שבועות ספורים אחרי שקיבלתי את הגור עבדה, תפסתי שאימצתי את קזבלן. מרוקאי קטן התפרקד אצלי על הספה בסלון, ודרש את הכבוד המגיע לו בכל מיני חנחונים מגוחכים. הגור הצמרירי האפור שבקושי מלאו לו חודשיים, כבר שכב לו בפוזה של דוגמנית־אמצע, ודרש שאעריץ כל שערה בגופו. בתוך דקותיים הבנתי שאין אפס: צריך להיענות לגנדרן הקטן, אחרת אמצא את עצמי גרה ברחוב, והחתול שלי יקבל קושאן על הדירה שלושה כיווני אוויר שלי בשכונת עבר־הירקון.
חתולים, אם לא אכפת לכם, הם היצורים היחידים בתבל שלא צריכים לעבוד בשביל כבוד. זה בא אצלם בילט־אין. את המשוואה חתול=כבוד, אתם יכולים לראות אפילו ברחוב, על החתול הכי מפורעש ומסטול, שיושב במרכזו של גגון רכב ארבע על ארבע, ועושה בטן־גב בהכי פאנאן שבעולם. על פי רוב, הוא אפילו לא יטרח לפזול לעברכם, וימשיך ללקק את עצמו בהערצה־עצמית עיוורת. ככה זה חתולים – לא רק שהם דורשים כבוד והערצה מהזולת (אנשים וכל היתר), הם נוטים להעריץ גם את עצמם.
אבל כמו כל הקזבלנים שבינינו, כבוד הולך יד ביד עם עלבון. תעזו להעליב חתול, ויש לכם צרור פרווה במשקל חמישה־שישה קילו של נקמנות מחרבת־עולמות. שמעתי על חתול פרסי יפיפה שנהג להעריץ את עצמו שעות מול המראה. יום אחד, מאמציו לקחו אותו לסלון היופי, לעשות לו גלח לכבוד הקיץ. הספרית השאירה לו רק את ציצת שיער הראש, והמראה היה כל כך מגוחך, שבני המשפחה התפרצו בצחוק למראהו. הנקמה לא איחרה לבוא: הפרסי הרגזן עשה להם קקי ופיפי על הכריות של המיטה הזוגית. שילמדו מה זה לצחוק על “הקינג” של הבית.
אני קיבלתי כמה “ברוגזים” כאלה שנמשכים כמה שעות עד יממה, בעקבות דברים של מה בכך. נניח, שכחתי להתפעל מהם, או צחקתי על משהו שטותי שהם עשו. בדרך הקשה למדתי להתאפק ולא לצחוק עליהם, כי אחרת עבדה ומוטל פשוט מחרימים אותי. ותאמינו לי, חתול שהוא “צ’ילבה” שלך, זה דבר מאוד לא סימפטי. חתול שפגעו בכבודו עלול להסתובב שעות עם זנב שמוט וארשת של פולניה נעלבת, עד שבכל רגע נראה לך שהוא יפצח בינטעאית: “נו, גניה, שלא יהיו אכפת לך ממני, העיקר שאת נהנית.”
אז יותר אני לא לוקחת צ’אנסים. וכמו כל האנשים שמעריצים חתולים, אני פשוט מרצה כל גחמה של שני השעירים הקטנים שלי. הוד־מלכותם רוצים לנום את שנת היופי על הספה, דווקא בזמן שלי מתאים לראות “ניפטאק”? אחלה, אני כבר אשב על הרצפה, אל תדאגו בגללי, מתוקים. רוצים פינוקים ומשחקים? אין בעיה, עד חצי המלכות, העבודה שלי ממש לא חשובה. בואו, בואו, כפרות, ותרוצו לי הלוך ושוב על המקלדת. אל תדאגו, זה שום דבר, באמת, מקסימום יפטרו את אימא מהעבודה בעיתון.
דברים נוספים שאסורים עליי: אסור לי להסתרק או למרוט גבות או להתעסק בשערי בכל צורה שהיא, כי אז עבדה – חתול פרסי המחזיק מאוד מצרור שערותיו – מתייצב אצלי מייד, ובפנים זועמות ונהמה מתפנקת דורש שאסרק את רעמתו היפיפייה. מה פתאום אני מטפחת את עצמי ולא אותו? שמעתם חוצפה?! כמו כן, נאסר עליי באיסור חמור לשטוף כלים. למה? לא יודעת. אבל כשאני רוחצת כלים עבדה מתייצב מיידית, נשכב על הגב ודורש שאנטוש את עמדתי ליד ערמות הצהבת והירקת שבכיור, ואבריש את הוד מלכותו בבטן. ככה הוא אוהב את זה. לכו תבינו מלכים. זה דבר שאנחנו, בני התמותה, לא נבין לעולם.
ואם אני נשמעת לכם מרירה, חברים, אז אתם טועים טעום מרה. אני מקבלת את כל האיסורים הללו באהבה. כי זאת עליכם לדעת: מי שרוצה לגור עם חתול חייב לקבל על עצמו שורת חוקים קפדניים בנוגע להערצת המלכים הקטנים השורצים אצלו על הספה. או כמו ששרה המלכה אריתה פרנקלין – שיר שמילותיו נכתבו קרוב לוודאי על יד חתול: “ר.ס.פ.ק.ט” – זה כל מה שחתולים מבקשים בסך הכול. מה, לא תיתנו להם? הרי בתמורה להתרפקות המתוקה שלהם ושמץ של מבט תינוקי, אנחנו, אוהבי החתולים, מוכנים להפוך עולמות.