הלאומים    🔗

מועצת חבר הלאומים ביקרה את פעולות השלטון הבריטי בארץ־ישראל בתוך שטח המנדט. על ממשלת בריטניה הוטלה החובה לתת למועצה דו“ח שנתי על האופן בו ביצעה את תקנות המנדט. מאז שנת 1924 נבדק דו”ח זה מדי שנה בשנה בידי הועדה המתמדת על המנדטים. נציגי ממשלת בריטניה הופיעו בישיבות ועדה זו בכדי לתת לתת הסברות בעל־פה וחברי הועדה המתמדת חקרו לעתים קרובות חקירה יסודית. ההסתדרות הציונית (והחל משנת 1930 הסוכנות היהודית) שלחו לועדה המתמדת דו“חות על התפתחות הבית הלאומי ובדרך כלל היה נשיא ההסתדרות הציונית מצרף מכתב לואי אשר בו היה מעיר את תשומת לבם של חברי הועדה לכמה מן הענינים החשובים ביותר שנכללו בדו”ח המפורט.


הסכם בריטי־אמריקאי    🔗

התעניינותם של תושבי ארה“ב וממשלתה בגורל ארץ הקודש מצאה ביטוי צבורי רשמי: בספטמבר 1922 העבירו שני בתי הקונגרס החלטה משותפת לטובת הקמת הבית הלאומי היהודי. אף־על־פי שארצות־הברית אינה שותפה לאישור המנדט, כי הרי עזבה את חבר הלאומים לפני האישור, נתנה ממשלתה את הסכמתה הרשמית לשלטון הבריטי בארץ־ישראל בהסכם (קונבנציה) עם ממשלתה, שאושרה ע”י שני הצדדים בשנת 1925. מיסמך זה דן בזכויות שנתינים זרים נהנים מהן בשטח המנדט, שיובטחו גם לנתיני ארה"ב ויאפשרו להם להקים, לנהל ולהחזיק באופן חפשי מוסדות דת, חינוך וצדקה.


חנוכת האוניברסיטה העברית    🔗

המאורע החשוב ביותר בשנה האחרונה לתקופת כהונתו של סיר הרברט סמואל היה פתיחת האוניברסיטה העברית ע“י לורד בלפור ביום 1.4.1925. תחת כיפת השמים התנהל טכס רב רושם בנוכחות 7000 איש, ביניהם מספר גדול של מלומדים וחכמים שייצגו אוניברסיטאות שונות ברחבי העולם. אחר סיום הטכס, שהקסים את ציבור היהודים בעולם כולו, ביקר לורד בלפור בערי הארץ. אח”כ סייר בהתיישבות העובדת במישור החוף, בעמק ובגליל. הוא נאם במקומות שונים. בכל מקום נתקבל בהתלהבות רבה ע“י המתיישבים ובמיוחד בבלפוריה שנוסדה ע”י אגודה יהודית אמריקאית ונקראה על שמו של האורח הדגול.


סיכום התקדמות הארץ תחת שלטונו של הרברט סמואל    🔗

בסוף יוני 1925, בסיום נציבותו בת חמש השנים, פירסם סיר הרברט סמואל סקירה על התקדמותה של ארץ־ישראל בימי שלטונו. התקדמות אפשר היה לציין בעיקר בשדה הכלכלה, אם כי הארץ התפתחה גם מבחינות אחרות. מספר היהודים הוכפל, בעיקר הודות לעליה; הוכפל גם שטח הקרקעות שבידי היהודים. גם בערים חלה התפתחות רבה, כי מספר תושבי תל־אביב עלה מ־2.000 ל־30.000 ויהודי חיפה שמנו בתום המלחמה 2.000 איש הגיע מספרם ל־8.000. אספקת החשמל בידי פינחס רוטנברג, מהנדס יהודי מרוסיה, הביאה תועלת לכל תושבי ארץ־ישראל כיהודים כערבים. לרוטנברג הוענקו שתי קונצסיות: אחת לשימוש במימי הירקון והשניה לבניית סכר שיחסום את מימי הירדן דרומית לכנרת ויובלו המזרחי הירמוק וירסנם בתוך אפיקים בהם אפשר לנצל את כוחם. תחנת הכוח הראשונה הוקמה בתל־אביב ואח“כ הוקם מקור הכוח הראשון שמופעל ע”י מפל מים. מפעלים אלה היו בבחינת מהפכה בארץ הקודש; לא רק משום שאיפשרו הרחבת התעשיה אלא גם מפני שהביאו נוחיות חברתית והתקדמות כללית בעקבותיהן.

בדברי הערכה לנציב היוצא הזכיר דובר הסוכנות את “חילוקי־הדעות שהיו לעתים ביניהם על שאלות מעשיות שונות ביחס להקמת הבית הלאומי היהודי”. יתכן וחילוקי־הדעות הרציניים ביותר היו בקשר לאותו סעיף המנדט שחייב את האדמיניסטרציה לעודד התיישבות צפופה על הקרקע, לרבות על קרקעות המדינה ואדמות פנויות שהשלטון אינו זקוק להן. לפי סעיפים אלה, צריך היה להעמיד לרשותם של מתיישבים יהודיים שטח של למעלה מ־400,000 דונם של אדמות ממשלתיות כאלו, בין החוף הדרומי של ים כנרת לבין בית־שאן. אולם שטח זה חולק ביד כה רחבה למספר מצומצם של ערבים שהיו אריסים על חלק ממנו, עד שלא נשארה כל חלקה לפליטה. היהודים לא הסתירו את אכזבתם. אולם כל מה שהיה לאל ידם לעשות היה, רכישת חלק מאדמות אלו בכסף מלא מידי הערבים שזכו בהן ואלו נאלצו למכור חלק מהן, כיון שקבלו יותר מן הדרוש ולא יכלו לפרוע את מסי הרישום. על אף חילוקי־הדעות בענין הקרקעות ובענינים אחרים הביעה ההנה"צ את הערכתה העמוקה על האדיבות שסיר הרברט סמואל שקד עליה, על אהדתו לבית הלאומי ועל “שהקדיש ממיטב כוחותיו ללא ליאות לטובת ארץ־ישראל ותושביה” אולם לא התעלמו הציונים מהעובדה שסמואל ראה את עצמו אך ורק כנציג המדיניות הבריטית בארץ־ישראל.


נציבותו של לורד פלומר    🔗

מינויו של פילד־מארשאל לורד פּלוּמֶר לנציב עליון גרם לאכזבה מסויימת בין היהודים, שרבים מהם האמינו שלמשרה זו שוב ימונה יהודי. ואילו הערבים נתעודדו זמנית, כי ראו במינויו של אנגלי שינוי במדיניות הבריטית. לא עבר זמן רב עד ששני העמים שינו דעותיהם: הערבים – משמצאו שלא נשתנה דבר, והיהודים כאשר הרגישו באהדתו של פלומר, חושו המפותח לצדק והתעניינותו הכנה בכל ענין בו עסק. לגבי הערבים אפשר להגיד בלא היסוס: הם הרגישו ביכלתו לשלוט ולהחליט על דעת עצמו מבלי לקבל כל השפעה מן החוץ. בניגוד לסמואל שהזהיר את הפקידות להתחשב בכל מעשה שעושים, מה השפעה עלול זה להשפיע על המצב הפוליטי, אסר לורד פלומר לפקידות וביחוד לנציבי המחוזות למסור לו דו"חות על המצב הפוליטי, כי אין בדעתו ליצור איזה מצב פוליטי שהוא. לפי הוראותיו על הפקידות למלא אך ורק תפקידים אדמיניסטרטיביים.

בימי שלטונו חוקקו חוקים חשובים וגם בצורת הממשל חלו שינויים. חוק הנתינות איפשר לרכוש נתינות ארצישרלית לכל מי שישב שנתיים בארץ, ידע אחת השפות הרשמיות והתכוון לישב בה ישיבת־קבע, אולם אף יהודי לא הוכרח להתאזרח. ההגיון הביא את המחוקק המנדטורי לידי חקיקת חוק הרשויות המקומיות 1926, אשר לפיו רק אזרח הארץ רשאי לבחור או להיבחר, בתנאי שישלם מינימום מסויים של מסי קרקע (וֶרקוֹ) או מסי עיריה. בתחילת שנת 1927 בחרו אזרחי המנדט פיקוח מרחיק לכת על הוצאותיהן של העיריות לבל תסתבכנה בחובות.

הודות לאישיותו והתנהגותו שקטה הארץ זמן רב. בהסתמך על מצב רצוי זה וגם מפני שהתכוון להקל על תרומת בריטניה להוצאות הגנת ארץ־ישראל הקטין ב־1926 את הכוחות המזויינים תוך כדי ריאורגניזציה של כל מערכת הבטחון. משטרת ארץ־ישראל הפכה לכוח האזרחי היחיד, הג’נדרמריה פורקה והוקם כוח של צבא סדיר, חיל הספר של עבר הירדן (Transjordan Frontier Force) להגנת הגבול המזרחי שהוא כולו מדבר. אם כי נתקבל צעדו זה בשעתו כמעיד על הבטחון ששורר בארץ, נתברר במאורעות תרפ"ט מה גדול היה המשגה.


עידוד כלכלי    🔗

גידול האוכלוסיה העירונית של היהודים ובמידה קטנה יותר של הערבים נתנו לחקלאים שוק סדיר לתוצרתם. אלה קיבלו עזרה ועידוד ע“י העליה המתמדת של כמות התוצרת בהשוואה ליחידת השטח וע”י חוק להגנת אריסים חקלאיים. קודם לכן יכול היה בעל הקרקע לגרשם מעל האדמה בכל עת שירצה ואילו החוק החדש תבע הודעה מוקדמת של שנה שלמה וזיכה את האריסים בפיצויים עבור השבחות והשקעות, ובמקרה שישבו זמן רב על אותה חלקה יכלו לדרוש פיצויים נוספים עבור צו הפינוי.

עזבונו של סיר אֶליס (אליהו) כּדוּרי, תושב הונקונג, בסך ־.100.000 לי"ש לטובת ממשלת ארץ־ישראל הוקדש להקמת שני בתי ספר חקלאיים, אחד ליהודים ואחד לערבים, וכך יכלו חקלאים צעירים לקבל הדרכה מועילה.

בדרכים שונות הראה לורד פלומר התעניינות עמוקה במצבם החברתי והכלכלי של התושבים. הוא תיקן תקנות לפיצויים, להגנה בפני תאונות עבודה, לטובת נשים וילדים בתעשיה ובמתן עזרה לנפגעי רעידת האדמה בשנת 1927. המצב בארץ חזר במהרה לאיתנו וממשלת בריטניה יכלה להעיז בסתיו הבא להציע מלוה ארצישראלי בסך ½4 מליון לי"ש; הוא נמכר כמובן בבורסה הלונדונית והרוכשים אותו היו אנגלים וחברות אנגליות.

במשך שלש השנים שלורד פלומר החזיק ברסן השלטון שקטו רוחות הערבים ופעילותם הפוליטית היתה מועטה מאד. אבל בקיץ 1928 בסיום תפקידו בארץ־ישראל, הגישו לו ערביי ארץ־ישראל תזכיר עם החלטות קונגרס ערבי, שהתקיים זה עתה, בהן דרשו הקמת בית נבחרים. לורד פלומר שלח לועד הערבי תשובה שיגרתית, אולם דרישה זו הוגשה תכופות בעשר השנים הבאות ומדי פעם בתוקף גובר והולך.


 

פרק ח: בנין הבית הלאומי 1929־1919    🔗

הקמת הבית הלאומי    🔗

לאחר שעקבנו אחרי מאורעות פוליטיים בשמונה השנים הראשונות של ממשל אזרחי בארץ־ישראל, נוכל לגשת לתיאור המאמצים למען הקמת בית לאומי יהודי. תקנות המנדט תבעו שארץ החסות תיצור תנאים שיבטיחו את המטרה, אולם עצם המעשה נפל על שכמו של עם ישראל בגולה. ההסתדרות הציונית הקדישה את מיטב כוחותיה וכל מקורות הרוח שלה להשגת מטרה זו בעזרת האמצעים שהעמידו לרשותה תומכי התנועה. ההנהלה הציונית בארץ־ישראל, שהתמזגה מאז קיץ 1929 עם הנהלת הסוכנות היהודית, כפי שנראה להלן, היא היא שכיוונה את בנין הארץ באמצעות מנגנון מסועף. לחמש מחלקותיה שפירטנון בפרק ו' (בקטע על הקמת קרן היסוד) נוספו תחילה מחלקות העבודה והמסחר־והתעשיה ואח"כ מחלקות חינוך ובריאות הציבור, אולם שתים האחרונות הועברו בשנת 1932 לועד הלאומי.

בהתאם לסעיף 4 של המנדט נפגשו חברי הנהלת הסוכנות היהודית מזמן לזמן עם הנציב העליון או פקידים בכירים של הממשל האזרחי ודנו עמהם על ענינים שוטפים. מלבד ביקורי גומלין החליפו כמובן חברי שתי ההנהלות הציוניות בלונדון ובירושלים מכתבים ומברקים במשך כל אותן השנים בכדי להבטיח עבודה מותאמת ופוריה בכל השטחים.

שני הגורמים העיקריים בהקמת הבית הלאומי היו העליה ורכישת הקרקעות. סעיף 6 של המנדט תבע שממשלת ארץ־ישראל “תקל על עליה יהודית בתנאים נאותים”. וגם “לעודד התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות אדמות ממשלתיות פנויות שאינן דרושות לצרכי הציבור”. הממשל האזרחי פרש את ההתחייבות הראשונה כחובתו לחוקק מדי פעם תקנות־עליה בהתאם למה שהיה לפי דעתו כוח הקליטה של הארץ. מה שנוגע לגורם הקרקעות, הרי במשך 25 שנים לא ניתנו ליהודים מקרקעות הממשלה אלא 17,450 דונם ואלה היו אמנם אדמות ראויות לעיבוד אולם לא היתה אפשרות פיזית ליישב עליהן ישוב צפוף כיון שהחלקות היו קטנות ומפוזרות בין גושי קרקעות אחרים, בעוד ש־400,000 דונם היו לנחלת ערבים. הקרן הקיימת נאלצה אפוא לשלם עבור כל רכישותיה בכסף מלא.


פיקוח חמור על העליה    🔗

הפיקוח על העליה מצד הממשלה עברו עליו גלגולים ושינויים רבים, אולם תמיד היה הפיקוח חמור. לכשתוקנו תקנות העליה לראשונה בספטמבר 1920 נמסרו להסתדרות הציונית 16,500 רשיונות לחלוקה, בתנאי שזו תקבל על עצמה את האחריות לקיומם של העולים במשך שנים־עשר חדשים. כעשרת אלפים יהודים עלו בשנים־עשר חדשים אלה, אולם היות וצורת התקנות לא השביעה את רצונה של ממשלת המנדט, חולקו העולים בשנה הבאה לסוגים שונים, אשר החשובים בהם היו בעלי אמצעים, בעלי מקצוע, עולים העתידים להיקלט, אנשי דת ובעלי־מלאכה זעירים. אחר פירסומו של הספר הלבן של צ’רצ’יל שקבע שהעליה לא צריכה לעבור את כוח הקליטה הכלכלי של הארץ, נתנה ממשלת ארץ־ישראל רשיונות לקבוצות ופועלים שנבחרו ע"י המשרדים הארצישראליים בארצות העולים. תחילה נקבע המספר הכולל של רשיונות כאלה (“סרטיפיקטים”) אחת לשלשה חדשים. החל מ־1927 ועד פרוץ מלחמת העולם השניה ניתנו רשיונות עליה לפי סוגים אלה: –

א.

1) משפחות אשר עמדו לרשותן לפחות ־.1000 לי"ש;

2) אנשי מקצוע בעלי ־.500 לי"ש לפחות;

3) בעלי־מלאכה מאומנים שהיו להם לפחות ־.250 לי"ש;

4) אנשים בעלי הכנסה מובטחת של לפחות ־.4 לי"ש לחודש.

ב.

1) יתומים שייקלטו בבתי היתומים בארץ;

2) אנשי דת הנהנים מתמיכה קבועה;

3) מתלמדים שייהנו מתמיכה קבועה.

ג. אנשים שהיו להם סיכויים טובים להיקלט בעבודה.

ד. קרוביהם של תושבי הארץ אשר מצבם הכלכלי הירשה להם לתמוך בקרובים אלה.

התקנות בדבר עליית אנשי מקצוע ובעלי מלאכה נשמרו בהקפדה מיוחדת; בתקופות שונות לא הורשו סוגים אלה לעלות כלל, אולם חילוקי־הדעות החמורים ביותר בין ממשלת המנדט לבין ההנה“צ נתגלעו בקביעת מספר העולים לפי סוג ג', אשר מספרם נקבע אחת לששה חדשים. אף כי מספר הרשיונות שההנה”צ הציעה לחלוקה לפי סוג זה היו לעתים קרובות מנומקים ומבוססים ביותר ומחולקים היטב לפי ענפי העבודה וסביבות הקליטה, תמיד הפחיתה ממשלת המנדט באופן ניכר מכל מספר ומספר. מדיניותה הקטנונית של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ־ישראל גרמה לעתים קרובות למחסור בפועלים עבריים, שהאיט את קצב התפתחותו הכלכלית של הישוב וגרם לנדידת פועלים מן החקלאות לערים אחר עבודה מכניסה יותר.


החלוצים    🔗

העולים שהגיעו ארצה מכל ארצות תבל באו בכל זאת בעיקר ממזרח אירופה וממרכזה, אבל גם מן המקומות המרוחקים ביותר כגון סיביר ודרום אפריקה, ארגנטינה ופרס. בגל זה של עליה בין השנים 1920/22 שנקרא העליה השלישית, באו בעיקר צעירים. אחר מלחמת העולם הראשונה הוקמו חברות חלוצים במזרח אירופה שהקנו לחבריהן הכשרה חקלאית או אימון במלאכת כפיים. כולם למדו בצותא את השפה העברית. בין החלוצים היו סטודנטים שהפסיקו לימודיהם האקדמיים בכדי לעזור בידיהם להקמת ארץ האבות. כולם עברו בדיקה רפואית לפני שהמשרד הארצישראלי המקומי נתן להם סרטיפיקט. בעלותם על חוף הארץ נתקבלו ע“י פקידי מחלקת העליה של ההנה”צ שהעבירו את עובדי האדמה שביניהם לאחת הנקודות החקלאיות ועזרו לבעלי־המקצוע בחיפוש מקומות עבודה מתאימים.


תנודות בעליה ומשבר כלכלי    🔗

מספר העולים היהודיים גדל בתמידות, החל מ־7,000 בשנת 1920 עד כמעט 13,000 ב־1924 כאשר החלה העליה הרביעית אשר בין אנשיה היה מספר רב של אנשים מפולניה, בעלי אמצעים בחלקם. זרימת ההון הביאה לידי התפתחות כלכלית בארץ. מחירי הקרקעות עלו, בניני מגורים הוקמו ביחוד בתל־אביב. אולם לאחר שהושג השיא של 34,000 עולים בשנת 1925 לא רק שירד מספרם של העולים ל־13,000 בשנת 1926, אלא למעלה ממחציתם עזבו את הארץ והחלה מעין “תנועת ירידה”. יתרה מזו: בשנת 1927 עלו רק 2,700 בשעה שמספר “היורדים” היה כמעט כפול מזה. אבל בשנת 1928 חלה הטבת־מה, כי מספר היורדים לא היה גדול מזה של העולים שמנו רק 2,000 נפש, בשנת 1924 החל שפל כלכלי בפולניה שכתוצאה ממנו לא יכול העולים הקפיטליסטיים מפולניה להשלים את השקעותיהם. בשנים 1926/28 אושרו רשיונות העליה מאוחר מדי והעולים המעטים הגיעו ארצה אחר עונת הקטיף. שני הגורמים הללו תרמו את תרומתם לשפל בשוק העבודה בארץ. חוסר העבודה היה כה חמור שההנה“צ נאלצה לשלם לפועלים תמיכת עבודה שנקראה אז “סיוע”. בשלב מאוחר יותר הפעילה ממשלת המנדט עבודות ציבוריות הן באופן ישיר והן באמצעות העיריות וגם ההנה”צ החישה ביצוען של עבודות בעלי אופי דומה. רק באביב 1928 השתפר מצב העבודה ותשלומי הסיוע פסקו.


הסתדרות העובדים הכללית    🔗

בעניני הפועל העברי טיפלו מחלקת העבודה של ההנה“צ (אח"כ של הסוכנות) והסתדרות העובדים הכללית, שנקראה בקיצור “ההסתדרות”. מחלקת העבודה של ההנה”צ השתדלה לדאוג למציאת עבודה במקצועותיהם של הפועלים, אירגנה הדרכה מקצועית, נתנה הלוואות לבניית בתים, התענינה בחוקי־עבודה, תמכה בלשכות עבודה ויזמה בוררות במקרה של שביתה. הסתדרות העובדים שנוסדה בועידתה הראשונה בדצמבר 1920 מנתה אז 4,433 חבר וחברה (רובם פועלים עירוניים), שהיוו 11% מהישוב העברי מגיל 18 ומעלה. בשנת 1930 הגיע מספר החברים ל־28,000, בשנת 1940 ל־112,000, 1947 ל־176,000, 1950 ל־330,000 שהם 46% מהישוב המבוגר, מהם 64,6% בערים, 17,9% במושבות; קיבוצים וקבוצות 12,8%, במושבי העובדים 4,7%. בשנת 1955 עלה מספר החברים של ההסתדרות ל־509,000. היא איננה רק פדרציה של אגודות מקצועיות אשר החשובות ביניהן הן של הפועלים החקלאיים ופועלי הבנין אלא מונה בין חבריה מספר רק של קיבוצים ואגודות שיתופיות.

הקמת איגודים מקצועיים – אגודה מקצועית ראשונה של פועלי הדפוס נוסדה בירושלים עוד בשנת 1897 – התחילה משנת 1908. נוסדו ביפו אגודות לחרטות, לנגרות, לחייטות, ואגודה מעורבת מבעלי מקצועות שונים, אגודה בבית המלאכה המכני של שטיין, פועלי היקב בראשון לציון.

אחרי ועידת היסוד של ההסתדרות היה מתפקידה לכבוש את הפועל לעבודה – דבר שנעשה ע"י “המשרד לעבודות ציבוריות” ולאחריו “סולל בונה” שארגנו ותיכננו את העבודות והדריכו ואימנו את העולים בסוגי העבודה השונים.

התאים ההסתדרותיים במקום כפופים בפעולותיהם למרותם של מועצת הפועלים שהיא אחראית לארגון המקומי באגודות המקצועיות, במוסדות, במפעלים ובקואפרטיבים.

עם התרחבות התעשיה החל משנת 1928 גדל גם שטח הניגודים וההתנגשויות בין מעבידים ופועליהם ועם זה התחילה מערכה מוגברת של ההסתדרות לענפיה המקצועיים על העלאת שכרו של העובד ושיפור תנאי העבודה הסוציאליים. במלחמה לעבודה מאורגנת היתה שלובה גם המלחמה לכיבוש העבודה העברית בערים ובמושבות.

בסוף 1940 נחתם ההסכם הקולקטיבי הארצי הראשון בין ההסתדרות לבין התאחדות בעלי התעשיה, לפיו הונהגה תוספת יוקר נעה במפעלים הקשורים בהתאחדות על פי תנודות אינדכס המחיה.

בשנת 1945 חלו שינויים ארגוניים, ובמסגרתם הוקמו איגודים ארציים באותם הענפים שהפעולה המקצועית בהם מחייבת פעולה ארצית אחידה. עם קום המדינה הרחיבה ההסתדרות את מסגרתה האירגונית. הסתדרות המורים שנוסדה עוד בשנת 1903, הצטרפה בשנת 1950 להסתדרות. באותה שנה נחתמו גם הסכמים עם ארגונים קטנים כגון הפועל המזרחי.

להסתדרות צמודים הארגונים המקצועיים הארציים הבאים: 1) פועלי דפוס; 2) פועלי בנין; 3) הסתדרות הפקידים; 4) הסתדרות המהנדסים; 5) פועלי מתכת; 6) איגוד עובדי המדינה; 7) פועלי האריג; 8) פועלי העץ; 9) עובדים סוציאליים; 10) אירגון הובלה; 11) אגודת הימאים.

ההסתדרות יצרה קרנות ביטוח ותגמולים “מבטחים”, “קופת חולים”, “קרן נכות”, “קרן חוסר עבודה”, “משען”, “מציב”, “דור לדור”. המרכז לתרבות דואג לטיפוח תרבות כללית ועברית, השכלה למבוגרים, הרצאות, הקניית השפה העברית לעולים חדשים, פעולות מוסיקליות, בימתיות, ציור ופיסול וריקוד עממי.

ההסתדרת מוציאה עתון יומי “דבר”, מחזיקה את התיאטרון “אהל” והוצאת הספרים “עם עובד”, בית הספר לפעילי ההסתדרות ומוסדות חינוך, אגודת ספורט “הפועל”.

בשנת 1923 הוחלט על הקמת “חברת העובדים” לשם ארגון, פיתוח והגברת הפעולה הכלכלית והמשקית של כלל הפועלים בכל ענפי ההתיישבות והעבודה בכפר ובעיר על יסודות עזרה ואחריות הדדית. היא בעלת כל המוסדות הכספיים השיתופיים והקואופרטיביים. היא יוצרת מוסדות, מקימה מפעלים, קרנות וברשותה נמצאות מניות היסוד של בנק הפועלים, המשביר ושאר בנות החברה.

הקואופרציה היצרנית־השירותית תופסת מקום חשוב בכלכלת הארץ: “המשביר המרכזי” מטפל בעיקר באספקת מוצרים ומכשירי ייצור למשקים החקלאיים וגם לאגודות הצרכניות בערים ובמושבות. “סולל בונה” העסיק בשנת תשי“א קרוב ל־40 אלף עובדים ומחזור הכספים השנתי שלו מגיע ל־40 מיליון לירות. להסתדרות מסונפת גם התיישבות העובדים לכל זרמיה וצורותיה. הסתדרות הפועלים החקלאיים שבתוך הסתדרות העובדים כוללת מוסדות כגון ניר, תנובה, יכין, “חק”ל” (חברה קבלנית לחקלאות), “מקורות”.

הקואופרציה המסונפת להסתדרות מונה רשת קואפרטיבים המסונפים למרכז הקואופרציה למלאכה, חרושת ושירותים ציבוריים, הקואופרציה הצרכנית, הקואופרציה האשראית.

מכשיר כספי עצמאי לציבור הפועלים משמש “בנק הפועלים” וכחברת ביטוח – “הסנה”.

ההסתדרות ניסתה לטפח שיתוף בין פועלים יהודיים וערביים והשתדלה ליצור אגודות פועלים ערביים ולייסד אגודות משותפות.


התיישבות חקלאית    🔗

החלוצים שאפו בראש ובראשונה לחקלאות, כי מלכתחילה היתה עבודת האדמה הבסיס של הבית הלאומי בעיני נושאי תנועת התחיה הלאומית. מושבות יהודיות על אדמה עברית הוקמו הן ע“י ההסתדרות הציונית והן ע”י פיק“א, ראשי התיבות של שמה האנגלי של החברה היהודית להתיישבות בארץ־ישראל שהוקמה בשנת 1925 לשם טיפול באחוזות חברת איק”א מיסודו של הברון הירש (ר' לעיל פרק ג'). למעשה היו אחוזות אלו המושבות שיסד הנדיב הידוע. בתקופה בה אנו דנים נמצאו אמנם נקודות ההתיישבות הציוניות בחבלים שונים של הארץ, אולם רוכזו בכל זאת בסביבות מסוימות. משקם היה מבוסס בעיקר על המשק המעורב שכלל לעתים פלחה, אולם בכל מקום עסקו המתיישבים בגידול ירקות, במשק חלב, בגידול עופות, גידול עגלות, אך גם מטעי הדר ועצי פרי אחרים. ההתפתחות החשובה ביותר חלה בגידול פירות הדר, שעד מהרה עלו למקום הראשון בין סחורות היצוא של ארץ־ישראל.


צורות ההתיישבות    🔗

תחילה גרו המתיישבים באחד משלושה טיפוסי כפרים: 1) המושבה; 2) הקבוצה; 3) המושב או מושב העובדים.

המושבות נוסדו בעיקר ע"י הברון אדמונד די רוטשילד מפאריס, הנקרא מסוף המאה הקודמת “הנדיב הידוע”. הקו המאפיין את המושבות הוא שהאכר הבודד יושב על אדמתו שלו. צורה זו של ההתיישבות שאפה לאופטימום של רווח והביאה עמה מיד אי־שוויון שלא עלה בד בבד עם משאת הנפש שהניעה תחילה את האכרים.

ההסתדרות הציונית והקק“ל שינו את המצב מן הקצה אל הקצה, כי ראש דאגתם של אותם החקלאים שהם הושיבו על הקרקע היתה, שהאדמה תישאר רכושה של האומה ושהקרקע הלאומי ייעבד תמיד בידים עבריות. אחר הכשרתם החקלאית התארגנו החקלאים בקבוצות בנות עשרות אחדות של אנשים. היחידות הללו היו מסונפות ל”הסתדרות" ובבוא העת, כשלרשותה של הקרן הקיימת עמדו אדמות מתאימות, החכירה להם שטחים של כמה אלפים דונם לתקופה של 49 שנה בדמי חכירה צנועים. השטח המוחכר לא היה גדול מכפי יכלתם לעבד במו ידיהם.

צורה זו של ההתיישבות היתה מבוססת על ארבעה עקרונות: 1) בעלות יהודית לאומית על הקרקע; 2) עבודה עצמית, שפירושה היה איסור גמור של עבודה שכירה; 3) עזרה הדדית; 4) קניה ומכירה במשותף. תחילה קמו שני טיפוסים של נקודות התיישבות אלו: א) הקבוצה, בה שורר שיתוף מלא של כל הרכוש; ב) מושב העובדים, כפרים בהם היה לכל פועל חקלאי משק זעיר משלו.


התיישבות קיבוצית    🔗

משק הקבוצה, ציודה וכל חפץ שהוא, הן בשירותים כגון במטבח המשותף או במחסן הבגדים המשותף והן בחדרי המשפחות או חדרי הרווקים, הוא רכושם המשותף של כל חבריה לפי עקרונות שיתופיים על כל פרטיהם ודקדוקיהם. מאמצי העבודה ופירות ההכנסה מתחלקים שוה בשוה בין כל החברים והחברות, אולם עודפים כלשהם נשארים בקופה המשותפת של הקבוצה. בימים ההם בודאי שלא זכה החבר הבודד לראות מטבע במזומנים. רק בתקופה מאוחרת יותר, משגדלו הכנסותיהן של הקבוצות, ניתנו מזומנים לכל חבר להוצאות מסויימות. כל הארוחות אוכלים החברים בחדר האוכל המשותף ואת כל לבושם מקבלים ממחסן בגדים משותף אשר בו עובדים חברים וחברות ודואגים לכביסתם ותיקונם של הבגדים. דרושה מידה רבה מאוד של משמעת עצמית בכדי לעמוד בויתורים הכרוכים באורח חיים כזה, ולאלה שלא רצו להכנס למשטר של הקבוצה או לא יכלו להסתגל לחיים כאלה תוכנן מושב העובדים – טיפוס שאיחד את יתרונות המושבה עם אלה של הקבוצה השיתופית. לכל אחד מן המתיישבים במושב שתופי יש משק משלו, שגדלו מספיק לצרכי משפחה אחת ובית קטן והם חיים את חיי המשפחה שלהם לחוד. בדומה לכפרים אחרים מקיימים גם חקלאים אלה את העקרונות של עבודה עצמית, עזרה הדדית וקניה משותפת של מצרכיהם ומכירה מרוכזת של התוצרת.


תפקידיהן של הקק"ל ושל קרן היסוד    🔗

הקק“ל לא רק רכשה קרקעות להתיישבות חקלאית, אלא גם פיתחה אותן: היא השביחה את האדמה על־ידי יבוש בצות. ניקוז האדמה, ריסון נחלים, סיקול ועיזוק וסלילת כבישים. מיליוני עצים ניטעו על ידה במקומות בהם עמדו בימי מלכות יהודה וישראל יערות סבוכים. מפאת הזנחה ממושכת ובירוי נפסד מחמת חקיקה ומדיניות מסים בלתי נכונה הפכו שטחים אלה לקרחות מדולדלות בתקופה הארוכה של שלטון זרים. הקק”ל גם קנתה קרקעות בעיר ובפרבריה לשם הקמת שיכונים הן למגורים והן למוסדות־ציבור. נוסף על האדמה שסופקה על־ידי הקרן הקיימת ציידו שתי הקרנות, קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל, במשותף את המתיישבים החקלאיים בכל. אולם תחום פעולותיה של קרן היסוד היה רחב הרבה יותר, כי לא רק שמימנה כל פעולותיה הרב־גוניות של ההנהלה הציונית בענינים חברתיים, כלכליים, מדיניים ותרבותיים, אלא גם השתתפה בהון של חברות חדשות בשעת ייסודם של מפעלים חשובים כדוגמת אספקת החשמל של הארץ בידי רוטנברג והפקת החמרים הכימיים מים המלח.


פעולות ההסתדרות הציונית בעיר והתעשיה    🔗

גם בעיר חלה התפתחות רבה. גידול האוכלוסיה בתחום הערים הצריך תנועת־בניה בקנה־מידה רחב. בגידולה המהיר של תל־אביב שנשארה עיר עברית טהורה נגענו כבר בפרק ז', אגב סקירה על תקופת כהונתו של הרברט סמואל. בשנת 1929 הגיע מספר תושביה של תל־אביב ל־40,000 נפש. לפני הכיבוש הבריטי לא היו בארץ־ישראל תעשיות אחרות מאשר אלו הקשורות עם גידול ענבי היין וגידול הזית. עם האחרון נמנו תעשית סבון פרימיטיבית ומזכרות־דת חטובות מעץ זית. בשני הענפים הללו עסקו גם הערבים וגם היהודים ותשמישי הקדושה שחוטבו היו גם נוצריים וגם יהודיים. מאידך, אחר בוא הבריטים, יכלו היהודים לחולל מהפכה במשק בהביאם לארץ מקצועות שלא נודעו בה קודם לכן. מספר בתי־המלאכה ובתי־החרושת גדל באופן ניכר. מפקד התעשיה העברית משנת 1926 הראה ש־558 מפעלים העסיקו כ־6.000 איש ופעלו בשמונה ענפים ראשיים אלה: חמרי־בניה, טסקטיל, עורות, עצים, חימיקלים, נייר, מתכות ומזון. התעשיה יצרה גם מיני תוצרת אחרים שלא נכללו בסוגים הללו כגון סיגריות, מטריות ו־שינים תותבות. המפעל האחרון הוקם בידי יהודי אמריקאי בקרבת ת“א והיתה כאן דוגמה בולטת של תעשיה שהתבססה על חומר־גלם שהובא מן החוץ, והעובדה שאנגליה קנתה את מרבית התוצרת מראה שלא נפלה בטיבה מתוצרתן של ארצות־התעשיה המתוקנות. בשנת 1930 הספיק מספר המפעלים העירוניים בבעלות יהודית לגדול מעל 2,000 ועשרת אלפים איש הועסקו על ידם. ערך תוצרתם עלה לסך 1,6 מליון לי”ש.

חברת החשמל הארצישראלית שהפעילה את הקונצסיות שניתנו לפנחס רוטנברג לניצול מימי הירדן והירקון מילאה תפקיד חשוב בפיתוח תעשיות אלו. בין המפעלים החשובים יש לציין את חברת “שמן” שכבר אז ייצרה שמנים וסבון וכמה טחנות קמח גדולות, כולן בחיפה. ערכו של ייצור היין ושאר המשקאות האלכוהוליים עלה בשנת 1929 לסך 80,000 לי“ש. כל אלה עודדו את ענף ההובלה במכוניות־משא שרובן הופעלו ע”י יהודים.


גידול המסחר    🔗

התקדמותה של התעשיה השתקפה בהרחבת המסחר וביצירת קשרי מסחר עם ארצות־חוץ. הבנקים היהודיים נתנו את עזרתם הפעילה להתפתחות זו. בשנת 1921 הקימה קבוצה של יהודים מבריטניה את המועצה הכלכלית לארץ־ישראל בראשותו של לורד מלצ’ט (1930־1866), מקודם סיר אלפרד מונד, בנו של לודביג מונד, מייסדה של התעשיה הכימית באנגליה. לורד מלצ’ט, שהיה היו“ר הראשון של מנהלת החברה העצומה תעשיות חימיות קיסריות (I.C.I.), הקים מועצה זו למען פיתוח התעשיה והמסחר בארץ־ישראל. כעבור שנים מספר נוסד גוף דומה, מעין בנק, ע”י יהודים מארה“ב בשם אגודה ארצישראלית. הסתדרות העובדים הכללית הקימה בנק הפועלים ואח”כ את הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים שמימן בתי־מלאכה שיתופיים.


החינוך העברי    🔗

אם כי ההתקדמות הכללית בשדה הכלכלה היתה רבה, לא נפלו ממנה ההישגים בשטח החינוך והבריאות. באותו אופן שהממשלה המנדטורית לקחה את בתי הערביים תחת חסותה, העמיסה ההנה“צ את הדאגה לבתי־הספר העבריים על שכמה, שהיוו בערך 80% מכל בתי־הספר היהודיים, כי ביה”ס העברי נחשב לבסיס התרבותי של כל החיים היהודיים הלאומיים. הם מילאו תפקיד רב בהפצת הדיבור העברי בקרב הורי התלמידים בפרט ובקרב הישוב בכלל. לרשת החינוך הציוני השתייכו:

בשנת 1921 131 בתי ספר עם 574 מורים ו־12,456 תלמידים

בשנת 1928 225 בתי ספר עם 788 מורים ו־18,680 תלמידים

בשנת 1932 263 מוסדות חינוך עם 909 מורים ו־23,120 תלמידים

ההוצאה הכללית של מחלקת החינוך בשנים 1928–1932 הגיעה ל־600,400 לא“י. מסכום זה הוצא מכספי קרן היסוד ־.309,000 לא”י (51,5%) ואילו משכר לימוד, השתתפות הקהילות, ועדי המושבות, ממשלת ארץ־ישראל וחברת פיק“א נתכסו ־.291,000 לא”י (48,5%). ממשלת המנדט נתנה מדי שנה בשנה בערך 20,000 לא"י.

לחינוך הציוני השתייכו מוסדות בכל הדרגות: גני־ילדים, בתי־ספר יסודיים ותיכוניים, חינוך מקצועי ובתי מדרש למורים. כבר אז היו קיימים שלשה זרמים בעקבות הבדלי השקפות אידיאולוגיות: הזרם הכללי, הדתי של “המזרחי” ובתי־הספר של העובדים. על שיטה זו מתחו לא מעט ביקורת, אבל לא נתקבלה על דעת הצדדים כל תכנית פשוטה יותר. בבתי־הספר הכלליים לימדו את התנ"ך וסידור התפילה בעוד החנוך לשמירת המצוות הוא ענינם של ההורים. אבל בבתי־הספר של “המזרחי” מלמדים המורים את קיום המצוות ותכנית הלימודים כוללת מקצועות דתיים מובהקים. גם לבתי־הספר בהתיישבות העובדת תכנית לימודים משלהם, כיון שההורים דורשים שבניהם יתחנכו לפי רעיונות שלהם.

בשנת תרצ"ג הועברה מערכת החינוך לרשות הועד הלאומי. בשנים 1932–1940 הלכה מערכת החינוך והתרחבה במידה גדולה. בשנת 1939 היו 936 מוסדות חינוך עם 1,998 מורים ו־52,860 תלמידים.

בשנים 1932–־1939 עלו ההוצאות לרשת החינוך ל־839,574 לא“י, ההכנסות ל־830,772 לא”י שמהן נתקבלו 177,602 (21,4%) מקרן היסוד, 249,769 לא“י (30%) מממשלת ארץ־ישראל, 271,693 לא”י (32,7%) מתל־אביב ומועדי קהלות ומושבות, 103,678 (12,5%) משכר לימוד, 28,030 לא“י (3,4%) מפיק”א וממקורות שונים. לשם השוואה יש לציין שבמדינת ישראל היו בשנת תשי"ד 265,811 תלמידים, 13,711 מורים ב־1561 מוסדות.


הטכניון והאוניברסיטה    🔗

חינוך טכני גבוה ניתן בטכניון החיפאי הכולל עתה גם בי"ס לימאות. גולת הכותרת של רשת החינוך הציוני היא האוניברסיטה שתוכננה תחילה למרכז לעבודת מחקר, אבל הפכה למוסד לימוד שנים אחדות לאחר פתיחתה. הפקולטה הראשונה שלה היתה זו של מדעי היהדות ומדעי המזרח עם קורסים כלליים בפילוסופיה, אבל בהדרגה נוספו פקולטות למדעי הרוח, הפקולטה למתימטיקה ולמדעי הטבע, רפואה, משפטים, חקלאות וכך הפכה למרכז האקדמי החשוב ביותר במזרח הקרוב והתיכון.

התוארים הראשונים של מוסמך למדעי הרוח ניתנו ב־1931 ל־13 מוסמכים והתואר דוקטור ניתן לראשונה ב־1936 ובשנת 1935 ניתנו התוארים הראשונים של מוסמך למדעי הטבע.

בשנים 1925–1935 עמד בראש האוניברסיטה ד“ר יהודה ליב מאגנס (1948־1877) ששימש בה כקנצלר. בשנים 193–־1947 כיהן ד”ר מאגנס כנשיא האוניברסיטה.

מיולי 1948, אחרי ההסכם על פירוזו של הר־הצופים תחת פיקוח האומות המאוחדות, נותקה האוניברסיטה מבניניה ושוכנה בטרה סאנטה, בבניני רטיסבון ובמספר בתים בעיר. בשנת 1954 התחילו בהקמת הבנינים בקרית האוניברסיטה.

בשנת 1950 כיהן כנשיא האוניברסיטה פרופ. ד“ר זליג ברודצקי ומשנת 1953 פרופ. ד”ר בנימין מזר.

לא רק הסטודנטים של האוניברסיטה העברית אלא גם אנשי רוח וסתם יהודים השתמשו בספריה הלאומית בירושלים, שכבר בשנת 1929 היו לה רבע מליון כרכים; בשנת 1950 למעלה מחצי מליון כרכים, ובשנת 1955 קרוב ל־900,000 כרכים.


שרותי בריאות    🔗

ההנה“צ הקימה ועד בריאות כדי לתאם ולפקח על כל המוסדות היהודיים והארגונים היהודיים העוסקים בעניני בריאות ובכדי לקיים קשר ושיתוף פעולה עם מחלקת הבריאות של ממשלת ארץ־ישראל. זו העניקה הענקה קטנה לגופים האחראיים בעיקר לשירות הרפואי בקרב היהודים, והם “הדסה” וקופת־החולים הכללית. ההסתדרות המדיצינית הדסה, שנוסדה ונתמכה באופן סדיר ע”י הסתדרות הנשים הציונית “הדסה” של ארה“ב החלה בעבודתה בארץ־ישראל בשנת 1918. “הדסה” יסדה מספר בתי־חולים, מרפאות ומעבדות במרכזי האוכלוסיה היהודית וגם בי”ס לאחיות בירושלים. מאז לא חדלה “הדסה” מתמוך בהם. היא גם אירגנה שירות מצוין למען האם והילד ברוב הערים ובכמה מרכזים כפריים.

לקופת־החולים של ההסתדרות בתי־חולים משלה, מרפאות ובתי־הבראה, שהוצאותיהם מתכסות בעיקר ע“י מסי החברים ובאופן חלקי ע”י תשלומי המעבידים והענקות מן ההנה“צ ומ”הדסה". הודות לפעולתה של “הדסה” וקופת־חולים ירדה בהרבה התחלואה בשחפת, מלריה, גרענת וטיפוס. לפני מלחמת העולם הראשונה סבלה הארץ מאד ממחלות אלו.

זהו אפוא סיכום פעולותיהם של שבי הגולה במשך עשר השנים הראשונות של הכיבוש הבריטי ואלה הקוים הראשיים של הבית הלאומי היהודי כפי שהתפתח בהנהגת ההנה"צ ובהדרכתה. אולם התקדמות זו יכלה להיות גדולה הרבה יותר, אילו היתה האדמיניסטרציה של הפקידות הבריטית נוקטת עמדה חיובית יותר כלפי הבית הלאומי ואילו היו עשירי היהודים מן התפוצות מגישים לו עזרה נדיבה יותר. אבל אשיות הבית הלאומי הונחו כפי שהוכח בשנים הבאות, שנות הלחץ. המהומות ושפיכת הדמים שבהן התנסה הישוב במאבקו לא היה בכוחם לערערו.


 

פרק ט: קונגרסים וועדות־חקירה 1929–1939    🔗

תקופת־עשור של אי־שקט    🔗

במשך עשר השנים משנת 1929 עד פרוץ מלחמת העולם השניה התנסתה התנועה הציונית בתקופת־סער, אשר החלה בהתקפתם השלישית של הערבים על הבית הלאומי ונסתכמה בשלש שנים של מרד. ועדות־חקירה נשלחו מלונדון, שאחת מהן אף כונתה בשם המפואר “מלכותית”, על מנת לעמוד על סיבותיהן של המהומות החוזרות ונישנות, אולם מבלי למצוא כל פתרון יעיל. בשלב אחד הופיעה באופק הבטחה של מדינה יהודית זערערה, אולם מיד איימה על היהודים הקמת מדינה ערבית, שבה יהיו נידונים למיעוט קבע ללא מושיע. באותה שנה היתה גם תקופה של חילוקי־דעות פנימיים וסיעה אחת פרשה מן ההסתדרות הציונית. תפילתו של שליח הציבור על עשור סוער זה היתה התבססותה של התנועה הציונית ע"י הרחבת הסוכנות היהודית ואילו הקדיש על עשור זה נאמר בתקופת תוהו ובוהו, הרג וחנק בימי מלחמת העולם.


הרחבת הסוכנות היהודית    🔗

אחרי הצהרת בלפור הבינו בחוג הציוני הפנימי כי הקמת הבית הלאומי ללא עזרה מן החוץ לא תהיה לפי כוחותיה של ההסתדרות הציונית. יידרש שיתופם הפעיל של היהודים הלא־ציוניים בקנה־המידה הרחב ביותר. לא רק הסיבות החמריות הניעו את הציונים לבקש את תמיכתם של הלא־ציונים, אלא גם דברי תקנה 4 של המנדט, לאמור: “יש להכיר בסוכנות יהודית מתאימה בתור גוף ציבורי לשם התייעצות ושיתוף עם האדמיניסטרציה בארץ־ישראל באותם ענינים כלכליים, חברתיים ואחרים הנוגעים להקמת הבית הלאומי היהודי והאינטרסים של הישוב היהודי בארץ־ישראל”. ההסתדרות הציונית הוכרה במפורש בתור סוכנות והמנדט דרש שההסתדרות הציונית “ביחד עם ממשלת הוד מלכותו, מלך בריטניה, תנקוט צעדים שיבטיחו את שיתופם של כל אותם היהודים המוכנים לעזור בהקמת הבית הלאומי היהודי”.

שש שנים היה נטוש ויכוח ער ביותר בשאלה, אם יש לבקש שיתוף זה של לא־ציונים, כיצד לארגנו ואיזה יצוג להציע להם במוסדות הארגוניים בארץ־ישראל. על בעיה זו דנו בארבעה הקונגרסים שהתכנסו בין 1923 לבין 1929. לבסוף הושג הסכם. ד“ר וייצמן השקיע מרץ רב כדי לעשות נפשות לרעיון הרחבתה של הסוכנות היהודית. הוא ערך כמה ביקורים בארה”ב כדי לנהל מו"מ עם חוגים שונים ונאם בפני ועידות יהודיות שהתכנסו בראשותו של לואי מארשאל, אמריקאי ותיק שנולד בשנת 1856 בסיראקוז שבמדינת ניו־יורק. הוא היה נשיאה של הועדה היהודית אמריקאית ומנהיגה של יהדות אמריקה. וייצמן פנה ליהדות אמריקה תחילה, כי בכוחה היה לתרום תרומה גדולה יותר למען התפתחותה של ארץ־ישראל מאשר כל קיבוץ יהודי אחר.


התנגדותם של הרדיקלים ושל הרביזיוניסטים    🔗

בין שורות הציונים קמה התנגדות מרה נגד שיתוף הלא־ציונים ומצאה את ביטויה בעיקר ע“י שתי מפלגות חדשות. האחת היתה המפלגה הרדיקלית בראשותו של יצחק גרינבוים, אחד ממנהיגי יהדות פולניה וחבר הפרלמנט הפולני (סיים). ד”ר מאכס סולובייציק, ד“ר ישראל ולדמן וד”ר נחום גולדמן. הרדיקלים, שסיעתם הופיעה לראשונה בשם “על המשמר” עם 36 צירים בקונגרס בקרלסבד משנת 1923, תבעו שיש לבסס את הסוכנות המורחבת על בחירות דמוקרטיות. הם חששו שגוף ציבורי של נציגים מטעם ועדות וקהילות שראשיהם מינו את עצמם, פרנסי־עדה או, כפי שהרדיקלים קראו להם בלעג “נוטאבלים”, סופם להתכחש לעקרונות הציונות. תמיכה רבה בדעות אלו תמכו הרביזיוניסטים, שהופיעו לראשונה בקונגרס משנת 1925. מנהיגם זאב ז’בוטינסקי (1880–1940) שתבע “רביזיה” של הפוליטיקה הציונית אל כיוון תפיסתו המקורית של הרצל בספרו “מדינת היהודים”, טען שאפשר להשעין את המדיניות הציונית אך ורק על יהודי חדורי אמונה לאומית עזה. הוא היה סבור שהרעיון הציוני יסבול אם יורשה ל“נוטאבלים מתבוללים” להשתתף בביצוע זכויותיה של הסוכנות היהודית. על־אף התנגדות משותפת זו, שעוד הוגברה ע“י סיעה מבין הציונים הכלליים, החליט הקונגרס בוינה משנת 1925 לטובת הקמת מועצה של הסוכנות היהודית, שמחצית מקומותיה תועמד לרשותם של לא־ציונים, בתנאי שפעולות הסוכנות יושתתו על כמה עקרונות הכרחיים והם: גידול מתמיד בזרם העליה, גאולת קרקע כנכס לאומי, חקלאות יהודית בעבודה עברית, שפה עברית ותרבות עברית. כן הוחלט שליהדות ארה”ב יוקצבו 40% מן המקומות השמורים ללא־ציונים ושנשיאה של ההסתדרות הציונית יכהן גם בתור נשיאה של הסוכנות המורחבת.


ועדת הסקר המשותפת    🔗

בתחילת 1927 חתמו ד“ר וייצמן ולואי מארשאל (1856–־1919), היו”ר של הועד היהודי האמריקאי, על הסכם ביחס להרחבת הסוכנות לפי תקנות המנדט הבריטי ובהתאם לקוים הכלליים שהותוו בהחלטות הקונגרס היוני. בהסכם הוחלט גם על הקמת ועדת סקר משותפת במטרה לחקור את הכוח הכלכלי של ארץ־ישראל וכל האפשרויות הגנוזות בה ובכדי לתכנן עבודה קונסטרוקטיבית לזמן ארוך. חברי הועדה היו הלא־ציונים לורד מלצ’ט (186–־1930), ד“ר לי ק. פראנקל (1867–־1931) ופליקס וארבורג (1871–1937) מניו־יורק ואוסקר ואסרמן, בנקאי מברלין. קבוצה של מומחים טכניים חשובים בכלכלה וכספים, בהתיישבות, בנין ערים, השקאה ותכנון טכני נתלוו למסעה של הועדה לארץ־ישראל. אחר סיום עבודתה כתבו חבריה דו”ח שנתפרסם בשנת 1928. דו"ח זה היה מפורט ביותר וכלל המלצות לרוב.

לבסוף, אחרי שש שנים של ויכוחים ומו“מ, החליט הקונגרס הט”ז שהתכנס בציריך בשנת 1929 ברוב מכריע על הרחבת הסוכנות היהודית. נוסף לתנאים שנתקבלו עוד קודם לכם הוסכם, שכל הקרקעות שירכשו מכספי הסוכנות יישארו בבעלות העם ויהיו כפופים לכל עקרונותיה של הקק"ל, שהמתיישבים יהיו רשאים לבחור בצורת ההתארגנות הרצויה להם ושיש להבטיח את העקרון של עבודה עברית בכל המפעלים בהם תתמוך הסוכנות היהודית.


האספה המכוננת של מועצת הסוכנות היהודית    🔗

למחרת סיום ישיבות הקונגרס הט“ז התכנסה האספה המכוננת של מועצת הסוכנות המורחבת. הקהילות השונות משני עברי גדות האוקינוס האטלנטי, שנתנו הסכמתן להשתתף בסוכנות היהודית, יוצגו במועצה ע”י מאה חברים לא־ציוניים. גם מאה ציונים שנבחרו יום קודם ע“י הקונגרס הציוני תפסו את מקומותיהם באסיפה זו. היה זה אולי הכנוס הכלל־יהודי החשוב ביותר מזה דורות; בתור דמונסטרציה של סולידריות יהודית עלה רשמו בהרבה על זה של הקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס 32 שנה קודם לכן. ליד ד”ר וייצמן, שישב בראש הדיונים וליד חבריו הותיקים סוקולוב ואוסישקין, ישבו אישים ששמם הלך לפניהם בעולם הלא־יהודי כגון סיר הרברט סמואל, פרופיסור אלברט אינשטיין, המדינאי הצרפתי ליאון בלום והתעשיין הבריטי הנודע לורד מלצ’ט, פליקס וארבורג והסופר הידוע שלום אש. בהתאם לחוקת הסוכנות היהודית ניגשו גם להקמת ועדה אדמיניסטרטיבית בת ארבעים חבר והנהלה מצומצמת של מספר שווה של ציונים ולא־ציונים. במקביל לקונגרס הציוני צריכה היתה המועצה של הסוכנות להתכנס אחת לשנתיים ובמקביל לועד הפועל הציוני צריכה היתה הועדה האדמיניסטרטיבית של הסוכנות היהודית להיפגש אחת לששה חדשים (בתנאי שהמסיבות ירשו זאת). ד“ר וייצמן נבחר לנשיאה של הסוכנות, לורד מלצ’ט לחבר הנשיאות של המועצה ופליכס וארבורג ליו”ר הועדה האדמיניסטרטיבית. על קרן היסוד הוטל להמציא את האמצעים להוצאות של הסוכנות היהודית. לא נעשו כל שינויים בארגונה של הקרן הקיימת ובמעמדה; קשריה של הקק"ל עם ההסתדרות הציונית נשארו בעינם.

אמנם קיבלה על עצמה הסוכנות היהודית את מרבית המעמסה של ביסוס הבית הלאומי, אבל בזה לא צומצמו תחומי ההסתדרות הציונית או היקף פעולותיה. ההסתדרות הציונית המשיכה להקדיש את מרצה לתעמולה ציונית, להפצת התרבות העברית ולאיסוף תרומות.

לאחר שההסתדרות הציונית מסרה לידי הסוכנות היהודית את זכויותיה הפוליטיות הנובעות מן המנדט, פנתה בשאלה למשרד המושבות הבריטי, אם היא עצמה תחזור ותוכר בתור סוכנות יהודית במקרה של פירוק השותפות החדשה עם הלא־ציונים. מחמת כמה מאורעות יוצאים מגדר הרגיל לא ענה משרד המושבות אלא כעבור שנים־עשר חדשים ובחיוב; הוא היתנה רק את התנאי שהרכבה של ההסתדרות הציונית בעת ההיפותיטית ההיא יהיה מתאים לתפקידו.


התקרית ליד הכותל המערבי    🔗

השמחה לחיזוק הכוחות היהודיים הפועלים למען בנין הארץ הושבתה במהרה ע“י בשורות איוב על טבח גדול. פחות משבוע ימים אחר נעילת הכינוס רב הרושם בציריך, התקיפו פורעים ערבים באופן אכזרי ריכוזים חלשים של הישוב הישן כגון חברון וצפת שלא היו קשורים כלל עם המפעל הציוני בארץ, אשר נגדו נהגו הערבים לכוון את קובלנותיהם הפוליטיות. 133 יהודים נטבחו (יותר מששים מהם בחברון) ו־339 נפצעו. המהומות היו ממושכות יותר מאשר בשנים 1920 ו־1921. לא היתה כאן התפרצות ספונטנית, אלא תיכנון מדוקדק ואי־השקט להט כבר בשנים־עשר החדשים האחרונים, מאז המאורע שאירע ליד הכותל המערבי. מחיצה ארעית שהושענה על הכותל בכדי להפריד בין הגברים והנשים בעת התפילה כנהוג בבית כנסת, הורחקה בכוח ע”י קצין משטרה בריטי בעקב תלונתו של שומר הואקף (קרן עזבונות הצדקה של המושלמים), שקבל על פגיעה בזכות הקנין של המושלמים. קמה סערה גדולה בציבור היהודי ברחבי העולם. אך שלטונות המסגד השתמשו בתקרית זו כעילה בכדי לחזק את זכויותיהם שלהם והביאו שינויים במבנים בסמוך ביותר לכותל המערבי, שהוא חלק של החומה החיצונית של חרם־אל־שריף, הרחבה הקדושה אשר עליה בנויים כיפת הסלע (הקמרון של מסגד עומר) ומסגד אל־עקסא. שינויים אלה יחד עם טכס מחריש אזנים הפריעו למתפללים היהודיים.

היהודים פנו בתעצומות גם לנציב העליון וגם ללונדון. הוצא ספר לבן בו נאמר שלעדה היהודית זכות גישה לכותל המערבי לשם תפילה, אולם תוכל להביא לשם “רק אותם חפצים ותשמישי קדושה שהורשו להביאם בעת שלטון התורכים”. החפצים הללו לא הוגדרו בספר הלבן. הממשלה שמה קץ להפרעה המושלמית לזמן־מה, אבל הערבים הפיצו את הידיעה כאילו זוממים היהודים להתנקש במסגד עומר עצמו. תעמולת הסתה זו הופצה בשם “החברה להגנת המקומות הקדושים”,שנוסדה ע"י הועד הפועל הערבי ונוהלה על ידו בראשותו של המופתי. מטרתו של הלה היתה לרכז סביבו, מטעמים דתיים, את דעת הקהל הערבית שלא הצליח להלהיבה מטעמים פוליטיים גרידא; בעת ובעונה אחת שאף להבטיח לעצמו את תמיכתן המאוחדת של כל שדרות העם בהחזקת הנשיאות של הועד הערבי העליון, משרה שהוזמן למלאה למספר מוגבל של שנים בלבד. אך ניצוץ של מה בכך היה דרוש באוירה זו בכדי שתתלקח לשריפה גדולה. היא פרצה ביום 23 לאוגוסט 1929.


מהומות תרפ"ט    🔗

זוועות הרצח והשוד החלו בירושלים אחר נאום הסתה במסגד עומר בתפילת יום ששי ופשטו מהר לכמה מקומות קטנים ואפילו עד חיפה הרחוקה הגיעו. ההתקפות האיומות ביותר התרחשו בחברון ובצפת. בשתי ערים קטנות אלו עלה מספר הערבים שבעת מונים על אלה של היהודים. ברגוש יצריהם ובהרגשת יתרונם המספרי לא חסו הפורעים האכזריים על נשים וטף. בהעדר כוחות בטחון מתאימים נאלצה האדמיניסטרציה לקרוא צבא בריטי מן החוץ וכאשר הופיעו חיילים בריטיים ממצרים ומלחי הצי ממלטה, הרגו אלה ערבים על ימין ועל שמאל ללא הבחנה. כוחות אלה יחד עם המשטרה הבריטית הקטנה שחנתה בארץ־ישראל הרגו 116 ערבים ופצעו 232, לא דוקא מבין הפורעים שטבחו נשים וילדים, כי אלה לבשו מזמן ארשת של פלחים שלווים. סיר ג’ון צ’נסלור, הנציב העליון השלישי בארץ־ישראל, שהה אותה שעה בביקור באנגליה. הוא חזר מיד למקום כהונתו. בעקבותיו הגיעה ועדת חקירה שנשלחה ע“י ממשלת בריטניה. בועדה זו היו שלשה חברים משלש המפלגות הבריטיות מלבד היו”ר סיר ואלטר שאו. כאשר הודיע לורד פאספילד (Passfield, הוא הסוציאליסט סידני וֶב Sidney Webb) על מינוי הועדה, חזר על דבריו של שר החוץ ארתור הֶנדֶרסון, שהחקירה “תצטמצם בתקרית הנוכחית” ולא “תרחיב את דיוניה על עניינים שבמדיניות הגבוהה”. אולם משפורסם הדו"ח במרץ 1930 נתגלה שהועדה חרגה בהרבה מגדר הוראותיה וסמכויותיה.


הדו"ח של שאו    🔗

בדו“ח נאמר שהתפרצות המאורעות “היתה מלכתחילה התקפה של ערבים על יהודים והערבים לא הצליחו להוכיח שקדמו להתקפותיהם מעשי רצח בידי יהודים”. דעותיהם של חברי הועדה היו מחולקות. רוב החברים ייחסו למופתי “חלק באחריות למהומות” וגינו אותו ואת הועד הפועל הערבי על שלא ניסו להשקיט את העם. אולם מר סנֶל, חבר הועדה מטעם מפלגת העבודה, ייחס למופתי ברשימה ארוכה של הערות אישיות “חלק רב יותר באחריו למאורעות” והסתייג לא רק מעמדת חבריו כלפי בעיית ארץ־ישראל, אלא גם מכמה ממסקנותיהם ומדברי הביקורת שלהם. הוא גינה את ממשלת ארץ־ישראל על שלא הכחישה בהודעה רשמית את הבדותה כאילו היהודים זוממים להתנקש במקומות הקדושים של המושלמים. סנל טען בניגוד ליתר חברי הועדה, שמה שדרוש עתה אינו בעצם שינוי במדיניות הבריטית, אלא שינוי בהלך הרוח אצל חלק מן הערבים, שעודדו אותם להאמין שהעלייה היהודית מאיימת על מקורות פרנסתם ועל כל עתידם בארץ־ישראל. הוא המליץ על מתן כל הקרקעות הבלתי מעובדים לידי היהודים. הועדה במסקנותיה מצאה כי למהומות גרמה “אכזבת הערבים בשאיפותיהם המדיניות והלאומיות והפחד שלהם ביחס לעתידם הכלכלי”. המלצותיה העיקריות של הועדה הצדיקו במלואן את חששותיהם של אלה, שפחדו מלכתחילה פן תחרוג הועדה מתחום סמכותה. למרות הבטחותיה של ממשלת בריטניה, שהדו”ח של ועדת שאו לא ידון בבעיות העליה, הקרקעות והתחיקה, נכנסו חברי הועדה בעבי הקורה בכל השאלות הללו וסיכום הצעותיה של הועדה היתה המלצה שהממשלה תגלה מחדש את דעתה על מדיניותה בארץ־ישראל.


הדו"ח של סיר ג’ון הופ־סימסון    🔗

כדי להרגיע את החוגים הציוניים אמר ראש המיניסטרים רמזיי מקדונלד בבית הנבחרים שהממשלה “תמשיך לנהוג בארץ־ישראל בהתאם לתקנות המנדט הארצישראלי, זוהי התחייבות בינלאומית אשר לא נוכל לסגת ממנה”. אולם אחרי שבועות מספר הטילה ממשלת בריטניה על סיר ג’ון הופ־סימסון לחקור בארץ־ישראל את בעיות העליה, הקרקעות וכושרה הכלכלי של הארץ. הדו“ח של הופ־סימסון פורסם באוקטובר 1930 ביחד עם ספר לבן שכלל גילוי־דעת חדש על המדיניות הבריטית. הדו”ח איכזב את היהודים בהערכתו הנמוכה לגבי שטחי הקרקע הראויים לעיבוד; הוא הסביר שההתיישבות גרמה לנישול רב של פלחים ערבים והצהיר, שאם נתעלם מן הרזרבה הקרקעית שבידי היהודים “והערבים לא ישנו את שיטות העיבוד, אזי אינה נמצאת כל אדמה שתוכל לכלכל עולים חדשים”. הסוכנות היהודית קראה תגר על העובדות והמספרים שציטט הדו“ח והכריזה, בתזכיר עובדתי בפני ממשלת בריטניה ובפני הועדה המתמדת של חבר הלאומים הממונה על ארצות המנדט, שאין לסמוך על מסקנות הדו”ח ודרשה חקירה חדשה בבעיות השנויות במחלוקת.


ספרו הלבן של פאספילד    🔗

גילוי־הדעת שנתלווה לדו“ח של הופ־סימסון בתור ספר לבן היה מסוכן ביותר לעתידו של הבית הלאומי. מיסמך זה שהוציא לורד פאספילד בסמכותו כשר המושבות (ונקרא להלן על שמו) היתה חוליה מסוכנת בשרשרת ההידרדרות ממרומי פסגת המנדט דרך הספר הלבן של צ’רצ’יל משנת 1922, כי הוא הרחיק לכת בחתכו מבשרה החי של הצהרת בלפור ומתקנות המנדט. גילוי־דעת זה עורר חששות כבדים לקיצוץ העליה ואיסור רכישת קרקעות ודיבר על בנין הארץ בשפה שאין ליישבה כלל עם אותה תמיכה שעם ישראל ראה עצמו רשאי לצפות מממשלת בריטניה. קמה סערה בכל העולם הציוני והיהודי. ד”ר וייצמן שהיה תמיד מבסס את מדיניותו על שיתוף פעולה עם האנגלים, ראה עצמו מחוייב להתפטר מנשיאות הסוכנות היהודית מתוך הכרה, שאין גם לו אפשרות להמשיך לכת יחד עם האנגלים. ללויד ג’ורג' וגנרל סמאטס, שני חברי הקבינט הבריטי מתקופת מלחמת העולם הראשונה, גינו בחריפות את הספר הלבן של פאספילד. מנהיגי כל המפלגות הבריטיות התקיפוהו במכתבים למערכת ה“טיימס”. ב־17 בנובמבר 1930 התווכח בית הנבחרים הבריטי על מיסמך זה וגילה אהדה כללית להשקפה היהודית. לבסוף הודיע ראש הממשלה שהקבינט החליט להקים ועדת שרים לשם דיון משותף עם נציגי הסוכנות היהודית.


מכתבו של ראש הממשלה    🔗

דיון זה הוליד גילוי־דעת מיום 13.2.1931 בצורת מכתב של רמזיי מקדונלד לד“ר וייצמן. מכתב זה אמנם לא ביטל את ספרו הלבן של פאספילד, אולם פירש לטובה בנימה ידידותית כמה מאותם הפסוקים שעוררו את התנגדותם העזה של הציונים. המכתב חזר על דברי האקדמה למנדט והדגיש ש”הסוכנות היהודית תמיד שיתפה ברצון פעולה בביצוע המנדט ושהעבודה הקונסטרוקטיבית שהיהודים עשו בארץ־ישראל השפיעה השפעה טובה על הארץ כולה ועל התפתחותה“. ראש הממשלה כתב במפורש ש”ההתחייבות להקל על העליה על העליה היהודית ולעודד ישוב צפוף של יהודים על הקרקע נשארת התחייבותו החיובית של המנדט“. כמו־כן נאמר שתיערך חקירה מדוקדקת לגבי מספרם של הערבים המנושלים כביכול (אשר הזכירתם ועדת שאו בתור אחד הגורמים למהומות תרפ"ט), “וביחס לקרקעות ממשלתיות ואחרות, שיוכלו לשמש לישובם הצפוף של היהודים” תיבדק גם שאלה זו בדיקה מעמיקה. יתר־על־כן, טען מקדונלד שהממשלה “גמרה אומר לפתוח במדיניות פעילה של פיתוח ושהיא מקווה שמדיניות זו תגרום בעתיד להתקדמות של ממש גם אצל היהודים וגם אצל הערבים”. על חשיבותו של מכתב תעיד העובדה שהוא נכלל בדו”ח הפרלמנטרי המודפס, שהוא נשלח לנציב העליון בתור חלק אינטגרלי של הוראותיו ושהוא שוגר לחבר הלאומים.


הדו"ח של לואי פרנץ' (French)    🔗

ברצותה להוציא לפועל את המדיניות שבאה לידי ביטוי במכתבו של רמזיי מקדונדל לוייצמן, הטילה הממשלה ביולי 1931 על מר לואי פרנץ' לצאת לארץ־ישראל לשם חקירה שיטתית, במטרה להציע הצעות לפיתוח חקלאי והתיישבות על הקרקע. במיוחד נתבקש מר פרנץ' להכין רשימה של “ערבים מנושלים”13 ולתכנן תכנית לישובם מחדש ולחקור את השיטות שבעזרתן אפשר לבצע את מדיניותה של הממשלה להתיישבות, לרבות מתן אשראי לעובדי אדמה ערביים וחקלאים יהודיים והצעות לניקוז ולהשקאה. הדו“ח של לואי פרנץ' פורסם רק ביום 14.7.33 ונתגלה כעקר לחלוטין. במסקנותיו נאמר שלעת־עתה אין למצוא פתרון מעשי למען פיתוחה של החקלאות היהודית ולעידודה, ושניצולם של עמק בית־שאן, בצות החולה ועמק הירדן לא ישאו את עצמם מבחינה משקית. גרוע מזה: הוא הציע להטיל כמה איסורים בדרך חקיקה! הסוכנות היהודית גילתה את דעתה בתזכיר בו נאמר שאינה יכולה לראות בדו”ח זה את התכנית שחזה ראש הממשלה במכתבו לד“ר וייצמן וש”אין לקבל דו“ח זה כבסיס למדיניות כזאת של קרקעות ופיתוח בארץ־ישראל, אשר הסוכנות היהודית תוכל לתת לה את ידה”. תוצאה אחת בלבד גרמה לציונים קורת רוח: אחר חקירה מדוקדקת זו של מספר “הערבים המנושלים” אי־אפשר היה למצוא אלא 664 כאלה מסיבת הפיתוח היהודי בארץ־ישראל במשך שתים־עשרה שנה.


ישובם של הערבים המנושלים    🔗

בעקבות מסקנותיהם של חקירות כה מרובות איפשר בית הנבחרים לממשלת בריטניה לערוב למלוה בסך שני מליון לי“ש אשר ממשלת ארץ־ישראל תעמיס על שכמה לשם ביצועם של כמה שיפורים בחקלאות ועבודות ציבוריות. אולם לאחר מכן לא היה צורך במלוה זה, כי הודות לשגשוגה של הכלכלה העברית, נוצר עודף ניכר בהכנסותיה של ממשלת המנדט. אמנם הוקצב לבסוף סך רבע מליון לי”ש לישובם של ערבים מנושלים, אולם למעשה היה צורך רק בשליש מסכום זה כדי לישב כל אותם הערבים שנושלו באמת והסכימו להשתמש באפשרות להתיישב על אדמות הממשלה14.


התקדמותו של הבית הלאומי    🔗

יש לציין שבשעה שועדות חקירה שונות שקדו להסיר מן הדרך את כל הסיבות להסתה ערבית, עברה על ארץ ישראל תקופה של פריחה כלכלית והתקדמות אמת שלא היה לה תקדים בקורותיה של ארץ־ישראל. גורמים אלה יש לחפש אך ורק בפעולות היהודים. הפועל העברי, ההון היהודי והיזמה הכלכלית, שגילו העולים, חברו יחדיו כדי לחסל את הקפאון ששרר במחצית השניה של שנות העשרים. מספר העולים הלך הלוך ורב. 5,000 העולים של שנת 1929 כמעט שהוכפלו בשנת 1932. בשנה הבאה קפץ המספר בבת אחת ל־30,000 וב־1934 עלה על 42,000. בשנת 1935 הושג שיא של כמעט 62,000 עולים בשנים־עשר חדשים! זרם גואה זה לא עמד בלא קשר עם רדיפות יהודי גרמניה, שראו את הצלתם היחידה בהגירה, ובעיני רבים מהם היו לארץ־ישראל יתרונות לעומת הרבה ארצות אחרות. כמחציתם של עולי גרמניה היו ציונים מאורגנים משכבר הימים, שארץ־ישראל קסמה להם בלאו הכי. גם רבים מיהודי מזרח אירופה ומרכזה הצטרפו לזרם הגועש של העליה הגדולה, כי גם בארצותיהם ניכרו כבר סימנים ברורים של חוסר סובלנות, שקבל עידודו מהפראות ההיטלראיות, בעוד שהעליה הגרמנית הבטיחה בסיס לקיומם של עולים אחרים בארץ־ישראל. כל העולים הללו הביאו עמהם לא רק את מרצם הכביר, למצוא להם מקור פרנסה אלא במקרים רבים גם את הכלים לכך בצורת אימון מקצועי, ידיעת תהליכי ייצור, ציוד ומכונות להקמת תעשיות חדשות.

כמו־כן זרם הון יהודי ניכר לארץ־ישראל. מעריכים שבעשרים השנה שבין 1919 לבין 1939 הושקעו בארץ לפחות 120 מליון לי"ש בכספי עולים, אשר שליש מהם הובא בחמש השנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. התקדמותו של הבית הלאומי השתקפה בגילויים שונים: בהרחבת רכוש הקרקעות, בעליית מספר הישובים החקלאיים העברים, בהתפשטות פרברי הערים, בשיפור הבניה בערים ובמושבות, בהקמת בתי־חרושת, מפעלים ובתי־מלאכה לרוב, בשגשוגו של המסחר, בשיפור שירותי הבריאות והחינוך, בהגדלת תרבות הדיור ובדחיפה הרבה שקיבלו כל פעולות התרבות בארץ־ישראל.


שינויים ציוניים פנימיים    🔗

מאידך, ריבוי החקירות הרשמיות עם גאות פתע של ספרים לבנים וספרים כחולים, השפעתן על הציונות לא היתה לטובה. הקונגרס הי"ז בבאזל משנת 1931 הצביע על כמה נקודות תורפה שנתגלו במכתבו של רמזיי מקדונדל, שגרמו לדאגה רבה והסבו עליהם את תשומת לבו של העולם הציוני, כגון לטרדה הרבה שגרמו רכישת הקרקע ולחוסר הרצון של הממשלה להעסיק פועלים יהודיים בעבודות צבוריות. בתקופת המנדט היה קיים הבדל ניכר בין רמת החיים של הפועל העברי לבין זו של הפועל הערבי, אולם השלטונות לא הסכימו להתאים לרמת חייו של הפועל העברי את שכר העבודה המשתלם לו על ידם.

לאחר שהודיע על התפטרותו, סקר ד"ר וייצמן בקונגרס זה בנאום הפרידה שלו את שתים־עשרה שנות פעולתו, בהן שקד על שיתוף פעולה נאמן עם ממשלת בריטניה. נחום סוקולוב נבחר במקומו בתור נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. לפי מספר ציריהם עלו הרביזיוניסטים לסיעה השלישית בקונגרס זה. ז’בוטינסקי וחבריו לא רק התקיפו את מדיניותו של וייצמן, אלא התבצרו בתור אגף ימני קיצוני של התנועה ומתחו ביקורת הרסנית על תנועת העבודה ופעולותיה בארץ־ישראל.


התפלגות הרביזיוניסטים ופרישתם    🔗

על הקונגרס הי“ח בפראג (1933) האפילה הטרגדיה של יהדות גרמניה. הכינוס הצהיר “שמחובתה של מעצמת המנדט לפתוח את שערי ארץ־ישראל לעליה רחבה ככל האפשר של יהודי גרמניה וליצור את התנאים לישובם” והוא החליט להקים משרד מרכזי למטרה זו, שבראשו הועמד ד”ר וייצמן.

ד“ר חיים ארלוזורוב (1899–־1933), חבר הנהלת הסוכנות מטעם מפלגת העבודה, נרצח ב־16 ביוני, חדשיים לפני הקונגרס. נפל חשד על שני רביזיוניסטים צעירים רוזנבלט וסטבסקי שהואשמו בפשע זה, אחד מהם נידון, אולם שוחרר ע”י ביה"ד לערעורים מסיבות טכניות. ופרשה זו יצקה שמן על האיבה בין מפלגת העבודה והרביזיוניסטים. אף־על־פי שמפלגתו היתה חברה בהסתדרות הציונית, אירגן אותה ז’בוטינסקי גם לאיגוד עולמי, שלא קיבל את מרותה של ההסתדרות הציונית ופעל בניגוד למדיניותו המוצהרת של הקונגרס. בניגוד לתקנון ההסתדרות הציונית הגיש האיגוד הרביזיוניסטי בנפרד, תעצומות לממשלות שונות ולחבר הלאומים והכריז חרם על הקרנות הציוניות. איחודם של הרביזיוניסטים התפרק בכינוס בפראג בשנת 1933 כאשר מעוט מהם בהנהגתו של מאיר גרוסמן (נולד בשנת 1888) פרש והקים את מפלגת המדינה היהודית שנשארה בהסתדרות הציונית העולמית וקיבלה עליה את מרותה. בעת ובעונה אחת עלתה מפלגת העבודה הציונית למקום הראשון וכבשה 40% של המקומות בהנהלה החדשה.

כנגד הפעולות העצמאיות של הרביזיוניסטים העביר הקונגרס משנת 1933 החלטה, שבחברות בהסתדרות הציונית כרוכה גם חובה לקבל את מרותה ושחובותיו של כל חבר כלפיה קודמות לחובותיו כלפי כל גוף אחר. למען יראו וייראו הדפיסה ההנה“צ את הנוסח של החלטה זו על תלושי השקל לשנת תרצ”ד. בזה העלתה ההנה"צ את חמתם של אנשי ז’בוטינסקי, שהחליטו להתעלם מתוכנה של החלטה זו ולפרוש לחלוטין מן ההסתדרות הציונית. ביום 25 באפריל 1935 הודיעו הרביזיוניסטים שהם עזבו את ההסתדרות הציונית, בעוד שמפלגת המדינה היהודית נשארה נאמנה למסגרת הותיקה. זמן קצר אחרי־כן יסד ז’בוטינסקי את “ההסתדרות הציונית החדשה”, אשר החרימה באופן שיטתי את הקרנות וכל אשר המוסדות של ההסתדרות הציונית והוציאה את מרצה לריק בהתקפות סרק על אמה הורתה.


בעיות של יהדות גרמניה    🔗

גם הקונגרס הי"ט שהתכנס בימים 20.8–3.9.35 בלוצרן אשר בשויצריה, נאלץ להקדיש מרבית זמנו לבעיות שנתעוררו מחמת סבלם של יהודי גרמניה. הכינוס תבע החשת פיתוחו של הבית הלאומי ודן על צרות הרבה: רשיונות העליה המעטים מדי, חלקו הבלתי מספיק של הפועל העברי בעבודות הממשלה והעיריות, האחוז הקטן של היהודים בפקידות ממשלת ארץ־ישראל, ההענקות הזעומות של הממשלה לחינוך העברי ושירותי הבריאות היהודיים על אף השתתפותם הרבה של היהודים במסים.

הסדורים שנעשו להעברת הונם של יהודי גרמניה העולים ארצה עוררו ויכוחים ערים ביותר והתמרמרות מסויימת. בסוף שנת 1933 הושג הסכם בין הרייכסבנק (הבנק הממלכתי של גרמניה) מזה לבין בנק אנגלו־פלשתינה ושני הבנקים היהודיים בגרמניה של ואסרמן ווארבורג מאידך, אשר לפיו יכלו יהודים שהיגרו מגרמניה לארץ־ישראל לקבל את כספם על ידי הסכם סילוקים מתוך תשלומיהם של יבואנים ארצישראליים, שהביאו סחורות גרמניות. הישוב היהודי בארץ־ישראל קנה אפוא סחורות מתוצרת גרמניה הנאצית בעוד היהדות העולמית בכללה הכריזה עליהן חרם. על הסכם ה“העברה” (זה היה שמו של מוסד הסילוקים בתל־אביב) לימדו זכות מתוך נימוק, שזהו האמצעי היחידי להציל חלק מרכושם של עשרות אלפים מיהודי גרמניה ושסידור זה מגביר את הכוח הכלכלי של הישוב מבלי להזרים הון מן החוץ את תוך גרמניה הנאצית. הוחלט שכל ענין ה“העברה” יימצא תחת ביקרתה של ההנהלה הציונית, כדי שהיקף העסקים יישאר בגבולות שאפשר להצדיקם מבחינה מוסרית. עד פרוץ מלחמת העולם השניה הצליחו להוציא בדרך זו שמונה מליון לי"ש מגרמניה לארץ־ישראל.

בסיום הקונגרס נבחר וייצמן מחדש לנשיאה של ההסתדרות הציונית ונחום סוקולוב לנשיא כבוד. הכינוס הסכים לתקציב של קרוב ל־400,000 לי"ש, היינו יותר מכפליים מן התקציב שנתקבל בקונגרס הקודם, וסכומים אלה שיקפו נאמנה את השיפור במצבה הכספי של התנועה. המועצה של הסוכנות, שהתכנסה מיד אחרי־כן, נתנה את הסכמתה לתקציבו של הקונגרס ולאותן מהחלטותיו המתייחסות לעבודה בארץ־ישראל וציונים ולא־ציונים כאחד ציפו לשנים של עבודת גומלין פוריה, אם כי הלך־רוחם היה מעורב בדאגות לא מעטות. אך איש לא פילל שהתנגשות פוליטית עזה, שתתנכל באשיותיו של הבית הלאומי עומדת מאחורי הכותל.


 

פרק י: המרד הערבי 1939־1936    🔗

המועצה המחוקקת    🔗

להתקפתם החדשה והמאורגנת של הערבים, אשר עתידה היתה להכביד על הישוב הערבי בארץ למעלה משלוש שנים, גרם כנראה נסיונה של ממשלת המנדט להביאם לידי שיתוף פעולה. בסוף שנת 1935 הודיע הנציב העליון על הצעה להקמת מועצה מחוקקת, אשר אמנם הועלתה על הפרק כבר בשנת 1922, אולם נגנזה לאחר שלא נשאה חן בעיני הערבים. לפי התכנית המחודשת היתה המועצה צריכה להיות בת 28 חברים, מהם 12 נבחרים (9 ערבים ושלושה יהודים) ו־11 ממונים (5 ערבים, 4 יהודים ושני נציגים מחוגי המסחר) ויתר החמשה, פקידים בריטיים בראשותו של נשיא נייטרלי, שלא היה קשור בעבר עם עניני ארץ־ישראל. המועצה תהא רשאית לדון בכל הצעת חוק ולשנות את כל ההצעות שתציע ממשלת המנדט, בתנאי שלא תפגענה בתקנות המנדט ובכפיפה לסמכותו של הנציב בעניני בטחון ושלטון סדיר. בתכנית שהגישה הממשלה היתה ההכרעה הסופית בכל זאת בידיו של הנציב העליון, כיון שהסכמתו היתה דרושה לשם אישור כל הצעת חוק ע“י המועצה המחוקקת המוצעת. מנהיגי היהודים פסלו את תכנית המועצה בעיקר מפני שהישוב העברי היה הופך למעמד של מיעוט בביתו הלאומי, אשר פיתוחו ישותק ע”י המועצה שרוב חבריה אינם מכירים בעצם קיומו של המנדט.


המרד הערבי    🔗

דעותיהם של חמש המפלגות הערביות על תכנית המועצה המחוקקת לא היו מאוחדות. רק חלק מן המפלגות הסכימו לה בגלוי והמפלגות סביב החוסיינים התנגדו לה בתוקף. לפיכך הוזמנו ע“י שר המושבות לשגר משלחת ללונדון לשם דיון משותף. אולם לפני שהושג הסכם ביניהן ביחס להרכבה של משלחת זו התחילו ביום 19 באפריל 1936 התקפות רצח של ערביי יפו על יהודים תושבי העיר ועל תושבי תל־אביב, שירדו ליפו לרגל עבודתם, ומעשי האלימות התפשטו במהרה על הארץ כולה. הגורם שבו יש לראות סיבה מכרעת להתפשטות המהומות הוא התנהגות השלטונות בארץ־ישראל. התנהגות הממשלה הגבירה בלב האוכלוסיה הערבית את ההרגשה, ש”הממשלה אתנו“. בהמשך המהומות תקפו המורדים אף משטרה בריטית וצבא בריטי. “הועד הערבי העליון”, שייצג את המפלגות השונות, הכריז על שביתה כללית וניסח שלש דרישות: 1) הפסקת העליה היהודית, 2) איסור מכירת קרקעות לידי היהודים ו־3) הקמת “ממשלה לאומית רפרזנטטיבית”. הממשלה דחתה דרישות אלו. כאשר מעשי הטרור הפכו למרד מאורגן נגד ממשלת המנדט, הביאה זו תגבורת צבאית ממצרים וממלטה וכאשר גם חיילים אלה לא הספיקו כדי לדכא את המרד ולהשליט סדר בארץ, נשלחה תגבורת נוספת מאנגליה עצמה עד שמספר כוחות הצבא הגיע לעשרים אלף איש; אבל צבא זה הופעל רק במעט נגד המורדים, ואין להתפלא שגברה הדעה שאנגליה משתמשת בארץ־ישראל כבשטח אימונים לצבא הבריטי. בכל הארץ כולה בוצעו מעשי רצח, שוד וחבלה ברכוש. הכנופיות המזוינות לא הסתפקו בהריגת יהודים והשמדת קניניהם אלא גם השחיתו רכוש ממשלתי לרוב: הם ניתקו חוטי טלגרף וטלפון, הורידו רכבות מן הפסים, הפריעו לתנועה בכבישים ע”י הנחת מוקשים והציתו את הצינור המוביל נפט גלמי מן המעיינות בעירק לנמל חיפה. היסוסיה של ממשלת המנדט להשתמש בחוקי החירום שהכריזה עליהם ופסקי הדין הקלים שהוציאו שופטיה גרמו להחמרת המצב. הממשלה איחרה להעניש אנשי כנופיות שנתפסו, יום אחד החמירה בדין ולמחרתו פתחה במו“מ עם מנהיגי המורדים. השלטונות הודו בקיום “תעמולה ממקורות חוץ”, אולם למעשה היה המצב רציני יותר. הטרוריסטים לא רק שקבלו עזרה ע”י חיילים שכירים מעבר לגבול, ביחוד מעירק ומסוריה, אלא גם כסף ונשק מגרמניה הנאצית ומאיטליה הפאשיסטית שהיו מעוניינות בגרימת קשיים לבריטניה.


הועדה המלכותית לארץ־ישראל    🔗

שלושה חדשים אחר פרוץ המאורעות הודיעה ממשלת בריטניה על מינוי ועדה מלכותית בראשותו של לורד ויליאם רוברט פיל (Earl Peel), שקנה לו נסיון רב כאשר שימש בעבר בתפקיד מזכיר להודו (פירושו למעשה תפקיד שר). ועדה זו עלתה על כל קודמותיה מבחינת סמכויותיה הרחבות ואלו הן: למצוא את סיבות המהומות; לחקור את אופן ביצועו של המנדט במה שנוגע להתחייבות של מעצמת המנדט הן כלפי היהודים והן כלפי הערבים; להוודע אם ליהודים או לערבים ישנן קובלנות צודקות ביחס לדרך ביצועו של המנדט, כאשר מפרשים את תקנותיו כהלכה; לבסוף הוטל על הועדה המלכותית להמליץ כיצד להביא קובלנות צודקות על סיפוקן. הועדה היתה מורכבת מסיר הורס ג’ורג' רוּמבּוֹלד, סיר לנקס המונד, סיר מוריס קרטר (Carter), רג’ינלד קופלנד (Coupland) וסיר הרולד מוריס. ביום 12.10.1936 הכריז הועד הערבי העליון על סיומה של ה“שביתה”. עד אז נהרגו 91 יהודים ונפצעו 367 ואילו לסוחרים הערביים ולחנווניהם נגרם הפסד כספי רב, כיון שעסקיהם היו סגורים בכל ימי השביתה.

כעבור חודש ימים הגיעו חברי הועדה המלכותית למקום פעולתם העתידה. הם שהו בארץ־ישראל עד אמצע ינואר 1937. משפורסם הדו“ח של הועדה, דו”ח בן 40 עמודים עם מספר מפות, דיאגרמות וטבלאות סטטיסטיות, בחודש יולי אותה שנה, נתגלה כביקורת מעמיקה ביותר על האדמיניסטרציה בארץ־ישראל וכמקור לא אכזב של ידיעות על הנעשה בארץ מאז הכיבוש הבריטי. הקורא היהודי מצא בו הערכה אוהדת של שאיפותיו והישגיו בארץ־ישראל. היתה זו סקירה מקיפה וניתוח נבון של בעיית ארץ־ישראל, בדיקת דרכי הפעולה של המנדט והצעות “למען פתרון אפשרי לאורך ימים”. בסיום הדו"ח נאמר: “הגורמים האמיתיים להפרעת הסדר או (כפי שאנו רואים אותה) המרד של שנת 1936 הוא א) רצון הערבים לריבונות לאומית ו־ב) איבתם כלפי הקמת הבית הלאומי היהודי, שהוחמרה מפאת פחדם מפני השתלטות יהודית”.


הדו"ח של הועדה המלכותית    🔗

הועדה המלכותית מצאה שרוב קובלנותיהם של הערבים כגון קנית קרקעות ע“י היהודים, העליה, השימוש בעברית ובאנגלית בתור שפות רשמיות, נישול ערבים מן האדמה “אינן קובלנות צודקות במסגרת תקנות המנדט”. חברי הועדה הדגישו שהערבים הפיקו תועלת רבה מן העליה היהודית, שהרחבת התעשיה הערבית ופרדסנותם מומנו במידה ניכרת הודות ליבוא הון ע”י היהודים, שהתעסוקה הערבית בערים ובקרבתן ובעיקר בנמלי הארץ גדלה בעקבות הפיתוח של היהודים ויזמתם, שייבוש הביצות בנקודות התיישבות יהודית טיהר גם את סביבתם הערבית ממכת המלריה, ושההשפעה הטובה של עלית היהודים על מצב בריאותם של הערבים הודגמה ביחוד ע“י גידולה של האוכלוסיה הערבית באותן הערים שהתפתחו כתוצאה מפעולות הפיתוח ע”י היהודים. מאידך גיסא, מצאה הועדה שהשקפותיהם של הפקידים הערביים אינן מאפשרות כלל את עליתם לדרגות הגבוהות באדמיניסטרציה וכן אמרה בפירוש “שאין להקים ממשל עצמי במסיבות המיוחדות השוררות בארץ־ישראל במסגרת המנדט”.

ביחס לקובלנה היהודית העיקרית הציעה הועדה דצנטרליזציה של מחלקות הממשלה בכדי להחליש את ההפרעות בהקמת הבית הלאומי היהודי. היא המליצה על מתן הדרכה מיוחדת לאותם הבריטים שייבחרו לשרת בארץ־ישראל. על בעית פעולותיו הנלוזות של חג' אמין אל חוסייני, מופתי ירושלים, הביעה הועדה את צערה שלא ננקטו צעדים להסדיר את הבחירות למועצה המושלמית העליונה ושמדיניות הפיוס מטעם השלטונות האנגליים נכשלה לחלוטין. היא הציעה דרכים למציאת קרקעות ליישובם הצפוף של היהודים ו“להבטיח את זכויותיהם של הערבים ומצבם… והגבלת יישוב צפוף למחוזות שבמישורים”. גישת הועדה לבעית העליה היתה אמנם חדשה, אבל כלל לא נעימה ליהודים, כי המלצת הועדה היתה כדלהלן: כאשר יחליטו להבא על מיכסת העליה, יש להביא בחשבון לא רק גורמים כלכליים אלא גם מדיניים, חברתיים ופסיכולוגיים, ויש לקבוע מקסימום פוליטי של 12,000 רשיונות עליה לכל אחת מחמש השנים הבאות, שיכלול כל סוגי העולים היהודיים. לפיכך “יש לבטל סוגים מסויימים של בעלי מקצועות חפשיים ובעלי־מלאכה ולשנות את התנאים בהם נכנסים בעלי הון באופן חפשי לארץ־ישראל”. קובלנת היהודים על חוסר כל בטחון בארץ נחשבה בעיני הועדה לרצינית ביותר מבין תלונות היהודים, והיא המליצה להכריז על מצב חירום אם המהומות תתחדשנה.


תכנית החלוקה    🔗

הוועדה הטעימה שכל ההמלצות הללו לא היו אלא אמצעי זמני להפגת הכאב, ולא יכלו לרפא את עצם המחלה. כי הן אינן מסלקות את מקור הקובלנות. הועדה האמינה שחלוקתה של ארץ־ישראל לשני קנטונים או חבלים, הקשורים בברית פדרלית, האחד יהודי והשני ערבי, תהיה כרוכה בקשיים ולא תספק משאלותיו של אף אחד משני העמים. בהצעת הקנטונים שעמדה לדיון לפני הועדה היו כלולים ממשל עצמי לגבי שירותים סוציאליים, עניני קרקעות ועליה, בעוד כל שאר תפקידי שלטון היו נשארים בידי הממשלה המרכזית, היא הממשלה המנדטורית.

לפיכך הציעה הועדה לסיים את המנדט בכללו ולחלק את ארץ־ישראל לשלושה חלקים, כדלהלן:

1) מדינה יהודית בעיקר בעמקים, שתכלול את כל שטחו של עמק יזרעאל, מרביתו של עמק בית־שאן וכל שפלת הארץ מראש הנקרה בצפון עד באר טוביה בדרום. שטח זה היה מהווה בערך כחמישית של כל שטח ארץ־ישראל מערבה לירדן;

2) מדינה ערבית לרבות עבר הירדן בעיקר באיזור ההרים שנמל יפו יחובר אליה;

3) שטח מנדט בריטי בירושלים, בית לחם וסביבותיהן, נצרת, פרוזדור מירושלים לחוף ועם נמל עקבה בתור מובלעת, מובלעת זמנית תווצר בטבריה, חיפה ועכו. במסגרת תכנית זו הציעה הועדה כריתת חוזי ידידות בין מעצמת המנדט עם ממשלת עבה"י ונציגי ערביי ארץ־ישראל מצד אחד ועם ההסתדרות הציונית מצד שני.

מעצמת המנדט צריכה לתמוך בקבלת המדינה היהודית והמדינה הערבית בתור חברות לחבר הלאומים ויש לדאוג לערובות להגנת המיעוטים בכל אחת משתי המדינות וגם להסדרים כספיים ואחרים. יש גם לכרות הסכמים צבאיים. הוצע שהמדינה היהודית תתן תמיכה כספית למדינה הערבית. יש לחלק את החוב הצבורי בסך 41/2 מליון לי“ש בין שתי המדינות והאוצר הבריטי צריך להעניק למדינה הערבית הענקה של שני מליון לי”ש. בהתחשב עם המספר הגדול של ערבים בשטח היהודי המוצע לעומת המספר הקטן של יהודים בשטח הערבי, יש להחליט על הסדר של חילופי קרקעות ואוכלוסין. הועדה המליצה שבתקופת המעבר תיאסר רכישת קרקעות ע"י יהודים בשטח הערבי ולהיפך, ושהגבלת העליה תהא להבא טריטוריאלית במקום “המקסימום הפוליטי”.


מדיניותה של ממשלת בריטניה    🔗

כאשר פורסם הדו"ח של הועדה המלכותית צורף לו גילוי־דעת של ממשלת בריטניה, בו נאמר “שהיא מסכימה הסכמה כללית לנימוקי הועדה ומסקנותיה” ונכונה לנקוט בצעדים הדרושים בכדי להוציא את תכנית החלוקה אל הפועל. בינתיים נאסרו כל עסקי קרקעות שהיו עלולים לשנות את המצב לגבי התכנית המוצעת וכל העלייה היהודית לשמונה החדשים בין אוגוסט 1937 לבין מרץ 1938 הוגבלה ל־8,000 נפש. אחר ויכוח ער ביותר על בעית חלוקת ארץ־ישראל קיבל בית הנבחרים הבריטי החלטה “שיש להביא את ההצעות לפני חבר הלאומים בכדי לאפשר לממשלת הוד מלכותו להציג בפני בית הנבחרים הצעה ברורה אחר חקירה מתאימה”.


החלטותיהם של הקונגרס והסוכנות    🔗

כאשר התכנס הקונגרס הציוני הכ' בציריך ב־3–21 באוגוסט 1937, הקדיש שבוע שלם של דיונים ממצים לדו“ח של הועדה המלכותית, הוא החליט שאינו יכול לקבל את תכנית החלוקה ושההנהלה הציונית צריכה להיודע אצל ממשלת בריטניה על פרטים נוספים בקשר למדינה היהודית המוצעת. כשתכנית זו תקבל צורה ברורה, על ההנה”צ להביאה בפני קונגרס אחר, שציריו ייבחרו בבחירות חדשות וכינוס זה ידון בה ויוכל לקבל החלטות בנוגע אליה. הקונגרס הכ' דחה את טענתה של הועדה המלכותית, כאילו הסתבר שהמנדט אינו בר־ביצוע; אדרבה, הקונגרס דרש מבריטניה להוציא את המנדט לפועל. כמו־כן דחה הכינוס את מסקנותיה של הועדה המלכותית, שהשאיפות הלאומיות של העם היהודי ושל הערבים אינם עולים בד בבד. הוא התנגד בתוקף לאמצעים ה“משככים את הכאב” והוא מחה נגד ההחלטה לקבוע גבול עליון למספר העולים היהודיים מטעמים פוליטיים בשביל שמונה החדשים הקרובים. המועצה של הסוכנות היהודית אישרה את החלטות הקונגרס הציוני והורתה להנהלה לבקש מאת ממשלת בריטניה “לכנס ועידה של יהודי ארץ־ישראל ושל הערבים השוכנים בה, על מנת לחקור את האפשרות להביא לידי הסכם ביניהם בדבר ארץ־ישראל בלתי מחולקת על בסיס של הצהרת בלפור והמנדט”. בקשה זו נשלחה לממשלת בריטניה אשר דחתה אותה.


מסקנותיו של חבר הלאומים    🔗

הועדה המתמדת על המנדטים מטעם חבר הלאומים התיחסה עקרונית בחיוב לבדיקה של החלוקה המוצעת, אולם התנגדה להקים מיד שתי מדינות ריבוניות. היא היתה סבורה שהארכת תקופת התבגרותם הפוליטית של שני העמים הכרחית. מועצת חבר הלאומים הסכימה שממשלת בריטניה תמשיך בחפוש פתרונות לבעית החלוקה ודחתה את דיונה בבעיה זו עד אשר תוכל לעסוק בבעיה כולה.


התגובה הערבית    🔗

הערבים לא הצהירו כל הצהרה רשמית על אודות הצעותיה של הועדה המלכותית, אולם הדו“ח שלה נתפרש בחוגים הלאומנים הערביים כמכה קשה לענין הערבי. אחרי פרסום הדו”ח ביולי 1937 הסתיימה הפוגה זמנית בת שמונה חדשים בפעולות האיבה ונתחדש מסע הטירור ומעשי הרצח שהגיעו לשיא ברצח המושל האנגלי במחוז נצרת מר אנדריוז. עתה, ב־1 באוקטובר 1937, פיזרה ממשלת ארץ־ישראל את הועד הערבי העליון שהוכרז כגוף בלתי חוקי וכן את יתר הועדות הערביות, הגלתה חברים מסוימים של ועדות אלו ואסרה אחרים. מופתי ירושלים הודח מנשיאותו במועצה המושלמית העליונה ובחברות בה ולאחר שבועיים התחפש וברח לבירות, כי נודע לו שעומדים לאסרו. כאשר המהומות לא פסקו, הוקמו בחודש נובמבר בתי־דין צבאיים כדי לשפוט את אלה שנאשמו במעשי בריונות ולהטיל פסקי־דין של מות; מספר טרוריסטים ערביים הוצאו להורג. אחר שלוש שנים של מרד בלע המולך 2,877 קרבנות בנפש. 450 יהודים נהרגו ו־1,944 נפצעו, 140 בריטים נהרגו ו־476 נפצעו, אולם מבין הערבים נהרגו 2,287 ונפצעו 1,477. יותר משעשו הערבים הרג ביהודים, עשו שפטים בבני עמם שסירבו להצטרף לכנופיות או לתמוך בדרך אחרת במדיניותו של הועד הערבי העליון. הם גם השחיתו למעלה ממאתיים אלף עץ בחקלאות העברית; אולם יש לציין שהיהודים נטעו למעלה ממליון עצים אחרים תחתם. זוהי הראיה החותכת ביותר ששום מעשי אכזריות, בין אם בתקופה ממושכת בין אם בשטח נרחב, לא יכלו לזעזע את החלטתם הנחושה של היהודים להקים מחדש את ביתם הלאומי.


ועדת החלוקה    🔗

אף־על־פי שממשלת בריטניה הצהירה בשעתה ש“היא מסכימה הסכמה כללית לנימוקי הועדה ומסקנותיה”. בכל זאת פירסמה ברבים חמשה חדשים לאחר מכן את תוכן הוראתה לנציב העליון של ארץ־ישראל, בה נאמר שאיננה קשורה לתכנית החלוקה ושועדה אחרת תצא לארץ־ישראל על מנת לערוך שם חקירה מלאה יותר ולמצוא תכנית מדוייקת יותר. תפקידה של ועדת החלוקה (כפי שנקרא שמה הרשמי של הועדה) היה לייעץ ביחס לגבולות הארעיים של השטחים הערביים והיהודיים ושטח המנדט הבריטי, שעל הקמת שלשתם הציעה הועדה המלכותית, ולקבל על עצמה את חקירת הבעיות הכספיות ושאר השאלות הכרוכות בתכנית החלוקה. ועדת החלוקה בראשותו של סיר ג’ון וודהד (Woodhead) הגיעה לארץ־ישראל בסוף אפריל 1938 ונשארה כאן במשך שלושה חדשים. הדו"ח שלה פורסם בנובמבר אותה שנה. חברי הועדה יעצו לממשלה לא להוציא לפועל את תכנית החלוקה של הועדה המלכותית, כי תכנית זו אינה בת־ביצוע. חברי ועדת החלוקה דנו גם על שתי תכניות אחרות, אלא שאף על אחת מהן לא היתה הסכמה כללית. לפיכך הודיעו שאין ביכלתם להמליץ על איזה גבולות שהם לשתי המדינות שיבטיחו קיומן של מדינה ערבית ויהודית שתהיינה נושאות את עצמן.

ממשלת בריטניה קיבלה את מסקנותיה של ועדת החלוקה והודיעה שהיא תנסה להביא לידי הסכם בין הערבים לבין היהודים ע“י כינוס ועידה של נציגיהם של ערביי ארץ־ישראל והארצות השכנות מזה והסוכנות היהודית מזה. עתה הזכירה הסוכנות בגילוי דעת שהיא עצמה לא נענתה כאשר ביקשה, אחר פירסום הדו”ח של הועדה המלכותית, שהבריטים יכנסו ועדה יהודית־ערבית, ועתה לבה של הסוכנות כבד עליה כאשר הבריטים מציעים כיום להזמין את המדינות הערביות השכנות אשר אין להן כל מעמד מיוחד ביחס לארץ־ישראל.


ועידת לונדון    🔗

ועידה זו התקיימה בלונדון בארמון סט' ג’מס בתחילת 1939. מן הצד היהודי הופיעו הנהלת הסוכנות ואישים דגולים, כציונים כלא־ציונים מן הקיסרות הבריטית, מארה“ב ומארצות אחרות. רוב הצירים של ערביי ארץ־ישראל היו מאנשי שלומו של המופתי, מלבד שלשה צירים של מפלגת ההגנה הלאומית המתונה, אולם אלה לא מילאו כל תפקיד פעיל. מצרים, ערב הסעודית, עירק, תימן ועבה”י היו המדינות הערביות שהשתתפו בועידה. נציגי ממשלת בריטניה היו שר המושבות מלקולם מקדונלד, שר החוץ לורד הליפקס והתת־מזכיר לעניני חוץ ר. א. בטלר. הערבים סירבו לשבת ביחד עם היהודים, אף־על־פי שאלה היו מוכנים להפגש עם הערבים, וקיימו באמת פגישה בלתי רשמית עם כמה מנציגי המדינות הערביות. ממשלת בריטניה ניהלה אפוא את הועידה בצורת התיעצויות נפרדות עם שני הצדדים. ומאחר שלא הגיעו בשיחות אלו לידי כל איחוד דעות, הופסקו כליל. ביום 17 במאי, חדשיים לאחר מכן, גילתה ממשלת בריטניה את מדיניותה החדשה לגבי ארץ־ישראל בצורת ספר לבן.


מדיניות הספר הלבן    🔗

הספר הלבן הכריז כי בדעת הממשלה להקים מקץ עשר שנים מדינה אחת ריבונית; לפני כן תעבור זו תקופת בינים, בה יוגבר חלקה של האוכלוסיה בשלטון הארץ. בעזרת יועצים בריטיים ינהלו ערבים ויהודים מחלקות ממשלה בערך ביחס למספר התושבים. המועצה המיעצת אשר ישותפו בה ארצישראליים במידה גדלה והולכת, כאמור לעיל, תיהפך למועצת מיניסטרים, היינו לקבינט של המדינה הריבונית העתידה. יוקם מנגנון של בית נבחרים, אם דעת הכלל בארץ־ישראל תהא נוחה מזה. יש להבטיח גישה חפשית למקומות הקדושים והגנת האינטרסים של דתות שונות על כל מוסדותיהן ו“המצב המיוחד של הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל”. והיה אם מקץ עשר שנים יהא צורך לדחות את הקמתה של המדינה הריבונית, אזי תצטרך הממשלה להתייעץ עם נציגיהם של תושבי הארץ, המועצה של חבר הלאומים והמדינות הערביות השכנות בטרם שתקבל החלטה על דיחוי המועד. 75,000 עולים (לרבות 25,000 פליטים) יורשו להכנס לארץ־ישראל בחמש השנים הקרובות, וכך יהיה מספר תושביה היהודיים של ארץ־ישראל כשליש מן האוכלוסיה הכללית. כעבור חמש שנים לא תורשה עוד כל עליה יהודית בלתי אם בהסכמת הערבים.

בשאלת קרקעות יוסמך הנציב העליון לאסור או להסדיר כל העברת בעלות על אדמה ויוכל אח"כ לשנות כל תקנה שהוציא בעקב סמכותו זו. בכל זה תהיה כמובן טובת החקלאים הערביים לנגד עיניו.

הסוכנות היהודית פירסמה מיד גילוי־דעת, בו הכריזה שמדיניות ספר לבן זה שוללת את זכותו של עם ישראל להקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ האבות, שכאן נכנעה ממשלת בריטניה לאלימות הערבית ועשקה מן היהודים את שארית תקותם בשעתם האפלה ביותר בכל קורותיהם עקובות־הדם. עם ישראל לא יסכים לעולם לנעילת שערי הארץ ולהפיכת הבית הלאומי לגיטו. אף־על־פי שפירושו של הספר הלבן היה כניעה בפני עיקר דרישותיהם של מנהיגי הערבים, לא קבלה אותו מפלגתו של המופתי המודח ורק הערבים המתונים הביעו את קורת רוחם. הספר הלבן נתקל בביקורת חמורה בשני בתי הפרלמנט הבריטי מצד צירי כל המפלגות ובמיוחד מידי שני שרי מושבות לשעבר. מר וינסטון צ’רצ’יל גינה את המיסמך כ“הפרה ברורה של התחייבות חגיגית” וכ“מינכן שניה” ומר אמרי (Amery) אמר: לוּ היה הוא מצביע בעד קבלתו היתה לוֹ זאת חרפה עולמית. מנהיגי מפלגת העבודה הבריטית דברו נגד הספר הלבן בביטויים נמרצים, לרבות פיליפ נואל־בייקר, שקרא לו “Cowardly and wrong” (חסר־אומץ ובלתי נכון) והרברט מוריסון אמר ש“על הממשלה להבין שמיסמך זה לא יחייב באופן אוטומטי קבינט אחר, יהיו מסיבות הזמן אשר יהיו”.

אח“כ הובא הענין בפני הועדה המתמדת של המנדטים מטעם חבר הלאומים, שדחתה אותה פה אחד, כיון ש”המדיניות של הספר הלבן איננה בהתאמה עם הפירוש שועדת המנדטים היתה רגילה לפרש את המנדט בהסכמה עם מעצמת המנדט ועם מועצת חבר הלאומים".

ועדת המנדטים של חבר הלאומים גם דנה “אם אפשר לפרש את המנדט על ארץ־ישראל פירוש חדש… שיהא די גמיש בכדי שמדיניות הספר הלבן לא תיראה כמנוגד לה”. רוב חברי אותה ועדה הכריזו שהם “אינם חושבים כי ניתן להגיד שהספר הלבן הוא בהתאם למנדט”, בשעה שהמיעוט (נציגי בריטניה, צרפת ופורטוגל) סברו ש“המסיבות הנוכחיות מצדיקות את המדיניות של הספר הלבן, בתנאי שמועצת חבר הלאומים לא תתנגד לו”. בגלל המלחמה שמישמשה ובאה לא התקיימה כל ישיבה של מועצת חה“ל כדי לדון בדו”ח של ועדת המנדטים. אולם אף־על־פי שהספר הלבן לא הצליח לקבל גושפנקה רשמית וחוקית, החלה הממשלה לתרגמו מיד לשפת המציאות במה שנוגע לעליה. בריטניה הפחיתה את מיכסת העליה בשביל החדשים מאי־ספטמבר 1939 וביטלה כל עליה נוספת לששת החדשים הבאים אחריהם, בדיוק באותה תקופה בה אפשר היה עדיין להציל רבבות יהודים מן הטרור הנאצי.


הקונגרס האחרון לפני פרוץ המלחמה    🔗

בקונגרס הציוני הכ“א, שהתקיים בג’נבה ב־10–25 באוגוסט 1939 רק שבועיים לפני פרוץ המלחמה בגבולות פולין, תקף ד”ר וייצמן את ממשלת בריטניה בדברי גינוי מרים שמעולם לא העלה על שפתיו קודם לכן. הוא האשים אותה בקריעה חד־צדדית של התחייבות בין־לאומית כלפי עם ישראל, שקיבלה על עצמה נגדה נא לכל עולם התרבות, ובנסיון להקפיא את התהליך ההיסטורי הגדול של שיבת ישראל לציון והקמת ארץ־ישראל הבנויה. אחר שבוע של ויכוח נוקב קיבל הקונגרס מתוך מתיחות רבה מספר של החלטות בהן דחה את מדיניותו של הספר הלבן “כפגיעה בזכותו של עם וכדחיית אותה התחייבות, שאנגליה קיבלה על עצמה בהצהרת בלפור ובמנדט ואשר עמי התרבות ערבו לה”. הקונגרס הכ“א נאלץ לזרז את דיוניו, כי ענני־שחור האפילו על האופק המדיני מיום ליום. אושר תקציב של 720,000 לי”ש ואותה הנהלה נבחרה מחדש.

בנאום הסיום אמר וייצמן כי אין לשכוח שמעבר לקובלנותינו הקשות קיימים אינטרסים המשותפים לנו עם המערב. הוא הביע את התקוה כי כלנו נחיה ונחזה את קיצה של הרעה שתיפתח בקרוב ושעבודתנו תימשך. אוסישקין אשר נעל את הקונגרס בתור נשיאו, חרד לגורל הצפוי ליהודי מזרח אירופה ומרכזה וגם ליהודי ארץ־ישראל. הוא הביע את התקוה שיהודי פולניה לא יסבלו סבל רב מן האסון המאיים עליהם. ולבסוף נפרד מצירי הכינוס במימרה “לכו לשלום!” כל הקהל קם על רגליו, שר בדבקות את ה“תקוה”15 וזרם מן האולם אל תוך הלילה המאוחר לקראת אימה ופחד לא ידעום של השואה המתקרבת.


 

פרק י"א: מלחמת העולם השניה 1939–1945    🔗

השפעת המלחמה על התנועה הציונית    🔗

מלחמת העולם השניה החריבה את התנועה הציונית ביבשת אירופה כשם שהחריבה את חיי היהודים בכללם, אף־על־פי שאגודות ציוניות קמו במהרה בארצות השונות בין פליטי השואה לאחר ששוחררו מן העול הנאצי. בכל אותן הארצות שלא נכבשו ע"י הנאצים, ובמיוחד בארצות הדבור האנגלי, נתנה המלחמה להרגשה היהודית הלאומית עידוד מיוחד וגרמה לתמיכה רבה יותר בעניין הציוני מאשר בתקופות הקודמות. מיד עם פרוץ המלחמה פסקו בארץ־ישראל המהומות שנמשכו שלוש שנים וכל התנצחות מדינית שותקה, כאילו נואמי ההסתה במקום להטיף, החלו להאזין לקולותיהם של לוחמים חזקים מהם לאין שעור. מי יתן, כך סברו, והמנצחים יהיו בצדנו או מוטב ששני היריבים ייאלצו לחזור אחרינו.

אינטרסים כלכליים הביאו לידי שיתוף־מה בין ערבים ויהודים בפניות לעזרה אל ממשלת המנדט, ביחוד בחוגי הפרדסנים, ויחסי־ידידות קמו גם בשטחים אחרים. בחורף 1939/40 יכלו אניות להובלת הפרי למלא עוד את תפקידם אולם כבר אז חששו שזו תהא עונת היצוא האחרונה של פרי הדר לנמלי אירופה, כי ספינות אלו יועסקו במאמץ המלחמה. בקיץ הבא כשנכנסה איטליה למלחמה בצד כוחות הציר, נסגר הים התיכון לחלוטין בפני ספינותיהם של בנות הברית ואף תיבה אחת של תפ“וזים לא נשלחה עוד לממלכה המאוחדת, הלקוח הגדול ביותר של הפרדסנות הארצישראלית. למגדלי ההדר נגרמו הפסדים רבים והיה חשש שכל המטעים יתקלקלו, כי לרוב הפרדסנים לא היו האמצעים להמשיך תקופה ארוכה, אשר סופה מי ישורנה, בהשקאת הפרדסים ועיבודם. בעזרת הממשלה נתנו בנקים מסויימים הלואות לאותם הפרדסנים שטרם הזניחו את מטעיהם. גם בענף הבנייה שרר חוסר עבודה בהעדר העליה ויבוא של הון חדש ובגלל מחסור חמרי בנין. העידוד שניתן לכמה תעשיות שסבלו מחמת חסימת דרכי היבוא, היה שקול אח”כ כנגד ירידת התעסוקה בענף ההדרים ובתנועת הבניה. ממשלת ארץ־ישראל פנתה ללונדון בענין הפעלת עבודות ציבוריות וקבלת אמצעים למענן ולמען מתן הלואות שיניעו את גלגלי המשק הארצישראלי, הן בסקטור הפרטי והן בסקטור הקיבוצי. משנתנה לונדון תשובה חיובית, נשתנה כבר המצב מן הקצה אל הקצה. הארץ הסתגלה במהרה לתנאים החדשים. והיות והוקם בה בסיס צבאי, חזרה אליה מידה מסויימת של שפע. בתחילת שנת 1942 נכנסו כוחות כאלה למעגלי היצור אשר טרם מילאו תפקיד חשוב במשק הארץ: בעלי מלאכה מאומנים הפכו לבעלי תעשיה זעירה וחלק ניכר מהם השתתף במאמץ להספקת תוצרת תעשיתית לכוחות הצבא, לשוק האזרחי בארץ ולשוקי כל ארצות המזרח התיכון – מוצרי מתכת, עור, טקסטיל, חימיקליים ותרופות.


חוקי הקרקעות    🔗

על אף דאגותיה של הממשלה בגלל המלחמה, מצאה את הזמן לתכנן ולחוקק חוקי קרקעות להגבלת מכירת אדמות והעברתן במשרד ספרי האחוזה ברוח הספר הלבן, שנדחה במפורש ע“י ועדת המנדטים ולא קיבל את אישורה של מועצת חה”ל. תקנות הקרקע חילקו את ארץ־ישראל מערבה מן הירדן לשלושה איזורים. באחד האיזורים נאסרה לחלוטין מכירת קרקעות על־ידי לא יהודים לידי יהודים. באיזור השני תותר העברתם לידי יהודים אם יוכח לממשלת ארץ־ישראל שההעברה תקל על השקאת שטחים שכנים אשר נמצאים כבר בידי הקונה. רק באיזור השלישי רשאים היהודים לקנות אדמות ללא הגבלה. באיזור זה נכללו שטחי הערים, האיזור התעשייתי של חיפה ושפלת החוף בין טנטורה ורמלה. כל שטחו של האיזור החפשי לא עלה על 5% משטחה של ארץ־ישראל המערבית. כנימוק רשמי להטלת תקנות הקרקע ניתן הצורך להגן על האינטרסים הכלכליים של החקלאים הערביים. למעשה התכוונו הבריטים להגביל את היהודים לאותם השטחים בהם היו כבר רוב הקרקעות בידיהם. אם בהצהרת בלפור משנת 1917 נפתחו סיכויים להקמת מדינה יהודית משני עברי הירדן, הרי צומצמו עתה ל“תחום מושב” ששטחו כחלק הששים מן השטח המקורי.


טרגדיות של אניות פליטים    🔗

נוסף על חששותיהם וקשייהם הגדולים של יהודי ארץ־ישראל עד לנצחון אל אלמיין, הם זועזעו עמוק לאין ערוך מן הגורל הטרגי שנפל בחלקם של אלפים מפליטי החרב שביקשו מקלט בביתם הלאומי מפני רדיפות הנאצים, אולם לא הורשו להכנס למולדתם ע“י ממשלה שהתעלמה כליל ממצבם האיום ושבעיניה לא היו אלא עולים בלתי חוקיים. בתחילת ספטמבר 1939 התקיף משמר החופים ביריות אנית פליטים מלאה עד אפס מקום שנמלטו מרדיפות הנאצים. שלשה מן הפלטים באניה נהרגו. במרץ 1940 הגיעה האניה “דָריאֶן” עם 800 פליטים, אשר רובם ברחו מפרעות בוקרסט וערים אחרות ברומניה ואשר על סיפונה הצטופפו גם אלה הפליטים שנותרו בחיים אחרי שהאניה “סלואדור” טבעה עם 200 קרבנות בים מרמרה. כולם נאסרו בעלותם על חופה של ארץ־ישראל. בנובמר 1940 הגיעו לנמל חיפה למעלה מ־1,770 פליטי חרב בשתי האניות “פסיפיק” ו”מילוֹס“. היות ולא היו בידיהם רשיונות עליה הועברו הם ועוד מאה פליטים מאניה אחרת, על סיפונה של האניה “פטריה”, במטרה לְשַלֵחַ אותם לאחת ממושבות בריטניה. ממשלת המנדט שידרה גילוי־דעת, בו נאמר: “ההחלטה הסופית על גורלם של עולים אלה נדחית לסיום המלחמה, אולם אין בדעת הממשלה להשאירם באותה מושבה שהם עומדים להשלח אליה או להכניסם לארץ־ישראל”. האניה “פטריה” על 1900 נוסעיה התפוצצה בנמל חיפה ו־257 פליטים קיפחו חייהם. אף־על־פי־כן עמד הנציב העליון על דעתו, שיש לגרשם מחופי הבית הלאומי. רק אחר שהושמעו מחאות באנגליה ובארה”ב בוטל צו הגירוש והפליטים הורשו להשאר בארץ־ישראל, ורשיונותיהם נוכו אח"כ ממכסת הרשיונות הרגילה. באותה תקופה הביאה האניה “אטלנטיק” 1,750 פליטים שהורשו לעלות על החוף רק לשם מעצר ושולחו אחר־כך לאי מאוריציוס16.

שנה אחרי־כן אירעה שואה נוספת שזעזעה מה שנשאר עוד לזעזע במצפונו של העולם התרבותי. בדצמבר 1941 הביאה “סטרומה”, ספינה קטנה, שסבלה רבות מטלטולי הגלים, 769 פליטים יהודים מפרעות רומניה לחופי איסטנבול ולא יכלה להמשיך עוד. שלטונות תורכיה לא רצו להתיר לאניה לעגון כל עוד לא תימצא מדינה כלשהי שתרשה את כניסת הפליטים אליה. הסוכנות היהודית לא הצליחה לקבל הבטחה כזו מממשלת ארץ־ישראל. ביום 24.2.42 הוכרחה “סטרומה” לעזוב את חופי תורכיה והתפוצצה במרחק קטן מן החוף (כנראה שנפגעה ע"י מוקש). כל נוסעיה, פרט לאחד, טבעו.

באי־הכנסתם של קרבנות השואה האלה לאותה ארץ בה הובטח לבני עמם שהם “יושבים בה בזכות ולא בחסד” הסתמכה ממשלת המנדט על כך שעלייתם היתה פגיעה בספר הלבן של שנת 1939, אף־על־פי שמיסמך זה לא אושר מעולם ע"י חבר הלאומים ולמרות שהספר הלבן עצמו התיר כניסתם של 75000 עולים במשך חמש שנים החל מ־1939. יתרה מזו: מאות פליטים לא־יהודיים, ואחרי מקרה סטרומה אפילו אלפי פולנים, יונים ויוגוסלבים הורשו להכנס לארץ־ישראל ללא ויכוח, ובצדק.


הצעות היהודים לממשלת בריטניה    🔗

עוד בסתיו 1938, כשענני המלחמה העולמית השניה אך נראו באופק המדיני – בקשר עם המפנה בצ’כוסלובקיה – שלחה הנהלת הסוכנות היהודית תזכיר לממשלת בריטניה על נכונותה להעמיד את כחות הישוב העברי לרשות בריטניה במקרה של מלחמה בגרמניה. הממשלה הבריטית לא הגיבה מצדה על הבעת נכונות זו מצד היהודים. בשנת 1939, שני ימים לפני פרוץ המלחמה, באה בהצעה אל האומות שנלחמו בהיטלר להקים צבא עברי בין־ארצי, שאליו יגוייסו יהודים פליטים מארצות הנאצים ויהודים ממדינות נייטראליות ושאת גרעינו יהוו יהודי ארץ־ישראל. בנות הברית דחו את ההצעה הזאת. רק ימים מספר לאחר נעילת הקונגרס הציוני בג’נבה כתב ד“ר וייצמן ב־1 בספטמבר 1939, לנוויל צ’מברליין, שלמרות הטענות נגד מעצמת המנדט מעמידה הסוכנות היהודית ברצון לרשות ממשלת בריטניה את כל כח האדם היהודי וכשרונותיהם של בני הישוב לקראת ההיאבקות העתידה לבוא. ראש ממשלת בריטניה הודה באדיבות על ההצעה אולם הממשלה לא עשתה דבר כדי להשתמש בה. מר ריד, פקיד גבוה במחלקת המודיעין במזרח התיכון, הדגיש בפירוש ש”הגורם הערבי והכוון האנטיציוני של הממשלה מנעו את קבלת ההצעה". למרות זאת הכריזו הסוכנות והועד הלאומי על צו־מיפקד בכל הארץ. נרשמו אז 85,000 גברים ו־50,000 נשים מגיל 18 עד 50 כמתנדבים לשירות לאומי, כדי לתת ביטוי מעשי לרצונו של הישוב לעזור במאמץ המלחמתי. הסיסמה היתה שירות לאומי לתקופת המלחמה, אם לרשות המוסדות היהודיים ואם לרשותה של המפקדה הבריטית בארץ־ישראל.


המתנדבים הראשונים    🔗

תחילה לא מיהרו שלטונות הצבא לקבל מתנדבים יהודים. בשנה הראשונה של המלחמה היה הצבא מוכן להכניס מספר קטן בלבד של יהודים וערבים לשורותיה של חטיבת שירות. הוקמו שתי יחידות־עזר של פיונרים – יחידת חפרים (A.M.P.C.), בהן עלה מספר היהודים על הערבים פי שלשה. מתחילה היו מתנדבים אלה – 450 יהודים – גדוד עבודה בשביל הבריטים הלוחמים. ואך בפברואה 1940, כשפרץ הצבא הגרמני לצרפת, ניתן להם נשק ונהיו ללוחמים. הקבוצה הראשונה של חיילים אלה הצטיינה בשנת 1940 כאשר הנאצים התקיפו במערב. הם לחמו בפלאנדריה ובצפון צרפת וחיפו על נסיגתו של חיל־המשלוח הבריטי שנמלט מסט' מאלו (St. Malo). הארצישראליים היו בין אחרוני החיילים שפונו מן היבשת לאנגליה. אלה השתתפו אחר כך בהגנת חופה הדרומי של אנגליה. ממשלת ארץ־ישראל יצרה גם יחידות שירותים מעורבות אחרות כגון מהנדסים, נהגים חיל ציוד. המפקדה הבריטית פנתה לסוכנות היהודית בבקשה לספק לה 40 מתנדבים לפעולות של תותחנות מיד. ב־12 בספטמבר 1939 התנדבו 43 חיילים לשרת כתותחני חופים להגנת מפרץ חיפה ונמלה. זה היה הגיוס העברי המאורגן הראשון לפי הוראות המוסדות הלאומיים בארץ־ישראל. לאחר 43 המתנדבים באו בזה אחר זה מתנדבים יהודים נוספים לארבע יחידות מעורבות של יהודים ואנגלים של תותחני חוף. ערבים לא התקבלו לחיל זה. ביולי 1940 הוקמו יחידות הובלה מעורבות וחמש מאות נהגים עברים ותיקים וטובים נכנסו אליה ובמשך הזמן נהפכה ליחידה עברית. אח"כ נתגייסה יחידת אתתים.

כאשר רוב אנשי הקרקע של חיל האויר המלכותי (ר.א.פ.) במצרים הועבר בקיץ 1940 לבריטניה, מילאו 1500 מכונאים בעלי מקצוע מארץ־ישראל את מקומותיהם של האנגלים שנחלצו להגנת מולדתם. אולם רק בספטמבר 1940 ניתנה ליהודים ההזדמנות להכנס אל בין שורותיהן של יחידות לוחמות. אז הוחלט להקים 14 פלוגות צבא, שבע יהודיות ושבע ערביות, על בסיס של מספר שווה של מתנדבי שתי עדותיה של ארץ־ישראל. אולם במהרה נאלצו השלטונות לנטוש עקרון זה; כי המספר המועט של מתנדבים ערביים לא איפשר לצבא לקבל חיילים יהודיים. הנהלת הסוכנות יחד עם זו של הועד הלאומי (כי הרי זה ייצג את יהודי ארץ־ישראל), במשותף עם חוגים מאורגנים אחרים של הישוב, פתחה לשכת גיוס וקראה לכל יהודי שהוא בריא בגופו למלא את חובתו. ההיענות היתה מידית; לפרקים זרמו המונים כאלה ללשכות הגיוס, שלשלטונות הצבא לא היה סיפק לטפל בהם.


היהודים מציעים חטיבה משלהם    🔗

הגיוס בארץ־ישראל כבר היה במלוא תקפו, כאשר ד“ר וייצמן השתדל להשיג את הסכמת ממשלת בריטניה לגיוס חטיבה יהודית לוחמת. הרעיון היה שצבא כזה ייצג רשמית את עם ישראל במלחמה שבתחילתה הוכרזה רק נגדו. החיל הזה ינופף גם את הדגל היהודי. כמובן שהיתה זו דמונסטרציה גדולה הרבה יותר מאשר שירותם של החיילים היהודיים מבנות הברית, שלחמו במסגרת צבאות ארצותיהם ותחת דגליהם של לאומים אלה. לא נאמר בהצעה שהיהודים מצבאות בנות הברית יעברו לשירות בצבא היהודי הלאומי. הצעתו הראשונה של ד”ר וייצמן הוצעה ב־1.12.39. בספטמבר 1940 הסכימה ממשלת בריטניה להקמת דיביזיה יהודית במערב שתכלול מתנדבים יהודיים מארה“ב וארצות חפשיות אחריות, בתוכם מספר מוגבל של חיילים מארץ־ישראל. אבל כעבור ששה חדשים נדחתה תכנית זו מחוסר ציוד, כביכול. באוגוסט 1941 הוסר כל הענין באופן מוחלט מן הפרק מפני “קשיים טכניים”. היות והציונים סברו שאפשר היה להתגבר על קשיים כאלה, תלו את הקולר בחוסר רצון מטעמים מדיניים, דהיינו בפחד שמא תעורר הקמת יחידה צבאית יהודית את חמתם של הערבים ושהאנגלים היו בטוחים שהיהודים יבססו אחר המלחמה תביעות כבדות־משקל על עזרתם הצבאית והעדר עזרה כזאת מצד הערבים. אחר כמה חדשים של תעמולה ממושכת למען הקמת חיל יהודי, שהיהודים ניהלוה משני עברי האוקינוס האטלנטי, ושנתמכה גם בדומיניונים הבריטיים, הודיעה ממשלת בריטניה ביום 7.8.42 את החלטתה: א) להקים גדוד ארץ־ישראל בעל פלוגות חיל רגלים נפרדות של יהודים וערביים, שישרת בכל רחבי המזרח התיכון; ב) להרחיב את חיל המתנדבים הארץ־ישראליים (בו יכלו לשרת רק נתינים בריטיים וארץ־ישראליים) עד למקסימום של 2,000 איש; ו־ג) להשלים את התקן של משטרת הישובים היהודיים ע”י גיוס של 2,500 טירונים נוספים על מדריכיהם, קציניהם, על נשקם וציודם אשר יהיה מחובתו של מפקד כוחות המזרח התיכון לספקם.

אף־על־פי שמספר הערבים בארץ־ישראל עלה פי שנים על מספר תושביה היהודיים, שירתו בתום אוגוסט 1944 בכל מיני יחידות של כוחות ההגנה הבריטיים 26.000 מתנדבים מיהודי ארץ־ישראל (לרבות 4000 בחיל העזר לנשים A.T.S.), ובתוכם 400 קצינים, 200 רופאים, 50 קצינות; כנגד 8000 ערבים. 4,800 שירתו בחיל הרגלים, 4,400 בחיל הובלה (R.A.S.C.), 3,400 בחיל החפרים, 3,300 במהנדסים המלכותיים, 2,000 בחיל התעופה הבריטי, 1,100 בצי הבריטי, 650 בחיל התותחנים הבריטי, 1,250 בחיל הציוד, 1,100 אתתים, חיל הרפואה, חיל החרושת. רובם המכריע של גברים ונשים אלה שירתו תחילה תחת פיקודם של קצינים בריטיים, אולם ברבות הימים נתמנו שלש מאות יהודים לקצינים. נוסף ליהודים אלה שהיו בין שורות הלוחמים, שירתו, נוסף על 800 השוטרים היהודים במשטרה הרגילה, 6,000 נוטרים יהודים במשך כל ימי המלחמה ביחידות הגנה מקומיות כחלק ממשטרת ארץ ישראל שהוכרזה ביוני 1942 כחטיבה צבאית. נוסף ליהודים אלה שהועסקו במשך כל שעות היום, שירתו עוד 12,000 שוטרים מיוחדים מתנדבים בחטיבת הגנה כפרית ואלה עמדו לרשות יחידותיהם רק בחלק מזמנם.

היות ושכרם של חיילים ארצישראליים הגיע לשני שלישים של התשלומים שקיבלו חיילים בריטיים וגם נשיהם וילדיהם נאלצו להסתפק בהענקות ירודות, פתחה הסוכנות היהודית לא רק בפעולה פוליטית לשם תיקון המצב, אלא הקימה ועדת סעד לשם מתן עזרה ובידור למתנדבי הישוב. אח"כ הקימה יחד עם הועד הלאומי את מגבית ההתגייסות כדי לעזור למשפחות החיילים, לתת בידור ושירותים אחרים לחיילים, נוטרים וגפירים (שוטרים מוספים). הוקמו הועד הארצי למען החייל והועדה המרכזית לטיפול במשפחות החיילים. הסוכנות היהודית השתתפה בתקציב הבטחון וריכזה את העזרה הכספית של הישוב לפליטים. הקרן אספה כמה מליונים לירות, אשר חלק מהן הוצא למטרות הצלה של יהודי אירופה.


הקמת הבריגדה היהודית (ה“חי”ל")    🔗

המאמצים להקמת חטיבה יהודית לוחמת שנמשכו בעקשנות רבה, על אף יחס האדישות מצד השלטונות, הוכתרו סוף־סוף בהצלחה. שלוש שנים אחר שהצעת הסוכנות הוסרה סופית מן הפרק הודיעה ממשלת בריטניה ביום 19.9.1944 שהוחלט להקים בריגדה יהודית (Jewish Brigade Group) מתוך הפלוגות היהודיות של הגדוד הארץ־ישראלי ושהחטיבה תשתתף בפעולות הצבאיות ממש. הממשלה הכריזה שהיא נענתה לבקשת הסוכנות היהודית בנידון זה ושהיא מזמינה את הסוכנות לשתף פעולה בביצועה של תכנית זו. ראש הממשלה שלה מר וינסטון צ’רצ’יל אמר בנאומו בבית הנבחרים ב־28.9.1944 “נדמה לי כמתאים ביותר שיחידה יהודית מיוחדת, יחידה מאותו גזע שסבל מידי הנאצים ענויים שאין לתארם, תיוצג כחטיבה נבדלת בין הכוחות שגוייסו למען יתנו לנאצים את המכה המכרעת ואין לי ספק שהם לא רק ישתתפו בהאבקות הצבאית אלא גם בתקופת הכיבוש שתבוא בעקבותיה”. הודעה זו נתקבלה בסיפוק רב גם בארץ־ישראל וגם בין יהודי העולם החפשי17. תנועת הגיוס בארץ שאפה עידוד רב מהודעה זו ופליטים יהודים רבים בממלכה המאוחדת ובמקומות אחרים, לרבות באי מאוריציוס, נהרו לדגל היהודי, שזכה סוף־סוף להכרה רשמית. הבריגדיר אֶרנֵסט פ. בנז’מין, יהודי אנגלי, נתמנה מפקדה של הבריגדה היהודית. חיילי הבריגדה ענדו כתפיות בצבע תכלת־לבן־תכלת עם מגן דוד זהוב וראשי התיבות חי“ל (“חטיבה יהודית לוחמת”). החי”ל נכנסה לפעולה בחזית איטליה באביב 1945 ונלחמה עד כניעת הגרמנים מבלי לאבד אף שבוי. החטיבה תפשה הרבה שבויים גרמנים ו־43 מחייליה נפלו בקרבות ונטמנו בבית העלמין בבולצנו.


שירות בכל החזיתות    🔗

בין הגורמים שעשו למען התגברותנו על התנגדותם של השלטונות לחטיבה יהודית לוחמת היה ללא ספק אומץ לבם של חיילי ארץ־ישראלי היהודיים, שהספיקו לשרת בכל חזיתות המלחמה במזרח הקרוב והתיכון. הם נלחמו בלוב ובטוניסיה, בחבש ובאריטריאה, ביון, סוריה ואיטליה. מעללי גבורתם צוינו ע"י מפקדיהם, אולם דא עקא שבהודעות הרשמיות לא נזקף המעשה הבודד לטובתם בתור יהודים אלא במונח הגיאוגרפי “פלשתינאי” לבלי לציין אם הכוונה ליהודי או לערבי. לגבי מסעי המלחמה הראשונים בצפון אפריקה הכריז הגנרל וייול (Wavell) שהם “ביצעו עבודה מעולה, ביחוד בסידי־בראני, סולוּם, מבצר קאפּוּצוֹ, ברדיה וטוברוק”. בקרבות על גבול מצרים ב־1942 מילאו יחידות יהודיות מארץ ישראל של המהנדסים המלכותיים ושל פלוגות ההובלה תפקיד חשוב בהובלת חיילים לקו הראשון של החזית, בבניית נקודות ביצור באל־עלמיין ובהנחת שדות מוקשים. עבודה נהדרת עשו נהגים יהודיים אשר באומץ רוחם, נכונותם ודייקנותם תלויה היתה אספקת תחמושת וחמרים אחרים לחילות בחזית. פלוגה יהודית אחת של מובילי מים ביצעה שירות למופת באספקת 500,000 גלון מים לקווי החזית בדרכים־לא־דרכים במדבר המערבי, יומם ולילה במשך חדשים רבים ללא הפסקה. הנהגים היו לעתים נתונים להתקפות מאוירוני האויב או מחילות היבשה שלו, אולם התמידו בעבודתם ללא רתיעה.

פלוגת ההסוואה הראשונה של המחנה השמיני, שהיתה מורכבת בעיקר מיהודי ארץ־ישראל, נזכרה בפקודות יום ע“י פילד־מרשל מונטגומרי ושובחה בסקירה על התקדמותו של הצבא המנצח כתובה בידי וינסטון צ’רצ’יל. הבריגדיר קישׁ18 (1888–1943) המהנדס הראשי של המחנה השמיני, מי שהיה יו”ר של ההנה"צ בירושלים בשנים 1923–1931 נהרג במסע לקראת העיר סוס בטוניסיה באפריל 1943. באריטריאה הצטיינו הארצישראליים בקרב על קרן. כשלוש מאות איש מהם (שלוש חמישיות היו יהודים) נבחרו לשירות מסוכן בחבש בגלל התמדתם העקשנית וגבורתם הקרבית. הקימו מהם “קבוצות מתאבדים” שהניחו מטעני נפץ לרגלי ביצורים לילה־לילה והביאו ידיעות חשובות על האויב.


קרבות ביון ובסוריה    🔗

בצבאות בריטניה ביון שירתו הרבה יהודים מארץ־ישראל בחיל התעופה הבריטי, במהנדסים המלכותיים ובחטיבת החפרים ופילד־מרשל וייול ומרשל התעופה ד’אולביאק19 ציינו את אומץ רוחם. כמה מאות מהם היו בין 7,000 אנשי הר.א.פ. שהוצאו האחרונים מיון לאחר שחיפו בהצלחה על ימיו האחרונים של הפינוי הבריטי ואחרי־כן עוד נלחמו רבים מהם בכרתים. 1,444 ארצישראליים היו בין עשרת אלפים הבריטים שנשארו נעדרים אחר פינוין של יון וכרתים, ומן המספר הזה 1,023 היו יהודים והשאר ערבים. כאשר התחיל מסע המלחמה בסוריה נבחרו 50 מצעירי המתיישבים היהודיים מצפון הארץ, שהתמצא יפה בשבילי הגבול, כדי לסייר בתוך תחומי סוריה וללוות אח“כ את החלוץ האוסטרלי. הארצישראליים עזרו לבנות הברית לכבוש בחזרה את קונייטרה, נקודת המפתח בכביש צפת־דמשק. קבוצה יהודית אחת שקיבלה על עצמה תפקיד מסוכן במיוחד בראשותו של קצין בריטי, הושמדה כליל. גנרל סיר הנרי מֵיטלנד־וילסון, שניהל את המסע אמר אח”כ שהוא “העריך מאד את העזרה שהיהודים נתנו במסע זה”.


שירות בצי, ביחידות הובלה ועבודות ציבוריות    🔗

עזרה רבת ערך ניתנה גם ע“י יהודים בצי, בשירותי ההובלה ובקשר לעבודות ציבוריות. הצעירים שנתחנכו במוסדות הימיים בתל אביב ובחיפה התנדבו מיד לצוותות סירות־מוטור שגייס הר.א.פ. והם שירתו במקומות שונים ברחבי המזרח התיכון. מכונאים יהודיים רבים בעלי־מקצוע התגייסו לצי הבריטי וכשרונותיהם וחריצותם הוערכו כראוי ע”י מפקדיהם. לפחות 12 יהודים מארץ־ישראל נתמנו לקציני־צי. לישוב העברי בארץ היה צי קטן משלו, בחלקן סירות מוטור או סירות מפרש שקיימו את הקשר בין־ארץ־ישראל לבין הארצות השכנות בנוען ליד החוף. הוקם קואופרטיב להובלת משאות, שמספר מכוניות־המשא שלו הגיע ל־850. נהגים מן האגודות השיתופיות של הובלה ושל ההתיישבות העובדת נכנסו ליחידות ההובלה השונות ויחידת הובלה מיוחדת הוקמה בה שירתו נהגים יהודיים ברכב העצמי שלהם. ביצוע הקמת מחנות צבא, בתי־חולים, ביצורים וכבישים ע"י שכבה רחבה של פועלים יהודיים, מאומנת היטב בכל ענפי הבנייה יחד עם המהנדסים, הטכנאים והקבלנים הנחוצים, הקל על הוצאתן לפועל של תכניות העבודה. עבודות הביצורים בצפון הארץ שהיו מוכרחות להגמר עוד לפני פלישת הצבא הבריטי יחד עם הצרפתים החפשיים לסוריה, נעשו בידי 8,000 עד 10,000 פועלים יהודיים שעמלו יומם ולילה.


אבידות היהודים    🔗

למעלה מחמש מאות חיילים יהודיים מארץ־ישראל נפלו או קיפחו את חייהם במלחמת העולם השניה בשרתם, אם בתלבושת צבאית מלאה ואם בשליחויות מיוחדות. שלושים וששה יהודים מארץ־ישראל (לרבות חנה סנש ובחורות אחרות) שקיבלו עליהם תפקידי מודיעין או שליחויות לפרטיזנים בארצות הכיבוש הנאצי, הורדו במצנחים באיטליה, רומניה, בולגריה, יון, סלובקיה ויוגוסלביה.תפקידם היה להקים קשר עם פרטיזנים יהודיים, לארגן פעולות ריגול ולעזור בהצלת יהודים ובבריחתם של שבויי מלחמה מצבאות בנות הברית. שבעה נרצחו בשעה ששירתו בשליחות אמיצה זו. קבוצה בת 23 מתנדבים יהודיים שנשלחו בשנת 1941 בראשותו של קצין בריטי אחד בסירת־מנוע בכדי לפוצץ את בתי הזיקוק לנפט בטריפולי אשר בלבנון נעלמו עקבותיהם. בין השנים 1941–1945 מתו או נרצחו ארבעים ואחד חיילים יהודיים מארץ־ישראל בתור שבויי מלחמה בגרמניה, בעיקר מבין אלה שנפלו בידי הגרמנים בימי פינוי יון. כולם מסרו נפשם באמונה כי נצחונן של בנות הברית יפתח תקופה טובה יותר בארץ־ישראל.


התפתחות בשטח החקלאות    🔗

תרומות רבות־ערך נתרמו בענפים שונים בשדה החקלאות. הודות למאמצי המועצה הכלכלית שהוקמה ע"י הסוכנות היהודית, הוקדשו כמה מליוני לירות להתפתחות החקלאות והתעשיה. במטרה להגביר את ייצור המזון ולהרחיב את אלה מבין ענפי התעשיה שיוכלו להועיל למאמץ המלחמה.

משלהי 1939 ועד 1945 רכשה הקק"ל 340,000 דונם קרקע נוספים, אשר נכנסו כולם למעגל הייצור. עבודות שיקום וייבוש בקנה־מידה גדול הוצאו לפועל במפרץ חיפה, בעמק בית־שאן ובחולה; כמו־כן נקדחו בארות וצינורות חדשים הביאו מים חיים לכפרים אחדים במחוז המפרץ. ארבעים נקודות התיישבות חדשות הוקמו וכמה כפרים ותיקים הורחבו. זנים חדשים הובאו ממרחקים (פולי־סוֹיא, בטנים, חיטה אוסטרלית וחיטה מרוקאית רכה); שטחי השלחין עם משקיהם המעורבים הורחבו באופן ניכר; גידול כבשים הוגבר ומשק החלב, הירקות ושאר הייצור החקלאי כמות תוצרתם עלתה בהרבה. כוחות הקיסרות ובנות הברית שחנו בארץ־ישראל או שבסיסיהם הוקמו בקרבתה קיבלו חלק גדול מאספקתם במצרכי־מזון מאדמת הארץ שבמידה רבה גודלו במשקים עבריים, בידי איכרים יהודיים.

לסוף 1945 הגיע מספר הכפרים העבריים בארץ־ישראל ל־274 ומספר תושביהם ל־160.000 נפש עם 20.000 יחידות משק על שטח מעובד של 770000 דונם מהן 9000 משקים אינדיבידואליים, 6000 יחידות משק בקיבוצים, 5000 משקי עזר לפועלים.


הרחבת התעשיה    🔗

בשטח התעשיה היה ההישג גדול אף יותר. מספר רב מבין 2,000 מפעלי החרושת והמלאכה היהודיים עבדו למען מאמץ המלחמה. מפעלים ותיקים הורחבו ולמעלה מ־400 בתי חרושת ומלאכה נוספו בעיקר ע“י פליטים מגרמניה וארצות הכיבוש, אשר הביאו אתם מחו”ל לא רק את נסיונם הרב וידיעותיהם בתהליכי ייצור, אלא במקרים רבים גם את ציוד מפעליהם הקודמים. ייצורם של מפעלי החרושת בענפי המתכה, החשמל, העץ, הבדים, העור, המלט והחימיקלים נועד בעיקר לצרכי המלחמה. שלוש מטוויות כותנה עבדו יומם ולילה בייצור תלבשות צבא, מטווית צמר ברמת־גן ובית חרושת לפלדה בחיפה ומפעלים רבים הוכשרו במהרה לייצור מלחמתי. יתר־על־כן, תעשיית מזון נרחבה סיפקה חמרים מכל המינים למחסני הצבא הבריטי. את חשיבותה של התעשיה הפרמצבטית המתרחבת אין לבטל גם אותה. תרופות וחמרי חיסון מתוצרת הארץ עמדו לרשות הצבא של בנות הברית. ערכם של תחנות הכוח והחשמל של ארץ־ישראל ואספקת חמרים שהופקו מים המלח, כגון אשלג וברום, היה רב ביותר. מידת התפתחותה של התעשיה בשנות המלחמה מראה ייסוד כ־600 מפעלי תעשיה חדשים בכל ענפיה והגברת הייצור במפעלים שהיו קיימים בפרוץ המלחמה, וכן גידול ערך הייצור שעלה מ־12 מליון לי“ש לסך 55 מליון לי”ש, בעוד מספר פועלי התעשיה גדל מ־19,000 ל־50,000 (כולל נשים). אפשר לעמוד על מידת השתתפותה של תעשיית ארץ־ישראל במאמץ המלחמה אם נשווה לנגד עינינו את ערכן של הזמנות הצבא: בשנת 1940 לא עלו הזמנותיו על מליון לירות, בעוד שבשנת 1944 הגיעו לסך 40 מליון לי"ש!


תרומות בשדה המדע והטכניקה    🔗

יהודי ארץ־ישראל הקדישו גם מאמצים חשובים למען המלחמה בשטח המדע והטכניקה. המעבדות של האוניברסיטה העברית והטכניון בחיפה וחבר העובדים המדעי של שני המוסדות הללו הועמדו לרשותם של שלטונות הצבא. האוניברסיטה ערכה קורסים מיוחדים בפָּרַזיטולוגיה וברפואה טרוֹפּית בשביל רופאי הצבא הבריטי והאוסטרלי והמחלקה הפּרזיטולוגית סיפקה חמרי חיסון בפני מחלות טיפואידיות בפרט וטרופיות בכלל ולריפויין. טיפול חדש וחסכוני פותח ע“י קבוצת אנשי מדע יהודיים, פליטים מגרמניה ברובם, והוצע לממשלת בריטניה לשם שימוש במזרח התיכון. האוניברסיטה יחד עם ביה”ח הדסה והמרכז הרפואי גם ערכו קורסים בניתוחי־מלחמה ובהיגיינה במחנות צבא עבור רופאים צבאיים. המכון המטאורולוגי של האוניברסיטה סיפק לשלטונות הצבא שירות על מזג האויר על כל השטח מהרי קווקז ועד מצרים התחתונה, ומעבדתה הפיזיולוגית עסקה בייצור ויטמינים והורמונים לתעשיה הפרמצבטית בארץ־ישראל אשר מצדה סיפקה את צרכיה של האוכלוסיה וצבאות הברית גם יחד. הטכניון עבד עבודת גומלין עם המהנדסים המלכותיים בבדיקת חמרי־בנייה ובהמצאת חמרים, שיוכלו למלא את מקומם של הסחורות המיוצרות מעבר לים ושמן הנמנע היה עתה להביאם מחמת שיבוש דרכי הים. במעבדותיו החשמליות הוכנו ותוקנו מכשירים ומנועים לצבא וצי וגם לתעשיות המלחמה. מכון דניאל זיו ברחובות, שנוסד ע“י ד”ר וייצמן, ייצר אצטון וכוהל בוטילי בדרך התססה, שניהם חמרי מלחמה חשובים. המכון גם הקים ביח“ר פרמצבטי לייצור תרופות מסויימות, כגון רפואות נגד המלריה וחמרי הרדמה, שהיו דרושות ביותר מחמת המחסור בחינין, שהובא קודם לכן מהודו ההולנדית, אינדונסיה של היום, שנכבשה ע”י היפנים.


עליית פליטים ועליית נוער    🔗

בעוד הישוב העברי בארץ ישראל לא חסך כל עמל כדי לעזור לבנות הברית, הוא גדל גידול איטי במספר הנפשות על־אף כל קשיי הדרכים וסכנותיהן כאשר התקרבו החזיתות והתרחבו על פני כל אירופה. כדי להתגבר על כל המכשולים הללו צריך היה למצוא נתיבי הצלה חדשים מן היבשת הכבולה. הסוכנות היהודית ניהלה מו“מ עם ממשלותיהן של ברית המועצות ותורכיה שירשו לפליטים לעבור. קבוצה אחת של פליטים עוררה ענין בלתי רגיל. היו אלה 800 ילדים, רבים מהם יתומים מגרמניה ומפולניה, שמסעם רב התלאות הביאם מרוסיה לטהרן, בירת פרס, ומשם בדרך הארוכה ביותר דרך הים, סביב כל חצי האי ערב וים־סוף לארץ־ישראל, כיון שעירק סירבה בצורה בלתי הומנית להעניק להם אשרות מעבר. מפעל “עליית־הנוער” הוא הוא אשר הביאם ארצה ודאג לחינוכם ביחד עם אלפים ילדי פליטים אחרים עד גיל 18. מפעל עליית־הנוער הוקם בשנת 1933 למען הצלת הדור הצעיר מן הטרור הנאצי. זו היתה יצירתה ויזמתה של היהודיה הגרמנית רחה פרייאר (Recha Freier) ואח”כ של היהודיה האמריקאית הנריאטה סאלד (Henrietta Szold), ששתיהן ניחנו באהבת הבריות, כוח חזון ואומץ, מזיגה נדירה הראוייה לציון. הן לא ידעו לאות במאמציהן למען ילדי ישראל והודות להן ניצלו למעלה מ־12000 מהם מצפורני הנאצים והובאו לארץ אבות, בה דאגה להם עליית־הנוער באהבה, מתוך טיפול, לימוד כללי וחינוך מקצועי. כמה קבוצות של נשים וילדות יהודיות שהיו פעם תושבי ארץ־ישראל הוחזרו מאירופה במסגרת חליפין תמורת נתינים גרמניים, שישבו בארץ־ישראל (הטמפּלרים); כמה מאות יהודים אחרים שלא היו נתיני ארץ־ישראל ניצלו אף הם מן היבשת המנואצת והובאו לבית הלאומי.


גזירות הספר הלבן    🔗

הסוכנות היהודית לא הרפתה ממאמציה העקשניים להציל יהודים, ביחוד ילדים מארצות הבלקן, הונגריה, צרפת של וישי וספרד. אולם מפני יחסה העוין של הממשלה הנאצית, כוח שלטונה על גרוריה וחוסר שיתוף הפעולה מצד הבריטים לא האירה לה ההצלחה פנים אלא לעתים רחוקות. גברו חששותיהם של היהודים פן לא יגיע מספר העולים למכסה של 75,000 שאף הספר הלבן הסכים לו עד אפריל 1944, וכזכור הרי לפי מיסמך זה לא יכלו להכנס יהודים נוספים אחרי תאריך זה בלי הסכמת הערבים. ביום 10 בנובמבר 1943 הודיע שר המושבות הקולונל אוליבר סטנליי בבית הנבחרים שטרם נוצלו 31,000 רשיונות עליה ושהמועד האחרון שנקבע בספר הלבן בוטל. כעבור שנה בערך, ביום 5 באוקטובר 1944, הודיע לסוכנות היהודית שהוא ירשה להשתמש ב־10,300 רשיונות שנותרו לפי תקנות הספר הלבן לאותם היהודים שיעלו מארצות שכבר שוחררו או מארצות שאינן בשטח האויב, אולם מתוך המספר הכללי הזה לא יאושרו אלא במיכסה חדשית של 1,500. הנהלת הסוכנות ביקשה לבטל את ההוראה בדבר המיכסה החדשית, אולם בקשתה נדחתה. על־אף כל המכשולים הצליחו כ־50,000 פליטים יהודיים להגיע לארץ־ישראל בחמש השנים הראשונות של המלחמה, רובם מאירופה. בשנות 1939–1946 באו לארץ־ישראל כ־100.000 עולים ומעפילים. מכל קצווי הגולה במערב ובמזרח זרמו והסתננו לארץ ברשיונות ובלי רשיונות.

הישוב העברי בארץ לא רק חרד יום־יום לגורלם של שארי בשרו בתופת הנאצי, אלא היה מודאג לא מעט על עתידו הוא. הספר הלבן איים עליו כרוח רעה וסימנים העידו על החמרת המצב. השלטונות ביצעו את הצנזורה על העתונות ושאר מקורות לידיעות לא מטעמי בטחון, אלא בכדי להחניק באיבו כל ויכוח על מדיניותה בעתיד. ביום 23.3.43 שידר הנציב סיר הרולד מקמייכל נאום על פעולות שיקום בארץ־ישראל אחר המלחמה, וכל דבריו היו מבוססים על ההנחה שמאומה לא ישתנה במדיניות הספר הלבן. הרצאתו ערערה מה שעוד נותר מאמונה בצדק הבריטי בישוב, כיון שהתעלמה כליל מאותו תפקיד חיוני שארץ־ישראל עתידה למלא בפתרון הבעיה היהודית לפי דעתנו. כעבור חדשים מספר הותקף והושמץ שמו של הישוב בבית הדין הצבאי בירושלים בשני משפטים וחששות הישוב לעתידו הלכו וגברו.


משפטי נשק    🔗

במשפט הראשון שהתנהל באוגוסט 1943 נחקרו שני חיילים בריטיים בעלי עבר פלילי ונענשו ל־15 שנות מאסר כל אחד באשמת הברחת נשק ותחמושת לארץ־ישראל. סניגורם, קצין צבא בריטי, ניסה ללמד זכות עליהם בהשמצת עם ישראל, הישוב, הסוכנות היהודית והיו“ר שלה והחיילים היהודיים המשרתים בכוחות הצבא במזרח התיכון. השמצה סיטונית שטרם היתה כמוה; במשפט השני שנסתיים בפסקי־דין של שבע ועשר שנים נגד שני יהודים באשמת הברחת נשק על פי עדותם של החיילים הבריטיים שנידונו במשפט הראשון, חזר התובע הצבאי על השמצותיו מן המשפט הראשון והפעם הרחיבן גם על ה”הגנה" ועל הסתדרות העובדים. הוא טען שקיים ארגון נלוז אבל רב־כוח, שמטרתו איסוף נשק בכמות עצומה ומחכה להזדמנות לחבל במאמץ המלחמה. הוא אף העיז להגיד שיהודי ארץ־ישראל לא התעניינו במהלך המלחמה עד שהגיע הצבא הגרמני לאל אלמיין (באוקטובר 1942) ושהיהודים הם “סרטן ממאיר בגופו של הצבא במזרח התיכון”.

תערובת מפתיעה זו של שקר והאשמות שוא הועמדה לעמוד הקלון בישיבת אספת הנבחרים, בה ציין יו“ר הסוכנות היהודית מר דוד בן גוריון שיש כאן נסיון להוציא דיבה על הישוב ואפילו פרובוקציה נגד הישוב, כדי שתגובתו החריפה תצדיק את מדיניות הספר הלבן. הוא הכריז שפסקי הדין האלה הם טעות משפטית ושהשלטונות ריכזו תעמולה רבה לאין ערוך סביב חקירת היהודים הנאשמים מאשר גייסו נגד ערבים שנידונו על גניבת נשק במקרים קודמים. וביחס ל”הגנה" הצהיר בן גוריון שקיומו של ארגון זה להגנה עצמית, שהיה ידוע לשלטונות זה שנים רבות יימשך, והוא נועד לא לפעולות התקפה אלא להגנת הישוב, כיון שנתברר שהוא אינו יכול לסמוך על כל כוח אחר20.


משפטי מירמה ופרובוקציה.    🔗

בעוד מקרה נוסף נתגלתה האיבה האנטי־יהודית: יהודי ארץ־ישראל נידון לשבע שנות מאסר על החזקת שני כדורים, אף־על פי שהיה בעל רשיון לשאת אקדח. פסק־דין זה עמד בניגוד משווע למשפטים של כמה חדשי מאסר בהם נידונו שני ערבים על שהחזיקו כל אחד רובה אנגלי ושרשרות שלמות של תחמושת. לא יצא זמן רב עד שאירע מקרה חמור הרבה יותר של פרובוקציה. ביום 16.11.43 נעשה חיפוש בקיבוץ רמת הכובש בשרון ע“י משטרה בריטית וצבא הודי. המשטרה פצעה חבר אחד ואסרה 35 אחרים. המתיישב הפצוע מת כעבור ימים מספר. ממשלת ארץ־ישראל הכריזה כי החיפוש בוצע על יסוד ידיעות כי “עריקים מסויימים מן הצבא הפולני קיבלו מחסה ברמת הכובש, וכי יש בישוב זה מחנה אימונים של ארגון בלתי חוקי, וכי נשק בלתי ליגלי מוסתר כאן”. לפי ההודעה הרשמית הבלתי ברורה, התוצאה היחידה של החיפושים היתה ש”ציוד צבאי מסויים נמצא במחנה אחד בתוך גבולות הכפר". לאחר שהתכנסו המונים לעצרת מחאה, שוחררו האסורים מבלי שהובאו האשמות נגדם. חקירתם של שבעה מחברי חולדה בחודש הבא עוררה התמרמרות גדולה עוד יותר, הם הובאו בפני בית דין צבאי על החזקה בלתי לגלית של פצצות ומחסניות. סניגורם טען שנשק זה נועד אך ורק למטרות הגנה, כיון שחברים רבים של המשק נהרגו במהומות של הערבים והודגש שחברי קבוצת חולדה נאלצו להקים את יישובם שלוש פעמים מחדש. אף־על־פי־כן נידונו השבעה למאסר בין שנתיים עד שבע שנים.


מדיניות הפיוס האנגלית כלפי הערבים נמשכת    🔗

באופן כזה, 26 שנים לאחר שעם ישראל קיבל בברכה את הצהרת בלפור בתור צ’ארטר להקמת ביתו הלאומי, הוטרד חלק מבניו הפעילים ביותר בבנין הארץ ע"י נציגיה הרשמיים של אותה המעצמה שהופקדה על ביצוע ההצהרה. לא היתה כל תבונה וכל הצדקה למצב אבסורדי בשעה שהיהודים היו העם היחידי במזרח הקרוב והתיכון שהתנדב מלכתחילה, מיום בו פרצה המלחמה, להשתתף בהיאבקות למען התרבות, והנה הוציאו עליהם לעז וקיפחו את זכויותיהם למען מצוא חן בעיני הערבים שמנעו עזרתם בהיאבקות הגדולה, ואף־על־פי־כן דרשו את חלקם בנצחון. הרי לכם פריה של מדיניות הפיוס שאפשר היה אולי להבין ולסלוח אותה בשנת 1939, בה היתה התנהגות כזאת מובנת מבחינה פוליטית, אולם לא היתה כל הצדקה לכך אחר חמש שנות מלחמה ויותר. הישוב סירב להיכנע לקו פוליטי כזה ולוותר על אחת השאיפות שעל ברכיהן חונכו בניו בכל התלאות של מחצית יובל שנים. הם גמרו אומר ללכת לקראת העתיד באומץ ומתוך תקוה, שההשפלות והעלבונות הללו יעברו כצל עובר וכאשר יקיץ הקץ על שפך הדמים ותבונה וצדק יחזרו וימשלו בעולם יקום גם ענינם הצודק על כנו.


 

פרק י"ב: הבית הלאומי בבנינו 1939–1947    🔗

האוכלוסיה היהודית גדלה    🔗

האדמיניסטרציה האזרחית של הבריטים בארץ־ישראל בימי המנדט שפעלה מאז חודש יולי 1920 ועד מאי 1948, ראתה התקדמות יוצאת מגדר הרגיל של הבית הלאומי היהודי בכל שטחי החיים, אף על פי שהתקדמותו זו היתה יכולה להיות הרבה יותר גדולה לו היו האמצעים הדרושים בנמצא ולולא היתה ממשלת המנדט מעכבת את ההתפתחות. הבית הלאומי התפתח מבחינה חמרית ומבחינה רוחנית והחיים היהודיים בארץ־ישראל קיבלו עתה את כל הגוונים ובני הגוונים של חבר אנשים מאורגן כהלכה. מעריכים את מספר היהודים בסיום המנדט ב־660,000 נפש, כ־32% מן האוכלוסיה הכללית. היא היתה איפוא ארבעה מונים יותר ממספר היהודים בשנת 1929, שמנה אז 160,000 נפש, ופי שנים־עשר יותר מאשר בסוף שנת 1918 עם ישוב בן 55,000 נפש. שליש מיהדות ארץ־ישראל היה מרוכז בתל־אביב, אשר אוכלוסיתה בת 220,000 גדלה ללא תקדים. זו היתה העיר היחידה בעולם שכל תושביה היו יהודים וכל שירותיה הציבוריים, החל מחברי עיריתה ומשטרתה, וכלה בתחבורתה ועבודות הנקיון שלה בוצעו בידי יהודים. כרבע מבני הישוב גרו באיזורים כפריים. גידול האוכלוסיה שלא נמצא כדוגמתו בכל חלקי תבל בא הודות לעליה. מספר היהודים שזרמו לארץ־ישראל בימי המנדט היה קרוב לחצי מליון. מפאת העליה הגדולה בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה, היתה תנועת הבנייה רבה ביותר גם בעיר וגם בכפר. מספר היהודים שעבדו בענף הבנייה ובעבודות הציבוריות היה בשנת 1947 בערך 18,000.


גידול הרכוש הקרקעי    🔗

מידת התקדמותו של הבית הלאומי היהודי הראתה גם גידול שטחי הקרקעות בבעלות יהודית, התרחבות פעילותם של התעשיה והמסחר והגברתם של שירותי הבריאות והחינוך. שטח כל הקרקעות שהיו מוחזקים בידי יהודים (וכולם נקנו בכסף מלא) באביב 1948 הגיע ל־1,950,000 דונם, שהם 7,4% מכל שטחה של ארץ־ישראל המערבית המשתרע על 26,323,000 דונם. בערך החצי מאדמות היהודים היה רכושה של הקרן הקימת לישראל, אשר בעזרתה של קרן היסוד, שינתה בחבלים רבים את פני הנוף באופן ניכר, במיוחד בעמק יזרעאל, בשפלת החוף, בגליל ובשרון21. הקק“ל ייערה שטחים ניכרים על ידי נטיעת 5 מליון עצים בששים ושבעה מקומות שונים וחידשה את נופם של הרי יהודה, השומרון והגליל. מספר הישובים החקלאיים הגיע לשלוש מאות והרחבה זו לוותה ע”י עליה מתאימה בייצור ובהקטנת שטח הקרקע ליחידת המשק למשפחה. לפני שנת 1914 החזיק איכר יהודי 240 דונם בממוצע. אח"כ הוקטן השטח ל־110 דונם, ולאחר שסודרה השקאה במקומות רבים הוקטנה יחידת המשק למשפחה לעשרים דונם, בשטחי־בעל. נוסף לשלוש צורות ההתישבות, שתיארנון בפרק ח', קם ועלה טיפוס רביעי: המושב השיתופי, ישוב שיתופי מבוסס על המשפחה בעוד שהקבוצה והקיבוץ מבוססים על החבר היחיד ובטיפוס זה משתלם שכר במזומנים22.

מטעי ההדר התרחבו ביותר. בין שתי מלחמות העולם גדל שטח הפרדסים בארץ־ישראל מ־30,000 דונם ל־300,000 אשר 160,000 מהם היו בידי יהודים, באשר הם הם שהנהיגו בארץ נטיעות אשכוליות ולימונים. פרי הדר ותוצרת פרי הדר תפסו פעם כמעט 80% של יצואה של ארץ־ישראל,וכשני שלישים של היבול השנתי היו נשלחים לבריטניה, אולם מלחמת העולם השניה גרמה לצמצום שטח הפרדסים. עוד בסוף שנות השלושים היתה עליה גדולה בגידול ירקות ובחלב ותוצרת חלב בחקלאות העברית. ערכה של התוצרת החקלאית, לרבות הרפת, עלה מסך ־.210,000 לי“ש בשנת 1934 לסך 5,918,000 לי”ש בשנת 1945/46, דהיינו כמעט פי שלושים במשך שתים־עשרה שנה.


התקדמות המסחר והתעשיה    🔗

התפתחותה של ארץ־ישראל העברית בשטח התעשיה היתה מפתיעה. מקורה של התקדמות זו היו אנשי מדע, ממציאים, מהנדסים ובעלי מלאכה מעולי גרמניה, אוסטריה וצ’כוסלובקיה, שהביאו עמם לא רק אמצעים וידיעה מקצועית, אלא במקרים רבים גם את כל הציוד והפטנטים המאפשרים הפעלתו הרציונלית בתהליכי עבודה יעילים. בין התעשיות שקמו בארץ בשנים האחרונות יש להזכיר קופות ברזל, בניית סירות, שיריון מכוניות, מקררים, מכונות חקלאיות, זכוכית וגומי, מכשירי חשמל ומכניקה עדינה, ברזל ותערובותיו, חימיקלים מסוגים שונים, ליטוש יהלומים וצינקוגרפיה. את ליטוש היהלומים הביאו פליטים מאנטוורפן ומאמשטרדם. התעסוקה בענף זה נתונה לתנודות רבות אולם לא ירדה מתחת ל־1500 מועסקים בה מאז שנת 1942 בעוד שבתקופת השיא עבדו בענף זה למעלה מ־4000 איש.

בס“ה עבדו בתקופת מלחמת העולם השניה בכל ענפי התעשיה 7000 יצרנים שהעסיקו למעלה מ־65,000 איש ואשה וערכה של התוצרת השנתית היה כ־40 מליון לי”ש. תחנות הכוח שהקים פינחס רוטנברג איפשרו את הפעלת כל הציוד התעשייתי הזה. בשנת 1930 סיפקו תחנות כוח אלה ½5 מליון קו“ש בעוד שבשנת 1947 כבר הגיעה התצרוכת ליותר מ־280 מליון קו”ש. תעשיה אחרת בעלת חשיבות בינלאומית היתה הפקת מחצבי ים המלח אשר תיכנן אותה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה מהנדס אחד מרוסיה בשם נובומייסקי. הוקמו שני מפעלים, אחד בקצהו הצפוני והשני בקצהו הדרומי של ים המלח שמשניהם ביחד אפשר היה להפיק יותר ממאה אלף טון אשלג בשנה. ים המלח היה מקור האשלג היחידי בקיסרות הבריטית או בארצות הנתונות תחת שלטון בריטי ותוצרתו של ים המלח במינרלים תפשה את המקום השני ברשימת סחורות היצוא מארץ־ישראל.

גם המסחר קיבל עידוד רב מזרימת היהודים לארץ־ישראל. גדולי הבנקים הפועלים בארץ הקימו סניפים רבים, בנקים מחו"ל פתחו בה סניפים, חברות ספנות וביטוח נכנסו לחיי המסחר בארץ. תנועת האניות בנמל חיפה שנפתח בשנת 1933 הלכה וגדלה. חמש שנים מאוחר יותר בעקב נסיון ערביי יפו להחניק את יבואה של תל אביב, הוקם בה בין לילה ביד פועלים עבריים מזח ראשון שהתפתח לנמל באמצעים שהישוב עצמו מצא לשם כך. מאז שנת 1933 גדלה גם תנועת האניות בנמל יפו, שנשאר גם אחר פתיחת נמל חיפה השער לדרום הארץ ודרכו עברה מרבית היבוא עבור מרכזי האוכלוסיה הגדולים של ירושלים ותל־אביב־יפו. הדייג היהודי התקדם יפה בחלקו הודות ליהודי סלוניקי שספניהם הוזמנו ארצה בקשר לכיבוש העבודה העברית בנמלים.

קו אפייני של הכלכלה העברית בארץ־ישראל היתה תנועת הקואופרציה שפעלה בכל ענפי החיים ושלמעלה משליש האוכלוסיה היהודית היו חברים בה. בשנת 1946 היה מחזורה ־.4,325,000 לי“ש. הונן של האגודות השיתופיות של היצרנים ובענף ההובלה היה 1,6 מליון לי”ש ומחזורה –.5,840,000 לי“ש בעוד שהחברה המרכזית של הקבלנות הקואופרטיבית “סולל בונה” הוציאה לפועל עבודות שערכן הגיע ל־½4 מיליון לי”ש.


הקרנות הציוניות    🔗

המכשיר הכספי הראשי של הסוכנות היהודית לפיתוח ארץ־ישראל היתה קרן היסוד, שגייסה כעשרים מליון לי“ש בתרומות מיהודי התפוצות מאז הקמתה בשנת 1920. גם תרומתו של הישוב החלה לעלות בשנים האחרונות עם העליה הגדולה. עם פרוץ מלחמת העולם השניה קיבל הקונגרס תקציב של ־.720.000 לי”ש. תקציבה של הסוכנות היהודית לשנת הכספים 1946/7 עלה כבר ל־½15 מיליון לי“ש! כל הארגונים הציוניים, לרבות שתי הקרנות הוציאו בארץ־ישראל בשלושים השנים 1918–1948 למעלה משלושים מיליון לי”ש. הונו הנקוב של בנק אנגלו־פלשתינה עלה עתה לסך מיליון לי“ש והונו הנפרע לסך ־.860,000 לי”ש והיו קיימים בנקים ציבוריים אחרים, כגון הבנק האפותיקאי הכללי של ארץ־ישראל, בנק הפועלים, בלבד גופי מסחר מסויימים שהזכרנום בפרק ח'. מאז הכיבוש הבריטי הובא ארצה הון יהודי בסך 170 מיליון לי"ש לפחות.


התפתחות סוציאלית ותרבותית    🔗

חיי היהודים הראו עתה את כל הגוונים ובני הגוונים של חברה מאורגנת ביותר. מלבד ההתקדמות בשטחים העיקריים של פעילות כלכלית, זרמו כוחות יצירה מפכים בשדה הרוח והאינטלקט – בשדה החינוך והתרבות, הספרות והעתונות, המוסיקה והתיאטרון, המדע והאמנות, הרב־גווניות של תחיית האומה השתקפה גם בפעולות נכבדות לא רק בחיי החברה, המדיניות והדת אלא גם בבריאות הציבור והספורט.

במחצית היובל שעמדה להתקרב לסיומה, פיתח הישוב העברי ארגון מסועף להגברת הבריאות בפעולות שהביאו ברכה רבה לציבור בכללו. הוצאותיו של ארגון זה בשטח הבריאות הסתכמו בשנת 1945 ב־2,4 מיליון לי“ש, אשר מהן תרמה ממשלת המנדט ־.47,000 לי”ש. מספר חברי קופת החולים הכללית ששילמו מסיהם היה בשנת 1946 120,000, שעה שתקציבה עלה לסך 1,8 מיליון לי"ש; 2000 עובדים קבועים הועסקו על ידה ב־323 מרכזים ובבתי החולים ובתי ההבראה שלה עמדו 800 מיטות לרשות חבריה.

ההישג הבולט ביותר בשטח התרבות היה תחית השפה העברית, שלא חסר לה עוד דבר מסממניה של שפה חיה בבית־הספר, במשפחה, בבית־החרושת ובבית־המלאכה. בתיאטרון, בעתונות, באסיפות ובאוניברסיטה. בהנהגת מומחי “ועד הלשון” הלך ונתרבה אוצר המלים שלה, למען תוכל לשרת את כל אותם הצרכים בהתאם לדרישותיה של התרבות המודרנית.

רשת החינוך שהועד הלאומי אירגן וניהל, היתה פרושה על 760 בתי־ספר, בהם למדו 93,000 תלמיד בהדרכת 4000 מורים וחינכה 78% של התלמידים היהודיים אשר מספרם הגיע ל־119,000. מספר בתי־הספר התיכוניים ברשת החינוך היה 36, מספר בתי־המדרש למורים שמונה ושל בתי־הספר המקצועיים חמישה. הכשרה חקלאית ניתנה במוסדות־הוראה מיוחדים, אשר אחדים מהם הוחזקו ע“י ויצו ואחד ע”י התאחדות האיכרים. הכשרה טכנית גבוהה ניתנה בטכניון בחיפה, שאיחד בתוך כתליו מכון לטכנולוגיה, בית־ספר טכני גבוה ובי"ס לימאות. גולת הכותרת של רשת החינוך היתה האוניברסיטה העברית, מוסד נכבד של מחקר ומדע, בו נכללות לא רק פקולטות למדעי־הרוח, מתימטיקה, הנדסה ורפואה אלא גם מכון למדעי־היהדות ומדעי־המזרח. מוסדות־עזר חשובים לאוניברסיטה העברית הם הספריה הלאומית, בה נשמרו 400,000 כרכים ובית נכות ארכיאולוגי. חבר־המורים היה מורכב ממאה וחמישים פרופסורים, מרצים ועוזרים מדעיים, ביניהם אנשי מדע נודעים, אשר בעבר הוסיפו פאר לארצות מוצאם, שעה שעתה ניתנה להם הזדמנות לתרום תרומה לקידמת האנושות ולהרים את קרנה של תרבות ישראל.

בין מפעלי התרבות של הישוב נמנה מוסד ביאליק המוציא לאור או תומך ביצירות ספרות ומדע בעלות חשיבות לאומית ותרבותית וכן מטרתו של מוסד הרב קוק (לזכר הרב הראשי ר' אברהם יצחק הכהן קוק 1865–1935) פירסום יצירות בעלות תוכן דתי בין אם חוברו בדורות עברו בין אם בימינו אנו. פעילות בארץ גם עשרות הוצאות־ספרים פרטיות וציבוּריות.


ספרות ואמנות    🔗

אין לך תחום של מאמץ אינטלקטואלי בו שפעו מעיינות היצירה כמו בזה של הספרות, בה יצרו מחברי סיפורים, פייטנים, הוגי דעות, חוקרי דברי־הימים וכותבי מסות, ספרי מדע, בקורת ומחקר. ארץ־ישראל היתה לחשוב ולפורה בין מרכזי היצירה של חיבורים עבריים בימינו וביחס לגדלה יתכן שאין כל חברה לאומית עלי אדמות העולה עליה במספר סופריה ועתונאיה. שבעה עתונים יומיים בעברית, בטאוניהן של מפלגות פוליטיות שונות ושפע של שבועונים, ירחונים וכתבי־עת אחרים, מוקדשים לעניניה של כל קבוצה דתית ופוליטית ושל כל אגודה כלכלית ומקצועית.

רוחו היוצרת של היהודי מצאה בטויה גם באמנות, בדרמה ובנגינה. ציירים מספר מבני הגולה יצרו יצירות קולעות ומפתיעות בשלל הצבעים של מציאוּת הנוף שבארץ והוצגו בחשובי הגלריות במדינות רבות. שתי להקות התיאטרון הראשיות הם “הבימה”, ששבעים מחזות לזכותה, וה“אוהל”, תיאטרון פועלים, אשר הציג בכל רחבי הארץ; נתקיים גם תיאטרון סטירי ולהקת אופירה. בתזמורת הסימפונית הארץ־ישראלית (כפי שנקראה בימים ההם), שנוסדה ע"י ברוניסלב הוברמן, מנגנים מוסיקאים רבים ידועי־שם שהיטלר גרשם מאירופה. אין בכל המזרח הקרוב והתיכון חבר מנגנים בדומה לשלה.


מפלגות מדיניות וחיי דת    🔗

הישוב מורכב מיסודות שונים, מארצות מוצא רבות שגלי העליה הביאו ב־25 השנים האחרונות; שבט שבט והרגליו ומנהגיו. התופעה הידועה מיבשת אירופה, תופעה של ריבוי מפלגות פוליטיות, מגלה גם בארץ־ישראל ניגודים פנימיים על־אף הבסיס המשותף. לא הסתפק הישוב במפלגות הציוניות, כי בעיריות ובמועצות מקומיות ובקהילות נתקלים אנו במועמדים המייצגים אינטרסים כלכליים וגם מקומיים.

אין כל ארץ אחרת בעולם אשר בה אפשר לחיות תוך קיום חמור יותר של תרי“ג מצוות. התפקיד החשוב שמפלגת המזרחי מילאה בחיים הציוניים היה ערובה לשמירת המסורת במוסדות ובגופים הנתמכים בידי קרנות הציבור. שבתות וחגים נשמרו תמיד כימי מנוחה בכל השכונות היהודיות; כל החנויות סגורות וכל התנועה הציבורית שובתת. אין כל עיר אחרת בעולם הנושמת אוירה רוגעת של שבת כמו תל־אביב. השבת קיבלה כאן תוכן חדש ע”י מסיבות “עונג שבת” שהונהגו על־ידי חיים נחמן ביאליק. במסיבות אלה מרצים נואמים עממיים על נושאים מעניני המסורת, מדברי ימי ישראל וספרותו. פגישות אלו בהן נערכות לפעמים גם הקראות ושירה בציבור, נשתגרו גם באגודות ציוניות וארגונים יהודיים בתפוצות. בשלוש הרגלים נוהגים יהודים רבים לעלות ירושלימה. חגים מספר קיבלו עתה צורה עממית חדשה, המבוססת רק באופן חלקי על המסורת, אך לפרקים חודשה מסורת מימי המשנה או התלמוד במידה שהיא קשורה במיוחד בארץ־ישראל. מועדים קטנים קיבלו חשיבות לאומית שלא היתה להם בתפוצות הגולה. באופן כזה נתעטרו וחזרו מסגרות עתיקות יומין בזוהר חדש.


 

פרק י"ג: המנדט בפירוק 1942–1947    🔗

ההשמדה וסכנות חדשות    🔗

בתום מלחמת העולם השניה היה מצבו של עם ישראל בתפוצותיו טרגי ביותר. ששה מיליון יהודים, שהם שני שלישים מיהדות אירופה או שליש מכל עם ישראל, הושמדו במחנות הריכוז של היטלר, בכבשנים וחדרי הגזים שלו. בכל 1900 שנות הסבל, שהתנסה בהם עם ישראל בקורותיו עקובות הדם לא אבד כמספר הזה שהנאצים השמידו במשך שנים ספורות. אף אחת מבנות הברית לא סבלה קרבנות כאלה לא מבחינת המספר ולא מבחינת ההרכב. כאשר במחצית השניה של שנת 1942 הגיעו ידיעות על תכניתו של היטלר להשמיד את היהודים פנו הקהילות היהודיות בארצות החופש, ביחוד מארץ ישראל, לארה"ב ולאנגליה ודרשו להציל מה שרק ניתן להציל. אין ספק שבעת ההיא עוד אפשר היה להציל רבבות יהודים מן הבלקן אם לא מארצות שבתוך שטחי האויב ולהביאם לארץ־ישראל מבלי לפגוע במאמץ המלחמה בצורה כל שהיא. אבל תגובתן של שתי המעצמות הלוחמות הללו לא היו אלא הפגנות אהדה לנרדפים והבטחות על הענשת האויב אחר המלחמה. הועידה האנגלו־אמריקאית שהתכנסה באי ברמודה באפריל 1943 כדי לדון על פעולת העזרה לפליטים באירופה, לא נשאר פרי, כיון שממשלת בריטניה לא הסכימה להביא בחשבון את ארץ־ישראל בתור מקום מקלט אפשרי. מלבד השואה שפגעה ביהדות אירופה, תבעו מאות אלפים יהודים שהתהלכו כשלדים חיים במחנות אחר שש שנים או יותר של עינויים, שיוציאום מיד, וחלקם המכריע דרש שיפתחו לפניו את שערי ארץ־ישראל. חלק ניכר מיהודי מזרח אירופה ומזרחה שלא נכלא והציל את חייו בדרכים שונות חיפש ודרש במפגיע מוצא מאותן הארצות, שהאדמה בערה תחת רגליהם, כי הרגישו שלא יוכלו עוד לחיות בקרב האוכלוסיה הנכרית, שהשמידה את קרוביהם או עזרה להשמידם. גם רובם המכריע של ניצולים אלה פניהם היו מועדות לארץ אבות. יתר־על־כן, גם קיבוצים יהודיים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון טעמו טעמן של פרעות ורדיפות וגם אלה ראו בציון מקום מקלט יחידי על כן עמדה בפני מנהיגי הציונות בעיה חמורה הרבה יותר משחששו לה, ונדרש פתרון בקנה־מידה מקיף מאד.


תכנית בילטמור    🔗

בשוֹך הקרבות באירופה עמדה עדיין מדיניות הספר הלבן משנת 1939 בעינה ואותו מכשיר־עוול של פיוס הערבים החניק את עליית היהודים לבית הלאומי ושיתק את התפתחותו הכלכלית. בימי המלחמה לא רצה ראש הממשלה וינסטון צ’רצי’ל לתמוך במיסמך מביש זה שהוא גינה אותו בשצף קצף כאשר הוגש בשעתו לאישורו של בית הנבחרים; אף־על־פי־כן, ולמרות שואת יהודי אירופה היה הספר הלבן נר לרגלי הממשלה המנדטורית. במצב ענינים זה מצאה הנהלת הסוכנות היהודית לנכון לנסח מחדש את מטרותיה הסופיות של התנועה הציונית עוד לפני תום המלחמה: “אין לפתור את בעית יהודי אירופה אלא אם כן תועבר מרביתם לארץ־ישראל. לשם קליטתם דרוש פיתוח נרחב של אוצרות הטבע ומפעל עצום כזה אינו יכול להתגשם בכבלי השלטון הבריטי על ארץ־ישראל; רק במסגרת מדינה עברית ריבונית יוכל מפעל כזה להצליח”. השקפה זו גילה ד“ר וייצמן ברבים לראשונה בינואר 1942 במאמר שהופיע בכתב־עת פוליטי לא יהודי בניו־יורק. במאמר ששמו היה “תפקידה של ארץ־ישראל בפתרון הבעיה היהודית” כתב ד”ר וייצמן שיש לתת ליהודי ארץ־ישראל “את האפשרות להגיע לחופש ולשלטון עצמי ע”י ייסוד מדינה משלהם, כדי שיחדלו לחיות כמיעוט התלוי ברצונם של עמים אחרים“. בועידה של כל מפלגות ציוני ארה”ב וארגוניהם שהתכנסה במלון בילטמור בניו־יורק במאי 1942 קיבלה מדיניות זו את אישורה הרשמי. מצע זה נתקבל כתכנית הרשמית של התנועה הציונית במושב הועד הפועל הציוני שנתכנס בירושלים ב־10 בנובמבר 1942 וע"י הכינוס הציוני שנתכנס בלונדון באוגוסט 1945. בהזדמנות זו נודעה התכנית לראשונה בקהל הרחב. נתקבלה החלטה שתבעה לפתוח את שערי הארץ לעליה יהודית שהסדרה יהא נתון רק בידי הסוכנות היהודית שצריכה לקבל סמכות לפתח את ארץ־ישראל בצורה זו “שהיא תהפך לקומונוילת יהודי שישתלב בעולם הדמוקרטי החדש”. בתקופת המשטר המנדטורי ניסחה התנועה הציונית בפעם הראשונה סופית את מטרותיה.

מקץ שנתיים, לאחר שהכל הכירו בהיקף העצום של שואת יהודי אירופה הגישה הנהלת הסוכנות היהודית, ביום 16.10.44, תזכיר לממשלת המנדט בו ביקשה לפתוח בתקופה חדשה במדיניות הבית הלאומי ולהסיק מסקנה הגיונית מתפיסתה המקורית של הצהרת בלפור ולהחליט על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. ד“ר וייצמן שוחח אישית עם ראש הממשלה הבריטית צ’רצ’יל על תכנו של תזכיר זה. צ’רצ’יל השיב שבעיה זו תידון בתום המלחמה נגד גרמניה. שבועיים אחר סיום המלחמה באירופה, ביום 22.5.45, הגיש וייצמן לראש הממשלה תזכיר נוסף בו ביקש “להודיע על החלטה מידית להקים מדינה יהודית בארץ־ישראל”. צ’רצ’יל השיב שאין הוא רואה אפשרות לדיון יעיל של בעית ארץ־ישראל עד אשר תשבנה המעצמות המנצחות בועידת שלום. על זה ענה ד”ר וייצמן שהוא מאוכזב ביותר, שהוא תמיד הבין בשיחותיו עם מר צ’רצ’יל שבעית ארץ־ישראל תידון מיד בסיום המלחמה עם גרמניה, והדגיש מהן התוצאות החמורות של המשך מדיניותו של הספר הלבן על שארית הפליטה של יהדות אירופה ועל הישוב העברי בארץ. זמן קצר אחר החלפת תזכירו זו התפרקה ממשלת הקואליציה שבראשה כיהן צ’רצ’יל למעלה מחמש שנים, וממשלת פועלים בראשותו של אטלי ירשה את מקומה.


אהדת מפלגת הלייבור    🔗

העולם הציוני ולמעשה הצבור היהודי כולו קידם בברכה את שינוי הממשלה בבריטניה, כיון שלא היתה באנגליה כל מפלגה אחרת חוץ ממפלגת העבודה שתמכה בשאיפות הציוניות כה רבות וכה ממושכות מאז דצמבר 1917 (אז קיבלה לראשונה החלטה למען מדינה יהודית). כמה ממנהיגיה גינו בחריפות את הספר הלבן בעת הויכוח הראשון במאי 1939 וגם במועדים מאוחרים יותר כפי שראינו בפרק י'. בועידת המפלגה שהתכנסה בלונדון בדצמבר 1944 נתקבלה החלטה ביזמתו של אטלי, שלא רק תבעה “עליה יהודית לארץ קטנטונת זו במימדים כאלה שיוכלו להיות בה לרוב”, אלא הציעה “לעודד את הערבים לעבור לארצות הערביות בה במידה שהיהודים ייכנסו לארץ־ישראל”. אף על דעתה של הסוכנות היהודית לא היה עולה להציע הצעה כזאת! כמו־כן נאמר בהחלטת המפלגה שיש “לבדוק מחדש את האפשרות להרחיב גבולותיה הנוכחיים של ארץ־ישראל בהסכמה עם מצרים, סוריה ועבר הירדן”. ביום 25 באפריל 1945 אישר הועד הפועל מחדש מדיניות זו של ועידת המפלגה בהחלטה, שבה ביקש מן הממשלה “להסיר את הכבלים הבלתי מוצדקים של העליה הנהוגים כיום”. חודש ימים מאוחר יותר תבע יוּ דולטון בשם הועד הפועל הארצי של מפלגת הלייבור, לנקוט בצעדים כדי להקים מדינה יהודית חפשית, מאושרת ומשגשגת בארץ־ישראל.

גם שתי המפלגות הגדולות של ארה“ב תמכו בציונות. ערב הבחירות לנשיאות ארה”ב, בנובמבר 1944, הכריזו גם המועמד הדמוקרטי, הנשיא פרנקלין ד. רוזבלט, וגם המועמד הרפובליקאי המושל דיואי הכרזות לטובת הקמת “קומונוילת יהודי חפשי ודמקורטי” בארץ־ישראל ושניהם הבטיחו לעזור בהגשמת התכנית אם ייבחרו.


מפנה נוגד מוחלט בעמדת ממשלת הפועלים    🔗

באוגוסט 1945 התכנסו בלונדון נציגי הציוניים מכל חלקי תבל זו הפעם הראשונה מאז הקונגרס בשנת 1939. הם היו מלאי תקוות כאשר ניגשו לאישור ההחלטות שקיבל הועד הפועל הציוני המצומצם בשנות 1942 ו־1945 ושל התזכיר שנשלח ביום 22 במאי 1945 לממשלה. כאשר שיגרה הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון החלטות אלו לממשלה, ביקשה בעת ועונה אחת גם להעניק מאה אלף רשיונות עליה למען שארית הפליטה של יהודי אירופה. כבר בחודש יוני לפני כן ביקשה הנהלת הסוכנות היהודית מאה אלף סרטיפיקטים מן הנציב העליון ולא קיבלה כל תשובה. בקשתה של הסוכנות נתמכה ע“י מכתב אישי מאת הנשיא טרומן לראש ממשלת בריטניה, כי הנשיא קיבל דו”ח מאת שליחו האישי אירל הריסון על המצב הקשה של הפליטים היהודיים והעקורים באירופה והוא מצידו תבע כניסתם של 100,000 מהם לארץ־ישראל. לא הפניה של הסוכנות ולא זו של הנשיא זכו לתשובה ואף לא להבטחה של דיון בבבעיה מתוך אהדה. לא נעתרה מפלגת העבודה לנמק בסיבה קלה שבקלות על המפנה בדעתה על ארץ־ישראל לאחר שהיא משלה עתה בכיפה; תחת זה הפליגה ממשלת בריטניה בשורה של תכסיסי השהייה שנמשכו למעלה משנתיים ודוגמה אופינית לכך היא העברת בעיית ארץ־ישראל מסמכותו של משרד המושבות לזו של משרד החוץ.

ביום 13 בנובמבר 1945 הודיע שר החוץ ארנסט בווין לבית הנבחרים שממשלות בריטניה וארה“ב הסכימו ביניהן למנות ועדת חקירה משותפת לבדיקת בעייתן של יהדות אירופה וארץ־ישראל ולהציע המלצות לפתרונן. הוא אמר שממשלתו תבוא בדברים עם הערבים לבל תופסק העליה הנוכחית של 1,500 יהודים לארץ־ישראל. לאחר שתדון הממשלה בהמלצות הבינים של ועדת החקירה “יחקור הקבינט את האפשרות לערוך סידורים ארעיים אחרים למען פתרון בעיית ארץ־ישראל” ושיש בדעתו להכין פתרון של קבע שיוגש לאומות המאוחדות ואם ניתן הדבר יציע פתרון שכל הצדדים יסכימו לו. לדעתו יש לפתור את הבעיה היהודית לא ע”י הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, כי אם בפיזור היהודים באירופה ובמקומות אחרים – וארץ ישראל בתוכם – ובהתבוללות היהודים בקרב העמים. הוא הכחיש למעשה את קיומה של בעייה יהודית כלשהי מלבד בעיית חירום זו – העקורים שלהם יש לדאוג קודם כל ע"י פעולות הבראה בארצות אירופה גופן, יש להתיר להם לשוב ולהתגורר בארצות אלה ולתרום מיכלתם ומכשרונם לחידושה של אירופה ולשיגשוגה. לאור המצב האיום של שארית הפליטה עורר גילוי־דעתו של בווין מבוכה בכל הציבור היהודי וגם רוגזה על שמנהיג הלייבור לא נתן הסברה כלשהי. מפני מה נטשה מפלגתו את קווה המדיני לגבי ארץ־ישראל וחזרה בה מכל הבטחותיה החגיגיות. בקרב הציבור היהודי נתערער איפוא לגמרי האימון בממשלת הפועלים. אף־על־פי שממשלת בריטניה לא הודתה בכך בפומבי מסיבות מובנות מאליהן, נתברר אחר שנים מספר23 שבהשפעת יועציה, התחשבה ממשלת בריטניה בשיקולי אסטרטגיה בענין התקדמותם האפשרית של הסובייטים במזרח התיכון וגם באספקת הנפט באותו איזור, כיון שחששה שהמדינות הערביות עלולות לעכבו.


מלחמה בעולים    🔗

בדצמבר 1945 אחר גמר חלוקתם של 75,000 רשיונות העליה במסגרת מדיניותו של הספר הלבן, ביקשה ממשלת בריטניה את הסכמתם של הועד הערבי העליון בארץ־ישראל ושל מדינות ערב להמשך מתן סרטיפיקטים לעולים יהודיים. בעצם לא היתה למדינות ערב זכות דעה כלשהי בעניניה הפנימיים של ארץ־ישראל, אולם לאחר שאנגליה הזמינה אותן להשתתף בועידת לונדון משנת 1939, המשיכה לראות בהם גורם שיש להתחשב בדעתו. מדינות ערב הסכימו להמשך העליה, אך הועד הערבי העליון סירב. לאחר ששמעה ממשלת בריטניה דעותיהם של הערבים הודיעה לסוכנות היהודית בפברואר 1946 שבשלושת החדשים הקרובים יעמדו לרשותה 1,500 רשיונות עליה לחודש, אולם בתום תקופה זו תמשיך להעניקן בשעור מוגבל מזה. חדשים רבים לפני שנקטה בצעד זה, אירגנה הממשלה באמצעי הזהירות המדוקדקים ביותר כדי למנוע כניסתם של עולים בלא סרטיפיקטים. היא גייסה צבא בן 100,000 חייל בסיוע אויריה ויחידות צי ובתמיכת תחנות ראדאר, כדי למנוע פליטי חרב ושרידי הברבריות הנאצית מהתגנב לביתם הלאומי ללא רשיון. מעולם לא נלחמו צבאותיה של מעצמה תרבותית מלחמה מבישה יותר נגד קרבנות רדיפה אומללים. היאבקות זו עוררה רגשות איבה בישוב שראה כחובתו המוצדקת להגיש מיטב עזרתו לאותם מבני עמו שהצליחו להגיע לחופי הארץ, כדי להסתירם מעיני השלטון וציידיו. עזרת הישוב הביאה לידי התנגשות דמים עם השלטונות שעוד הגבירו את ההתמרמרות. באמצעים פעילים נגד הבריטים נקט הארגון הצבאי הלאומי (ראשי תיבות אצ"ל) וקבוצת פורשים ממנו “לוחמי חרות ישראל” (ראשי תיבות לח"י) שביצעו פעולות טרור נגד ממשלת המנדט, בנייני הצבא וחיילים. הארגון הצבאי הלאומי נוסד ע“י רביזיוניסטים בשנת 1936 בתור “צבא שחרור” שבמחתרת, כדי להלחם למען ריבונות יהודית בארץ־ישראל. מעוט קטן בעל דעות קיצוניות יותר, פרש ממנו בשנת 1945 בהנהגת אברהם שטרן, שנרצח אחר כך בתל־אביב באופן אכזרי ע”י המשטרה. “המוסדות המוסמכים של הישוב”, כפי שנקראו אז הכרזות שהוצאו בידי הסוכנות היהודית או ההגנה מבלי שאלה יכלו לחתום עליהם בשמם המלא, דנו כל פעולות טרור לכף חובה והסתייגו מהן, אולם כל הנסיונות לדכאן עלו בתוהו.

בסוף חודש פברואר 1946, אירע מאורע בעל חשיבות רבה בחיי הישוב – העלייה לביריה אשר בגליל. בשעות המוקדמות של 25.2.1946 נאסרו כל 25 חברי הקיבוץ ביריה, לאחר התקפה שנערכה, כטענת הממשלה, על מחנה הלגיון העברי, ששכן בהר כנען, סמוך לצפת. ב־5 במרס תפסו חיילים בריטיים את מקום הישוב. כעבור ימים מספר (ב־י"א באדר) בחצות הלילה פתחו 4000 ממתישבי עמק הירדן, עמק יזרעאל והגליל במסע העלייה שנמשך 6 שעות, במעלה ההר אל ביריה. כולם, זקן ונער, איש ואשה, עשו את דרכם הקשה בסערה שהשתוללה כל הלילה, כשהם נושאים אהלים, קרשים, כלי עבודה ושתילי עצים. הם הגיעו אל אדמת הגבעות של ביריה אחרי עלות השחר, ומשתקעו את אהליהם פתחו בסיקול השטח מסלעים ומאבנים, בנו חומה, הקימו צריפים, על אף הגשם השוטף. לעת ערב בשוב רוב אנשי המשקים לבתיהם, הופיעה פלוגת צבא במכוניות משורינות והרסה את הצריפים והעלתה את המתישבים בכוח אל מכוניותיהם. רבים מהמתישבים הוכו ונפצעו. למחרת כשנודע הדבר חזרו המוני המתישבים ובנו מחדש את החומה ושתלו שתילים חדשים. רבני צפת התירו אפיית לחם בשבת, כדי שאפשר יהיה להביאו אל האנשים והנשים החונים בראש ההר. לבסוף, ב־17 במרס בערב, הודיעו שלטונות המחוז, כי 20 איש יורשו להישאר בביריה, כדי לשמור על המקום. ב־7 ביוני יצאה פלוגת הצבא האחרונה את איזור ביריה ובזה נסתיימה הפרשה העגומה.


ועדת החקירה האנגלו־אמריקאית    🔗

הועדה האנגלו־אמריקאית, אשר ששה מחבריה היו בריטים24 וששה מחבריה היו אמריקאים25, ערכה את חקירותיה בחדשים ינואר־מרץ 1946. חברי הועדה אחרי ששמעו עדים בואשינגטון, לונדון, גרמניה מערבית, אוסטריה, צ’כוסלובקיה, איטליה, יון וכמה ערים במזרח הקרוב, מלבד כמה ביקורים בכמה מרכזים יהודיים ביבשת אירופה, לרבות מחנות מספר של “עקורים” הגיעו בראשית מרס לארץ־ישראל. הועדה הצליחה לקבל את הדין וחשבון שלה פה אחד והוא פורסם ב־20 באפריל 1946 בלוזאן. אחרי שפתח בהכרזה, כי הידיעות שקיבלו חברי הועדה על ארצות שמחוץ לארץ־ישראל לא נתנו כל תקוה לעזרה ממשית למצוא בית ליהודים הרוצים או הנאלצים לעזוב את אירופה הציע שתי המלצות חיוביות בולטות: א) להוציא מיד 200,000 סרטיפיקטים ליהודים קרבנות רדיפה נאצית ופשיסטית, שיש לחלקם עוד בשנת 1946 עד כמה שאפשר, ושיש להחיש את עליתם של הפליטים מהר ככל האפשר. ב) לבטל את תקנות הקרקע ולהמירן בתקנות המבוססות על מדיניות של חופש במכירת קרקעות, השכרתם ושימושם מבלי להתחשב עם הגזע, העדה, או הדת של קונים ומוכרים. הועדה המליצה שארץ־ישראל לא תהיה לא מדינה יהודית ולא ערבית ושיש להמשיך בממשל מנדטורי על ארץ־ישראל עד אשר האומות המאוחדות יחליטו על נאמנות, ושבינתיים תוסדר העליה היהודית בהתאם לתקנה 6 של המנדט. הועדה העריכה שמספר היהודים “שירצו או יוכרחו להגר מאירופה” יגיע בודאי עד 500,000, אולם היות ולפי דעתה אין בכוחה של ארץ־ישראל בלבד לקלוט את כולם, ממליצה היא שממשלת בריטניה וארה“ב תמצאנה מקומות אחרים למענם. ב־20 במאי פנו שתי הממשלות הללו רשמית אל הסוכנות היהודית וביקשה לחוות את דעתה על המלצות הועדה. ב־16 ביוני שלחה הסוכנות תשובתה לממשלות בריטניה וארה”ב, בה אמרה שיש רק פתרון אחד והוא, כינון ארץ־ישראל כמדינה יהודית. הסוכנות ציינה באופן מיוחד שועדת החקירה האנגלו־אמריקאית גינתה את ההוראות העיקריות של הספר הלבן משנת 1939 ולכן מפצירה היא בשלטונות לבצע בכל המהירות אותן המלצות הועדה הדנות במתן 100,000 רשיונות עליה וביטול התקנות הקיימות בארץ־ישראל. לאחר שתבוצע בכנות ההמלצה העיקרית של הועדה, אשר לפיה יוכלו מאה אלף יהודים לעלות מיד לארץ־ישראל תהיה הסוכנות היהודית מוכנה לדון עם שתי הממשלות על הצדדים השונים של בעיות ארץ־ישראל והעם היהודי.


מדיניות של דיכוי    🔗

אף־על־פי שבווין הבטיח לחברי הועדה האנגלו־אמריקאית בלונדון שיעשה כמיטב יכלתו להוציא את המלצותיהם לפועל, אם הן תתקבלנה פה אחד26, הראתה ממשלת בריטניה מיד שאין בדעתה למלא את הבטחתה. אטלי אמר בבית הנבחרים שהממשלה רוצה קודם כל להיודע באיזו מידה ממשלת ארה"ב נכונה להשתתף באחריות הצבאית והכספית שהגשמת המלצותיה של הועדה תביא בעקבותיה, וכן היתנה את מתן מאה אלף הסרטיפיקטים בפירוק הצבאות הבלתי חוקיים בארץ־ישראל ובהסגרת הנשק אשר בידיהם. טכסיסי השתמטות אלה יחד עם המשך מדיניותו של הספר הלבן, פגיעות בזכויות החופש של הישוב העברי, שילוח יהודים למזרח אפריקה, החרמת רכוש יהודי והטלת עוצר, הגבירו את רגשות השנאה והמרד שמצאו פורקנם במעשי טרור חדשים. בעקבות משפט צבאי שבו נידונו למיתה שני יהודים שהואשמו בהשתתפות בהתקפה על חיילים בריטיים בצריפין, נחטפו חמשה קצינים בריטיים. מחמת הלחץ החזק מצד הגופים הציבוריים היהודיים ודעת הקהל בכללה שוחררו הקצינים, אך לא לפני שהנציב העליון המתיק את פסק הדין והחליפו למאסר עולם.

המתיחות גברה עוד יותר משנודע כי המופתי לשעבר ברח מצרפת, שם נעצר לאחר מאסרו בגרמניה ובא למצרים, שבה ניתן לו מקלט רשמי, מבלי שבריטניה או אמריקה דרשו את הסגרתו כפושע מלחמה שלקח חלק פעיל בתיכנון התכניות הנאציות להשמדת יהודי אירופה. הופעתו במצרים עוררה התמרמרות עמוקה בארץ־ישראל.

המתיחות גברה מיום ליום. ב־17 ביוני נערכו התקפות על כבישים וגשרי רכבות בכל רחבי הארץ. בקשר לזה נערכו חיפושים ביישובים יהודיים, מתישבים רבים נאסרו ומספר ניכר מביניהם נפצע בעת החיפושים. הצבא הבריטי ערך חיפושים בקיבוצים רבים ואלפי יהודים נעצרו, ומאות נאסרו לזמן ממושך. הוטל עוצר על פני איזורים שלמים בחלקי הארץ השונים. בפעולות אלו נהרגו חמשה יהודים ורבים נפצעו. מבין אלה החקלאים השכנים אשר חשו לעזרת אנשי כפר גלעדי בעת חיפוש, נהרגו שנים ונפצעו שבעה.

כאשר נואשו מלמצוא את מבצעיהם של מעשי הטרור, כבש הצבא הבריטי לפי הוראות המפקד העליון במזרח התיכון הגנרל בארקר, בשבת 29.6.46, בהסתערות פתע את משרדי הסוכנות היהודית בירושלים, החרים ולקח עמו כמות עצומה של מיסמכים ואסר ארבעה מחברי הנהלת הסוכנות הרב י. ל. פישמן (יו"ר בפועל; כעת: הרב מימון) שעל־אף קדושת יום השבת הוכרח לעלות על מכונית של הצבא, וכשמחה הוכה והעליבוהו בגסות וכך הובל למעצר בלטרון. שלושת האחרים היו יצחק גרינבוים, ד“ר ברנרד ג’וזף (כעת: ד"ר דוב יוסף) ומשה שרתוק (כעת: משה שרת). ארבעתם הוחזקו במחנה מעצר ע”י לטרון במשך ארבעה חדשים. יתר העצורים הועברו למחנה מעצר חדש שהוקם ברפיח. עצורים רבים עונו בשעת חקירתם. על העתונות ועל המברקים לחו“ל הוטלה צנזורה חמורה, קשרי טלפון נותקו. בהודעה ששידר הנציב העליון מק־מייכל ב־29 ביוני נאמר, כי אין בדעת הממשלה להעמיד את הסוכנות היהודית מחוץ לחוק או לסגור אותה, כי מטרתה היחידה של הפעולה היא להשיב את החוק והסדר על כנם ושנקטו אותן פעולות לא כצעד נגד העדה היהודית בכללה, כי אם רק נגד חלק אחד ממנה. ב־9 ביולי נתקיים מושב הועד הפועל הציוני המצומצם (רק של החברים שבארץ־ישראל) ובסיומו פירסם ד”ר חיים וייצמן הכרזה בשם הסוכנות והועד הפועל, בה הודגש שההתפרצויות ששימשו לממשלה עילה להתקפה על הישוב העברי, הן פרי יאוש השלטונות להגיע בזמן מן הזמנים בדרכי שלום למדיניות של צדק כלפי העם היהודי. הדרך בה הולך שלטון המנדט עשוייה אף להעמיק את התהום המפרידה בינו לבין הישוב והעם היהודי ולשים לאל כל מאמץ להחזרת השקט וחידוש האימון. כל כובד האחריות המוסרית והמדינית למצב המסוכן הקיים ולתוצאות הרות אסון מוטל על המעצמה המנדטורית. לכן עליה לחזור מדרך זו ולהיענות לתביעות הצדק הבינלאומי והסבל האנושי ולאפשר לעם היהודי להיחלץ לפרק חדש של מאמץ פורה להצלת אחים ולבנין שממות הארץ.

השלטונות נהלו תעמולה מלאת השמצות נגד הסוכנות, הואיל ושרותיה – בהגיע המלחמה אל קיצה, לא היו דרושים עוד למעצמה המנדטורית. כל המדיניות היתה מכוונת לחיסול הסוכנות. בבוא ועדת החקירה האנגלו־אמריקאית לארץ־ישראל במארס 1946 התברר, כי חוגים רשמיים רמזו בפניה על אפשרות חיסולה של הסוכנות היהודית. בחקירת שתי וערב של ראש המחלקה המדינית של הסוכנות אמר אחד מחברי הועדה, כי “ביקורת חמורה נמתחה על הסוכנות היהודית בפרהסיה וביקורת חמורה עוד יותר נמתחה עליה בצינעה: שהיא תוארה בפני הועדה כמלאך הגואל וכשטן משחית”.

אולם הנסיון להניע את הועדה להסכים לחיסולה של הסוכנות עלה בתוהו. נסיון זה חודש ב־29 ביוני בעזרת הצבא. כמובן שמאורעות אותו יום הסעירו את יהדות העולם. מגמת השלטונות האנגליים להשפיל את כבוד הסוכנות היהודית ולערער את סמכויותיה בקרב העם היהודי נכשלה לגמרי; אדרבה, מעשיה ליכדו את המוני ישראל עוד יותר מסביב לסוכנות היהודית ושמו קץ לשיתוף הפעולה בינה לבין השלטונות.

בתור תשובה לפעולות הצבא הבריטי פוצץ האצ“ל ביום 20 ביולי אותה שנה אגף אחד של מלון המלך דוד בירושלים, בו שוכנו משרדי ממשלה. מספר הקרבנות בנפש היה יותר ממאה יהודים, ערבים ואנגלים. הישוב על כל שכבותיו נזדעזע. המעשה גונה בחריפות ע”י הסוכנות וכל הגופים היהודיים בארץ וכן ע“י ההסתדרויות הציוניות הארציות ברחבי העולם וע”י ארגונים יהודיים אחרים. בעקבות פיצוץ זה הוטל עוצר ובוצעו מאסרים רבים בארץ. ב־25 ביולי יצאה מאת המיפקדה העליונה בארץ פקודה האוסרת על כל הדרגות בצבא הבריטי את הכניסה למקומות שעשועים, מסעדות, חנויות ודירות פרטיות השייכים ליהודים. בחוזר בו נמסרה פקודה זו לקציני הצבא נאמר בסופו, שהחיילים יבינו את צדקת הפקודה ו“יענישו את היהודים באופן השנוא יותר מכל על גזע זה – לפגוע בכיסיהם של היהודים ולגלות כלפיהם יחס של בוז”. פקודה זה שגרמה ליחס אנטישמי גס ופראות אכזרית מצד החיילים עוררה סערת רוחות בעולם כולו. בנאומו בבית הנבחרים הסתייג מוריסון בשם הממשלה מנוסח הפקודה והודיע כי הענין נמסר לעיונו של הפילדמרשל מונטגומרי. כעבור זמן־מה הועבר גנרל בארקר לפיקוד במקום אחר.


תכנית מוריסון    🔗

בעצם התרחשות המאורעות המתוחים בארץ ערכה ממשלת בריטניה התיעצות בלונדון בין כמה מפקידיה לבין כמה מפקידי ממשלת ארה“ב על הבעיות הטכניות הקשורות בהובלת פליטים במספר כה גדול לארץ־ישראל. אחריה נועדו נציגים אחדים של ועדה מיוחדת מטעם הקבינט של ארה”ב עם כמה פקידים בריטיים. גם התיעצות זו התקיימה בלונדון. כתוצאה מכל הישיבות הללו התלבנה תכנית של קנטוניזציה, שנקראה “תכנית האוטונומיה הארעית” שהסביר אותה הרברט מוריסון בבית הנבחרים ביום 31.7.46.

תמציתה של התכנית היתה, לחלק את שטח המנדט לארבעה חבלים: חבל יהודי, חבל ערבי, מחוז ירושלים ומחוז הנגב. החבל היהודי צריך היה לכלול את הגליל המזרחי, עמק יזרעאל ומישור החוף מחיפה לתל־אביב. במחוז ירושלים נמצאה מלבד עיר הקודש גם בית לחם. גבולותיו של מחוז הנגב השתרעו מבאר שבע עד לעקבה. לחבל הערבי השתייך כל השטח הנותר. הן החבל היהודי והן החבל הערבי צריך היה לבחור באספה מחוקקת משלו ועל הנציב העליון היה לבחור מבין חברי בתי המחוקקים לחבלים האלה, שתי רשויות מבצעות נפרדות. להצעות חוק שבתי המחוקקים היו מקבלים אותן יידרש אישורו של הנציב העליון. כל בית המחוקקים יוכל להסכים למכסות עליה בגבול כוח הקליטה הכלכלי, אולם על הממשלה המרכזית בראשותו של הנציב העליון לאשרן. מיד אחר ההחלטה להוציא לפועל תכנית מוריסון זו של “אוטונומיה ארעית”, אפשר היה לפתוח בהעברתם של מאה אלף עולים יהודים אל תוך החבל היהודי ורבה היתה התקוה שביצוע התכנית יסתיים תוך שנים־עשר חדשים. הרברט מוריסון הודיע שהיהודים והערבים יוזמנו לועידה לשם דיון על התכנית.

על־אף פעולות הבריטים, שכללו מצור של הצי הבריטי על חופי ארץ־ישראל, נמשך בינתיים מסען של אניות הנושאות עולים “בלתי חוקיים” לקראת חוף המולדת. לפיכך הודיעה הממשלה ביום 13.8.46 שמעתה לא יורשו עולים אלה לעלות על החוף אלא יישלחו לקפריסין. מן היום ההוא שולחו נוסעי האניות בכוח ובמקרים אחדים נגרמו קרבנות בנפש. ממשלת בריטניה אף ביקשה מן הממשלות אשר דרך ארצן הגיעו הפליטים לאותם הנמלים בהם עלו על האניות, לא לתת להם זכות מעבר. אולם לפניות אלו כמעט ולא היתה השפעה, כי נכמרו רחמיהן של אותן הארצות על היהודים המסכנים שבעי התלאות. על כן המשיכו עולים “בלתי חוקיים”, אשר “ההגנה” טענה שאירגנה את הפלגתם, להגיע אל הבית הלאומי מדרום אירופה ולעתים מצפון אפריקה.

במושב מיוחד של הועד הלאומי הוחלט על אי־שיתוף עם השלטונות ועל החברים היהודים בועדות הממשלתיות להפסיק את השתתפותם. הועד הלאומי, העיריות, המועצות המקומיות העבריות וועדי הקהלות קבלו עליהן להקציב 100,000 לא“י לטובת עלייתם של יהודים לארצם בלי התחשבות בהגבלות הנובעות מהספר הלבן (1939) שאין לו לדעת הישוב תוקף חוקי. עד סוף ספטמבר 1946 הסתכמו הקצבות אלו בסף 93,000 לא”י.

בעקבות החלטת הנציב הועברו בכוח המעפילים שבאו בספינות “יגור” ו“הנריטה סאלד” אל שתי אניות בריטיות שהובילו אותם לקפריסין. ההעברה בוצעה לאחר שהובאה אל איזור נמל חיפה דיביזיה שלמה של חיל רגלים. עקב התנגדותם של המעפילים נדרש כוח רב לבצע את גירושם. בעוד הצבא והמשטרה הוציאו לפועל את גירוש המעפילים, פרצו מאות אנשים ונשים את העוצר שהוטל ע"י שלטונות הצבא וצעדו לעבר הנמל. הפגנה אחת פוזרה בהתקפת אלות מצד המשטרה, תהלוכה אחרת שהשתתפו בה כמה אלפי איש הצליחה להדוף את הצבא מרחק מה אולם בסופו של דבר, פוזרה אף היא ביריות. נער, נערה ואדם מבוגר נפצעו פצעי מות ואחרים נפגעו באופן רציני.

ב־28 באוגוסט חידש הצבא חיפושים במשקים החקלאיים. 4000 מאנשי הדיביזיה השניה הקיפו את כפר הדייגים שדות־ים במאמץ לגלות את עקבות 3 השחיינים שנקבו נקב בתחתית האניה “אמפייר־רייבל”, אשר שימשה להעברת מעפילים לקפריסין. החיפושים לא הביאו לגילוי כלי נשק או מכשירי חבלה. באותו יום נערכו חיפושים במשקי דורות ורוחמה על גבול המדבר. החיילים החריבו ושדדו באכזריות וגרמו נזקים גדולים ללא כל צורך.

המתיחות גברה עוד ע“י מעשי האלימות שבוצעו ע”י חברי אצ"ל.

אחר קבלת הזמנתה של ממשלת בריטניה להשתתף בועידה על תכנית מוריסון, החליטה הנהלת הסוכנות לדחות את התכנית, לעמוד בתוקף על הענקת מאה אלף הסרטיפיקטים ולא לשבת ליד שולחן הדיונים, אלא אם הממשלה תסכים לדבר על תכנית “ליסד מדינה יהודית בעלת שטח שיבטיח לה קיום”. הנשיא טרומן הודיע לאטלי, ראש ממשלת בריטניה, שהוא מסכים להחלטה זו. הועידה שממשלת בריטניה כינסה אותה נתקיימה במחצית השניה של ספטמבר 1946 בהשתתפות נציגי מצרים, עירק, סוריה, לבנון, סעודיה, עבר הירדן ותימן. השתתפו בה אפוא כל המדינות הערביות מבלי שהשתתפו בה נציגי הסוכנות היהודית וערביי ארץ־ישראל. נציגי המדינות הערביות דנו בתכנית מוריסון ודחו אותה והועידה נדחתה לחדשים מספר.


הקונגרס הציוני הכ"ב    🔗

הקונגרס הכ“ב התכנס בבאזל למן ה־9 בדצמבר 1946 עד ל־24 בו. הנושא העיקרי שהעסיק אותו היתה השאלה אם הנהלת הסוכנות צריכה להשתתף בועידה על תכנית האוטונומיה הארעית עם החבל היהודי כאשר תיפתח הועידה מחדש. 385 צירים נכחו בכינוס הציוני הגדול אשר החלק החמישי מהם בא מארץ־ישראל ושליש בא מיהדות ארה”ב והם ייצגו למעלה מ־2,150,000 משלמי שקל. קמו שני מחנות, אולם לא לפי החלוקה למפלגות. התנגדו להשתתפות חלק מן הציונים הכלליים, המזרחי, תנועת העבודה, כל הרביזיוניסטים27 וכל צירי “אחדות העבודה”28, אשר תבעו להקים את כל ארץ־ישראל כולה כמדינה עברית. גם “השומר הצעיר”, מפלגת הפועלים השמאלית, התנגד להשתתפות בועידה, אולם מסיבה מיוחדת: הוא רצה לייסד מדינה דו־לאומית בכל ארץ־ישראל. בעד השתתפות בועידה הצביעו בעיקר שאר חברי מפא"י ושאר חברי הציונים הכלליים. אחר שבוע של ויכוחים החליט הקונגרס ב־171 קולות נגד 154 “שבנסיבות הקיימות לא תוכל התנועה הציונית להשתתף בועידה. אם המצב ישתנה, אזי ידון הועד הפועל הציוני על הענין ויחליט אם יש מקום להשתתף בוועידה אם לא”. הקונגרס דחה את תכנית מוריסון בתור שינוי מגוחך של התחייבותה של בריטניה לפי רוח המנדט והצהיר שבמקרה של סיום המנדט יוכל זה רק להתמלא בצורה של מדינה יהודית.

הקונגרס קיבל תקציה של ½15 מליון לי“ש, סכום שעלה על תקציבו של הקונגרס משנת 1939 עשרים מונים. היות והחלטת רוב הצירים נגד השתתפות בועידת לונדון בדיון על תכנית מוריסון היתה ממילא גם החלטה נגד הקוו המדיני של ד”ר וייצמן, שכיהן כנשיא התנועה הציונית למעלה מעשרים שנה, לא נזכר שמו כמועמד לתפקיד זה אשר נשאר פנוי. מפני חוסר אחדות דעות לא נבחרה גם הנהלה, אולם ועד פועל חדש נבחר וייפו את כוחו לבחור בהנהלה חדשה ולאחר ימים מספר נתמנתה הנהלה קואליציונית (אשר שיקפה את הדעות המנוגדות ביחס לועידת לונדון), בה היו לציונים הכלליים שמונה נציגים, למפא“י שבעה ולמזרחי ארבעה. בהנהלה החדשה ישבו כמה חברים מן ההנהלה הקודמת כגון, בן־גוריון, שרתוק, גרינבוים, לוקר, ברודצקי ואליעזר קפלן וארבעה חברים מארה”ב ובראשם ד"ר אבא הלל סילבר.


הצעותיו של בווין    🔗

ועידת לונדון מסוף ספטמבר 1946, שנדחתה לחדשים מספר, התכנסה מחדש ביום 27.1.47, והפעם נוספו לנציגי ארצות ערב גם צירים מערביי ארץ־ישראל. אולם, על־על־פי שהסוכנות היהודית בהתאם להחלטת הקונגרס הכ“ב לא השתתפה בה, שוחחו כמה מחבריה בראשותו של היו”ר דוד בן־גוריון עם שר החוץ ארנסט בווין ועם שר המושבות, אשר מסרו להם אותן ההצעות החדשות שהוצגו בפני נציגי הערבים. היתה בהן משום נסיגה מתכנית מוריסון. הן כללו הסכם נאמנות לחמש שנים אשר מועצת הנאמנות של האומות המאוחדות תצטרך לאשר אותן. הקווים הראשונים היו: א) לשטחים מסויימים (שלא הוגדרו ושלא היו רצופים) בעלי רוב יהודי או ערבי, יהיה ממשל־עצמי מקומי; ב) הנציב העליון ימשיך לשאת באחריות לגבי החקיקה והרשות המבצעת ולידו תשמש מועצה מייעצת של יהודים וערבים; ג) העליה היהודית תימשך לפי 4,000 רשיונות לחודש בשתי השנים הראשונות של תקופת הנאמנות. אחרי־כן יוועץ הנציב העליון עם המועצה המייעצת שלו על גודל העליה להבא ואם הוא לא יוכל להביא את כולם לידי הסכם, תועבר הבעיה לועדת בוררות של האומות המאוחדות; ד) העברת קרקעות בכל שטח תהיה מסמכותם של השלטונות המקומיים; ה) מקץ ארבע שנים יכנס הנציב העליון אספה מכוננת למען ארץ־ישראל ריבונית ואם לא יושג הסכם, יימסר הענין למועצת הנאמנות של האו"ם אשר תצטרך לייעץ לממשלת בריטניה על הקו שעליה לנקוט.

הצעות אלו נדחו הן ע“י הסוכנות היהודית בתזכירה מיום 13.2.1947 והן ע”י הנציגים הערביים. הערבים דרשו הצהרה מידית על ארץ־ישראל ריבונית, הפסקת העליה והגנה על האדמות שבידי הערבים. הסוכנות היהודית מצאה שאין לקבל את ההצעות מפני שלושה עניינים נכבדים: העליה, שטח האזור היהודי והעתיד המדיני. לא היתה כל ודאות אם תהיה עליה כלשהי בתום תקופת השנתיים ואם תהיה, מה יהא מספר הרשיונות. היהודים יהיו מוגבלים בתחומם המצומצם הנוכחי בלי שטח רזרבי מתאים להתפתחות נוספת ובתום חמש השנים של נאמנות תלוי הדבר בחסדי האו“ם אם או באיזו צורה ימצאו היהודים במדינה ארצישראלית אחידה וריבונית בתור מיעוט קבע – תחת שלטונו של רוב ערבי גדול למדי. בעקב דחית ההצעות הן ע”י היהודים והן ע"י הערבים הודיע בווין (שהצהיר בנובמבר 1945 שהוא מוכן לסכן את הקריירה שלו בפתרון שאלת ארץ־ישראל) לבית הנבחרים ביום 18.2.47 שממשלת בריטניה הגיעה למסקנה, שלא נשארה עוד כל דרך אחרת אלא למסור את בעיית ארץ־ישראל להכרעת האומות המאוחדות.


הבעיה נמסרת לאומות המאוחדות    🔗

באופן כזה לאחר שמפלגת העבודה אחזה ברסן השלטון כבר שנה וחצי, לא רק שהיא חזרה בה מהבטחותיהן של ועידת המפלגה שנתקבלו מדי פעם בפעם במשך עשרים וחמש שנה, אלא הפרה את הבטחתה שניתנה לועדה האנגלו־אמריקאית ביחס להמלצות שזו תקבל פה אחד ונוסף לזה הראתה לעולם את הכשלון החרוץ של התכנית הבלתי מתאימה של עצמה. ממשלת הלייבור היתה אחראית למשטר בארץ־ישראל שהפך את הארץ למדינת־משטרה עם כל המאסרים, עוצר בית, מעשי טרור ושפיכת דמים אשר בה השלטון עצמו נאלץ לשלוט מאחורי משמר מזויין, גדר תייל ומכונות ירייה להגנת עצמו. לאחר שראתה סוף־סוף שמאמציה לתכנן מדיניות שתתקבל על דעת הצדדים המבוססת על פגיעה שיטתית בעקרונות המנדט היא לשוא, לא היתה לממשלת בריטניה ברירה אלא למסור את הבעיה להכרעת האומות המאוחדות, שהן ירשו את מקומו של אותו גוף אשר מידיו קיבלה בריטניה את המנדט על ארץ־ישראל עשרים וחמש שנה (1922) קודם לכן.


 

פרק י"ד: פסק הדין של האומות המאוחדות 1947    🔗

הועדה המיוחדת לפתרון בעית ארץ־ישראל    🔗

כאשר נתכנסה ביום 28.4.47 עצרת האומות המאוחדות בפלאשינג־מאֶדוֹז במדינת ניו־יורק למושב מיוחד לשם דיון על שאלת ארץ־ישראל, החליטה הועדה המדינית על־אף התנגדותם החזקה של הערבים, להזמין את הסוכנות היהודית שתשמיע את טענותיה. במשך הויכוח שהתפתח השמיע נציג ברית המועצות, אנדריי גרומיקו, נאום ראוי לציון. קודם כל העיר ש“אפשר להגן על האינטרסים החיוניים גם של העם היהודי וגם של הערבי בארץ־ישראל רק ע”י הקמת מדינה דמוקרטית ערבית־יהודית… המבוססת על שווי זכויותיה של האוכלוסיה היהודית והערבית“. אחר־כך הוסיף שאם פתרון זה לא ניתן לביצוע, יש לשקול בדבר “חלוקת ארץ־ישראל לשתי מדינות ריבוניות נפרדות – יהודית וערבית”. הוחלט להקים ועדה מיוחדת לעניני ארץ־ישראל29 שלא יהיו בה נציגים של חמש המעצמות הגדולות ולא של מדינות ערב. נבחרו נציגי אחת־עשרה מדינות נייטרליות אלו: אוסטרליה, אורגואי, אירן, גואטמלה, הודו, הולנד, יוגוסלביה, פרו, צ’כוסלובקיה, קנדה ושבדיה. ב־26 במאי 1947 שמעה הועדה את ראשוני העדים בלייק־סאכסס וסיימה את הדו”ח שלה ב־31.8.1947.

הועדה המיוחדת בראשותו של הנציג השבדי השופט אמיל סאנדסטרים, שהתה בירושלם מיום 15 ביוני עד 24 ביולי 1947 וגבתה עדות מנציגי הממשלה המנדטורית בדלתיים סגורות ומחברי הנהלת הסוכנות היהודית, מד“ר וייצמן ומנציגיהם של ארגונים יהודיים בפרהסיה. כלפי חוץ החרים הועד הערבי העליון את ועדת אונסקו”פ, אולם בביקור הועדה בביירות גבתה עדות מנציגי מדינות ערב (מצרים, עיראק, הלבנון, ערב הסעודית, סוריה ותימן). ברבת עמון נפגשו באופן בלתי רשמי עם המלך עבדאללה. לאחר שהועדה גמרה את חקירותיה במקום, יצאה לג’נבה בכדי לכתוב את הדין וחשבון שלה, אולם בינתיים נשלחה ועדת־משנה לסיור בכמה מחנות פליטים “ויהודים עקורים” בגרמניה ובאוסטריה.


מדיניות של דיכוי    🔗

בינתיים עלתה המתיחות בארץ־ישראל לשיא, כאשר מצד אחד ביצעו אנשי אצ“ל ולח”י מעשי טרור ומצד שני אחזו השלטונות האזרחיים והצבאיים באמצעי עונש קיבוציים. השלטון נשמט באמת מידי הנציב העליון ועבר לידי מפקד הצבא הבריטי, שניתנה לו סמכות מוחלטת להוציא לפועל כל תקנה אף נגד המנדט ונגד עקרונות החופש האלמנטריים ביותר. שיטה של אחריות קיבוצית של הישוב העברי משלה בכיפה. בעקבות כל מעשה טרור נעצרו קבוצות יהודים ובוצעו חיפושים בבתים. הנעצרים יכלו להאסר לזמן ממושך ללא חקירה משפטית ואפילו להישלח אל מעבר לים. במרץ 1947 הוטל עוצר צבאי על תל־אביב ועל חלק של השכונות היהודיות של ירושלים לשבועיים ימים. עתה כבר נמצאו מאות יהודים בגירוש ובמאסר באריתריאה וקאֶניה על יסוד ידיעות שבידי המשטרה ושהיא שמרה אותן בסוד. ארץ־ישראל ירדה למעשה לדרגת מדינת משטרה. הנהלת הסוכנות היהודית והועד הלאומי סרבו אמנם לשתף פעולה עם ממשלת ארץ־ישראל נגד הטרור, כיון ששלטון המנדט נטש את עקרונות המנדט, אולם שני המוסדות הללו וה“הגנה” השתלדו למנוע את מעשי הטרור ככל האפשר.

הרגשת הזעם של הישוב גברה כאשר דב גרונר ושלשה חברים אחרים של הארגון הצבאי לאומי הוצאו להורג בתליה בכלא עכו ביום 16.4.47, אף־על־פי שאף אחד מהם לא הואשם ברצח. גרונר, אשר נלחם חמש שנים כמתנדב בצבא הבריטי נידון למיתה על השתתפותו בהתקפת אנשי אצ“ל על תחנת המשטרה ברמת־גן (ואי־אפשר היה להוכיח כי הוא אשר אשם במקרה הפגיעה היחיד) ויתר השלושה נידונו על החזקת נשק. כתגובה על מקרי התלייה פוצצו חברי אצ”ל אחר שבועות מספר, חלק של כלא עכו עד שהרבה אסירים יהודיים נמלטו. שלושה מן המתקיפים נתפשו ונידונו למיתה. ועדת אונסקו“פ ניסתה לשוא להתערב. לפיכך חטף האצ”ל שני סרג’נטים בריטיים בנתניה בתור בני תערובת לחיי חבריהם. מבלי להשאיר די שהות למצוא את שני הסמלים הבריטיים, מיהרו שלטונות הצבא לתלות את שלושת חברי האצ“ל וארגונם השיב בתליית הבריטים. דעת הקהל בארץ תעבה את המעשה הקיצוני הזה וכך הגיבה דעת הקהל ברחבי העולם. יהודים בתל־אביב הותקפו בלילה ע”י משטרה בריטית מזוינת שהרגה חמשה ופצעה קשה אזרחים רבים. שלשה חדשים אחרי־כן פורסמה הודעה רשמית אשר לפיה פוטרו השוטרים הבריטיים שהשתתפו בהתקפות הללו, מן השרות, אולם לא הוטל עליהם כל עונש אחר. קרו מקרים של התקפות זדוניות ומעשי שוד ע"י חיילים אנגליים ומשטרה גם בחלקים אחרים של הארץ, לרבות ירושלים ונתניה.


האניה “יציאת אירופה תש”ז"    🔗

ההתמרמרות שגרמה לשורת מעשי התועבה לא הספיקה לשכוך, כאשר הולהבה הרוח מחדש ע“י פעולת המשטרה נגד 4,500 פליטי מחנות השמדה שהוסעו ארצה מנמל בדרום צרפת באניה ששמה היה “הנשיא וורפילד” כאשר ההגנה קנתה אותה והסבה את שמה ל”יציאת אירופה תש“ז”. אף־על־פי שנהגו השלטונות עד כה להעביר לקפריסין עולים בלתי חוקיים מפליגי אניות, הוחזרו נוסעי “יציאת אירופה תש”ז" על ספונן של אניות בריטיות, שצוידו במיוחד במכלאות, לדרום צרפת במטרה להעלותם על אותו חוף שממנו הפליגו. וכאשר סירבו הנוסעים לרדת, נשארו על ספון האניות הבריטיות בנמלי דרום צרפת שבועות אחדים. לבסוף הוסעו לנמל המבורג ושם הורדו בכוח והוחזקו במחנות מעצר. על מעשה בלתי אנושי זה, ביחוד על הורדת העולים בכוח בנמל גרמני אשר שם דעת קהל פרו־יהודית כמו האוכלוסיה הצרפתית לא יכלה לתמוך בהם והחזרתם של הפליטים למחנות על אדמת גרמניה, בה עברו קודם לכן שבעת מדורי הגהינום הנאצי, הודיעו עתוני העולם הנאור בפרוטרוט. אלה הגיבו אולי בביקורת ארסית יותר מאשר הנוגעים בדבר, הישוב העברי בארץ ועם ישראל כולו. הנימוק שניתן ע"י ממשלת בריטניה, מפני מה לא העבירה את פליטי “יציאת אירופה” לקפריסין היה, כי מכיון שכבר שוכנים 12,000 עולים בלתי־חוקיים במחנה שבאי זה, לא נותר שם עוד מקום, אולם יש לשער שכוונתה היתה להפחיד מפליגים נוספים לעתיד לבוא. תכסיס זה נכשל לחלוטין. אניות מלאות יהודים ללא סרטיפיקטים חזרו והגיעו לקרבת חופי הארץ ומכיוון שממשלת בריטניה רצתה להימנע מלחזור על מאורעות מבישים אלה, העבירה את הנוסעים החדשים ישר לקפריסין. מתחילת שנת 1946 ועד 31 באוקטובר 1947, הביאו שלושים ושש אניות 43,500 עולים “בלתי חוקיים” לחופי ארץ־ישראל. החל מחודש מאי 1945 (מועד סיום מלחמת העולם השניה) ניסו 57 אניות להעלות עולים שלא היו בידיהם רשיונות וארבעים אניות מהן נתפשו. המספר הכללי של יהודים שהועלו ארצה בתקופה זו נאמד ב־67,000.


המלצותיה של הועדה המיוחדת    🔗

הדו“ח של הועדה המיוחדת שפורסם ב־31 באוגוסט 1947 כלל שורה של המלצות שנתקבלו פה אחד, דו”ח של הרוב שהמליץ על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית ודו“ח של המיעוט שהעדיף הקמת מדינה ריבונית פדראלית. ההמלצות העיקריות שנתקבלו פה אחד היו שהמנדט יסתיים מוקדם ככל האפשר, שארץ־ישראל תהיה ריבונית על יסוד של אחוד כלכלי והעקרונות של הצ’ארטר של האו”ם וביצוע הסדרים בינלאומיים לפתרון בעיית העקורים בין יהודי אירופה אשר כ־250,000 מהם נמצאים במחנות. הועדה הסכימה (תוך הסתייגות של שני חברים) להמלצה נוספת “שיש לקבל בתור דעה קבועה שפתרון מתאים לארץ־ישראל, אין לקבלו כפתרון של בעית היהודים בכללה”. על הדין וחשבון של הרוב חתמו נציגי אורוגואי, גואטמלה, הולנד, פרו, צ’כוסלובקיה, קנדה ושבדיה. על דו“ח המיעוט חתמו נציגי אירן, הודו ויוגוסלביה, נציג אוסטרליה לא הצביע בעד אף אחד משני הדו”חות.


הדין והחשבון של הרוב    🔗

דו“ח הרוב של ועדת אונסקו”פ הציע שארץ־ישראל תחולק למדינה יהודית וערבית וקרית ירושלים עצמאית. המדינות הערבית והיהודית תקבלנה עצמאותן לאחר תקופת מעבר בת שנתיים, החל מ־1 בספטמבר 1949, ושלפני שתוכר עצמאותן עליהן לקבל תחיקה דמוקרטית שתספק את האומות המאוחדות ולחתום על חוזה לאיחוד כלכלי של ארץ־ישראל. בתקופת המעבר על בריטניה 1) להמשיך את המנהל של ארץ־ישראל בחסות האו“ם “ואם יתגלה הרצון לכך, בעזרתן של אחת או יותר של חברי האומות המאוחדות”; 2) להרשות עלייתם של 150,000 יהודים אל גבולותיה של המדינה היהודית המוצעת לפי מיכסה חודשית קבועה. מן המספר הכולל הנזכר יוכנסו 30,000 מתוך נימוקים הומניטריים ו־3) לבטל את התקנות המתייחסות להעברת קרקעות המבוססות על הספר הלבן. על הסוכנות היהודית לקבל את האחריות להובלת העולים ארצה. אם תקופת המעבר תימשך יותר משנתיים, תיקבע העליה היהודית, אחרי השנתיים הראשונות ל־60,000 נפש לשנה. האסיפה המכוננת בכל אחת משתי המדינות תקים ממשלה דמוקרטית זמנית. לממשלה הזמנית תהא סמכות להצהיר הצהרות מדיניות ולחתום על חוזה האיחוד הכלכלי ואחר כך תוכר כל אחת משתי המדינות כמדינה ריבונית. והיה אם רק אחת משתי המדינות תמלא את התנאים, תנקוט מליאת האומות המאוחדות בצעדים אשר יישרו בעיניה. לשם ביצועו של האיחוד הכלכלי יש להקים מינהלה כלכלית משותפת אשר כל אחת משתי המדינות תמנה שלושה מחבריה ושלושה חברים זרים יתמנו ע”י המועצה הכלכלית והסוציאלית של האו"ם.

המדינה היהודית המוצעת תכלול את הגליל המזרחי, עמק יזרעאל, רוב שפלת החוף (מנקודה דרומית מן העיר עכו עד לנקודה במרחק קטן צפונית מאשדוד ותכלול את חיפה, תל־אביב ויפו) וכל איזור־המשנה של באר־שבע לרבות הנגב. המדינה הערבית תכלול את הגליל המערבי, איזור ההרים שומרון ויהודה, למעט את העיר ירושלים ושפלת החוף מאשדוד עד לגבול מצרים. את העיר ירושלים (לרבות התחום העירוני הנוכחי, כמה מכפרי הסביבה ועיירות לרבות בית לחם) יש להעמיד אחר תקופת המעבר תחת נאמנות בינלאומית ע“י הסכם שיציין את האו”ם בתור סמכות מנהלת. מושלה, שלא יהא לא יהודי ולא ערבי ובכלל לא נתין של ארץ־ישראל, יש למנותו ע“י מועצת הנאמנות של האו”ם. על המקומות הקדושים ובניני הדת בעיר הקודש תגן משטרה מיוחדת שלא יהיו בה לא יהודים ולא ערבים.


הדין והחשבון של המיעוט    🔗

הדו“ח של המיעוט המליץ על הקמת מדינה פדראלית ריבונית אחר תקופת מעבר עד שלוש שנים. בינתיים יש להטיל את האחריות לשלטון בארץ־ישראל ואת ההכנה והחינוך לריבונות על גוף אשר מליאת האו”ם תחליט עליו. המדינה הפדראלית הריבונית תכלול מדינה ערבית ומדינה יהודית וירושלים צריכה להיות הבירה של האיחוד הפדראלי. כל העם יבחר באספה מכוננת אשר תכין את השלטון הפדראלי. האספה תציע ותחליט על תחיקתו של האיחוד הפדראלי. אחר קבלת התחיקה תצהיר מליאת האו“ם מיד על ריבונותה של המדינה הפדראלית. בידי איחוד פדראלי זה תהא נתונה הסמכות המלאה להגנת הארץ, יחסי־חוץ, עלייה, מטבע, מסים פדראליים וענינים אחרים, בעוד כל אחת מן המדינות העדתיות תהיה בעלת סמכות בלעדית בעניני הממשל העצמי. התחיקה צריכה לאסור כל חקיקת הפלייה נגד קבוצות אנשים ונגד המדינה האחות הן מצד האיחוד הפדראלי והן מצד שתי המדינות. כמו־כן צריכה התחיקה להעניק זכויות שוות לכל המיעוטים ולתת סוג אחד ויחיד של נתינות ארצישראלית לכל האזרחים. הגנת המקומות הקדושים תהא נתונה לפיקוחו של גוף בינלאומי קבוע בן שלושה נציגים, המתמנים ע”י האו“ם, ונציג אחד לכל אחת מן הדתות אשר האינטרס שלהם בענין מוכּר ע”י האו"ם.

ביחס לעליה הציע דו“ח המיעוט כי “למשך תקופה של שלוש שנים של תקופת המעבר תורשה עליה יהודית למדינה היהודית בגבול כוח הקליטה הכלכלי ובהתחשב עם זכויותיה של האוכלוסיה השוכנת בגבולותיה של המדינה היהודית ועם שיעור גידולה עקב ריבויה הטבעי המצופה”. יש למנות ועדה בינלאומית של שלושה ערבים, שלושה יהודים ושלושה נציגי או”ם לשם קביעת אותו כוח קליטה כלכלי. ועדה זו תתפרק בסיום התקופה הנזכרת בת שלוש השנים. בנוגע לשיעור העליה אחר תום תקופת הביניים לא הוצעה כל הצעה. בהצעת המיעוט צריך היה השטח הערבי של המדינה הפדראלית לכלול רובו של פנים הארץ זולת הגליל המזרחי ושטח גדול של המחוז המשני באר־שבע אשר מקומו בתוך גבולות השטח היהודי. לערבים ניתנה גם שפלת החוף מנקודה דרומית ליפו עד גבול מצרים והחלק המערבי של המחוז המשני באר שבע, לרבות באר שבע העיר, עסלוג' ועוג’ה ורצועה לאורך כל הגבול המצרי עד למפרץ עקבה (אילת).

המלצת הרוב של ועדת אונסקו“פ להקים מדינה יהידית ריבונית היתה ההצעה השניה מסוג זה תוך עשר שנים שהוצעה ע”י גוף בעל סמכות, שנתמנה לשם מציאת פתרון לבעית ארץ־ישראל; הראשונה היתה הועדה המלכותית לארץ־ישראל משנת 1937. הפעם היתה ההמלצה כבדת משקל יותר כיון שדעתה השקולה לא היתה זו של נציגי ממשלה, שהיתה צד מעונין, אלא של גוף בינלואמי, בו ישבו שבע מדינות נייטרליות משני עברי האוקינוס האטלנטי שלא הושפעו משיקולי אסטרטגיה ואספקת נפט. בזמן פרסום הדו“חות של הועדה המיוחדת לארץ־ישראל מטעם או”ם ישב הועד הפועל הציוני בישיבה בעיר ציריך והוא קידם בברכה את הדו“ח של הרוב. ואילו הועד הערבי העליון דחה את שני הדו”חות גם יחד.


השקפות ממשלת בריטניה    🔗

את השקפותיה של ממשלת בריטניה על הדו“חות של הועדה המיוחדת של או”ם לארץ־ישראל הסביר שר המושבות א. קריץ’־ג’ונס ביום 26 בספטמבר לועדת “אד הוק” (ad hoc) על ארץ־ישראל בלייק סקסאֶס ע“י ניו־יורק. הוא הכריז שממשלתו מסכימה עקרונית לשתים־עשרה ההמלצות הכלליות, ביחוד בנוגע לסיום המנדט ולמתן ריבונות לארץ־ישראל מוקדם ככל האפשר ולביצוע הסכם בינלאומי על טיפול מזורז ביותר של בעיית יהודי אירופה העקורים. בענין עתידה של ארץ־ישראל, מוכנה ממשלת בריטניה לשתף פעולה עם מליאת האו”ם ולקבל את המלצות הועדה כפתרון, אולם נקודת התורפה היא כיצד להוציא אותן לפועל. ממשלתו היתה מוכנה לקבל אחריות לכל תכנית אשר יסכימו לה גם הערבים וגם היהודים. אולם אם המליאה תמליץ על מדיניות שלא תתקבל על דעת שני העמים, לא תוכל ממשלתו להקרים עור עליה: במקרה זה תצטרך המליאה להטיל על סמכות אחרת לפקח על ההוצאה לפועל של התכנית. הממשלה עצמה אינה מוכנה להשתמש בכוח צבאותיה לשם הטלת איזו מדיניות שהיא על ארץ־ישראל. אם יציעו לפני ממשלת בריטניה איזו הצעה שהיא של הסדר משותף עם רשות אחרת אזי “תשמש נר לרגליהם גם מידת הצדק הכרוכה באותו הסדר ובאיזה היקף יידרש כוח צבא בכדי להוציאו אל הפועל”. קריץ’־ג’ונס הדגיש שממשלתו גמרה אומר להיפטר מן המנדט ובהעדר הסדר כלשהו, עליה לערוך תכניות של פינויים של הכוחות הבריטיים והפקידות מארץ־ישראל במועד קרוב. הוא נמנע מהביע כל השקפה אודות דו“ח הרוב או דו”ח המיעוט ומצדו לא הציע כל תכנית שהיא.


השקפות הערבים    🔗

הנציג הערבי ג’מאל חוסייני הכריז שהועד הערבי יוכל לתת את ידו אך ורק להקמת מדינה ערבית בכל שטחה של ארץ־ישראל. לגבי שתי התכניות אמר שערביי ארץ־ישראל יתנגדו בכל האמצעים העומדים לרשותם, לחלוקה כלשהי של הארץ או לזכויות שתענקנה מעמד מיוחד לאיזה מיעוט שהוא על בסיס דתו. המעצמות הגדולות לא תוכלנה באמצעי הפחדה למנוע אותם מלשפוך את דמם בהגנת ארצם. ג’מאל חוסייני הציע לבחור בהקדם הכי אפשרי באספה מכוננת להקמת מדינה ערבית דמוקרטית ושממשלתה הערבית (שתוקם בעזרת אותה תחיקה שהאספה המכוננת תחליט עליה) תקבל על עצמה את השלטון בארץ־ישראל30.


השקפותיה של הסוכנות היהודית    🔗

הרב ד“ר אבא הלל סילבר, היו”ר של הנהלת הסוכנות היהודית באמריקה, הכריז שהסוכנות מסכימה עקרונית לחלוקתה של ארץ־ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית, הקשורות זו בזו באיחוד כלכלי. הוא הציג את התכנית כקיפוח חמור לגבי אותו שטח שהוקצב מלכתחילה למדינה יהודית, דהיינו ארץ־ישראל המערבית עם עבה“י ביחד, כיון שלמדינה היהודית המוצעת עתה ע”י ועדת אונסקו“פ נועד רק החלק השמיני משטחה של כל ארץ־ישראל כפי שהתכוונה אליה הצהרת בלפור בעת ההכרזה. היהודים מוכנים לשלם מחיר זה, אמר הרב סילבר, כיון שהתכנית הנוכחית איפשרה הקמתה של מדינה עברית לאלתר ועליית יהודים מיד וללא הפסק בעתיד. אולם הם מתנגדים במיוחד להוצאת הגליל המערבי מגבולותיה של המדינה היהודית ומהעמדת העיר החדשה בירושלים מחוץ לחומת העיר העתיקה תחת נאמנות בינלאומית, והוא הדגיש שלא יתכן שהאיחוד הכלכלי המוצע יפריע לשלטונם הבלעדי של היהודים בביצוע עליה המונית ותכניות פיתוח כלכליות נרחבות. היהודים, המשיך הרב סילבר, יעדיפו שסמכות בינלאומית מטעם האו”ם תפקח על הוצאתן לפועל של החלטות האומות המאוחדות והם ירצו לראות את הקמתן של שתי המדינות מהר ככל האפשר. אם אין להשיג כוחות בריטיים לשם פיקוח בתקופת הביניים, יתן הישוב העברי בארץ את הגייס הדרוש לשמירה על בטחון הציבור. הסוכנות היהודית תקבל את כל אותן ההמלצות של דו"ח הרוב שנתקבלו פה־אחד זולת אחת, והיא הטוענת שארץ־ישראל איננה הפתרון של הבעיה היהודית בכללה, כי בעיה זו איננה שאלה של עליה יהודית או של פליטים, אלא בעיית הבעיות של שנות האלפיים של היהודי הנודד בעולם ללא מולדת, ולשאלה זו ישנו רק פתרון אחד, והוא: הקמת הבית הלאומי בעד עם ישראל בארץ־ישראל.


השקפותיהן של ארצות־הברית וברית־המועצות    🔗

בשעת הויכוח בעצרת על הצעותיה של הועדה המיוחדת תמך הרשל ג’ונסון, נציג ארה“ב, בהמלצות הועדה המיוחדת שנתקבלו פה אחד ובהצעות הרוב על החלוקה והעליה. אולם הוא תבע, שהעיר יפו תהווה חלק של המדינה הערבית, שלכל תושבי ארץ־ישראל שיהיו מקומות מגוריהם ונתינותם מה שיהיו, תינתן להם ערובה לגישה חפשית לכל נמל, לכל נהר ולכל מקורות הכוח והזדמנות כלכלית שווה. כן דרש להגביר ולחזק את סמכותה של המינהלה הכלכלית. הוא גם אמר, שארה”ב מוכנה לעזור בהקמת הסדר פוליטי בר־קיימה בארץ־ישראל, בענין שאלות הכלכלה והכספים וגם בבעית הסדר הפנימי בתקופת המעבר. הוא הציע להקים משטרה מיוחדת אשר תורכב ממתנדבים מבין חברי האומות המאוחדות. לגילוי דעתו של ג’ונסון חיכו קודם לכן בקוצר־רוח, כי הכל האמינו שתהיה לו השפעה מכרעת על גורלה של תכנית החלוקה.

נאומו של צרפקין, נציג ברית המועצות, גרם לסנסציה באו"ם. הוא תמך תמיכה מלאה בתכנית החלוקה, וזו היתה השאלה החשובה הראשונה שהסכימו עליה נציגי שתי המעצמות הגדולות. צרפקין אמר שלא שיקולים היסטוריים ולא שיקולים משפטיים צריכים להכריע כאן, אלא רק הזכות של יהודי ארץ־ישראל ושל ערביה לממשל עצמי. לאור סבלותיהם של היהודים מידי היטלר ואזלת היד של מדינות המערב להגן עליהם הוא מצא שיש להסכים לזכותם של היהודים להקים מדינה משלהם ולטפל בענין טיפול מזורז. הוא היה סבור שיש עוד צורך להביא כמה תיקונים לגבולות המוצעים ולתכנן פרטים על צורת הממשל בתקופת הביניים, דהיינו התקופה מסיום המנדט עד להתחלת הריבונות.

בתכנית החלוקה תמכו גם צירי פולניה, צ’כוסלובקיה, הדומיניונים של קנדה, דרום אפריקה, ניו זילנד ואוסטרליה וכן כמה ממדינות אמריקה הלטינית, במיוחד יש לציין את אורוגואי, גואטמלה ופנמה. עם המתנגדים, שתבעו שבכל שטחה של ארץ־ישראל תוקם מדינה ערבית, נמנו הודו ופקיסטאן, מלבד נציגי מדינות ערב השונות. ראשה של נציגות בריטניה באו"ם, מר קריץ' ג’ונס, נאם שנית וחזר על הנקודות העיקריות של נאומו הראשון: הוא חזר והצהיר שבכדי שהבריטים יוכלו להשתתף בהוצאה לפועל של הסדר כלשהו, הם נאלצים להביא בחשבון את מידת הצדק הכרוכה בו ובהיקף בו יידרש כוח להגשמתו.

מטעם הצד היהודי נאם משה שרתוק אשר דן בבעיה בעיקר מן הבחינה ההיסטורית, המשפטית והכלכלית. בסוף נאם ד“ר וייצמן, אשר אמנם לא מילא אותה שעה כל תפקיד רשמי בתנועה הציונית, אולם כל אחד הרגיש את הסמכות היוצאת מן הכלל של האדם הדגול, שניהל את התנועה כמעט שלושים שנה. בנאומו המזהיר הכריז ד”ר וייצמן, שהיהודים שעלו לארץ־ישראל על יסוד הבטחה בינלאומית, על מנת להקים בה את ביתם הלאומי, אין להורידם עתה לדרגת “נתינים ערביים בני דת משה” שיהיו נתונים תחת שלטונו של הועד הערבי העליון, ושמגיעה להם זכות לריבונות מדינית לא פחות מאשר לערבים אשר חיים במדינות ריבוניות שונות. הוא ציין שהשירות הרב שבריטניה שירתה בסיועה להניח את היסודות לריבונות יהודית יזכר תוך הערכה כנה כאשר התוצאות העגומות של הספר הלבן תישכחנה מלבו של עם ישראל.


הויכוח בועדת־מישנה    🔗

כאשר נסתיים הויכוח בועדת “אד הוק” מקץ שלשה שבועות, הציע נציג ברית־המועצות להביא את שאלת החלוקה להצבעה. הצעתו לא נתקבלה. ביום 21.10.47 נקבעו שלש ועדות־מישנה:

ועדת־מישנה א' אשר מתפקידה היה לבדוק את הגבולות המוצעים של המדינות ושאלת ביצוע החלוקה. חבריה היו: ארה"ב, ברית־המועצות, קנדה, צ’כוסלובקיה, גואטמלה, ונצואלה, פולניה, דרום אפריקה ואורוגואי.

ועדת־מישנה ב' שמתפקידה היה לבדוק את ההצעה הערבית להקים מדינה אחידה בארץ־ישראל ואת השאלה אם לאו"ם ישנה הסמכות המשפטית להחליט על חלוקת הארץ. חבריה היו אפגניסטאן, מצרים, עירק, לבנון, פקיסטאן, סוריה ותימן.

ועדת־מישנה ג' צריכה היתה לחתור לקראת הסכם יהודי־ערבי. מפאת חוסר הסיכויים להגיע למטרה זו לא הורכבה בכלל ועדת־מישנה זו.

דיוניהן של שתי ועדות־המישנה הראשונות, אשר נמשכו קרוב לחדשיים, התנהלו בחלקם הגדול בדלתיים סגורות. נציגותה של ממשלת בריטניה אשר סירבה להשתתף אף באחת מהן, מינה שני משקיפים: ג’ון מרטין ממשרד המושבות בועדה א' והרולד בילי ממשרד החוץ בועדה ב‘. משה שרתוק וד"ר עמנואל ניומן ונציגים אחרים של הסוכנות היהודית הורשו להשתתף באופן פעיל בכל ישיבותיה של ועדת־מישנה א’ והם הציעו הצעות שונות לתיקון הגבולות שהוצעו בדו"ח של הרוב וגם ביחס לתקנות של האיחוד הכלכלי.

לאחר שועדת־מישנה זו כבר עסקה בדיוניה במשך שלושה שבועות והציעה שהמנדט הבריטי יסתיים ביום 1 במאי 1948, הודיע לה סיר אלכסנדר קדוגן, הנציג הבריטי הקבוע במועצת הבטחון ביום 13.11.1947, ששלטונות הצבא הבריטיים קיבלו הוראות לתכנן את הפינוי מארץ־ישראל באופן שיסתיים ביום 1.8.48 ושאין להביא בחשבון כל עזרה בריטית לביצועה של איזו תכנית שהיא, לא נגד רצונם של היהודים או הערבים. הוא אמר שממשלת בריטניה שומרת לעצמה את הזכות לסיים את תפקידה כמעצמת המנדט ולשים קץ לשלטון האזרחי בכל מועד שהוא, לכשנתברר לכל שמליאת האו“ם לא הצליחה למצוא קו מדיני המתקבל על דעתם של היהודים והערבים כאחד. בתקופת הביניים, בין סיום המנדט לבין פינויו של הצבא הבריטי, לא תקיים ממשלת בריטניה כל מינהל ציבורי בארץ־ישראל, אלא תשמור על הסדר רק באותם השטחים אשר כוחותיה הנותרים עדיין נמצאים שם. אם ועדת האו”ם הנשלחת לארץ־ישראל לבצע את החלוקה תנקוט בצעדי הכנה הדורשים מידה מסויימת של כוח, לא תוכל לצפות מאת השלטונות הבריטיים לשמור על חוק וסדר אלא בשטחים המוגבלים, שאלה עדיין תופסים אותם במשך הפינוי. במשך כל ימי הויכוח בועדות המישנה ובמליאה, היה יחסה של נציגות בריטניה עקבית בנייטרליותה ובחוסר שיתוף שלה, וזה בניגוד גמור של יחסיהם של נציגי הדומיניונים ושל כמה מצירי דרום אמריקה ומיבשת אירופה שנתנו עזרה פעילה בהצעותיהם הקונסטרוקטיביות.


תכנית החלוקה    🔗

תכנית החלוקה, כפי שנתקבלה ע"י ועדת־מישנה א', היתה בנוסח זה:

“המנדט על ארץ־ישראל יסתיים במועד אשר יוסכם עליו ע”י ועדת ארץ־ישראל המוצעת של או“ם וע”י בריטניה באישור מועצת הבטחון, אולם בשום פנים לא יאוחר מיום 1.8.48.

הכוחות המזוינים של מעצמת המנדט יפונו מארץ־ישראל בהדרגה בתאריך שיסכימו עליו הועדה ומעמצת המנדט באישור מועצת הבטחון, אולם לא יאוחר מיום 1.8.48. על מעצמת המנדט להודיע לועדה מראש, מוקדם ככל האפשר, על כוונתה לפנות, וזה ביחס לכל חבל וחבל שיפונה, ועליה להתאים את תכניותיה עם אלו של הועדה. מעצמת המנדט תשתדל כמיטב יכלתה להבטיח שכל שטח שהוא בשטח המדינה היהודית, לרבות נמל אחד והינטרלנד די רחב לעליה ניכרת, יפונה על ידה לא יאוחר מיום 1.2.48.

בהגיעה לארץ־ישראל צריכה הועדה לגשת להתווית הגבולות של המדינה הערבית והיהודית ואיזור ירושלים בהתאם לקוים הכלליים של המלצות מליאת או"ם על חלוקת ארץ־ישראל.

חדשיים ימים אחר פינויים של כוחות הצבא הבריטיים, אולם לא יאוחר מ־1.10.48 יש להקים את המדינה הערבית הריבונית, המדינה היהודית הריבונית והאיזור הבינלאומי של ירושלים.

בתקופת הביניים, בין קבלת כל התכנית ע“י מליאת או”ם לבין הקמת שתי המדינות, יש למסור את המינהל הציבורי לועדה החדשה, אשר תפעל בהתאם להמלצות המליאה בהדרכת מועצת הבטחון. לועדה תהא הסמכות לתקן את התקנות הדרושות ולנקוט בצעדים אחרים הדרושים למילוי תפקידה. אסור למעצמת המנדט לתקן תקנות שתביאנה לידי מניעת ביצוע הועדה או הפרעתן או דיחויין של ההמלצות שהמליצה המליאה עליהן.

הועדה תבוא בדברים עם מפלגות דמוקרטיות וארגוני ציבור אחרים במדינה הערבית ובמדינה היהודית במטרה לקבוע ולהקים בכל אחת מן המדינות הללו מועצת ממשלה זמנית. פעילותן של המועצות הזמניות של הערבים ושל היהודים תתנהל בהתאם להדרכתה הכללית של הועדה. אם אין אפשרות לבחור במועצות הזמניות עד 1 באפריל 1948 או אם חבריה שנתמנו ע“י הארגונים או המפלגות לא יוכלו לפעול עד אותו תאריך, על הועדה להודיע על כך א) למועצת הבטחון, בכדי שזו תנקוט בצעדים המתאימים ב) למזכיר הכללי של האו”ם אשר ימסור הודעה על כך לכל חברי האו"ם.

למועצות הזמניות תהיינה סמכויות מלאות במשך תקופת הביניים בשטחים הנמצאים תחת שלטונן, לרבות סמכות בעניני עליה והעברת קרקעות. המועצות הזמניות תגשנה להקמת מנגנוני ממשל מרכזיים ומקומיים תחת פיקוחה של הועדה. הן תגשנה מהר ככל האפשר לגיוסם של כוחות משטרה מבין תושבי מדינתם במספר שיבטיח את שמירת הסדר הפנימי ומניעת תקריות גבול.

על המועצות הזמניות לערוך בחירות דמוקרטיות לאספה מכוננת לא יאוחר מאשר חדשיים אחר פינוי הצבא הבריטי. זכות הבחירה תינתן לגברים ונשים למעלה מגיל 18: א) לאזרחים ארצישראליים תושבי אותה מדינה וב) לערבים או יהודים הגרים באותה מדינה, שאינם נתינים ארצישראליים, אם יביעו לפני ההצבעה את רצונם להתאזרח באותה מדינה שתוקם. ערבים ויהודים תושבי ירושלים אשר הביעו את כוונתם להתאזרח באחת המדינות (הערבית או היהודית), תינתן להם זכות בחירה; נשים רשאיות גם לבחור וגם להיבחר לאספה המכוננת.

הועדה מצפה שתחיקה דמוקרטית שתינתן בכל אחת משתי המדינות תכלול הקמת אספה מחוקקת שתיבחר בבחירות חשאיות על בסיס ייצוג יחסי ורשות מבצעת, שתהא אחראית כלפי האספה המחוקקת; וכן התחייבות להימנע מאיומים או כוח כאמצעי להשפיע על תוצאות הבחירות; יתר־על־כן ערבות לשווי זכויות לכל, ללא הפלייה; לבסוף ערבות לשמירת חופש המעבר לתושבי שתי המדינות בכפיפה לשיקולי בטחון לאומי.

לירושלים, שתהא מחוץ לגבולותיה של המדינה היהודית או הערבית, ינתן מעמד מיוחד. העיר תועמד תחת מועצת נאמנות. עברית וערבית תהיינה השפות הרשמיות בה ואליהן תווספנה אחת או שתים, כגון אנגלית וצרפתית, בתור שפות שימוש בהתאם לצורך. לכל תושבי ירושלים תוענק נתינות העיר אלא אם יחליטו לקבל אזרחות של מדינתם הקודמת או יצהירו על כוונתם להתאזרח במדינה הערבית או היהודית.

מושל ירושלים לא יהיה לא נתין המדינה היהודית ולא נתין המדינה הערבית, אלא ייצג את האומות המאוחדות וישתמש בשמן בכל הסמכות המינהלתית וינהל את עניני החוץ. הוא ייעזר במנגנון שייבחר מבין תושבי העיר ושאר המקומות בארץ־ישראל ללא כל הפלייה. הוא יבדוק את שאלת ניתוקן של השכונות היהודיות החיצוניות משאר חלקי העיר לשם הקמת יחידה עירונית מיוחדת עבורן. הוא ימנה נציג של המדינה היהודית והערבית שידאגו לאינטרסים של מדינותיהם ושל נתיניהם. שלטון נאמנות זה יימשך עשר שנים, אולם קיימת אפשרות לבדקו ולשנותו לפני סיום התקופה כולה".

שינויי הגבול החשובים ביותר שהוחלט עליהם בועדת־מישנה א' היו תוספת שטח קטן למדינה היהודית בגליל המערבי ולאורך גדותיו של ים המלח ושל מפרץ חיפה. שדה־התעופה בלוד, הערים יפו ובאר שבע ושני מיליון דונם קרקע לאורך הגבול המצרי הועברו למדינה הערבית. שטחה של המדינה היהודית יהיה בן 14 מיליון דונם, שעליהם ישבו 538,000 יהודים ו־402,000 ערבים (לרבות בדואים) ושטחה של המדינה הערבית יהיה בן 12 מליון דונם קרקע שעליה ישבו 804,000 ערבים ו־10,000 יהודים. האוכלוסיה של מחוז ירושלים תהיה בת 108,000 יהודים ו־105,000 ערבים.


שאלת הביצוע    🔗

כאשר הוחזרה תכנית החלוקה אחר תיקונה בועדת־המישנה א' לועדת “אד־הוק” לשם דיון, הפתיע סיר אלכסנדר קדוגן את הנוכחים בהודעה שתכנה היה, שממשלת בריטניה איננה מסכימה לאופן הביצוע שהתלבן בשבועות שלמים של ויכוחים. בריטניה לא תוכל להרשות לכל סמכות אחרת לעזור בהנהלת הארץ כל עוד היא מחזיקה במנדט והיא תשמור לעצמה את הזכות לנטשו בכל עת שתרצה מבלי להודיע תחילה למועצת הבטחון ורק זאת באפשרותה להגיד, כי קרוב המועד. והנה נשמעה מפיו של קדוגן שורה שלמה של מכשולים בדרך עבודתה של הועדה: א) בריטניה מסרבת לשתף פעולה עם ועדת האומות המאוחדות; ב) היא מסרבת לנטוש את סמכויותיה בהדרגה בתקופת המעבר; ג) היא לא תוכל להסכים להמלצות בדבר העברה הדרגתית של סמכות למועצות הממשלה הזמניות; ד) היא לא תרשה בשטחים שהם עדיין תחת פיקוח מנדטורי כל פעולה העלולה “לעורר הפרעות הסדר”. סיר אלכסנדר הוסיף שממשלת בריטניה מתנגדת גם למתן עזרה כלשהי לביצוע התכנית הערבית. כונתה של הערת סיום זו היתה ללא ספק הפגנת אי־הפלייה. כי צריך היה להיות ברור לכל, שהיתה זו הערה ללא מטרה, כיון שלא היו לתכנית הערבית כל סכויים להתקבל. סיר אלכסנדר המשיך להסביר שהנהלת מנגנון הארץ תימסר לוועדה רק אחרי סיום המנדט. נציגי ארה"ב וברית־המועצות הביאו בגלוי את מורת רוחם מעמדתה המכשילה של בריטניה, וועדת המישנה נאלצה לשנות את הסעיף המתיחס לביצוע החלוקה. והנה הנוסח לאחר התיקון:

"האספה הכללית…

“ממליצה בפני הממלכה המאוחדת בתור מעצמת המנדט לארץ־ישראל ולכל שאר חברי האו”ם לקבל את תכנית הביצוע ביחס לממשל העתיד לבוא בארץ־ישראל של תכנית החלוקה עם איחוד כלכלי, כפי שיוסבר להלן:

"מבקשת שמועצת הבטחון תנקוט בצעדים הדרושים כפי שהוסדר בתכנית זו של ביצוע;

“מועצת הבטחון מתבקשת לדון אם המצב בארץ־ישראל מהווה סכנה לשלום, במקרה שהמסיבות במשך תקופת המעבר תדרושנה דיון כזה. אם מועצת הבטחון תחליט שקיימת סכנה כזאת ולמען שמור על הבטחון והשלום בין העמים, תתן מועצת הבטחון יתר תוקף לאוטוריזציה של המליאה של או”ם לנקוט בצעדים לפי תקנות 39 ו־41 של הצ’ארטר ליפות את כוחה של ועדת האו“ם לפעול בארץ־ישראל לפי הסמכויות שהיא קיבלה ע”י החלטה זו;

“מועצת הבטחון תראה כסכנה לשלום, הפרת השלום או מעשה התקפה בהתאם לתקנה 39 של הצ’ארטר כל נסיון לשנות בכוח הזרוע את המדיניות שתוכננה ע”י החלטה זו;

"יש להודיע למועצת הנאמנות על האחריות שתכנית זו רוצה להטיל עליה;

"תובעת מאת תושבי ארץ־ישראל לנקוט מצדם באותם הצעדים הנדרשים מהם לשם ביצוע תכנית זו;

"מבקשת מאת כל הממשלות ומכל העמים להימנע ממעשים העלולים להפריע או לגרום להפסד זמן בביצוע המלצות אלו, וכן

“מיפה את כוחו של המזכיר הכללי להחזיר לחברי הועדה הוצאות נסיעה ומחיה… ולהעניק לועדה את חבר הפקידות הדרוש בסיועה להוציא לפועל את התפקידים שהוטלו עליה ע”י המליאה".


אישור תכנית החלוקה בועדת “אד־הוק”    🔗

ב־24 בנובמבר 1947 הצביעה ועדת אד־הוק תחילה על ההצעות שנתקבלו בועדת־מישנה ב'. נידחו ההצעות שכל הענין יועבר להחלטת ביה"ד הבינלאומי וכן הבחירה השניה שבית דין זה יבדוק את הבעיה מבחינה משפטית. נדחתה גם הצעה שועדה מיוחדת מטעם המליאה תמליץ על תכנית מכסות ליישובם של פליטים יהודיים ועקורים יהודיים בארצות מחוץ לארץ־ישראל מתוך התייעצות עם ארגון הפליטים הבינלאומי.

עתה הגיע תורה של התכנית להקמת מדינה אחידה, כפי שהציע דו"ח המיעוט של הועדה המיוחדת לארץ־ישראל (אונסקו"פ). זו לא היתה כרוכה בערובות כלשהן לשמירת זכויותיהם של היהודים ואף לא ייצוג יחסי ליהודים באספה המחוקקת, והיא המליצה על הפסקת העליה והמשכן של תקנות הקרקע עד אשר תקום המדינה הריבונית של ארץ־ישראל. כאשר המליץ נציג מצרים על קבלת התכנית, אמר שכל היהודים מלבד 55,000 שהיו בארץ־ישראל לפני מתן הצהרת בלפור עלו לארץ באופן בלתי חוקי והזהיר שקבלת תכנית החלוקה “תסכן את חייהם של מליון יהודים בלתי מוגנים” בארצות ערב. למרות איום זה דחתה ועדת אד־הוק את ההצעה בדבר הקמת מדינה אחידה ב־29 קולות נגד 12 עם 14 נמנעים. למחרת אישרה ועדת אד־הוק את תכנית החלוקה, שועדת־מישנה א' קיבלה אותה פה אחד, ב־25 קולות נגד 13, ב־17 נמנעים ושני נציגים חסרים באולם. רוב פשוט הספיק בועדת אד־הוק, אולם במליאה היה דרוש רוב של שני שלישים של כל הנוכחים המצביעים.

ב־26 בנובמבר, תשעה שבועות אחרי שהעצרת מינתה את ועדת אד־הוק, חזרה והתאספה כדי לשמוע את הדו“ח של הועדה לטובת חלוקתה של ארץ־ישראל. באוירה של מתיחות רבה נישא זרם של נאומים ע”י שני הצדדים, נציג ארה“ב הרשל ג’ונסון הצהיר שההחלטה אודות החלוקה היא בסמכותה החוקית של המליאה. נציג מצרים הכריז שארצו לא תכיר בחוקיותה של החלוקה והוא ודוברי סוריה והלבנון התקיפו את ארה”ב. נציג ברית המועצות אנדריי גרומיקו אמר שהמסיבות הוכיחו שהעמים היהודי והערבי אשר כל אחד מהם היכה שרשים עמוקים בארץ־ישראל לא יוכלו לחיות בצותא במדינה אחת ושיש איפוא לחלק את הארץ; פתרון אחר איננו בן־ביצוע. נציג פולניה הדגיש שגם לערבים תיווסף מדינה אחת כתוצאה מן החלוקה. צירי קנדה וניו זילנד, הולנד ובלגיה ופרופיסור פַבּריגָט דַבָּרָה הנלהב של אורוגואי (שהיה עצמו חבר ועדת אונסקו"פ) כולם תמכו בנאומיהם בנימוקים בעד חלוקה. ההצבעה על תכנית החלוקה צריכה היתה להתקיים בליל ששי, 28 נובמבר 1947, אולם ברגע האחרון נעשה נסיון לדיחויה. נציג קולומביה הציע למנות ועדה חדשה שתנסה לפשר בין היהודים והערבים, שתמסור את הדין וחשבון שלה בפברואר 1948. אחרי הצעה זו קם נציג צרפת והציע דחייה של עשרים וארבע שעות בלבד, לשם אותה המטרה. העצרת הצביעה על שתי ההצעות והצעת צרפת נתקבלה ב־25 קולות נגד 13 עם 17 נמנעים.


העצרת הכללית מקבלת את תכנית החלוקה    🔗

כאשר התכנסה העצרת למחרת, ביום 29 בנובמבר, ניסה נציג לבנון לדחות את ההצבעה. הוא הציע תכנית של ממשל בקנטונים (חבלים) בתוך מדינה פדראלית אחידה. זאת היתה, כפי שהדגיש נציג ארצות הברית, החיאת תכניתו של דו“ח המיעוט אשר ועדת אד־הוק כבר דחתה אותה. עתה הציע נציג אירן דחיית הדיון עד 15.1.48. היושב ראש, ד”ר אוסבלדו אראניה מברזיל, קבע שיש כאן ענין עם החלטה חדשה שאין דנים עליה לפני הצעות ועדת אד־הוק. באוירה מתוחה והתרגשות רבה פתח בקריאת שמותיהם של כל הנציגים, שיתנו קולותיהם על תכנית החלוקה. התוצאה היתה שבעד החלוקה הצביעו יותר מאשר שני השלישים הדרושים 33 מדינות הציעו בעד החלוקה, 13 נגד, 10 (לרבות בריטניה) נמנעו31 ואחד (סיאם) נעדר. לפיכך ניגשה האספה הכללית לבחירת הועדה שעליה היה לצאת לארץ־ישראל לשם ביצועה של תכנית החלוקה. חבריה היו בוליביה, דנמרק, הפיליפינים, פנמה וצ’כוסלובקיה.

נציגי ארצות ערב גינו מיד את ההחלטה כפגיעה בצ’ארטר של האו“ם, הצהירו שהחלטה זו אינה מחייבת בעיניהם ועזבו את האולם בהתמרמרות וכעס מתוך הרגשת תבוסה. סיר אלכסנדר קדוגן אמר שקיבל הוראות לבקש מאת הועדה שנבחרה לבוא במגע עם ממשלת בריטניה בכדי להסדיר את הפרטים בדבר העברת הסמכויות בארץ־ישראל. זאת היתה ג’סטה ריקה, כיון שהועדה לא קיבלה מעולם כל עזרה מממשלת המנדט. בנעלו את הישיבה אמר היו”ר ד“ר אראניה, שהוא משוכנע שהחלוקה היא הפתרון הטוב ביותר והמזכיר טריגבה לי ציין שההחלטה שנתקבלה זה עתה היא התוצאה החיובית הראשונה של מושב זה של האו”ם.

אחר הפסקה של אלף תשע מאות שנה הוכרה תביעתו של עם ישראל להחזרת עטרת המלוכה לישנה על אדמת האבות, הוכרה אחר חקירה מדוקדקת ודיון ממושך. העניקוה אומות העולם על ידי בית הדין העליון שלהם, והתקוה שפעמה בליבות תריסרי דורות וזקפה קומתם במשך תקופות של דיכוי נתגשמה, אם כי רק על החלק השמיני של המולדת ההיסטורית. בשורת השמחה, שהוכרז עליה בתחומה של הקהיליה היהודית הגדולה ביותר בעולם, הכתה גלים של אושר והתלהבות ברחבי העולם היהודי. בכל ארץ וארץ הושמעו תרועות גיל ותפילות הודיה, אולם על כולן עלו גילויי ההתלהבות בארץ ישראל עצמה: הישוב העברי רקד כל הלילה ברחובות.

אולם החגיגות הומרו עד מהרה ברוח רצינית יותר, כיון שהערבים התחילו מגשימים את האיומים שנציגיהם השמיעו לפני ההחלטה בניו־יורק. התקפותיהם של הערבים הורגשו ביותר בירושלים, בתל אביב ובחיפה, היהודים לא רק התגוננו אלא החזירו מכה כנגד מכה, וכך נהרגו רבים ונפצעו עוד יותר משני הצדדים. המהומות אשר לפי ההשערה הולהבו על ידי תועמלנים שכירים מסוריה, נמשכו כמה שבועות. הפגנות איבה נגד יהודים קרו גם במצרים ובארצות ערב אחרות. בחלב אשר בסוריה נהרגו יהודים רבים, בתיהם, בתי כנסיות וחנויות נשרפו, ואלפים נשארו ללא קורת גג. בעדן בוצעו מעשי זוועה דומים, בהם נהרגו 82 יהודים. ההמון הערבי רצח ושדד כאות נפשו ימים־מספר, עד אשר עלו מלחי הצי הבריטי משלוש אניות על חופה של עדן וחיילים הוטסו ממצרים, והם שמו קץ למהומות אלו. הליגה הערבית, יצור אינספירציה בריטית, שהוקמה במרץ 1945 בועידה בקהיר, ושבה השתתפו נציגים ממצרים, סוריה, עירק, לבנון, עבה"י, סעודיה ותימן, קבלה בשעתו תכנית פעולה רחבה בשטחים שונים, אולם רק עתה עם החלטת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ־ישראל ניגשה הליגה לפעולה של ממש: בהשתתפותו הפעילה של איש התככים הותיק, המופתי לשעבר של ירושלים, נתכנסה הליגה הערבית בבירות ובקהיר כדי לטכס עצה כיצד למנוע את חלוקתה של ארץ־ישראל.


הויכוח בבית הנבחרים הבריטי    🔗

החלטת האו“ם היו הנושא לויכוח בבית התחתון הבריטי בימים 11 ו־12 בדצמבר 1947 באווירה עגומה, כי רבים מן הנאומים אשר נישאו לא היו אלא קשירת כתרים למנדט הגוסס. שר המושבות קריץ’־ג’ונס אמר, שהממשלה רואה בהחלטת לייק סקסס הכרעת בי”ד של דעה בינלאומית והיא רוצה שהמינהל בארץ־ישראל יועבר ליורשיה בצורה מסודרת. כוונת הממשלה לפנות את צבאותיה עד 1.8.48 ובכדי שפינוי זה יתנהל במינימום של הפרעת הסדר באותה ארץ, מן הדין שמעצמת המנדט תשמור את פיקוחה על ארץ־ישראל בידיה עד אשר הפינוי יהיה במלוא היקפו. יום ה־15 במאי נקבע כמועד סיום המנדט, אך לא יחולו עוד שינויים כתוצאה מן המו“מ המתנהל עתה עם האו”ם. היות והממשלה הכריזה מתוך הדגשה שאין היא יכולה להשתתף בביצוע תכניתו של האו“ם, לא רצוי שועדת הביצוע תגיע לארץ־ישראל אלא זמן קצר לפני סיום המנדט. תקופת כפילות הסמכויות צריכה להיות קצרה והועדה תוכל להשקיע את מרבית עבודת ההכנה מחוץ לגבולות ארץ־ישראל, לפני שתקבל על עצמה אחריות כלשהי. הצבא הבריטי ישאיר אחריו קציני קשר פוליטיים עד ששעל האדמה האחרון יפונה מחייליו. יתכן שטוב יהיה אם קציני קשר אלה ישמשו אחר־כך ליד שלטונות הממשלה השונים שיוקמו וישמרו אגב כך על האינטרסים הבריטיים. יתכן שיהא צורך לפנות למועצת הבטחון כאשר יתעוררו קשיים יוצאים מגדר הרגיל, אבל מדאיג הדבר שמא תיגש הועדה לעבודתה בלי התמיכה הדרושה להחלטותיה. מר קריץ' ג’ונס אמר שבין העניינים שעדיין יש לדון עליהם עם הועדה היתה אותה ההצעה, בתכנית החלוקה ששטח בתוך גבולות המדינה היהודית, לרבות נמל ימי בעל הינטרלנד, יפונה ע”י הבריטים עד יום 1.2.48 לטובת עליה יהודית. הוא סבור שמצב חמור יקום בארץ־ישראל, אם יעודדו תנועת עליה בחדשים הקרובים, ומצב זה יקשה במאד מאד על פינוי מסודר והעברת סמכויות. הוא סיים את דבריו, בהביעו באיזה רגש של הרווחה מסירה בריטניה מעליה את האחריות על ארץ־ישראל; מאידך הוא מקווה שרוח של סובלנות ומתינות יחזיר סדר, שלום והרמוניה לארץ הנודעת לתהילה.

בהעדרו של מר וינסטון צ’רצ’יל שבילה את חופשתו במרוקו, נאם אוליבר סטנליי, שר המושבות לשעבר. הוא אמר שעוד מאז האמין שעקרון של חלוקה היא התכנית המתאימה, אם כי אין הוא מסכים לפרטים רבים אשר בתכניתו של האו“ם. פינויה של בריטניה את ארץ־ישראל הוא סיום משפיל לתפקיד מכובד, שהיא מילאה עד כה באותה ארץ; אילו היתה לממשלה בשנתיים האחרונות מדיניות מגובשת, כי אז היה תפקידה של בריטניה בארץ־ישראל מסתיים באותה המטרה הנעלה שרחפה לנגד עיניהם של הוגי הדעות הדגולים שהגו את הרעיון של הבית הלאומי היהודי. הוא הדגיש שבתור חברה באו”ם צריכה בריטניה להקל על תפקידה הקשה של הועדה, והציע שהיו“ר של אותה ועדה יגיע לארץ־ישראל זמן מה לפני צאת השלטון האזרחי על פקידיו, בכדי שחברי הועדה יוכלו לקבל מהם הדרכה בתפקידים החדשים ברגע שתפקידים אלה נוצרים. מר קרוסמן וחברים אחרים של הפרלמנט הצביעו על כך שמן הדין הוא שלרשותה של הועדה יעמוד כוח משטרה שיגוייס מבין נתיני הארצות הבינוניות והקטנות, כפי שהוצע במליאת או”ם ע"י נציג גואטמלה.

שר החוץ ארנסט בווין אמר בתשובתו שבהעברת הסמכויות כרוכים ענינים שונים ומשונים, כגון עניני כלכלה, לרבות שאלות מסחר ומטבע, שיש לטפל בהן בזהירות רבה מאד בכדי למנוע תוהו ובוהו בשטח הכלכלה. אנגליה אינה מחויבת להביא שינוי במספר רשיונות העליה במשך התקופה הקצרה, בה היא עדיין אחראית לארץ־ישראל. הוא ביקש מן היהודים להימנע מהעלות עולים ולא לגרום על ידי כך לאי־שקט נוסף, אלא להמתין עד שמדינתם תיכון. הממשלה תיכנס במו“מ עם הועדה אודות העברתם של יושבי המחנות בקפריסין לארץ־ישראל. יחידות הלגיון הערבי של עבה”י ששירתו תחת פיקודה של המפקדה הצבאית הבריטית בארץ־ישראל, תפונינה בעת ועונה אחת עם הכוחות הבריטיים. מר בווין אמר שלולא התערבותן של ארצות אחרות, יכלה בריטניה לפתור את בעית ארץ־ישראל “והתקרבה פעמים רבות מאד לפתרון אלא שתמיד חטפו את הגביע משפתותינו” (אבל הוא לא ניסה לבסס הכרזה חשובה זו והדבר לא היה גם ביכלתו). הוא הצהיר שעל מועצת הבטחון בלבד מוטלת החובה למצוא את הכוח הצבאי שיבצע את החלוקה, ואין להשיג צבא בריטי מלבד בתור כוח מזוין מאורגן של המועצה, שאפשר יהיה להשתמש בו “לכל התחום הבינלאומי כולו”. הוא סיים בנימה פייסנית יותר באמרו, שאם בכוחה של ממשלת בריטניה לתת עזרה כלשהי או להשיא עצה בכדי לרכך את המעבר… בכדי לעשות למען איחוד הדעות או יחסי הידידות" בין עמי ארץ־ישראל, הרי תעשה זאת. אולם למעשה הרי לא עשתה הממשלה דבר או חצי דבר בכיוון זה.

כך נסתיים האחרון מבין ויכוחי הביקורת על ארץ־ישראל (כפי שהניחו לפחות) שהעסיק את בית הנבחרים בהזדמנויות רבות במשך למעלה מעשרים וחמש שנה. בתקופה זו נבדקה ונותחה מדיניותה של בריטניה בארץ־ישראל על כל גילוייה ומכל בחינותיה לפי העקרונות, המכשירים, המטרות, התלאות והתנודות וכל שטחיה של ההתקדמות היהודית בתחום הכלכלה והתרבות לאור הבטחותיה של בריטניה, שאיפות היהודים ומחאותיהם ומחאות הערבים. עתה סוף סוף נעשתה מעין בדיקת הגופה, חדשים מספר לפני גסיסתו של המנדט, אותו הסכם בינלאומי שנתן לעם ישראל הזדמנות כה מפוארה להניח את היסודות של ביתם הלאומי ולבריטניה גם את הכבוד של שיתוף בהקמת הריסותיה של ארץ הקודש וגם הזכות למלא שליחות, אף־על־פי שבסופו של דבר נתברר שאין היא עולה בד בבד עם מדיניותה. השותפות הנעלה אשר אודותיה דיבר בשנת 1920 המדינאי החכם והידיד הדגול, מחוללה של הצהרת בלפור, נסתיימה. התקופה שהוא חנכה הגיעה לקיצה ותקופה חדשה החלה.


פרק ט"ו: מדינת ישראל    🔗

נסיונות להכשיל את החלטות האומות המאוחדות    🔗

הקמתה של מדינת ישראל הריבונית מתוך הבית הלאומי היהודי היה מאורע בעל חשיבות היסטורית כה רבה שאי אפשר היה לצפות שהוא יתרחש ללא זעזוע מסוים, ביחוד לאור הנסיונות בהם התנסו אומות אחרות. אולם, בעוד שמן הנמנע היה לשים לאל את לידת המדינה העברית, היתה זו יכולה להיולד בהרבה פחות שפיכת דמים, לולא “התפטרותה הבלתי מוצדקת של ממשלת בריטניה מכל אחריות לשמירת השלום בארץ־ישראל, אשר גרמה בהכרח למלחמה על כל גלוייה המעציבים”32. כיון שמליאת האו“ם לא דאגה לכוח שיוכל לבצע את החלטתה על החלוקה, הופקרה ארץ הקודש לחדשים של מלחמה והרס. למרות הבטחותיה הקודמות הצהירה ממשלת בריטניה שהיא לא תוכל לעשות דבר למען ביצוע ההחלטה: היא לא תשחרר נמל עבור עליה יהודית החל מיום 1.2.48 או באיזה זמן שהוא כל עוד היא מחזיקה במנדט, ולא תרשה לועדת האו”ם להגיע לארץ־ישראל אלא שבועיים לפני המועד שנקבע לסיום המנדט, דהיינו 15 במאי, תקופה כה קצרה היתה בלתי מספקת בהחלט להעברת הסמכויות בהדרגה ובסדר, ביחוד לאור האיומים הגלויים להכשילה. יתר־על־כן, בעוד הממשלה לא מנעה מאלפי ערבים מן החוץ לחדור לארץ־ישראל במטרה להסית את הערבים המקומיים ולעזור להם במלחמתם נגד החלטתו של האו"ם, המשיכה למנוע פליטים יהודיים מלעלות מתוך סירות על חוף ביתם הלאומי והגלתה אותם כשם שעשתה בחדשים הקודמים למחנה מעצר בקפריסין. מדיניות זו של הפלייה עוררה כמה מעשי אלמות של הארגון הצבאי הלאומי ושל לוחמי חרות ישראל אשר ממשלת המנדט הגיבה עליהם במעשי תגמול נגד הישוב ואלה מצידם הגבירו רק את המתיחות. ממשלת המנדט האשימה את הסוכנות היהודית בחוסר שיתוף פעולה בדיכוי הטרור, אבל הסוכנות שגינתה את הטרוריסטים מדי פעם ושמה לאל את תכניותיהם ככל שהשיגה ידה, הצהירה את חוסר יכלתה לשתף פעולה עם הממשלה כל עוד שהיא ביססה את מדיניותה על פגיעה בתקנות המנדט.

ועדת האו“ם התאוננה בפני מועצת הבטחון שמונעים ממנה את ביצוע תפקידיה, וכי המצב בארץ־ישראל הולך ורע מיום ליום, ואז התחילה מועצת הבטחון לדון על הקו שהיא תנקוט – אלא שהיא הסתפקה בדיונים בלבד, ציר ארה”ב טען תחילה שאין למועצת הבטחון הסמכות לבצע הסדר מדיני, ואין ידה מגעת אלא לשמור על השלום. אחר דיונים נוספים הודיע נציג ארה“ב, שממשלתו נטשה לעת עתה את תכנית החלוקה והיא מציעה במקומה נאמנות לשלוש שנים. שינוי רדיקלי זה של דעת ארה”ב עורר הפתעה והתמרמרות במחנה היהודי וגם הסוכנות היהודית וגם ארצות ערב דחו את ההצעה החדשה. אולם השפעתה על ה“הגנה” היתה חיזוק החלטתה, לבצע מה שרק ניתן לביצוע מהחלטת האו"ם, בהעדרה של ועדת הביצוע.


מלחמה תוקפנית ע"י ערביי ארץ־ישראל    🔗

מלחמת המגן של היהודים עברה שלושה שלבים. השלב הראשון, החל ביום 30 בנובמבר 1947 עד 15 במאי 1948, יום סיום המנדט. בחדשים הראשונים של המלחמה נשארו הבריטים או פסיביים או שהחרימו נשק מן היהודים ואיפשרו ע"י זה לערבים להמשיך בהתקפותיהם. באותם הימים אף העמידו הבריטים חברי הגנה לפני בית דין צבאי בעוון נשיאת נשק ודנו אותם למאסר. המצור על ירושלים החל ביום 1.12.47 ונמשך חמשה וחצי חדשים ללא הפוגה. ב־30 בנובמבר 1947 נהרגו 8 יהודים בכביש חיפה־ירושלים. מקומות מגוריהם של היהודים בירושלים, הרובע היהודי בעיר העתיקה והשכונות היהודיות מחוץ לחומה הותקפו יום־יום בלי כל נסיון מצד הבריטים להפסיק תקופנות זו. השלטונות טענו שהם “שומרים על החוק ועל הסדר”. ב־2 בדצמבר התפרץ המון ערבי פרוע למרכז המסחרי בירושלים ולרחובות הסמוכים והעלה באש החנויות.

הבנין של העתון “פלשתיין פוסט” (שמו הקודם של ה“ג’רוזלם פוסט”) הופצץ ובתי מלון, בניני מגורים, משרדים וחנויות ברחוב בן יהודה הוחרבו ע“י התפוצצות אשר נהרגו בה 50 יהודים. כמה שוטרים וחיילים בריטיים נחשדו בביצוע זוועה זו, אולם הממשלה סברה שההוכחות “לא היו מספיקות”. נוסף לכך הושמד ב־13 במרס 1947 חלק של בניני הסוכנות היהודית (בנין קרן היסוד) ע”י פצצת־זמן בה נהרגו 15 איש ונפצעו 60 איש. שיירת מכוניות עם אנשי מדע יהודיים, רופאים ואחיות הותקפה ע"י ערבים כאשר ירדו מהר הצופים בבואם מן האוניברסיטה העברית ומבית החולים הדסה ועשרות אנשים נהרגו ורובם נשרפו חיים.

התקפות הערבים על התנועה היהודית בדרכים ועל ישובים חקלאיים ורבעים עירוניים בכל הארץ הפכו למעשים בכל יום. הקשר בין ארבעת ישובי גוש עציון הן עם ירושלים והן עם אזור החוף נותק במהרה. במגמה לחזק מעמדו, יצאו 35 חברי הגנה, בפיקודו של דני מס, מהר־טוב עם נשק רב. עשרות קילומטרים בשטח ערבי טהור היה עליהם לעבור. משימתם הנועזה כמעט והצליחה, אך כמה קילומטרים לפני הגיעם לאדמות גוש עציון הוקפו אלפי ערבים אשר נגדם התגוננו עד הכדור האחרון וכל הל"ה ניספו.

המהומות התפשטו במהרה עד לעמק, לגליל ולעמק הירדן.

ההתקפה הערבית היתה פעולה מאורגנת מזמן שמטרתה היתה להוכיח לאומות המאוחדות כי החלטתה תביא רק לשפיכת דמים ולכן אין האפשרות לבצעה. שליחים מיוחדים של הועד הערבי הסתובבו בכפרים והסיתו את האוכלוסין. שכבות מסויימות מתוך האוכלוסיה הערבית ידעו כי המהומות מזיקות גם לאינטרסים הכלכליים שלהם ופנו לועדה הלאומית בדרישה לעצור את המהומות אולם המאמצים האלה לא הצליחו. כבר בדצמבר פונו כ־2000 משפחות ערביות מאיזורים מסוכנים בארץ־ישראל ושוכנו זמנית במחנות בלבנון, דבר שנעשה ע"י הועד הערבי העליון בעצה ובשיתוף עם המדינות הערביות השכנות.

ג’אמל חוסייני, שהיה עצור בשנות המלחמה בגלל אהדתו לגרמניה, השליט על הערבים בארץ את הועד הערבי העליון שהוא עמד בראשו כממלא מקום בן דודו המופתי לשעבר. נכבדים ערבים שהתנגדו לחוסיינים נהרגו ע"י כנופיות ערביות של הועד הערבי העליון.

כוחות הבטחון העבריים הגיבו על ההתקפות הערביות תוך התאפקות, כי הבינו את חומרת ההתגרות ומשמעותה, הם נמנעו ממעשי תגמול. הם הגיבו על כל התקפה וגרמו במקרים רבים אבידות כבדות לכנופיות הערביות. מעמדה של ההגנה היה קשה כי עדיין עמדו בתוקפן התקנות לשעת חירום. הכוחות הבריטיים היו אמנם אחראים לשלום התושבים, אולם יחסם היה עויין ובמקרים רבים הפריעו ליחידות ההגנה בפעולותיהן. הם לא הסכימו אפילו שיהודים מזוינים ילוו את השיירות בדרכים ובכבישים. המצב הוחמר עוד כשאצ“ל ולח”י לא סרו למרות הלאומית וערכו פעולות טירור עצמאיות, שגרמו לאבידות רבות בין הערבים כגון ביפו, ירושלים וחיפה. אך פעולות בלתי מתואמות אלו גרמו לפעמים כאבי־ראש למפקדי ה“הגנה”. כשבועיים לאחר התחלת המהומות פרסמה מועצת הליגה הערבית שנתכנסה בקהיר הודעה נגד החלטת עצרת האו"ם והצהירה כי הערבים ינקטו בפעולות מתאימות כדי לשים לאל את תכנית החלוקה. מדינות ערב העניקו עזרה כספית לכנופיות הערביות וסיפקו להן נשק. במחנות וקסרקטינים בדמשק אימנו עריקים ממשטרת ארץ־ישראל וסוריה, מושלמים לבנוניים, ובמצרים את חברי “מצרים הצעירה”.

ב־9 בינואר 1948 התקיף כוח של 800 ערבים במדים עיראקיים ומצויידים בנשק אוטומטי בפיקוד קצינים סוריים את הישובים היהודיים כפר סאלד ודן בגבול הצפוני. המתישבים השיבו אש, עצרו את התוקפים וגרמו להם אבידות כבדות והסורים הוכרחו לסגת. לאט לאט עברה ההגנה היהודית להתגוננות אגרסיבית.

עד סוף פברואר 1948 התפשטו המהומות על פני הארץ כולה. המוסדות הלאומיים המשיכו במאמציהם לגיוסו הכללי של הישוב לשם קידום הסכנה של פלישת הערבים מהארצות השכנות. בראשית דצמבר הקימו הסוכנות היהודית והועד הלאומי את “מרכז המפקד לשירות העם” והוכרז על מפקד כל הגברים והנשים מגיל 17 ועד 25. הוחלט לגייס ביישוב סכום של שני מיליון וחצי לירות לשם ניהול המאבק בחדשים הקרובים. במשך דצמבר וינואר הושלמה תכנית למבנה הממשל העתיד של המדינה היהודית.

בינתיים הזמינה הועדה לביצוע תכנית החלוקה את ממשלת המנדט, את הועד הערבי העליון ואת הסוכנות היהודית למנות את נציגיהם. הממשלה והסוכנות מינו את באי־כוחן, הועד הערבי סירב להזמנה והכריז שלעולם לא תכיר ארץ־ישראל הערבית בתקפה של החלטת החלוקה ולכן אין טעם בבואה של הועדה לארץ־ישראל. גם השלטונות הבריטיים לא התייחסו ברצון טוב כלפי הועדה, הם הודיעו שימשיכו לקיים שלטון בלתי מחולק בכל ארץ־ישראל עד ל־15 במאי 1948 מועד סיום המנדט, ולכן לא תסכים לעשות זאת שלבים שלבים. הממשלה הצהירה שרצוי כי הועדה תבוא ארצה אך שבועיים לפני מועד סיום המנדט. הקשיים האלה מנעו מהועדה את האפשרות לבצע את החלטת העצרת. נוכח התפתחות זו הציע נציג ארצות הברית במועצת הבטחון ב־19 במרס לעיין מחדש בכל השאלה ולבחון אם לא רצוי הוא להקים נאמנות זמנית בארץ־ישראל בעצרת. ב־16 באפריל הגישו ארצות הברית תכנית לכינון משטר נאמנות בארץ־ישראל. לפי תכנית זו היו צריכים להרכיב ממשלה ממושל כללי, אשר ימונה על ידי מועצת הנאמנות של או"ם ויהיה אחראי כלפיה וממוסד מחוקק נבחר בן שני בתים. נציג אמריקה הודיע כי ממשלתו תהיה נכונה לספק כוחות מזויינים לביצוע התכנית, אם גם ממשלות אחרות תנהגנה כך. מגמתה של תכנית זו לא היתה להחליף את תכנית החלוקה אלא להרויח זמן וליצור אווירה נוחה להשגת סדר מדיני קבוע. הסוכנות היהודית התנגדה לתכנית זו והצהירה כי נעשו כל ההכנות להקמת המדינה היהודית ואחרי סיום המנדט תיכון בארץ ממשלה יהודית זמנית.

בקרב הערבים עודדה תכנית זו את הקיצונים, כי פירשו אותה כאילו היא תוצאה ממדיניות האלימות המזויינת שלהם. הליגה הערבית הצהירה כי היא מסכימה לתכנית, אולם הועד הערבי העליון בארץ־ישראל הכריז בניגוד לליגה שלא ישתתף בשום דיון על ארץ־ישראל על בסיס של תכנית נאמנות כלשהי. החל ממרס הגבירו הערבים את התקפותיהם. בשרון התקיפו כוחות עיראקיים ישובים יהודיים (מגדיאל, כפר סבא) והוכרחו לסגת מתוך אבידות קשות. בראשית אפריל התקיף “צבא השחרור” בפיקודו האישי של פאוזי אל קאוקג’י את הקיבוץ “משמר העמק” ואחרי קרב עז וממושך נחל תבוסה קשה והכוחות היהודיים רדפו אחרי חילותיו הנסוגים עד למבואות ג’נין.

לבעיה קשה הפכה ההגנה על יהודי ירושלים. תושבי העיר העתיקה – קרוב ל־2000 יהודים – היו נתונים להתקפות ממושכות אולם סירבו לעזוב את בתיהם. מפקדת ההגנה השתדלה לשלוח תגבורת, אולם דבר זה היה קשה ביותר בגלל צרכי ההגנה המרובים של ירושלים העברית על שכונותיה המפוזרות ובגלל השלטונות הבריטיים שהתנגדו לכל תוספת יהודים מזויינים לעיר העתיקה. גם במקומות אחרים בירושלים הצליחו הערבים לנתק חלקים שונים של ירושלים העברית. אחד הבסיסים המסוכנים ביותר היתה שכונת שייך ג’ראח. כוחות ההגנה בירושלים היו מצווים לדאוג גם לשלומם של עטרות וגוש עציון, שהיו מנותקים. הם עמדו בגבורה נגד התקפות הערבים וגרמו להם אבידות. אולם עקב חוסר תגבורת לא יכלו להחזיק מעמד. השלטונות הבריטיים סירבו להרשות ליהודים מזויינים לנסוע בשיירות רשמיות לגוש עציון שעמד בגבורה עילאית נגד ההסתערויות ההולכות ונשנות של הכוחות הערביים, עד לנפילתו ב־15 במאי 1948. בהרי ירושלים נתלקחו קרבות ממש בין כוחות ערביים ועבריים בעיקר בסביבות הר הקסטל.

נצחונה הראשון של ההגנה היה בימים 3–9 באפריל 1948 כאשר כבשה מידי ערביי ארץ־ישראל תחת מנהיגותו של עבדול קדר אלחוסייני (קרובו של המופתי) את גבעת הקסטל והוסיפו לשטח היהודי של ירושלים שטחים רצופים מערבה מן העיר. נצחונה השני בירושלים נחלה ההגנה באפריל כאשר כבשה את שכונת קטמון הערבית אשר ממנה צלפו במשך חדשים על השכונות היהודיות רחביה וקרית שמואל, אף־על־פי שצבא בריטי חנה כל העת בסביבה הקרובה. ההגנה כללה יחידות שונות מאד באמונם ובהרכבם. הפלמ“ח שצמח מן ההכשרה המגוייסת וקיבל אמון צבאי מעולה, מנה רק כשלשת אלפים איש. יחידות אלו הוסעו והובהלו במהרה ממקום למקום והוכנסו לקרבות בכל מקום שצריך היה להנחיל מכה מכרעת. היחידות המכונות חי”ש (חיל השדה) קיבלו אמון צבאי מוגבל יותר בתקופה קצרה והחי“ם (חיל משמר) כלל במקומות רבים אנשי הגנה ותיקים בגיל העמידה אשר לא ראו מימיהם אלא נשק מעט, הן מפני תנאי המחתרת בימי המנדט והן מפני האמצעים המצומצמים שעמדו לרשות ההגנה לצרכי רכישותיה. לכיבוש קטמון הובאו יחידות פלמ”ח ירושלימה לימים מספר, אולם אי אפשר היה לוותר במשימה זו על השתתפותם של הותיקים שבותיקים מאנשי החי"ם מירושלים שתפסו כל עמדה אשר הצעירים כבשוה.

במשך חודש אפריל חששה מפקדתם של המורדים הערביים בפני התקפה יהודית כללית ונתנה הוראות לפינוי כללי של כל חוף השרון צפונית מתל אביב וכך נשאר כל השטח עד זכרון יעקב בצפון שטח יהודי טהור. אחר עקירתם של הערבים מאזור זה, פתחו היהודים באמת בהתקפה כללית לא רק בשפלת החוף אלא בכל השטח המאוכלס רובו יהודים למען יוכל לשמש להבא כבסיס לפעולותיהם. משימה זו החלה ב־13 באפריל בטבריה, אשר נכבשה מהר ע"י ההגנה. עתה הגיע תורה של צפת, אשר גם היא כדוגמת ירושלים ידעה מצור. גם כאן בנוכחות כוחות בריטיים אשר שמרו על נייטרליות עוינת. אלא שכאן החזיקו את העיר 2000 יהודים, רובם זקנים כנגד 10000 ערבים עירוניים וכמספר הזה כפריים בראשותו של אדיב שישקלי, וכל ההמון הזה נס לילה אחד לפני 60 בחורים מן ההגנה עם “דוידקָה”.

באמצע אפריל פינו הבריטים כמה מחנות צבא בחיפה. היהודים התקדמו מיד בכדי לתפוס את המקומות אשר הבריטים פינו אותם. בקרב אשר נמשך לא יותר משלושים ושש שעות נפלה כל העיר לידי ההגנה מלבד שטחי הנמל אשר הבריטים עוד החזיקום זמן מה. בסוף החודש פתחו ההגנה והאצ“ל בפעולה נגד העיר יפו, שנעצרה ע”י כוחות בריטיים. אבל משפרצו היהודים בימים האחרונים לפני סיום המנדט את הביצורים הפנימיים של העיר אחזה בהלה את 60,000 התושבים הערביים (עם “לוחמים מתנדבים” מעירק), אשר רובם ברחו בדרך הים וכאשר הצבא הבריטי פינה את העיר ביום 12 במאי נשארו בקושי אחדים מנכבדי הערבים שיכלו להיכנע ליהודים בכדי להציל את העיר מכליון גמור, כי רב היה ההרס בשכונות הספר שלה. עם כיבושה של יפו בא כמעט כל השטח המיועד ליהודים לפי תכנית החלוקה תחת שלטון צבאי יהודי. כאשר התקרב סיום המנדט, התפשטה בהלת המנוסה של הערבים וכל שנים עשר החברים של הועד הערבי העליון עזבו את הארץ בסתר. מאידך גיסא פונו רק אחת או שתים מן הנקודות היהודיות הקטנות כאשר עמדו כנגדם כוחות עולים עליהם במספרם פי חמשים. כוחות ההגנה הראו לערבים את נחת זרועם בכל מקום בארץ, מן הצפון (כיבוש המבצר החזק “נבי־יושע” ע"י קומץ צעירים נועזים) ועד הדרום.


הקמת מדינת ישראל    🔗

ממשלת המנדט הקדימה את התאריך שנקבע לחיסולה, ביום אחד, ביום ו' 14 במאי 1948 הורד הדגל הבריטי מעל תורנו בבית הממשלה בירושלים והנציב העליון האחרון, סיר אלאן קונינגהם, יצא את הארץ באנית מלחמה. אבל בשעה שגסס שלטון המנדט נולדה לפתע מדינת ישראל. הנהלת הסוכנות היהודית והועד הלאומי החליטו בעוד מועד לנקוט בצעדים הדרושים להקמת המדינה היהודית ולהגנתה המאורגנת, כי הבינו שפינוי כל המינהל הבריטי בלי העברת הסמכות לועדת הביצוע של האומות המאוחדות יביא תוהו ובוהו על הארץ ויחשוף אותה לפלישת מדינות ערב השכנות. עוד באפריל התכנס הועד הפועל הציוני בתל אביב וכל המפלגות הסכימו שמיד אחר סיום המנדט יש להכריז על הקמת המדינה היהודית. המאורע ההיסטורי הגדול אירע בישיבה משותפת של הנהלת הסוכנות היהודית והועד הלאומי בתל־אביב ב־14 למאי ביום ששי אחה"צ, כאשר דוד בן גוריון, ראש ממשלתה של המדינה החדשה, קרא הצהרה רבת רושם בשם המועצה הממשלתית הזמנית שייצגה את העם היהודי בארץ ישראל והתנועה הציונית וזה לשונה:

בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפלה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה, ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין־לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ־ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, מוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ־ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות־זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ־ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל־ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השניה תרם הישוב היהודי העברי בארץ את מלוא־חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

ב־29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבות הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ־ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתנו אינה ניתנת להפקעה.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על־ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת־העם, יהווה את הממשלה המנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ־ישראל בשלמותה.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים – גם בתוך התקפת־הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל־אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

בעת ובעונה אחת עם הצהרה זו הודיעו על שמותיהם של שנים־עשר שרי הממשלה. בקבינט זה החזיק מר דוד בן גוריון גם את תיק ההגנה וגם כיהן בתור ראש הממשלה ומר שרתוק (אשר מאוחר יותר שינה את שמו ל“שרת”) נתמנה לשר החוץ. ד"ר וייצמן שעמד בראש התנועה הציונית כמעט שלשים שנה הוכרז כנשיא הממשלה הזמנית. לכשנודע לנשיא טרומן דבר הקמתה של המדינה היהודית העניק לה הכרה דֶה פאקטו ובעקבותיו הלכו כמעט מיד ברית המועצות, פולין, דרום־אפריקה ומדינות אחרות.


השלב השני של המלחמה    🔗

השלב השני של המלחמה החל עם סיום המנדט והוא נמשך עד 11 ביוני 1948, היום בו הכריזה מועצת הבטחון של האומות המאוחדות על ההפוגה הראשונה בקרבות ארץ־ישראל. צבא סדיר של מדינות עבה"י, מצרים, סוריה, הלבנון ועירק, שעל מספרי חייליהם נשמעו ידיעות שונות, תחילה בין 12,000 לבין 25,000 חייל ואחר כך 40,000, פלשו אל תוך גבולות ארץ־ישראל מן המזרח, הדרום והצפון בהיותם מצוידים ציוד כבד משל הטנקים המודרניים ביותר מתוצרת בריטניה, אוירונים ותותחים ובאופן חלקי תחת פיקודם של קצינים בריטיים, ביחוד במה שנוגע לעבר הירדן. ערביי ארץ־ישראל ברחו ברבבותיהם במורך לבבם, בעוד מנהיגיהם אף מעודדים אותם ליציאה ממקומות מגוריהם, שעה שמפקדי ההגנה חוזרים על הבטחותיהם שלא יגעו בהם לרעה. יתכן שמפקדי צבאות ערב התכוונו להקל על תנועת צבאותיהם, או היו אף מגמות פוליטיות נר לרגליהם על חשבון אחיהם ערביי ארץ־ישראל? מכל מקום הבטיחו ארצות ערב לערביי ארץ־ישראל לא רק שיוכלו לחזור בזמן הקרוב ביותר לעריהם ולכפריהם אלא רכוש יהודי רב יפול לידיהם כשלל.

צבאות ערב כיוונו התקפותיהם תחילה נגד ירושלים והכביש היחיד שחיבר אז את עיר הקודש עם תל־אביב, אולם החייל היהודי הגן על העיר בעוז ולא נתן להם להתקדם התקדמות ראוייה לשמה. תוך שבוע ימים מתחילת הפלישה של צבאות ערב מינתה מועצת הבטחון את הרוזן פולקי ברנאדוט, בן אחיו של מלך שבדיה, בתור מתווך לארץ־ישראל והטילה עליו את המשימה לשים קץ לקרבות בארץ הקודש ע“י מו”מ עם הצדדים הלוחמים. אולם הקרבות נמשכו עוד שבועות מספר ולא לפני 11 ביוני החלה הפוגה של חודש ימים אשר כל הלוחמים הסכימו לה ללא תנאי. במשך הקרבות עבר על היהודים בעיר העתיקה מצור איום. למעלה מעשרים בתי כנסיות הוחרבו מפגזי התותחים של הערבים והרבה יהודים נהרגו. בינתיים הביא ההכרח את כוחות היהודים לידי בניית כביש אחר שחיבר את העיר החדשה של ירושלם עם תל־אביב, כדוגמת “כביש בורמה” במזרח הרחוק, שנקרא אחר כך “כביש הגבורה”. באמצע קרבות אלה ב־30 ביוני, עזבו שארית צבאות בריטניה את הארץ בנמל חיפה. ההגנה תפסה מיד את העיר והנמל.


השלב השלישי של המלחמה    🔗

לאחר שעבר חודש ההפוגה הגיש הרוזן ברנאדוט ליהודים ולערבים הצעות שלום, שכללו בעיקרῶ איחודן של ארץ־ישראל ועבה“י עם חבל ערבי וחבל יהודי, אשר כל אחד מהם יסדיר את מכסת העליה שלו בשנתיים הבאות. כעבור תקופה זו יהיה כל חבל רשאי לבקר את מדיניות העליה של השני. ברנאדוט רצה לתת את הנגב כולו או בחלקו הגדול לערבים ואת הגליל המערבי או רובו ליהודים. את העיר ירושלם רצה למסור לחבל הערבי (התהלכו אז שמועות שהובטחה לעבדאללה בתור עיר מלוכה) תוך מתן אוטונומיה לעדה היהודית בירושלם והגנת המקומות הקדושים. את חיפה רצה להפוך ל”נמל חפשי" ואת לוד “לשדה תעופה חפשי”. שני הצדדים גם יחד דחו הצעותיו של ברנאדוט והקרבות התחדשו מיד. הצבא היהודי נערך ואומן מחדש בימי ההפוגה וחיל אויר הוקם לתמיכת חיל הרגלים עז הנפש. כאשר החל השלב השלישי של הקרבות ביום 9 ביולי נחל צה“ל מיד נצחונות. לא רק ששלט שליטה גמורה על השטחים שהוקצו לו במפת החלוקה, אלא כבש חלק מן החבלים שנועדו למדינה הערבית, שהיתה צריכה לקום בחלק של ארץ־ישראל וזה למרות תוספת כוח אדם מן החוץ, יחידה צבאית מערב הסעודית, שהגיעה כתגבורת לערבים. 5,000 הרוגים ופצועים סבלו הערבים באבדות ולידי היהודים נפלו 500 שבויים, 14 ערים ערביות ומאתיים כפרים ערביים. צבאות ארצות ערב אשר סבלו מהנהגה בלתי יעילה ומריבוי מפקדות דוגמת כנופיות ערביי ארץ־ישראל בשעתן, עמדו אחר עשרה ימי קרבות על עברי פי פחת, ולולא הצליח ברנאדוט להביא לידי הפוגה בלתי מוגבלת בזמן “עמדו נוכח אפשרות של תבוסה לא מפני לחץ האו”ם, אלא מידי היהודים, אשר עליהם ליגלגו קודם לכן”, כדברי סופר ה“טיימס” במזרח הקרוב.

במשך שבועות מספר הקדיש המתווך מטעם או“ם את מרצו למו”מ עם חברי ממשלת ישראל הזמנית ועם נציגי ארצות ערב בכדי לבדוק, מה יוכלו להיות התנאים לשלום. כמעט מיד לאחר ששיגר את הדו“ח שלו למזכיר הכללי של האומות המאוחדות, נהרגו הוא ועוזרו הקולונל הצרפתי סֵירוֹ (Serot) ביריות בשובם מארמון הנציב העליון לשעבר, הנמצא בשטח מפורז ונייטראלי, דרך ירושלים העברית. חברי קבוצה שקראו עצמם “חזית המולדת” ושחשדו בהם שהם מיוצאי תנועת לח”י, הכריזו במודעות אלמוניות על אחריותם לרצח, כיון שראו ברוזן ברנאדוט מכשיר של מדיניות בריטית. הממשלה הזמנית של ישראל גינתה מיד את הרצח השפל. היא אסרה 200 חברי לח"י במאמץ לאסור את האשמים והכריזה את קבוצת שטרן לארגון בלתי חוקי. ממשלת ישראל גם הכריחה את היחידה הירושלמית של הארגון הלאומי להתפרק, למסור את נשקה ולהתגייס כבודדים לצבא הגנה לישראל, כדוגמת חבריה בשאר חלקי ישראל, שעשו זאת כמה חדשים קודם לכן.


הדין וחשבון של ברנאדוט    🔗

בסוף ספטמבר 1948 שיגר הרוזן ברנאדוט את הדו"ח שלו לעצרת. זה היה מחקר מעמיק של בעית ארץ־ישראל בצירוף הצעות מגובשות לפתרונה. החשובה מבין מסקנותיו של הרוזן היתה שהמדינה היהודי בארץ־ישראל היא “עובדה מוחשית, מבוצרת ומבוססת כהלכה אשר חיה חיי עוז” והוקמה, התבצרה וחושלה באש המלחמה. היהודים, כך כתב המתווך, הראו באופן משכנע את יכלתם העקשנית ויקרה אשר יקרה, אין להימנע מן המסקנה שקיימת למעשה בארץ־ישראל מדינה יהודית והחלטת הערבים להעבירה מן העולם ניתנת לביצוע הלכה למעשה אך ורק בכוח הזרוע, פעולה אשר מועצת הבטחון אסרה אותה. הערבים “שגו שגיאה טרגית” כאשר אחזו בנשק, ואילו הופסקה המלחמה (כלומר ע"י הפוגה ב', אחר עשרת ימי הקרבות), “היתה מסתיימת בתיקו, אשר משמעותו נצחון יהודי”.

הדו“ח התבסס על שבע הנחות אלו: א) הצורך בשלום בארץ־ישראל; ב) קיומה של מדינת ישראל; ג) קביעת גבולות או בהסכם רשמי או ע”י האומות המאוחדות; ד) נאמנות לעקרון איחוד גיאוגרפי ושלמות טריטוריאלית במידה שווה למדינה הערבית וליהודית; ה) זכותם של בני אדם חפים מפשע למקומות מגוריהם; ו) הטיפול המיוחד לגבי העיר ירושלים מפני חשיבותה הדתית והבינלאומית; ז) אחריות בינלאומית בצורת ערבויות.

היות ומועצת הבטחון אסרה פעולות צבאיות נוספות, תבע המתווך שיבוא שלום רשמי במקום ההפוגה הקיימת עתה, או לפחות שביתת נשק אשר פירושה או נסיגתם של הכוחות המזויינים מן החזיתות והגבולות ופירוקם, או הרחקתם זה מזה ע“י קביעת שטחים מפורזים רחבי ידים בפיקוח האו”ם. אם אין להביא לידי הסכם בין שני הצדדים, הציע המתווך שוועדה טכנית מטעם האו“ם תסמן את הגבולות בין השטח הערבי והיהודי בהתאם להחלטת העצרת מנובמבר 1947, אולם בתיקונים כדלהלן: הנגב יוגדר כשטח ערבי, הגליל כולו כשטח יהודי וחיפה ושדה התעופה בלוד כנמלים חפשיים. יש להניח למדינות ערב את הגדרת השטח הערבי בארץ־ישראל ואפשר לספחו לעבר הירדן. על ירושלים צריך לפקח האו”ם, אולם שלטונן העצמי של העדה הערבית והעדה היהודית יהיה רחב ככל האפשר ותנתנה ערבויות לגישה חפשית למקומות הקדושים וחופש דתי מלא. הפרק האחרון של הדו“ח דן בגורלם המר של 360,000 פליטים מערביי ארץ־ישראל (שמספרם גדל בחורף 1948/49 עד 550,000 והליגה הערבית בגוזמותיה הגדילה את מספרם עוד יותר) והדגיש את אחריותו של האו”ם לספק את צרכיהם ולדאוג ליישובם, אפילו לא יוכלו לחזור לבתיהם.


בריטניה מכירה בישראל    🔗

ממשלת ארה"ב הודיעה מיד על הסכמתה להצעותיו של הרוזן ברנאדוט וממשלת בריטניה הלכה בעקבותיה בהצהרה דומה. כך השלימה בריטניה סוף־סוף עם הקמת מדינה יהודית עשרה חדשים אחר החלטת האומות המאוחדות ולמעלה משלוש שנים לאחר שהנהלת הסוכנות היהודית ביקשה את הקמתה. היסוסיה של ממשלת אנגליה בהכרה זו (הכרת דֶה פאקטו הושהתה עד 28.1.49) עלו באלפי קרבנות בנפש, החרבת רכוש ניכר ובבעיית פליטים ערבים בעלת ממדים גדולים, עצירת רבבות יהודים, ביזבוז עשרות מליוני לירות במלחמה חסרת שחר, ריב ומדון בין עמים והתמרמרות כללית. על אף הצרות המיותרות הללו לא התעלמו מניחי היסוד של המדינה העברית בחובתם שחבו לבריטניה, אשר איפשרה מתן הצהרת בלפור בשנת 1917 ואשר בלעדיה לא היתה קמה מדינתם כל עיקר. חבל שאותה תבונה שהאצילה השראתה על מדיניות בריטניה לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, לא היתה נר לרגליה בסיומה של המלחמה השניה.


דחיית תכנית ברנאדוט    🔗

ברם, הצעותיו של הרוזן ברנאדוט נדחו ע“י היהודים ומדינות ערב גם יחד. אלו האחרונות המשיכו בתביעתם האוילית לארץ־ישראל בלתי מחולקת תחת שלטון ערבי. ממשלת ישראל עמדה בתוקף על קיום החלטות מליאת האו”ם מיום 29.11.47 ותבעה שיובאו אי־אלה שינויים בגבולות לאור תוצאות פלישתם של צבאות ערב והצורך בגבולות אסטרטגיים. כמו־כן התנגדה ממשלת ישראל להעברת הנגב לידי הערבים תמורת הגליל המערבי, היות ושטחו של הנגב מהווה שני שלישים של מדינתה והוא הכרחי לשם התיישבות רחבה. יתר־על־כן, היא עמדה על כך שיש לצרף למדינתם פרוזדור שיקשר בין המדינה לבין ירושלים, כי קשר כזה הכרחי להגנת אוכלוסיתה העברית. לבסוף תבעה שהשכונות היהודיות של ירושלים והערים לוד וחיפה תוכללנה בגבולותיה. מצד שני הסכימו היהודים שהאומות המאוחדות תקיימנה משטר בינלאומי בירושלים שתפקידו יהא אך ורק בשמירת המקומות הקדושים.

שאלת ארץ־ישראל היתה אחת הבעיות הסבוכות ביותר שהועלו על שולחן הדיונים במליאת האו“ם, שנתכנסה בפריז במחצית השניה של ספטמבר 1948. היא היתה גורם לנאומים ללא ספור שנישאו בועדה המדינית אשר בה רדפו אלה את אלה: הצעות, החלטות, תיקונים, תיקוני־תיקונים, תיקוני־נגד והוגיעו את חבריה. בריטניה תבעה קבלת הצעותיו של ברנאדוט, ברית המועצות דבקה בהחלטותיה של המליאה מיום 29.11.47, בעוד שהנשיא טרומן הצהיר לאחרונה שלא יסכים לכל שינוי של החלטתה ההיסטורית של המליאה, שלא יתקבל על דעתה של ישראל, ובזה ביטל למעשה את הסכמתה של ארה”ב להצעות הרוזן.


תבוסתם של צבאות ערב    🔗

כאשר החלו דיוני פריז של האו“ם החזיקה ישראל למעשה רק בחלק הרביעי מן השטח המיועד למדינה היהודית. הגליל המרכזי היה בידי “צבא השיחרור” של פאוזי אל קאוקג’י וצבאות הלבנון וכל הנגב כמוהו כשטח מנותק משאר חלקי המדינה מפאת התקדמותם של חיילות מצרים לאורך חוף הים, שם הגיעו לנקודה שמרחקה מתל־אביב היה פחות מארבעים ק”מ. גם הגישה לירושלים היתה חסומה. כאשר העיזה שיירה יהודית להדרים, ברצותה לחצות את הקוים המצריים באותן השעות שקבעה לה החלטת משקיפי או“ם, הותקפה מיד ע”י המצרים. חיל־האויר הישראלי החל אפוא לקיים “גשר־אויר” לישובי הנגב לשם הובלת אנשים, אספקה ותחמושת. במערכה ימית בן רגעים מספר הטביע חיל־הים הישראלי הצעיר שתי יחידות צי מצריות בקרבת עזה.

חיל היבשה הצליח מתוך לחימה קשה לפרוץ את חזית מצרים בכביש הנגב בכפרים חולייקאת ובריר (ברור חיל) אחר קרבות של יומיים־שלושה שנסתיימו בפגישת יחידות אלו עם יחידות אחרות שהסתערו מהצפון. חיל האויר הגיש עזרה חשובה. אחרי הנצחון הזה התחבר הצבא עם נקודות ההתישבות בנגב. ביום 21.10.48 כבש את העיר באר שבע, צומת תחבורה ראשי בדרום הארץ.

עם נצחון צבא ישראל במרחבי הדרום והנגב על המצרים באוקטובר 1948 יצאו חיילי ישראל מבסיסם בהר־טוב וסביבתה, הסתערו על עמדות האויב דרומה והצליחו להשתלט על הכפר דיר־אבן, דיר־אל־הואַה ועל בית ג’מל, אח“כ התקדמו דרומה אל הכפר בית נטיף שנכבש אחרי קרב קשה ומגיניו נמלטו ממנו. עם כיבוש בית נטיף השתלטו כוחות ישראל על הכביש היורד מהרי ירושלים ובית לחם אל בית גוברין ועזה. מבית נטיף עלו יחידות צבא ישראל במעלה הכביש בכיוון אל בית לחם. כל הכפרים אשר בסביבה נתרוקנו מתושביהם הערביים. בהתקדמות זו הגיעו יחידות ישראל עד למרחק של 8 ק”מ מבריכת שלמה שעל הכביש ירושלים־חברון.

כיבוש באר־שבע הביא גאולה לבית אשל הסמוכה לה וכן לנבטים הרחוקה ממנה כ־8 ק"מ על הדרך לים המלח ולאילת.

בעצם הימים האלה, כשנתפוררו כוחות הצבא המצרי ויחידות ישראל התקדמו תוך נצחון במרחבי הדרום והנגב, נכנסה ההפוגה לתוקפה לפי דרישת עצרת או“ם. אילו לא היתה מדינת ישראל מצייתת לדרישת או”ם והיתה ממשיכה במלחמה היה צבא ישראל בלי ספק משמיד את הצבא המצרי.

על ידי כיבוש בית גוברין במערב ובאר־שבע בדרום בידי היהודים נותקו המצרים בסביבת ירושלים מבסיסיהם אשר בשפלה. רק עזה עם כל איזורה שבדרום נשארה בידי המצרים מחוברת אל בסיס אל־עריש ומצרים. ב־27 באוקטובר נכנעו אשדוד, מגדל־גד וכך נגאלה ניצנים.

עם נסיגת המצרים בא גם שיחרורה של יד־מרכדי שנפלה בגבורה רבה ונכבשה ע"י המצרים ביולי. ב־9 בנובמבר 1948 נפלה בידי צבא ישראל מצודת עיראק־סוידאן עם שלל רב של נשק ואספקה. בנפילתה באה גאולתה המלאה של נגבה שעליה ניסו המצרים להסתער בכוח עצום ולא יכלו לה. בידי המצרים נשאר רק “כיס פאלוג’ה”.

יום אחד אחרי שהסתיימו הקרבות בנגב התקיף קאוקג’י בעזרתן של יחידות צבא מן הלבנון ומעיראק שיירה יהודית בדרך למנרה וכבש כמה משלטים יהודיים. כתגובה על התקפה זו התחוללו קרבות מסביב לקיבוץ מנרה. אולם במסע־בזק הפך צבא ישראל בפחות משלושה ימים את התקפת הערבים למנוסת בהלה. ביום 31.10.48 טוהר הגליל לחלוטין מ“צבא השיחרור”. פעולה מהירה זו עלתה לצבא ישראל ב־10 הרוגים בלבד.

במטרה להביא לידי סיום הקרבות, קיבלה מועצת הבטחון ביום 16.11.48 החלטה לקרוא לשני הצדדים להיכנס במשא ומתן על שביתת נשק. ישראל הסכימה, אולם מצרים חידשה התקפותיה נגד כמה קיבוצים בנגב ונגד קוי צה"ל בדרום. בסוף דצמבר התלקחו בנגב קרבות לאורך כל החזית. מטוסים מצריים התקיפו את רחובות ואת ירושלים בעוד שהצי המצרי הפגיז את החוף בקרבת תל־אביב. אולם צבאות ישראל השיבו מלחמה שערה, גרמו לאויב אבידות רבות בהרוגים ובשבויים ואף חדרו לשטחו שלו בחצי־האי סיני, בו התקיפו נקודות ריכוז רבות. חלומו של המלך פארוק על כיבוש תל־אביב ועל תהלוכת־נצחון, נמוג לעד.

נצחון ישראל עורר תגובה בלתי צפויה במשרד החוץ הבריטי: יחידות צי בריטיות נשלחו לעקבה, תגבורת אויר ניכרת הגיעה למַפרַק בעבר הירדן ומחנה צבא בריטי הוקם בעקבה בטענה, שהמלך עבדאללה ביקש הגנה בריטית “על פי החוזה בין ארצו לבין אנגליה”.


מינוי ועדת פיוס    🔗

ברבע האחרון של שנת 1948, כאשר התנהלו עדיין קרבות בארץ ישראל, דנה עצרת האו“ם בהצעת ברנאדוט, אולם מפאת ההשקפות השונות והמנוגדות שהושמעו, ירדו לגמרי מן הפרק, כי לא נמצא הרוב הדרוש לקבלתן. ההחלטה שנתקבלה לבסוף ביום 11.12.48 ב־35 קולות נגד 15 ובשמונה הימנעויות, לא ניסתה כלל להגדיר את שטחיהן של המדינה היהודית והערבית. החלטה זו הסתפקה בהקמת ועדת פיוס בת שלושה חברים, שייבחרו מבין נציגי החברות באומות המאוחדות, שעליהם לקבל את תפקידי המתווך מטעם או”ם בארץ־ישראל ולהיכנס מיד למו“מ עם “הממשלות והשלטונות הנוגעים בדבר… במטרה להביא לידי יישובן של כל הבעיות השנויות במחלוקת ביניהן”. ההחלטה קבעה שיש לשמור על המקומות הקדושים, לרבות נצרת, בנינים דתיים ואחרים בעלי קשר דתי בארץ־ישראל ולהבטיח גישה חפשית אליהם בפיקוח של ממש מטעם האו”ם, להקים שלטון של ממש מטעם האו“ם בשטח ירושלים, לפרז שטח זה בהקדם האפשרי ולהעמידו “תחת שלטון בינלאומי בן קבע… שיתן את האוטונומיה המקומית הגדולה ביותר לקבוצות בעלות גוון עצמי”, וש”תינתן לכל תושבי ארץ־ישראל גישה חפשית ככל האפשר לירושלים בתחבורת דרכים, רכבות ואויר“. כחברי ועדת הפיוס נבחרו ארה”ב, צרפת ותורכיה. העצרת יפתה את כוחה של ועדה זו למנות ועדות־משנה וגופי־מישנה אחרים ולמנות מומחים טכניים, כמו־כן ניתנו לועדה שומרים מטעם האו"ם לשם הגנת חבריה, פקידיה ומעונה הראשי בירושלים.

אחר קבלת החלטה זו ע“י האומות המאוחדות, הצביעה מועצת הבטחון על בקשה לקבלת ישראל כחברה לאומות המאוחדות. הבקשה שנתמכה תמיכה רבה ע”י ארה“ב וברית המועצות, נדחתה, כיוון שלא הצליחה לקבל את שבעת הקולות הדרושים במועצת הבטחון. רק חמשה קולות (אמריקה, רוסיה, אוקראינה, ארגנטינה, קולומביה) הצביעו בעד קבלת ישראל. סוריה היתה החברה האחת שהתנגדה וחמשה חברים נמנעו. החבר הבריטי נימק את הימנעותו בחוסר הגדרתם של הגבולות ובקוי החזית הנדים עדיין ומצא שלעת עתה יש להשהות את החברות של ישראל ואילו האופוזיציה סברה אחרת: בויכוח על מדיניות החוץ שהתנהל בבית הנבחרים הבריטי בימים 9 ו־10 בדצמבר 1948 תבעו צ’רצ’יל ואידן במפגיע מטעם השמרנים להכיר בישראל דה־פאקטו ולשלוח נציג פוליטי לתל־אביב. צ’רצ’יל אמר: “בשום ענין אחר לא הראתה הממשלה אזלת־יד כזו וחוסר הצלחה מאשר במדיניותה בארץ־ישראל”. בריטניה הכירה בישראל דה־פאקטו ביום 28.1.49 ודה יורה ביום 27.4.50. עתה היתה ממשלת ישראל משוכנעת שכניסתה לאו”ם היא רק שאלה של זמן.

שני דברים שאירעו ערב הבחירות גילו שבריטניה וארצות הברית ייחסו חשיבות גדולה לתוצאות הבחירות בישראל.

ב־18.1.1949 הודיע בווין שבריטניה החליטה לשחרר את עשרת אלפי הגולים שעוד נשארו בקפריסין.

ב־19 בינואר הסכים הבנק הממשלתי האמריקאי ליצוא ויבוא להקציב לישראל הלוואה בסך 100 מיליון דולאר למימון יבוא של אמצעי ייצור. על מלווה זה התנהל מו"מ ממושך בין שר האוצר אליעזר קפלן ובין הבנק בואשינגדטון. ערב הבחירות אושר המלווה.


בחירות לאספה המכוונת    🔗

הממשלה הזמנית ניגשה בתחילת שנת 1949 להכנת בחירות כלליות לאספה המכוננת. כדי לקיים בחירות כלליות היה צורך לערוך תחילה מפקד של האוכלוסיה, שנערך ב־8 בנובמבר. במפקד נרשמו 712,000 יהודים ו־69.000 ערבים.

הבחירות בהן יכלו הנשים להשתתף, התקיימו ב־25 ביאנואר 1949 על בסיס דמוקראטי. בסך הכל הצביעו 440,095 איש ואשה ואחוז ההשתתפות היה 86,8 למאה. למעלה מתריסר רשימות התחרו בקבלת קולותיהם של הבוחרים, התוצאות היו כדלהלן:

נבחרו קולות אחוז נציגים
מפלגת פועלי ארץ־ישראל (מפ"אי) 155,274 34,70% 46
מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) 64,018 14,54% 19
החזית הדתית המאוחדת 52,982 12,03% 16
חרות (מיסודה של אצ"ל) 49,782 11,30% 14
ציונים כלליים 22,61 5,14% 7
פרוגרסיבים 17,786 4,04% 5
ספרדים 15,287 ,47%3 4
מפ' הקומוניסטים הישראלים (מק"י) 15,148 3,44% 4
גוש נצרת (ערבים) 7,387 1,67% 2
ויצ"ו 5,173 1,17 1
הלוחמים (לח"י; קבוצת שטרן) 5,370 1,22% 1
תימנים 4,399 0,99% 1
_____ ___ _____
מפלגת פועלי ארץ־ישראל (מפ"אי) 415,267 93,71% 120


מ־120 חברים שנכנסו לבית הנבחרים הישראלי, היו 12 נשים. נוסף לרשימת חרות התייצבה לפני הבוחרים גם רשימה רביזיוניסטית אחרת, אשר לא השיגה אלא שלושת אלפים קולות וכך לא זכתה אפילו למקום אחד. “החזית הדתית המאוחדת” כללה ארבע סיעות: המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל. שתי האחרונות הן מפלגות לא ציוניות. מארבעת הקומוניסטים שנבחרו מתוך רשימת מק“י, היה אחד ערבי ואחד עבר אח”כ למפ"ם.

בישיבתה הראשונה של ה“כנסת” (כפי שנקראה האספה המכוננת), שהתקיימה ביום 14.2.49 במתכוון בירושלים מסיבות היסטוריות ומדיניות, נבחר פרופ' ד“ר חיים וייצמן לנשיאה הראשון של מדינת ישראל, והושבעו חברי הכנסת. מר דוד בן גוריון, בתור מנהיגה של הסיעה החזקה ביותר בכנסת, היא מפא”י, הרכיב ממשלת קואליציה בת שנים־עשר שרים אשר בה השתתפו מלבד מפלגתו גם שלוש סיעות אחרות והן החזית הדתית, הפרוגרסיבים והספרדים. ממשלה זו נתמכה ע“י 75 מתוך 120 חברי הכנסת. מתוך שבעת שרי מפא”י החזיק מר בן גוריון מלבד ראשות הממשלה גם בתפקיד שר הבטחון והיה בזה רק משום המשך תפקידו בממשלה הזמנית בת שבעת החדשים. שאר חברי הקבינט היו משה שרת (מקודם שרתוק), שר החוץ, אליעזר קפלן, שר האוצר, דוד רמז, תחבורה, ד“ר דוב יוסף, אספקה וקיצוב, זלמן שז”ר (מקודם רובשוב), חינוך, גב' גולדה מאירסון, עבודה, כל אלה ממפא"י; הרב י. ל. מימון (מקודם פישמן) (מזרחי), דתות, הרב מאיר לוין (אגודת־ישראל), סעד ומשה שפירא (הפועל המזרחי), פנים ועליה, שלושה אישים אלה מטעם החזית הדתית המאוחדת; פינחס רוזן (מקודם רוזנבליט) (הפרוגרסיבים), משפטים ובכור שיטרית (סיעת הספרדים; אח“כ מפא”י), משטרה.

בישיבתה הראשונה של הכנסת, שנתכנסה בתל־אביב נשא ראש הממשלה נאום בן ארבע שעות בו דיבר על עקרונות אלה: אחריות קולקטיבית מחייבת את כל חברי הממשלה; שווי זכויות וחובות לכל נתיניה של המדינה ללא הפליית דת, גזע או לאום; שווי זכויות לנשים; מדיניות־החוץ תושתת על נאמנות למגילת האומות המאוחדות; חובת שירות הצבא; קיבוץ גלויות; תכנית פיתוח בת ארבע שנים; חינוך חובה חפשי; שיקום חיילים; תחיקת עבודה; שיטת קבלת פקידי ממשלה על יסוד בחינות בפיקוחה של ועדה בלתי תלויה.


הסכמי שביתת־נשק    🔗

אותה שעה שהוקמו מוסדות השלטון ותוכננו היסודות החוקיים לביסוס המדינה, התנהל משא ומתן עם מדינות ערב למען סיום פעולות האיבה. ממשלת מצרים הבינה, כי אין כל תועלת בהמשך הקרבות והודיעה ביום 5.1.49 על נכונותה להיכנס במו“מ על שביתת נשק עם ישראל, אשר קיבלה הצעה זו ברצון. הודות למאמציו של ד”ר בנץ', המתווך מטעם האומות המאוחדות בארץ־ישראל, נחתמה אחרי מו"מ שהתחיל ב־13 בינואר ביום 24.2.49 שביתת נשק בין ישראל לבין מצרים. אחד־עשר יום אחרי־כן הגיעה יחידת צבא ישראלית למפרץ עקבה ותפשה אותה רצועת חוף בת תשעה קילומטרים מסביב לאילת בין גבול עבר הירדן מזה ובין מצרים מזה שהיתה גם שייכת לשטח ארץ־ישראל המנדטורית. יחידה אחרת תפשה את עין גדי בחוף המערבי של ים המלח.

ב־23 במרס נחתם גם הסכם שביתת־נשק עם הלבנון אחרי שיחות שהתנהלו בתחנת הגבול ראש־הנקרה. המשא ומתן עם עבר הירדן היה יותר מסובך. הוא התחיל ברודוס בראשית מרס. ממשלת עבר הירדן השתדלה לעורר את שאלת הפליטים הערבים אך ישראל סירבה לדון בשאלה זו מכיוון שהיא פוליטית ולא צבאית, סו“ס נחתם ההסכם ב־3 באפריל. גם המו”מ עם סוריה היה עקב המהפכות שהתחוללו שם, מסובך למדי. רק ביום 20.7.49 נחתם הסכם אשר לפיו התחייבו הסורים לפנות את האיזורים בתוך גבולות ישראל, בסביבות דרדרה על החוף המזרחי של ים החולה, משמר הירדן וקטע של חופו המזרחי של ים כנרת. אך על ישראל היה להסכים לפירוז האיזורים האלה, בכלל זה הישובים העבריים דרדרה ועין־גב. מאחר שהגליל כולו שוחרר ומאחר שגם כל שטח הנגב הובטח למדינת ישראל, העניקו הסכמי שביתת־נשק אלה מעמד של ליגליות לשטח המוחזק בידי ישראל והכשירו את הקרקע למשא ומתן על שלום. עיראק סירבה לחתום על הסכם לשביתת־נשק, אולם הוציאה את צבאותיה מארץ־ישראל לשם תהלוכת “נצחון” בבגדד.


ועידה מטעם ועדת הפיוס    🔗

אחר שיחות במשך שלושה חדשים עם ממשלת ישראל ומדינות ערב, כינסה ועדת הפיוס, שנתמנתה ע“י העצרת, ועידה בעיר השויצרית לוזאן, אשר אליה הוזמנו שני הצדדים. משלחת ישראל הגיעה ללוזאן בסוף אפריל 1949 כשבידה סמכות מלאה מטעם ממשלתה לנהל מו”מ על שלום. משלחת ישראל הודיעה לועדת הפיוס, שממשלתה מוכנה לעזור במציאת פיתרון לבעית הפליטים הערביים מתוך שיתוף עם או“ם ומדינות ערב ובמסגרת חוזה השלום. היא הגישה הצעות למען סיום פעולות האיבה, ערבות הדדית לגבולות ובוררות בינלאומית בשאלות השנויות עדיין במחלוקת. היא גם הגישה הצעות אודות קביעת הגבולות בין ישראל לבין מדינות ערב והסדר בעיית ירושלים. בענין בעיית הפליטים הערביים היתה ישראל מוכנה להסכים לתכנית איחוד משפחות ערביות שנפרדו בעטיין של פעולות האיבה, לערוב לזכויות האזרחיות של המעוטים בגבולותיה ולשלם פיצויים על שטחים מעובדים עיבוד חקלאי שניטשו ע”י בעליהם הערביים. המשלחות הערביות לא הגיבו על אף אחת מן ההצעות הללו; כנראה לא הוסמכו לנהל מו“מ על חתימת חוזי שלום, אלא רק למען קדם ענין החזרת הפליטים למקומותיהם בשטח ישראל. מסיבה זו שותקה עבודת הועידה לשבועות מספר. בינתיים נתקבלה ישראל כחברה לאו”ם ביום 11 במאי 1949 ע"י החלטת העצרת שנתקבלה ב־37 נגד 12 קולות, בעקבות המלצת מועצת הבטחון שהוחלטה ב־5 במרס ברוב של 9 קולות, ושר החוץ שלה מר משה שרת החל לשבת בעצרת. כאשר ועידת לוזאן יכלה להמשיך בדיוניה, הציעה ועדת הפיוס למנות ועדת סקר, שתחקור את האפשרויות ליישב פליטים ערביים במזרח התיכון בכללו בתור חלק של תכנית שיקום כלכלי לאיזור כולו. נתמנתה אפוא קבוצת סקר כלכלית עם האמריקאי גורדון קלאפ בתור יושב ראש והבריטי סיר דֶסמונד מורטון ושני חברים נוספים, אחד צרפתי והשני תורכי.

לפני התפרקות ועדת הפיוס, באמצע חודש ספטמבר, פירסמה זו פרטי תכנית על הקמת משטר בינלאומי לירושלים וסביבתה, שחולקו לשני האיזורים שבהם מחזיקות ישראל ועבר הירדן. שטחיהם שיהיו נייטראליים יפורזו לעד. ירושלים רבתי זו תכלול בית לחם ועין כרם ונציב מטעם או“ם ישלוט עליה. התכנית הכירה בשני האיזורים בשלטון ישראל ועבר הירדן והמליצה אמנם על מתן מידה רחבה של אוטונומיה לשתי המינהלות, אולם הסמכות העליונה תהא בידי מועצה כללית בת 14 חברים, שתתמנה לשלוש שנים, בראשותו של נציב האו”ם. חמשה מתוך 14 חבריה יתמנו ע"י השלטונות האחראיים לאיזור היהודי והערבי והנציב יבחר שנים מכל עם מבין תושבי האיזור היהודי והערבי.

התכנית אסרה כל עליה אל תוך שטח ירושלים ולא הזכירה כל מוסדות ממשל אחרים מאשר עיריות; פירושו היה איסור מוחלט של הקמת משרד ממשלתי כלשהו בשני איזורי ירושלים. התכנית דנה גם בהקמת בית דין בינלאומי ובית דין מעורב לשטח ירושלים, ובזה הדגישה את האופי הבינלאומי של המשטר המוצע.


אין לקבל את בינאום ירושלים    🔗

הצעה זו של ועדת הפיוס לא יכלה להתקבל על דעת ממשלת ישראל. השקפתה שלה על עתיד ירושלים כבר הוסברה ערב כניסתה כחברה לאומות המאוחדות וממשלת ישראל חזרה על השקפה זו גם בסתיו 1949 בישיבת העצרת בהסברה מפורטת ומשכנעת. בתזכיר מפורט שהגישה ממשלת ישראל לועדת אד־הוק הפוליטית באמצע נובמבר, דחתה את תכניתה של ועדת הפיוס. לעומת זאת הציעה ישראל לכרות הסכמים בינלאומיים עם האו“ם בדבר שמירתם של המקומות הקדושים בירושלים מכל פגיעה, הבטחת גישה חפשית אליהם וערובה לזכויות דתיות. בתזכיר תוארה תכניתה של ועדת הפיוס כ”בלתי צודקת ובלתי ריאליסטית" והודגש שלאומות המאוחדות לא שלטון חוקי ולא שלטון ממשי על ירושלים ושכל נסיון להוציא לפועל תכנית מעין זו תיתקל בהתנגדותם של תושבי המקום. ישראל דחתה את תכנית הבינאום בנימוקים אלה: היא תנתק את הקשרים הקיימים בין ירושלים החדשה לבין שאר שטחי המדינה; אף־על־פי שרוב תושבי ירושלים הם יהודים, יימצאו במיעוט במועצה הכללית המוצעת; עליה יהודית לירושלים תיסגר; התכנית תגזור שיתוק כלכלי ותהפוך את ירושלים “לחבל רודם הכוסף להתחבר עם גוף המדינה”; יהודי ירושלים יופקרו להתקפות מצד הערבים; התכנית תבטל את ההסכם הישראלי־ירדני ותעיב על כבודה ושלטונה של ממשלת ישראל. גם המלך עבדאללה דחה את תכנית הבינאום.

ממשלת בריטניה הביעה עוד קודם לכן את ספקותיה אם בינאום מעין זה הוא מעשי. בין השאר אמר ביום 14.4.49 תת שר החוץ הבריטי קריסטופר מאֵיוּ בבית הנבחרים, “שהטלת שלטון בינלאומי ע”י האומות המאוחדות על שטח ניכר היא משימה קשה, אשר תדרוש הקמת ממשל וגיוס יחידת משטרה חזקה. איננו יכולים להביע את ספקותינו…, באיזו מידה תכנית של בינאום מלא היא בת־ביצוע".

כעבור שמונה חדשים ביטא סיר אלכסנדר קאדוגן את השקפת ממשלת בריטניה ביתר דיוק, כאשר אמר לועדה המדינית המיוחדת של האו“ם בלייק סקסס, שבריטניה מתנגדת להצעה על שלטון בינלאומי מלא על ירושלים. מר שרת הביע בעוז את דעתה של ממשלת ישראל ופירט נימוקיה פירוט מלא, כאשר הדגיש, שלמרות היות ירושלים קדושה לעולם כולו, לא מילאה העיר תפקיד מכריע בתולדותיה של כל אומה זולת בתולדותיה של האומה היהודית. הוא הצהיר שישראל מוכנה לחתום על הסכם עם האומות המאוחדות בענין הבטחת המקומות הקדושים. גם נציגי האו”ם ודובריהם של ממשלות אחרות התנגדו לתכנית הבינאום. ברם, מספר רב של מדינות תבעו בתוקף את ביצוע התכנית, אם כי מתוך נימוקים שונים תכלית שינוי: אלה היו הגוש הסובייטי, כל מדינות האיסלם ורוב הארצות הקאתוליות, לרבות שלש־עשרה ממלכות אמריקה הלאטינית. איזו ברית מוזרה בין הקרמלין, הואטיקן והאיסלם! ביום 9.12.49 התקיימה ההצבעה בעצרת. בעד הקמת משטר בינלאומי על ירושלים וסביבתה כ“גוף נפרד” Corpus Separatum) ניתנו 38 קולות, נגדה 14 ו־6 נמנעו.

תושבי ישראל עקבו בחרדה אחר הדיונים בלייק סקסס. ראש הממשלה מר דוד בן גוריון הצהיר ש“החלטת האו”ם איננה בת־ביצוע כלל וכלל אם אך ורק מפני התנגדותם הנמרצת של תושבי ירושלים עצמם" וכי “למדינת ישראל לא היתה ולא תהיה בירה אחרת מאשר ירושלים הנצחית”. הוא גם הודיע, כי להבא תתכנס ה“כנסת” בירושלים וכי משרדי ממשלה שונים יוֹעתקו אליה. בעיר הקודש עצמה התכנסו 20,000 מתושביה סביב קברו של הרצל וכאשר הרב הראשי אמר חגיגית “אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני”, הרימו כולם את יד ימינם ונשבעו לעיר שבועת אמונים. עד מהרה העתיקה הכנסת את ישיבותיה לירושלים, אשר בה ראתה הממשלה את בירת המדינה. משרדי ממשלה אחדים הועברו גם הם מן “הקריה” רובע הממשלה בשרונה, פרבר הטמפלרים בצפון מזרח תל־אביב, שנתפנתה בשנת 1948 עם צאת הבריטים.

הסתבר שתפקיד בלתי מעשי הוטל על מועצת הנאמנות ושיש לשנות את החלטת העצרת. ברית המועצות הבינה את המצב שנוצר והודיעה על התנגדותה לתכנית הבינאום, שירדה בזה מעל הפרק. בישיבת מועצת הנאמנות ביוני 1950 הגיש נציג ישראל מר אבא אבן תכנית חדשה, בה הציע שהאומות המאוחדות תקיימנה סמכות חדשה בירושלים שתשלוט שלטון של ממש אך ורק על המקומות הקדושים עצמם בתוך ירושלים ועל כל יתר הענינים בעלי חשיבות דתית כללית. לדעתה של ממשלת ישראל צריכה סמכות מוגבלת זו לבוא במקום תכניתה של ועדת הפיוס על הסכם בין ישראל לבין האו"ם. כאשר נתכנסה העצרת בסתיו 1950 בלייק סקסס, לא יכלה שאלת עיר השלום לזכות לאותו שיעור של תשומת לב כמו הבעיה החשובה ממנה לאין ערוך, זו בעיית שלום העולם, אשר חששו לו מדינות רבות בעת ההיא. בכל זאת תמכו אחדות מן המדינות החשובות בהצעתה החדשה של ישראל.

ברם, כאשר נציג בלגיה הציע לקראת סיום המושב, הקמת ועדה בת ארבעה חברים שתעמיק לחקור את המצב, דחתה העצרת את הצעתו, והנה קם נציג ישראל והצהיר, שפירושה של דחיה זו, לאחר שועדת הנאמנות לא הצליחה לבצע את החלטת הבינאום, הוא “הוכחה רצויה בעיניו שדעת הקהל הבינלאומית מתנגדת להטיל מן החוץ משטר כלשהו על תושבי ירושלים למורת רוחם”.


התקדמות ישראל ועתידה    🔗

שיבת ציון והקמת מדינה יהודית ריבונית, חלומם של דורי דורות, היו לעובדה קיימת בחייה התוססים של ישראל. אם כי שטחה מצומצם, לא חסרה היא אף אחת מסימניה, סמליה וסממניה וגם לא מאחריותה הכבדה של מעצמה ריבונית. לרשותה עומד לא רק צבא אמיץ שהתמודד בהצלחה עם כוחותיהם המאוחדים של שש מדינות ערב, אלא גם חיל־אויר יעיל וחיל הים ההולך ומתפתח. משטרה מאורגנת כהלכה שומרת על הבטחון הפנימי. המדינה מוציאה בולי־דואר, שטרי־כסף ומטבעות משלה. הכנסת (בית הנבחרים של מדינת ישראל) עובדת בהצלחה, הרשות המשפטית בנוייה על שיטת בתי דין מן הנמוכים עד לבית הדין העליון. למעלה מששים מדינות ריבוניות הכירו בישראל, אשר נציגיה משתתפים בכל הועידות הבינלאומיות וצירים וקונסולים מייצגים אותה ברבות מבירות העולם. המדינה מטילה מסים על תושביה ובשנת 1950, שנת השקט הראשונה, קיבלה ה“כנסת” תקציב רגיל בסך 56,8 מיליון לירות ונוסף לזה תקציב פיתוח בסך 65 מיליון לירות. בשנת 1953/54 – 216,3 מיליון ל"י.

אחרי הויכוחים שהתנהלו בקשר לפלמ“ח שפלוגותיו אורגנו בשעתם על בסיס חלוצי בלי לשעות למשמעת צבאית מדוקדקת היתה דעתו של המטה הכללי, שהן אינן הולמות צבא מגויס סדיר. משום כך פורק בשנת 1949 מטה הפלמ”ח והונהגה חוקת נוהג ונימוסין לפי דוגמת צבאות סדירים ביתר המדינות. שר הבטחון וראש המטה הכללי (רמטכ"ל) עשו מאמץ להתקין משטר משמעתי בצבא שיאפשר יעול בבטחון המדינה. בראשית תש“י קיבלה הכנסת את חוק שירות הבטחון הקובע שירות חובה של שנתיים וחצי לגברים ושנתיים לנשים שמלאו להם 18 שנה. עם גמר השירות הסדיר חלה על כל יוצאי הצבא (גברים ונשים) חובת שירות המילואים במשך חדש ימים בשנה עד גיל 39 ועל גברים מ־40 עד 49 שבועיים לשנה. מלבד זה חייבים כל אנשי המילואים לשרת יום אחד בכל חודש. הצבא הישראלי מורכב משלושה יסודות: צבא הקבע, שירות החובה (כלומר הצעירים והצעירות בתקופת שירות החובה) וחיל המילואים. במסגרת הצבא ישנה יחידה מיוחדת במינה בין צבאות העולם: נח”ל – נוער חלוצי לוחם, המישב את הספר וחי חיי קיבוץ.

בנובמבר 1949 בא במקום רב אלוף יעקב דורי כראש המטה הכללי רב אלוף יגאל ידין שכיהן עד סוף 1952, אחריו רב אלוף מרדכי מקלף עד סוף 1953 ואחריו רב אלוף משה דיין.

בשנותיה הראשונות הביאה המדינה לשעריה מעשרים עד שלושים אלף עולים מדי חודש בחדשו, ומנוי וגמור עמה להמשיך להעלות יהודים בקנה מידה גדול, עד אשר ישבו לבטח בשעריה כל עקורי אירופה, כל פליטי החרב ובכלל כל היהודים הרוצים לעזוב ארצות מושבותיהם. בשנת 1953 היה מספר תושביה 1.630.000 מהם 1.450.000 יהודים. ואכן זכותו של כל יהודי לעלות לישראל ולהתיישב בה הוכרה בחוק מיוחד, הוא “חוק השבות”, שנתקבל בכנסת פה אחד ביום 5 ביולי 1950. אפייני לעליה בשנים האחרונות הוא האחוז הגדול של יוצאי ארצות המזרח התיכון, ביחוד מתימן, עירק, פרס וארצות צפון אפריקה33. במשימה מלהיבת רוח הועלתה כל גולת תימן על 50,000 בניה במבצע “מרבד הקסמים” וכך נתגשם “ואשא אתכם על כנפי נשרים” (שמות י"ט, ד'). מאידך גיסא, עליית היהודים מארצות הגוש הסובייטי, ביחוד מפולניה, הונגריה ורומניה הוגבלה, נמנעה או נאסרה חליפות, אם כי בולגריה הסכימה ליציאתם של למעלה מ־35,000 נפש (שהם הרוב המכריע מבני גולה זו) וצ’כוסלובקיה הרשתה ליותר מ־22,000 לעלות למולדתם העתיקה. עליית יהודים מברית המועצות עצמה לא הורשתה כלל. אמנם בזמן האחרון (בשנת 1955) חלה תזוזה כלשהי בנידון זה.

מחמת זרם כביר זה של אנשים בתקופה כה קצרה ועליית יבוא סחורות על יצואן, נאבקה ישראל בבעיית כלכלה רצינית, שהצריכה מדיניות של צנע וגיוס כספים מעבר לים והשקעות מן החוץ, ביחוד מארצות הברית של צפון אמריקה, אשר בה הכריזה מדינת ישראל על “מלוה עצמאות” לסך 1000 מיליון דולר נוסף להלואות בסך 135 מיליון דולר, שהיא קיבלה מן הבנק ליצוא וליבוא.

המדינה היתה צריכה גם לפתור את הבעיות הכרוכות בקליטתם של המוני העולים, שרמת תרבותם שונות והרגליהם החברתיים מנוגדים. שאלת מעמדה של הדת בחיי יום־יום בכלל ובבית הספר בפרט אינה נותנת מנוח לתושבי ישראל וכבר גרמה ליותר ממשבר ממשלתי אחד. ענין כאוב זה תובע מדיניות נבונה וזהירה וסובלנות הדדית עד למציאת פתרון מתאים.

אף־על־פי כן שורר בארץ הלך־רוח של אופטימיות רבה, כי חופש לאומי וריבונות ממלכתית אחר חיי גלות בתנאי דיכוי במשך דורי דורות עוזרים להשכיח אי־נוחות גשמית ומתיחות רוחנית ארעיות, העתידות לפנות מקומם לרווחה.

מדינת ישראל אינה מניחה שיהודים אזרחי מדינות אחרות קשורים אליה קשרי נאמנות של נתינים, כשם שיהודי סתם מיהודי הגולה אינו יכול לצפות לעזרתה ולהגנתה, אם אינו מתיישב בגבולותיה ורוכש נתינותה. אותם קשרים אמיצים, אותה הרגשת קירבה, שהיה חש כל יהודי ויהודי לארץ האבות בדורות עברו לא יתרופפו: אדרבה, הם ילכו ויתחזקו וימצאו את ביטויים בהגשת עזרה חמרית או מוסרית למדינת ישראל, כי בהצלחתה ובשגשוגה יתגאו כל יהודי הגולה. מאידך גיסא ישפיע כשלונה של ישראל על יחסו של העולם החיצוני כלפי יהודי הגולה. ואמנם פתחו ציוני כל התפוצות בויכוח נוקב על השאלה, אם קיים עוד צורך בפעולתה של התנועה הציונית אחר הקמת מדינת ישראל, אולם עד מהרה שוכנעו שלציונות נועדו עדיין תפקידים נכבדים, יהודי הגולה ימשיכו אפוא לפעול במסגרתה של ההסתדרות הציונית, אשר כאז כן עתה תקדיש את כוחותיה לפיתוחו של הרעיון הלאומי ולגיוס אמצעים לצרכי העליה וההתיישבות של אותן הרבבות השואפות להקים את ביתם בארץ האבות. כך יעזרו הציונים למדינת ישראל, שהכנסותיה צריכות למלא תפקידים כה רבים. עבודת הגומלין בין הסוכנות היהודית (כנציגת הציונים ושאר יהודי הגולה) עם ממשלת ישראל פועלת באמצעות גוף מייצג משותף, שהוקם לשם תיאום הפעולות בשטח העליה, הקליטה והפיתוח ולטיפול בבעיות מימון שונות. למרות הקשיים הכלכליים, המשברים הפוליטיים בממשלה והמריבות המפלגתיות יש לציין התקדמות בהתפתחות המדינה. מחמת המשבר הכלכלי עומד המשק הישראלי בתקופת האחרונה בסימן מדיניות אנטי־אינפלאציונית המתבטאת בצמצום האשראי, בהעלאת מחירים עקב שינויי שערי המטבע הרשמיים ובמאמצים להקטין את הצריכה הפנימית ולהגדיל את הייצוא כדי להגיע לאיזון יתר של המאזן המסחרי. התעשיה והחקלאות שראו עד כה את תוצרתן נקלטת בכל מחיר מוכרחות להסתגל לתהליך החדש של הנמכת רמת החיים כתנאי להתקדמות בדרך לעצמאות כלכלית.

חוגי הכלכלה דורשים ליעל את המדיניות החקלאית בכיוון שתוכל לספק את מרבית צרכי המזונות על המדינה ולשים גבול לפיתוח תעשיות שאינן מכניסות מטבע חוץ. ישראל מדינה צעירה מחוסרת עוד נסיונות ממלכתיים נאבקת בפתרון בעיות אלו. מלבד בעיות כלכליות עבר על המדינה מאבק על חוק החינוך הממלכתי. אחרי דיונים ממושכים נתקבל חוק החינוך הממלכתי שנועד לבטל את מרות המפלגות והארגונים על החינוך. לפי החוק מוקנה החינוך היסודי במדינה בבתי הספר הממלכתיים. כל בית ספר חייב ללמד לפי תכנית לימודים אחידה שתקיף לפחות 75% משעות הלימודים, יתר 25% ייקבעו לפי תכנית השלמה שאף הן תיקבענה על ידי משרד החינוך והתרבות. ארבעת הזרמים (הכללי, זרם העובדים, מזרחי ואגודת ישראל) שהיו מוכרים לפי חוק חינוך החובה מתבטלים. חינוך ממלכתי מוקנה בשתי צורות: חינוך ממלכתי כללי, וחינוך ממלכתי דתי. בשנת 1953 למדו ב־3,411 מוסדות חינוך 342,560 תלמידים ותלמידות, בכלל זה 28,176 תלמידים ותלמידות ברשת החינוך הערבי. בבתי הספר היסודיים היו 224,651 תלמיד ובגנים 65,423 ילדים.

לאחר תקומתה של ישראל כמדינה ריבונית התחילו ויכוחים על תפקידה של התנועה הציונית. לפני הקונגרס הציוני הכ“ג שנתכנס באוגוסט 1951 בירושלים התנהלו ויכוחים חריפים בין ראשי המפלגות ביחוד לאחר שבלטה בחוגי מפא”י נטיה לבוא בדברים במישרין עם חוגים ואישים יהודיים באמריקה בלא להכיר במעמד מיוחד של הארגונים השייכים להסתדרות הציונית העולמית. ויכוחים אלה גרמו להתמרמרות רבה בקרב מנהיגי ההסתדרות הציונית באמריקה שטענו, שהם הם אשר נשאו על שכמם את עול העבודה הציונית עשרות שנים וגייסו את התמיכה הפוליטית של יהדות אמריקה למען הציונות בשנים הקשות לפני קום המדינה. המדינה זקוקה עדיין לתנועה ציונית חזקה מבחינה פוליטית וכלכלית ביחד. הקונגרס הציוני אישר את הקו שלפיו רואה התנועה הציונית את תפקידה בעיקר כארגון עזר עולמי למדינת ישראל ולממשלה.

בהסכמת ההנהלה הציונית הגישה הממשלה בשנת 1952 לכנסת חוק על המעמד לתנועה הציונית (חוק הסטאטוס), האומר כי ההסתדרות הציונית פועלת כסוכנות המוסמכת שתוסיף לפעול במדינת ישראל.

בקיץ 1953 נתכנסה בירושלים המליאה המורחבת של הנהלת הסוכנות היהודית ודנה בעיקר על עתידה האירגוני של התנועה הציונית. הוצעו הצעות והויכוח בנושא זה טרם נסתיים.

ב־17 באוגוסט הביאה ישראל מוינה במעמד חגיגי את עצמותיו של חוזה המדינה היהודית ומייסד התנועה הציונית ד"ר בנימין זאב (תיאודור) הרצל למנוחת עולמים בקבר שנכרה באחת הפסגות במערבה של ירושלים. המוני ישראל עברו בסך לפני ארונו של אבי הציונות הפוליטית.

ביום כ“א חשון (9 בנובמבר 1952) בשנת 78 לחייו, מת בארמונו שברחובות ד”ר חיים וייצמן נשיאה הראשון של מדינת ישראל, אחרי מחלה ממושכת. הוא הובא למנוחת עולמים בחצר ארמונו בטכס לוויה ממלכתי.

חודש לאחר הלוויתו נבחר ע"י הכנסת ביום כ' בכסלו (8 לדצבמר 1952) יצחק בן־צבי לנשיאה השני של מדינת ישראל.

תפקידה הקרוב של ישראל הוא בראש וראשונה התבססותה, כדי שתוכל לעשות למען שגשוגם החמרי והרוחני של כל אותם היהודים הקושרים את גורלם בעתידה שלה. יצירת יחסי שלום בינה לבין שכניה הערבים היא הדרך הטובה ביותר למילוי תפקידיה אלה, ואמנם חותרת המדינה לקראת השגת השלום עם ארצות ערב. אם אלו תסגלנה לעצמן את שיטות המדע והיעילות הטכנית, שבהן משתמשת המדינה הצעירה בכל שטחי החברה, הכלכלה והרוח – תצמח להן תועלת רבה. ישראל תשפיע השפעה מרובה על כל אזרחיה כוותיקים כחדשים מקרוב באו וכן על שכניה הקרובים. אך היא תאציל מרוחה, ששרשיה יונקים מתורת הנביאים, גם על חיי קהילות ישראל בתפוצות ותעשירם עושר פנימי יקר לאין ערוך. קשרים אמיצים כבר נקשרו עם קהילות רבות בשדה התרבות וגם (ובמיוחד בארצות הברית ובארצות הדוברות אנגלית) בשטח הכלכלה, לגוף הקטן של מתנגדים בין שורות יהודי אמריקה אין כל משמעות ממשית ויש לצפות שחשיבותו תלך ותופחת ברבות הימים. אין כל ספק שמדינת ישראל תשפיע השפעה שמרנית ומרכזת על התפתחותם של החיים היהודיים ברחבי התפוצות ובתקוות העם שתעלה אפילו על זו של ארץ ישראל בעבר. אולם בעוד שישראל תגבש ותגוון את דרכיהם של הקיבוצים היהודיים בתפוצות, עתידה היא עצמה לתרום תרומה מיוחדת ואפיינית לקידום תרבות העולם, בהיותה כוח דמוקראטי אמיתי במזרח הקרוב.



  1. על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל חזר וחשב נפוליאון בשנת 1812, אולם הסתלק מתכנית זו אחרי שדודו הקרדינל יוסף פאש הזהיר אותו, שלפי כתבי הקודש הנוצריים הכרת היהודים כאומה עלולה להחיש את סופו של העולם כולו.  ↩

  2. לא בטוח אם המחבר האלמוני היה יהודי צרפתי או איטלקי. השווה נ. סוקולוב, דברי ימי הציונות כרך ב‘ ונ. מ. גלבר Vorgeschichte des Zionismus, ע’ 38–41.  ↩

  3. מענין לציין שבימי הסנהדרין הנפוליאוני חשב הרב יקותיאל הורגשטיין (1779–1849) מוזאראזדין (קרואטיה), שהכיר כבר אז את כל ליקויי האמנציפציה ותוצאותיה המזיקות ליהודים מבחינה לאומית דתית, על שיבת ציון אולם לא היה מידו להראות על תכנית מתקבלת על הדעת לחידוש מדינה יהודית.  ↩

  4. בספרו: La nouvelle question dwOrient: Réconstitution de la Nation Juive.  ↩

  5. Israel aux derniers jours de l‘économie actuelle ou essaix sur la réstauration prochaine du peuple suivi d’un fragment sur le Milenarisme.  ↩

  6. רפאל מאהלר: יהדות אמריקה ורעיון שיבת ציון בתקופת המהפכה האמריקנית ב“ציון” XV ע' 116.  ↩

  7. במקור: “שההסתדרדות” – הערת פב"י.  ↩

  8. ע' 24 בדו"ח הועדה המלכותית על ארץ־ישראל.  ↩

  9. גליון Illustrated Sunday Herald מיום 8.2.1920.  ↩

  10. גליון Zionist Bulletin מיום 5.11.1919.  ↩

  11. D. Hunter Miller. My Diary of the Peace Conference, Vol. XIX, pp. 389–415.

    הספר הנ"ל מצטט ללויד ג‘ורג’ בספרו:

    The Truth about the Peace Treaties, Vol. II, p. 1057.  ↩

  12. במקור המודפס: “המזרחים” – הערת פב"י.  ↩

  13. המונח “ערבים מנושלים” זכה להגדרה מדויקת זו: “ערבים שאפשר להוכיח עליהם שנושלו מן הקרקעות אשר ישבו עליהם כתוצאה ממכירת האדמות לידי יהודים ושלא קבלו קרקעות אחרים שעליהם יוכלו לשבת כאריסים או עוסקים במשלוח־יד ממין דומה המסוגל לפרנס את בעליו”.  ↩

  14. רק כמאה משפחות ערביות ניצלו את ההזדמנות שנתנה ממשלת ארץ־ישראל ולפי הדו“ח שלה לשנת 1937, בערך 50 מהם ”ערקו מן הכפר ורוב הזמן אינם עוסקים בעבודה חקלאית".  ↩

  15. “התקוה”שחוברה בידי המשורר העברי נפתלי הרץ אימבר (1909־1856) בשנת 1878 בעיר הרומנית יאסי ונתחבבה על לב הציונים שנים רבות אחרי־כן ביחוד ע“י איגוד סטודנטים אחד בוינה, לא הושרה בכינוס ציוני כלשהו עד ימי הקונגרס הששי בשנת 1903 בסוף הישיבה הששית, השביעית ובסיומו של אותו קונגרס,, אמנם גם שיר ציוני אחר הושר אותה שנה: ”Dort wo die Ceder“ (במקום שם ארזים ועבים ישקו) של ד”ר יצחק פלד מלבוב, ואלם בסיומו של הקונגרס השמיני בשנת 1907 הושרה רק “התקוה”, ללמדך ששיר זה הוכר לבסוף כהימנון היהודי הלאומי. מסתבר שטענתו של המחבר, ישראל כהן, בספרו הקודם “התנועה הציונית” (בעמוד74 של המקור האנגלי) ש“התקוה” הושרה בסיום הקונגרס הראשון, איננה נכונה.  ↩

  16. במאוריציוס נשארו פליטים אלה יותר מארבע שנים ומחצה. 120 מתו בתקופה זו, לרוב בעקב האקלים הטרופי. הנותרים הועברו לארץ־ישראל באוגוסט 1945.  ↩

  17. הנאצים הגיבו על הקמת החטיבה העברית ב־5 בנובמבר 1944 בהודעה (ע"י סוכנות המודיעין הגרמנית) שלאחר ההודעה הבריטית על הקמת הבריגדה היהודית, פנו ערבים ומושלמים רבים אל ממשלת הרייך להקים כוח צבאי ערבי לוחם ועצמאי. רבים מהמתגוררים בגרמניה ובארצות בעלות בריתה כבר התנדבו לכך. את הבריגדה קראו “בריגדת הרוצחים היהודית” שתעשה שפטים באזרחיו של עם אירופי (הגרמני). כל נוצרי ישר נפגע עד היסוד בו בשמעו מפיו של ראש הממשלה הבריטי את ההודעה על הקמת הבריגדה. ולכן “יש לעשות כל מאמץ אפשרי להציל את אירופה מליפול בידי האנרכיסטים היהודים ועוזריהם”.  ↩

  18. Brigadier Frederick Hetman Kisch, C.B.E., Chief Engineer of the Eighth Army.  ↩

  19. Air Marshal d'Albiac.  ↩

  20. הועדה המלכותית אמרה (דו"ח ע' 201): “אם יש קובלנה אחת שהיהודים רשאים להגישה ללא כל ספק זה העדר הבטחון”. בישיבת הועדה המתמדת של המנדטים הרים שר המושבות מר אורמזבי־גור על נס את התאפקותו של הישוב נוכח התקפות חזקות ואמר: “אין אנו יכולים להכחיש ואין אנו רואים כל סיבה לעשות זאת, כי היהודים עצמם כבר אירגנו… את ה”הגנה".  ↩

  21. כל השטח כולו של ישראל בינואר 1959 היה 20,662 קילומטר מרובעים כנגד 27,000 קמ"ר שהם שטחה של ארץ־ישראל בימי המנדט.  ↩

  22. קיבוץ הגלויות אחר הקמת המדינה הוליד צורות חדשות לרבות “מושב העולים”, “כפר העבודה” (המנוהל ע"י הממשלה) ומעברה, אשר בכולן מועסקים העולים תמורת תשלום. בסוף שנת 1950 היה מספר הישובים במדינה 530, ובסוף שנת 1955 – 910 ישובים, מהם 110 לא יהודיים.  ↩

  23. זאת גילה ברטליי קראם, חבר אמריקאי של הועדה האנגלו־אמריקאי בספרו “מאחורי פרגוד המשי” בו תיאר את מהלך עבודת החקירה של הועדה ואת הרקע שלה.  ↩

  24. (יו"ר)John E. Singleton

    , W. F. Crick, Frederick Legeett R. E. Manningham־Buller, Morrison, R.H.S. Cross  ↩

  25. Jeseph C. Hutcheson, יושב ראש(

    Frank Aydelotte, Frank W. Buston, Bartley C. Crum James G. Macdonald, William Philipps. יושב ראש  ↩

  26. ר‘ ברטליי קראם “מאחורי פרגוד המשי” וריצ’רד קרוסמן “שליחותי לארץ־ישראל”.  ↩

  27. “ההסתדרות הציונית החדשה”, שנוסדה ב־1935 החליטה ב־1946 שאין עוד הצדקה לקיומה הנפרד והתפרקה. חבריה חזרו והתאחדו עם מפלגת המדינה היהודית, לרביזיוניסטים המאוחדים, וקבוצה חדשה זו שוב היתה חברה בהסתדרות הציונית.  ↩

  28. “אחדות העבודה” נוסדה ב־1944 ע“י פרישה ממפלגת פועלי ארץ־ישראל (מפא"י). בינואר 1943 התאחדו ”השומר הצעיר“ עם ”אחדות העבודה“ ועם ”פועלי ציון שמאל“ ל”מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם).  ↩

  29. לפי ראשי התיבות של השם United Nations Special Committee on Palestine U.N.S.C.O.P. נודעה ועדה זו בחוגי האו“ם בשם אונסק”ופ.  ↩

  30. בעת דיוני מושב העצרת התקיפו הערבים מספר קונסוליות בירושלים. ב־27 בספטמבר 1947 הושלכה ע“י ארגון המחתרת הערבי ”חוריה" פצצה בשער הקונסוליה השבדית. ההתפוצצות גרמה לנזק ניכר של הבנין. ב־12 באוקטובר הונחה פצצה בכניסה לקונסוליה הכללית של פולין ואחרי נאומו של נציג אמריקה ג'ונסון בעצרת זרקו רימון יד לתוך חצר בית הקונסוליה האמריקנית שפצע אחדים מן הפקידים וגרם נזק לבנין.  ↩

  31. ההצבעה היתה כדלקמן: —

    בעד חלוקה: אוסטרליה, אוקראינה, אורוגואי, איסלנד, אקואדור, ארה"ב, בוליביה, ביילו־רוסיה, בלגיה, ברזיל, ברית המועצות, גואטמלה, הרפובליקה הדומיניקאית, דנמרק, דרום אפריקה, האיטי, הולנד, ונצואלה, ליבריה, לוקסמבורג, נורבגיה, ניו זילנד, ניקרגואה, פולניה, הפיליפינים, פירו, פנמה, פרגואי, צ'כוסלובקיה, צרפת, קוסטה ריקה, קנדה, שבדיה.

    נגד החלוקה: אירן, אפגניסטן, הודו, תורקיה, יון, לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עירק, פקיסטאן, קובה, תימן.

    נמנעו: אל סלבדור, ארגנטינה, בריטניה, הונדורס, חבש, יוגוסלביה, מקסיקו, סין, צ'ילי, קולומביה.  ↩

  32. ל. ז. אמרי בגליון “הטיימס” מיום 12 לאוגוסט 1950.  ↩

  33. בשנה המתחיל ביום 1.10.49 עלו 97,567 מארצות המזרח התיכון לעומת 70,468 מאירופה.  ↩