לישון עם החתול? על כך יענה כל חתול שפוי בלי היסוס: “ב-ר-ו-ר!” אין דבר שחתולים חושקים בו יותר מאשר לישון עם הוריהם האנושיים. תספרו את זה למ' וא‘, זוג חברים שלי, שחתולם חָסוּל מתייצב בכל בוקר בשעה שש במיטתם, מתכרבל על הכרית שבין ראשיהם, ותוקע את ישבנו הצחור היישר לתוך פרצופיהם. לא אחת, מ’ מתעורר כשריח של מזבלת־חירייה מציף את נחיריו. מה קרה? חסול תקע בפניו את ישבנו השעיר, המסריח מקקי. אחר כך, לך תסרב להם לישון במיטתך. נראה אותך גומל אותם ואת עצמך מההרגל המגונה.
אצלי, זה היה חוק בל יעבור כבר מן ההתחלה. ידעתי שעם שינה דפוקה כמו שלי, אם הוסיף חתול לעסק, תלך לי השינה לגמרי. כשעבדה הגיע כגור בן חודשיים וחצי, נזקקתי לעצבי־ברזל כדי למנוע ממנו לישון איתי. בטח תגידו, לא חראם? באמת חראם על הגור המסכן, שבסך הכול רצה לישון עם אימא. ומה הוא לא עשה לשם כך! היה מתייצב ליד דלת חדר השינה שלי לקראת מועד הליכתי לישון, ומנסה לחמוק פנימה כשפתחתי את הדלת. על כן התחכמתי והמצאתי טקטיקת הסחה: במקום ללכת לישון כפי שהוא ציפה, המתנתי לו על הספה בסלון עם מבחר משחקים. הקטנטן היה מגיע מייד, משחק קצת, מתכרבל בזרועותיי, שרתי לו כמה שירי ערש, והוא היה צונח לתרדמה מתוקה. זה היה האות שלי להיעלם לחדרי.
ממש עזר לי הטריק, חה־חה־חה. כעבור שתי דקות הייתי שומעת אותו מטיח את גופו הקטן על הדלת. ניסה הפעוט לפתוח את הידית ולחדור פנימה, לזרועות אימא. רק במאמצי־על מנעתי מעצמי לקום ולפתוח לו. נורא ריחמתי עליו, אבל מנעתי מעצמי בכוח לקום. אני יודעת, התנהגתי רע מאוד. בוודאי תאשימו אותי שאני “מאמי דירסט” מרושעת. סורי, הייתי חייבת להציל את שנתי הקלה מידיהם הטורפניות של החתולים.
אבל אני מכירה לא מעט אנשים שמוותרים על נוחותם הבסיסית כדי שכבודו החתול יישן איתם במיטה. לשם כך הם נדחקים החוצה, מוצאים את עצמם ישנים בפוזות מכווצות ומגוחכות, לפעמים אפילו על הרצפה, וקמים עם כאבי־גב איומים, בעוד שהחתול תופס את כל המיטה לרוחב. זו שינה זו? ההקרבה למען תינוק־הפרווה תופסת לעיתים ממדים מפלצתיים.
אצלי זה כל דבר – חוץ מהמיטה. אני שפוטה ידועה של חתולים, עד שזה מגיע לטריטוריה הקדושה. ולא שלא ניסיתי להניח להם לישון איתי. ניסיתי, ושנתי הפכה לשנת־בלהות. בפעם וחצי שהנחתי לעבדה לישון איתי, התעוררתי לתחושת דגדוג לא נעימה בפנים. פקחתי את עיניי, וליבי נפל לתחתונים. מתוך שרעפי שינה ראיתי פנים ענקיות ושעירות כמו במסך טלוויזיה שבעים אינץ'. מי המפלצת? זעקתי, וכמעט פרחה נשמתי. הסתבר שעבדה הצמיד את פניו לפניי, לבדוק אם אני עדיין נושמת. תאמינו לי שלהתעורר כשפרצוף ענקי של חתול פרסי אפור תקוע בפנייך, זו לא חוויה מומלצת.
התסריט חזר על עצמו כשהגיע מוטל לגור איתנו. הג’ינג’י הקטנטן והאנרגטי ניסה להידפק על דלתי ולפתוח את הדלת. בכוחות שלא האמנתי שיש בגוף כה קטן, הוא הצליח באחד הימים לפרוץ את הדלת. גם האירוע הזה לא מומלץ. התעוררתי בבהלה בעודו פורץ לחדרי במלוא הכוח. לרגע חשבתי שחוליית החמאס פרצה פנימה, וכמעט הזמנתי לעצמי ניידת שח"ל. השלב הבא היה נעילת החדר. אבל גם את הטריק הזה מוטל הצליח לעקוף, ופרץ פנימה – אל תשאלו אותי באיזה כוחות.
מאז, דלת חדר השינה שלי שמורה כמו מבצר מאימת השעירים הקטנים. יש לי שלושה מנעולים, לא פחות ולא יותר. כשיהיה לי כסף ספייר, אני נשבעת לרכוש “פלדלת” מרופדת עם שבעה מנעולים לחדר השינה. אלוהים, מה לא יעשה החתול כדי לישון עם אימו האנושית, ומה תעשה אם אנושית כדי למנוע ממנו את התענוג המפוקפק.
האם יש לכך פתרון? לא ממש. אבל מי שישן היטב ועמוק, ובעיקר לא נכנע למניפולציות של החתולים, יוכל לחלק איתם את יצועו. צריך בשביל זה עצבי־ברזל ואופי חזק, אבל זה אפשרי. למשל, כבר מן ההתחלה לא לתת להם להשתלט על כל המרחב המיטתי. כשהם נדחקים כדי להשיג את החלק הכי טוב במיטה, תדחקו אותם בחזרה. בלי סנטימנטים. תהיו קשוחים. רק ככה זה עובד עם נסיכי־הפרווה.