החתול שהיה פעם אימי ותמיד אימי
החתול שהיה תמיד חתול ופעם אימי
החתול שהיה פעם אימי ופעם חתול
החתול שהיה פעם חתול ותמיד חתול.
החתול שהיה פעם אימי ותמיד חתול נדרס
החתול שהיה תמיד חתול ותמיד אימי נרמס
החתול שהיה הרבה חתול ומעט אימי הובס
החתול שהיה מעט חתול והרבה אימי גסס.
את השיר הנפלא הזה, “מעט חתול”, של המשוררת אפרת מישורי – שיר שלא הכרתי קודם לכן – מצאתי על אחד הקירות בתערוכה “על חתולים, אנשים ומה שביניהם”, המוצגת בימים אלה ב“מוזיאון ארץ ישראל” בתל אביב. רק שמעתי על התערוכה מפי הסופרת שפרה הורן, ידידתי וחתולאית מדופלמת בפני עצמה (שגם כתבה את הטקסט המתוק והנוגע לקטלוג), ישר רצתי למוזיאון. לא נראה לי שיש בנמצא חתולאי שיפספס את האירוע: כשסוף־סוף מעלים על נס את אהובי ליבנו ומעניקים להם את הכבוד הראוי למעמדם הרם, לא נרוץ בהמונינו?
בחלל קטן מוצגות תמונות של סוגי חתולים, קצת היסטוריה על הזן הפלאי, דוגמאות מחתולים מפורסמים בספרות ובקולנוע (פריץ החתול, היתקליף, חתול הצ’שייר, החתול במגפיים, גארפילד, החתול שמיל – אם להזכיר את הסלבים שביניהם), לצד ספרים, שירים ועבודותאמנות המוקדשות כולן לחתולים. וכמובן, איך לא, אוספי־ענק של בובות חתולים מכל החומרים והסוגים, שנידבו כמה אספניות נלהבות מכל רחבי הארץ.
מה אגיד, הרחיב את ליבי לראות שיש הרבה אנשים כמוני בעולם, שמקדישים חלק נכבד מחייהם להערצת “הגזע העליון”. אישית, התרגשתי מאוד מהסרט הדוקומנטרי של ירדן גת, שנעשה במיוחד למען התערוכה. הסרט עוקב אחר שישה מאכילי חתולים ברחבי הארץ, ומוכיח שמאכילי החתולים הם לא רק “קשישות אקצנטריות”, אלא חבורה מגוונת ביותר. יש בהם תל אביביות צעירות וחתיכות, נשים פלסטינאיות, גברים, ואפילו ילדים שטרם סיימו לינוק. את ההצגה גנבה הלל, זאטוטה מקסימה בת לא יותר משנתיים, שמאכילה קבוע את חתולי גינתה. ואני אומרת: זה חינוך זה!
רק חבל שאל תא־ההקרנה הקטן נכנסו ויצאו צבא־אימהות עם ילדים, שבמקום ליהנות מן הסרט מחמם הלב, מילמלו השמצות על החתולים ומאכיליהם. “איזה גועל, בואי נצא,” לחשה אימא אחת לילדיה, וילדה קטנה אחרת, בקושי בת חמש, צווחה שמשעמם אותה לראות חתולים. את זה לא הבנתי: בשביל מה לשלם על תערוכת חתולים, אם אתם שונאים את כריות הפרווה המלבבות? מישהו מוכן להסביר לי את התופעה המשונה?
על כרזת־התערוכה מופיע הציור הדגול־מרבבה של הילה חבקין: “חתול ישן על כדור הארץ”, שמבחינתי מסמל את קיומו הרגוע, המרגיע ושוחר־הטובות של החתול בעולמנו. בשביל זה הומצאו החתולים: ללמדנו שבעולם צריך להתנהל “באיזי”. אין בשביל מה לרוץ. גם נחום גוטמן, עם שפע ציוריו וסיפוריו על חתולים, הצליח לתמצת את האופי החתולי המורכב והנאצל: חמקמק אך גם מלא רגש, נכלולי אך גם אצילי. אהבתי במיוחד את עבודתה של אביבה רז: מיצב של חתולים מעיסת נייר, המטפסים על שקיות “האיזבל” הכתומות של העירייה. עבודה אורבנית מאוד, מאתגרת ועוקצנית, הנוגעת בלב ובקישקעס.
חבל לי שבארץ אין הרבה עבודות־אמנות על חתולים, ויותר מכך, שהאוצרת דנה תגר לא הביאה עבודות אמנות רבות יותר מרחבי העולם. מיפן למשל, הסתפקו בזוג נעליים מוטרפות בצורת חתול, מהאוסף הפרטי של שפרה הורן, אבל התעלמו לחלוטין מהאמנות היפנית, שמעניקה מקום של כבוד לחתול בשירי הייקו ובציורים.
התערוכה לא מספיק מקיפה לטעמי, והשאירה בי טעם עז של עוד, אבל כחתולאית סובבתי בתוכה כסהרורית במשך שעתיים של עונג צרוף, ממתינה לרגע בו אגיע הביתה, ואחבק בסחף של אהבה משוגעת את צמד המופלאים שלי.
אבל בחוץ ציפתה לי חוויה שוברת־לב. ליד השירותים הסתובבו שתי חתולות יפיפיות אך מזות־רעב. ממש עור ועצמות. מייד שלפתי את השקית הקטנה שאני נושאת איתי לכל מקום, זו עם האוכל לחתולים שאולי אפגוש ברחוב, ופיזרתי את מלוא תכולתה. השתיים, עדיין לא בנות שנה, בלעו את האוכל היבש, כאילו לא ראו מזון זה עשר שנים. ואז בא השיא: עובד של המוזיאון חלף שם, מקשקש בפלאפונו, רק ראה אותן, מייד בעט באחת החתולות שעמדה על דרכו ואכלה בשקט ובנימוס. וכל זה מטרים ספורים מתערוכה המפארת את קיומו של החתול. עולם מטורף, ללא ספק.