החתולים בחצרי למטה כבר רגילים לכלבי השכנים, עד שהם אפילו לא מזיזים גבה אם עובר לידם כלב מגושם ונבחני כדי לעשות רושם. הם אפילו לא מטריחים את עצמם לנשוף על הכלב הג’ינג’י המעצבן, שנובח עד לב השמיים כשהוא רואה חתול צועד בעצלתיים בחצר, כאילו זו האחוזה של אבא שלו. עד כדי כך כולם בחצר התרגלו לכולם. החתולים לתרנגולת שהגיעה באחד הימים לחצר משום־מקום, הכלבים לחתולים, וגם העורבים לחתולים. ממש תיבת־נוח קטנה. אבל שחתול יגור עם כלב? אילולא ראיתי זאת במו עיניי, ייתכן שהייתי ספקנית. ולא רק שזה מסתדר, זה אפילו מומלץ.

חתולים וכלבים יכולים להיות הסחבקים הכי גדולים בעולם. הפתגם “וגר זאב עם כבש” נראה כמו בדיחה פתטית לידם. והם לא חייבים להיות גורים כאשר משדכים ביניהם, אבל רצוי שהם יהיו צעירים. כך הם יחיו כל חייהם כאילו הם אחים שהגיחו מאותו רחם, ויקיימו אחוות־אחים מדהימה ברחבי הבית. נסו ותיהנו.

את השידוך הכי מקסים ונוגע ללב ראיתי בחצרו של ידידי, עיוור נכה צה“ל. לידידי יש כלבת־נחייה מקסימה, יפיפייה, לבנה, טובת־לב ומלאת אהבה כרימון. את רוב זמנה היא עושה בחצר, בדירה קטנה וחמודה שיש לה שם. אבל בגלל ש”בובה" הייתה לבדה רוב הזמן, היא הפכה לכלבה דיכאונית. “בובה” היא כלבה מסוג לברדור, כלבים שבשל מזגם הטוב והצייתן, רצינותם ואחריותם, מאמנים אותם לשמש כלבי־ נחייה לעיוורים.

רוב הזמן “בובה” עובדת. היא מובילה של האיש שלה בשכונה, עולה איתו למוניות, עוזרת לו לחצות כבישים ומשמשת לו עיניים. בגלל שהבית קטן, היא נשארת בחצר, במלונה דה־לוקס שלה. ידידי משתדל לבלות איתה בטיולים ארוכים בגינה הציבורית, מצ’פר אותה במשחקים, אבל בעבר, כשהם חזרו הביתה, “בובה” חזרה לביתה הקט בחצר, והיה לה נורא בודד ועצוב שם.

עד שיום אחד הגיעה לחצר חתולה מקסימה, שחורה־לבנה, עדינה, יפיפייה וחכמה. היא הייתה אז כבת שנה, ו“בובה” הייתה כבת שנתיים וחצי. מייד אימצה החתולה את החצר של ידידי, עם “בובה” בתוכה. “בובה” שמחה מייד על המציאה. סוף־סוף לא הייתה לבדה. אבל דווקא “שירלי”, כך קרא ידידי לחתולה, לא הייתה מרוצה בתחילה מן הכלבה הגדולה והרעשנית, שמסוגלת לחנוק אותך מרוב אהבה. בתחילה, ראו על “שירלי” שהיא קצת נגעלת מ“בובה”, מלשונה הארוכה ששאפה ללקק אותה מכף רגל עד ראש, מגופה המגושם ומקפיצותיה ההיסטריות, ומכרכוריה סביב כל אדם שנכנס הביתה.

אבל “בובה” היא כלבה סבלנית. יש לה אורך־רוח ולב כה רחב, שהיא המתינה ש“שירלי” תתאהב בה. היא ניגשה אליה במחוות־אהבה, ניסתה להתרפק עליה, והתמידה בניסיונותיה מכמירי־הלב ללקק את החתולה. עד ש“שירלי” התאהבה בה בחזרה. מאז הן גרות יחד בבית הקטן והמצוין שלהן: “בובה” שוכבת על הרצפה, “שירלי” על הארון. בחורף הן ישנות מכורבלות יחד בתוך שמיכה רכה, עד שידידי בא בבוקר לפתוח להן את הדלת ולהאכיל אותן. גם את ארוחותיהן הן אוכלות יחד, וביתר הזמן הן משתובבות או מתכרבלות יחדיו.

כיום, לא תראה את “בובה” או “שירלי” יושבות לבדן בגינה. הן תמיד יחד, משגיחות זו על זו בשבע עיניים. בכלל, לפעמים נדמה ש“בובה” אימצה את “שירלי” ומשמשת לה אם־מחליפה. רק לראות איך “שירלי” הקטנה מתרפקת על הכלבה הענקית, עושה טוב בלב. וכשידידי לוקח את “בובה” לסיבוב בשכונה, “שירלי” מצטרפת אליהם לפחות חצי דרך. כנראה שנדמה לה שהיא כלבה, או של“בובה” נדמה שהיא חתולה. כי כאשר “בובה” רואה חתולים בדרך, היא ניגשת אליהם בהתרגשות ובאהבה, מנסה ללקק אותם ולאהוב אותם כפי שהיא אוהבת את “”שירלי, ולא אחת החתולים פשוט מחטיפים לה מרוב אימה. הם לא מבינים שהיא הפכה להיות כלבה “ידידותית לחתול”.

והאמת, לא ברור מי אימצה את מי, “בובה” את “שירלי” או “שירלי” את “בובה”. וכמה ששתי הבנות האלה אוהבות ומסורות זו לזו, לא להאמין. קשה לי לחשוב מה היה עולה בגורלה של “בובה” אילולא אימצה אותה “שירלי”. מסתבר ששני “הידידים הכי טובים של האדם” – הכלב והחתול – יכולים להיות הסחבקים הכי טובים.