אז מי אוהב חתולים יותר: נשים או גברים? האם נערך אי־פעם סקר? היש בנמצא סטטיסטיקה בנושא? על פי תחושתי, יותר נשים סוגדות לתינוק־הפרווה הקרוי חתול, מאשר גברים. שנים אני מנסה להבהיר לעצמי את הסיבות להעדפה הנשית המובהקת הזו. לקראת כתיבת הרשימה, אפילו ערכתי סקר קטן בקרב חבריי, ומצאתי שהמיתוס נכון: יותר נשים מגדלות חתולים כחיות־מחמד מאשר גברים.
ושלא תבינו מכך שגברים לא אוהבים חתולים. אדרבה, מוכרים לי כמה גברים שהפכו לשפוטים של חתוליהם, שיעשו למענם כל דבר, אפילו צחוק מעצמם, הכול למען החתול. גבר אחד ממכריי כורע על ארבע, רודף אחרי חתולו כמו כלבלב ומשמיע נביחות רפות, רק כדי לספק את תאוות המשחק של השעיר הקטן. גבר אחר כבר קיבל סחרחורת מהעט הזה, שעושה אור לייזר על הקירות. החתול פשוט לא נותן לו מנוחה. גם כשהוא מנמנם מול הטלוויזיה, חברי ממשיך להניע את ידו מוכנית כדי שחתולו ירוץ אחרי קרן הלייזר. והשיא: גבר אחר ממכריי כבר הפך מזמן ל“פועל במה”. נדמה שהחתול דבוק אליו בסופר־גלו לכתף. ואיך הוא נראה כשהוא נושא את חתולו בשיא הגאווה – כאילו נשא את ארון־הברית בכבודו ובעצמו!
יותר ויותר גברים לומדים את היתרון שבהורות המיוחדת והמעודנת לנסיכים המשופמים, אבל הנשים עדיין מולכות בכיפה. למה ומדוע? האם בגלל שהנמרים הממוזערים מזכירים לנשים תינוק, בפניהם המעוגלות, עיניהם הגדולות והפעורות, הפוזות ההורגות שהם עושים לנו, רכותם, עדינותם, חינניותם? בכלל ישנה אפשרות שהלב לא יימס למראה גור בצורת כדור־צמר, המתחנחן על השטיח וחושף בטן ללטיפות וצוואר לנשיקות? והאם ישנה בנמצא אישה שפויה שלא תמהר לחטוף אותו לזרועותיה ותישבע לו אמונים לנצח?
בכלל, תמיד מפתיע אותי מחדש שלא כל נשות־התבל הולכת שבי אחרי חיית־הטרף בעלת הבייבי־פייס. הצירוף הזה, אישה וחתול, פשוט נראה נורא טבעי. בין שיגידו שאנחנו מכשפות כמו בימי־קדם, או שיעליבו אותנו ויטענו שאנחנו מטורפות ומוזרות, אין כאן מה לדבר: אישה וחתול זה כמו לחם וחמאה, כמו מרטיני וזית, כמו בית חדש וסלון של “איקאה”. כאילו שהקטנים האלה נתפרו בול למידה הנשית: קטנים, עדינים, רכים, נשיים. חתוליים, כבר אמרנו? אז לא פלא שחתולים מזוהים עם נשים.
ובכל זאת, למה? קל להטיל את הסיבה לכך בצורך האימהי שיש לרוב הנשים. רובנו רוצות תחליף תינוק קטן, שצריך לגונן עליו ולדאוג לו. וכמובן, נורא כיף שהוא מתרפק עלינו, מתלטף ולוטש בנו עיניים מאוהבות. כשעבדה ומוטל מתרפקים עליי, נדמה לי שהביציות שלי רוקדות הורה-מדורה, ושתיכף אתחיל לייצר חלב. אני מחבקת את עבדה בזרועותיי וליבי דוהר במאה קמ"ש לשעה, כמו בזרועותיו של מאהב. תצחקו לכם, אבל אם יש לכם חתול, אני בטוחה שגם אתם לא מסוגלים לסגור את היום בלי להתחכך בפרווה המהלכת על ארבע, להרגיש את הגרגור החרישי הפועם על לוח ליבכם, ולחכך את אפכם באפון הקטיפתי, הזעיר והלח של המאהב הקטן.
האם ייתכן שישנן עוד סיבות להעדפה הנשית את החתול כחיית־מחמד? למשל, העובדה שהחתול הוא עצמאי מטבעו ופחות מתרפס? טוב, עדיין לא פתחתי “באסטה לפסיכולוגיה בגרוש”, לכן לא אנסה לנתח את האופי הנשי בהתאם להעדפה החתולית. אבל מתמיה אותי שיותר נשים חובבות חתולים מאשר גברים, ויתרה מכך, שרבים הם הגברים שמלגלגים על נשים שאוהבות חתולים. למה, אולי מפני שזה מאיים עליהם? ואולי כי הם מרגישים שהאישה אוהבת את החתול יותר מהם? חשבתם על זה פעם?
רוב התגובות העוינות שאני מקבלת ברשימותיי כאן במדור על חתולים, באות מצד גברים. הם לועגים לאהבתי הכובשת אליהם, לטיפולי בהם. ואם אני מזכירה שאני מאכילה את חתולי החצר, אוי ואבוי לי, אז באות התגובות הכי תוקפניות. לא פעם אני מקבלת תגובות בנוסח “בתולה זקנה ומטורללת עם עשרה חתולים”, למרות שזקנה אני עדיין לא, המילה בתולה לא הייתה בלקסיקון שלי יותר מדי שנים מכפי שאני רוצה לזכור, הפסיכולוג שלי טוען שאין שפויה ממני, וכולה יש לי בסך הכול שני חתולים. אבל בקרב גברים רבים, נדמה שאישה שאוהבת חתולים היא מבחינתם אותה מכשפה מפחידה, שהועלתה על המוקד בשל עיסוקה בכישוף ואהדתה המרובה לחתולים.