לנשׁמת דבורה’לה

תְּאוֹמִים נוֹלַדְנוּ, הַצַּעַר,

הָיִיתָ נְשִׁימָתִי רִאשׁוֹנָה

וּשְׁנֵינוּ גָדַלְנוּ.

לְחִישָׁתְךָ הָאַרְסִית הָיְתָה לִי

כְּהֶמְיַת הַיּוֹנָה…

בְּעָרְמַת אַהֲבָה

רָצִיתִי כָבְשְׁךָ בִּלְבָבִי

וִהְיוֹת שַׁלִּיטְךָ.

חִמַּמְתִּי בֵיצָתְךָ בְּחֻבִּי

וַתִּקֹם בִּיהָבִי —

כְּאֵב צוֹרֵב הִמְלַטְתָּ,

נֶאֱמָן, קוֹרֵן.

הַרְפִּי, עָרְמָה, אֲנִי נִכְנָע:

צַעֲרִי לֹא אֲשׁוֹרֵר,

כְּכֻלָּם

אֲנִי חוֹרֵן

וְאוֹרֵר, אוֹרֵר.

“כתובים”