דברים באסיפת הועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל, תל-אביב, י“ב-י”ג חשון תרפ"ז (20–21 באוקטובר 1926)
אני רוצה להסיר מתוך האַטמוֹספירה הזאת {אי-} הבנה אחת. אַחד המתנגדים לעמדתנו אמר לי אתמול: כמובן תבואו לאסיפת הועד הלאומי ותאמרו: הנה, אמרנו לכם, אנו נבּאנו מראש שכך יהיה. אבל, יאמינו לי ידידים הנמצאים פה, וגם אלה שאינם יודעים שאני ידידם, שאיני נמצא כלל המצב-רוח של נצחוןהריני עלוב ומדוכא כמוכם. לא חשבנו כזאת מעולם. אנו לחמנו בעד גדוד עברי, והיתה לנו שיאפה שיתנוהו לנו, אבל לא פיללנו שיהיה בארץ גדוד עברי בלי שום הגנה עברית. וכשנודע לי הדבר, הרגשתי, השפלת כבוד. לפניכם עומד אדם הסובל כמוכם, שטעה כמוכם, אדם עלוב וקבצן, ואני משתדל להתבונן ומצב ולדעת מה שעלינו לדרוש.
יש השפלת כבוד נוראה, שכל אחד מכם מרגישה. יש עוד שאלה, שבחוץ-לארץ, בתוך חוגים מדיניים, מבינים את ערכה: מי מגן על הארץ? באתי אל הישוב, אמנם, אחרי תקופת שקט של חמש שנים ומחצה, אחרי הרפתקאות שעברו עלינו קודם. היהודי בכלל נוטה לאוֹפּטימיזמוס, ולכן הוא נרגע ושוכח את העבר. אולם זוכרני, שפעם אחת, עוד לפני המאורעות, עמדתי בפתח-תקוה לפני אסיפה של בני המושבה ואמרתי, שהגיעו שמועות אלי בדבר המאורעות המתרחשים.אמרו לי: זה אי-אפשר: זה ארבעים שנה שהיה שקט ושלום לנו עם שכנינו. חשבתי: אולי הם יודעים את זאת יותר טוב ממני. הרי הם גרים פה ארבעים שנה, והמצב ידוע להם היטב. ולמרות שקיבלתי ידיעות ברורות, שמתוכנן איזה דבר, נתקלתי באוֹפּטימיזמוס של הישוב המבוסס על 40 שנות נסיון. אולם גם אני וגם {הם} חשבו וטעו. וגם כיום אני מוכרח לשוב לזה.
הקוֹלוֹנל סיימס אמר למר בן-צבי, שהבטחון תלוי באנשים במקומות שאינם בשרותנו. מתחילה היו אומרים: אם יתנהגו הציונים בטאַקט ידוע, הכּל יהיה טוב. עכשיו אומרים: הדבר תלוי בדבר שיקרה במרחק של קילומטרים מכאן, בעבר-הירדן, בתחומי הוואַהאַבּים, אז אפשר שתהיינה פרעות גם בארץ ישראל. יש חומר-שריפה בארץ, ואם גם ישא הרוח את הניצוצות, הנה יכולה השריפה להתפרץ. זה מעמיד כבר את שאלת הבטחון בשטח אחר. חומר-שריפה יש למכביר בארץ, וצריך להזהר מפני הניצוצות פה, במזרח, במקום שהשמים מלאים ניצוצות: דרוזים, וואַהאַבּים. על-פני הרקיע עוברים המיטיאוֹרים האלה.ובתנאים אלה אין גם חיל-הספר גאַראַנטיה לכיבּוי הניצוצות. רק צבא טוב, נייטראַלי, מסוּדר, היה יכול לכבותם, אבל האי שולחים שמה צבא שכּוּלו ערבי.
שמעתי על-דבר מצב-הרוח השורר בקרב הצבא הזה. בן-צבי קרא לזה “מצב-רוח פוֹגרוֹמי”, אבל יש שם עוד יותר מזה; יש רוח של לאומיות, של פּאַטריוֹטיזמוס ערבי. יש בקרבם גם רוח של תחיה לאומית, כמו שיש בנו. ואותם שולחים שיהיו תריס בין ארץ ישראל ובין הוואַהאַבּים! אתם יודעים, מה הוא איבן-סעוד בעיניהם? בהיסטוריה הרוּסית יש ֹשֵם ידוע של איווואַן קאַליטאַ, “מאסף הארצות הרוסיות”. לאבּן-סעוד זה יש השם של “מאסף הארצות הערביות”. בספרות של טאַנג’יר, של טוניס, מצאתי את ההשוואה הזאת. ואם שמו מגיע עד שמה – לארץ ישראל הקרובה על אחת כמה וכמה. וכל אחד החיילים הערבים, לשמע שמו, מתמלא רגשי חיבּה והערצה וכבוד, וביניהם ישנם אנשים היודעים קרוא וכתוב והם מכבדים את אבּן-סעוד. ועליהם לעמוד כאן בתור תריס! ברור, שאין זה צבא נייטראַלי, ואם בצבא נייטראַלי יש תקוות לעיקוב הניצוצות – אין עכשיו שום ֹשאַנסים.
יראו לי, אולי, על כשרון האסטרטגיה של האנגלים. אבל אני יודע, שהיו להם הרבה אכזבות מהחייל הזר. היו אכזבות מהחייל היהודי. מאז שינו את שיטתם והם משתדלים להכניס לכל מקום צבא אנגלי שיוכל להלחם. אוירונים וטאַנקים ואַרטילריטים אנגלים, – והם חוזרים על השגיאה ההיא פה. העמידו צבא שאינו צבא ותריס שאינו תריס. ועל-כן אני אומר, שכל מה ששמעתי פה מגדיל את הדאגה הגדולה, זו הדאגה, שלא מצאנוה, לצערי, בתוך הישוב.
מעניין מה שסיימס אמר לבן-צבי: את היהודים אנו יכולים להעמיד רק בפינה אחת, במערב ארץ-ישראל, בעוד שאת הערבים נוכל להעמיד בכל מקום; ואם תהיינה פרעות בארץ ישראל, נדע מה עלינו לעשות. מובן, שבשעה שיש כבר פרעות בארץ ישראל, אי-אפשר כבר לסדר צבא אחר. על מה יישענו אז? על אותו חיל-הספר? אתם זוכרים את בית החלוץ ביפו, ומי ניהל את ההתנפלות, – דוקא השוטרים הערבים. ואני עומד פה ברגש של אדם שעומד לפני תהום. מדוע אין אנו דואגים לישוב? הוטלה עליכם אחריות ידועה, ואם יקרה איזה דבר – מי יגן עליכם? אמנם יש ויש לאנגלי טאַנקים ואוירונים, אבל האסטרטגיה שלו טובה בשבילו. אם יתנפלו הוואַהאַבּים – יזרקו פצצות ויגרשו אותם. או אם תהיה התקוממות נגד הממשלה, ואם, נגיד, יהיה מרכז ההתקוממות בשכם – אפשר יהיה להרוס על-ידי פצצות את שכם, והאנגלים לא יפסידו מזה כלום, אם זה יימשך אפילו שלשה שבועות. אבל מצבנו האסטרטגי אחר הוא לגמרי. מה נעשה, אם יתפרץ מי שהוא לעמק יזרעאל ולפתח-תקוה? הם יכולים לשלוח אוירונים וטאַנקים ולהפיל פצצות על פתח-תקוה. ואנו איננו רוצים והחריב ולהרוס דבר. איננו רוצים בטאַנקים ובאוירונים שיחריבו את הדלוּת היהודית המועטה.
שאלת הבטחון היא איפוא ברורה. אין צורך לשם זה להיות דוקא חייל, כדי להבין, שארץ ישראל, עד כמה שהיא תלויה באנגלים, נשארה הפקר. ובנוגע לזה צדק טברסקי. זה תלוי בחיל-הספר.
אתם יושבים פה, ואני בפּאַריס, אבל אינני יודע, מעל איזו מצפה יותר טוב לראות. ואני הספקתי להתבונן בערבים הנמצאים באירופה, ואוכל להגיד לכם, שיש תסיסה בין הערבים, תסיסה טובה. את האינסטינקטים של שוד וביזה אפשר להחניק, אבל קשה לדכא אינסטינקטים של שחרור. אלה הםה אינסטינקטים המתפרצים פה ושם. בפּאַריס אנו רואים צעירים ערבים ממצרים, מטוניס, מארץ ישראל, ויודע אני, איך מצלצלים באזניהם השמות: עבדול-כרים, שולטן אטראַש, אבּן-סעוד, – ממש כצלצול {שמות} הגיבּרים הלאומיים שלנו בפינו. והם צעירם טהורים וטובים. יש תנועה לאומית. ברור, שהדור הערבי הצעיר, יש לו אהבה למולדתו. והאם יש ספק בדבר, שגם כאן יש דור טהור ערבי, חולם חלומות לאומיים יפים? איני עושה עכשיו השוואה בין תנועתם ובין התנועה הציונית שלנו. נניח, שהצדק שלנו שקול כנגד האידיאַליזמוּס שלהם; אבל הרי ישנו {גם} צדק זה, ויש איטליגנציה ערבית, מצרית; אני רואה אותם באסיפות הֹשוֹביניסטים התרפתיים כנגד אנגליה. ויש צעירים מסוריה ומארץ ישראל המתענינים לשמוע מה מדבּרים ה“האַקנקרייצלרים”1 בווינה נגד היהודים. ואלה יבואו עם הרעל הזה ויהיו כאן עורכי-דין, רופאים, מהנדסים, – זוהי האיטליגנציה. ובנוגע לפלחים, אמר סמואל פעם עליהם, שהם כבהמות נדמו. אולם הייתי בעכו, שבוי, וחייתי בידידות עם הפלחים והשתוממתי על שרידי האצילות אשר בפניהם ובמהלכם. כשהייתי לבוש בגדי אסיר, ראיתי, איך השומר הערבי ידע להתיחס אל שונא מנוצח. דליקאַטיוּת כזו, אַבּירוּת כזו לא ראיתי מימי, ואני שואל עוד פעם: הגידו לי, – שיכחו לרגע שיש בינינו ויכוח מפלגתי, – אבל הרי יש לאומיות ערבית, יש אַקטיב יהודי חזק בארץ המעורר קנאה, ויש כאן נצח ישמעאל, והרי מלמדים אותם ומחנכים אותם, – וכיצד נוצר מצב כזה, שאין מנהיגי הישוב דואגים ליום מחרתיים, לעתיד? גם בין הפּוֹגרוֹמים בשנת 1881 ובין הפוֹגרוֹם הקישינובי ב-1903 העברו יותר משלשים שנה, ואני הייתי נמצא ביחסי-ידידות עם תלמידי האוניברסיטה המוֹלדאַבאַנים, ובכל זאת הצטבּר מתחת לקרקע חומר-שריפה שהתפרץ בקישינוב בעזרת הממשלה, ואחרי-כן – גם בלי עזרת הממשלה.
חושבני, שהתפתחות האַפּאַראַט הזה הולכת בדרך מסוכנת מאד. חיל-הספר אינו רק 700 חיילים. לא המספר חשוב אלא בעובדה עצמה. כאשר היה בארץ ישראל גדוד עברי – כולכם זוכרים איך השפיע על הישוב ואיך רוֹמם את מצב-הרוחות. אולי עוד הגזימו בערכו. אמנם ההשפעה היתה ביחוד על הדור הצעיר, אבל הדור הצעיר הזה – זה העתיד. צבא ערבי זהו גורם פּסיכוֹלוֹגי. מפה יוצאת ההשפעה לעבר-הירדן, אינסטרוּקטוֹרים וחומר-שריפה.
לפני שלושה חדשים הראו לי חליפת-מכתבים חשאית בין משרד הצבא המצרי ובין משרד-המושבות על-דבר קוֹנטראַבּאַנדה של נשק מעבר-הירדן וחיג’אַז. התפלאתי לראות את המספרים, והממשלה מודיעה, כי אין בכוחה לעשות כלום בלי התקפות ושפך דם יום יום. ולכן היא מסתפקת רק באיומים. גם קודם היה ברור, שיש ביניהם הזדיינוּת. וכל זה יוצר מצב של חוסר-בטחון בארץ.
פעם קיבלתם החלטה בדבר יחידה עברית, וטברסקי אומר, שאין זו הזדמנות לכך, אבל חושבני, שהוא טועה. בתור גורם פּסיכוֹלוֹגי ישפיע דבר הצבא הערבי גם על הערבים וגם על היהודים. ההזדמנות היא דוקא מתאימה, אבל, אולי, לא טובה. ואני שואל אתכם: ובכן, מה אפשר לעשות?
באתי פעם להתראות אתכם. ודאבוני אני תלוש מכם ונמצא בחוץ-לארץ, אבל יש לי, האמינו, אותה דאגה שיש לכם. מה יהיה? אמנם, אין לעשות חוזה עם אלוהים. גם אם יהיו גדודים, לא נוכל להיות בטוחים. גם את הגרמנים הכּוּ, למרות צבאם המסודר. אבל, אם מצד אחד יש התכוננות תמידית ומצד שני אין כלום – הרי זה מפחיד ואין אף ֹשאַנס אחד להתקיים. יהיה לכל הפחות מה-שהוא – ֹשאַנס אחד להצלה. איני חושב, שתהיה התקוממות דוקא, אבל בין האמונה ובין הפחד של שחיטה יש מה-שהוא ממוצע. נניח, שתהיה התפתחות רצינית, ונחוץ איזה תריס. הרי שלא נותנים לו באופן רשמי זכות להגן על עצמנו, וכשאנו מגינים על עצמנו, אז נשלחים לעכו.
יש שתי דרכים: האחת כולה מסוכנת, והשניה – ריאַלית-פּוֹליטית, שחלק מכם הצביע בעדה מפני שהם בעד הגדוד, ואחרים – מפני שאין ברירה. אולי זוהי הדרך. דרישתנו היתה תמיד: גדוד הנאמן לקוֹנסטיטוּציה ולהצהרת בלפור. את זאת לא השגנו. חפצנו שליש אנגלי ושני שלשים עבריים. זה לא נתקיים. ואם יקרה דבר, ויתפרצו לפתח-תקוה, ואם לא תהיינה באותו זמן מהומות במצרים, בארם-נהרים, והצבא האנגלי יהיה פנוי – אז ישלחו את הצבא הערבי ויהרסו את פתח-תקוה מצדה השני, אחרי הצד הראשון שנהרס על-ידי המתנפלים. ה“בּוּקראַ”2 האנגלי גרוע יותר מה-“בּוּקראַ” הערבי. כלום אתם חושבים, שמשרד הצבא האנגלי ישלח את צבאוֹ דוקא הנה ולא שמה?
בארץ ישראל נחוץ בטחון כזה, שאחרי צלצול הטלפוֹן תהיה שם הגנה כעבור שעה. את הצבא האנגלי הוציאו מם הארץ,מפני שמשלם-המסים האנגלי לא רצה בכך. הסיבה השניה (צר לי מאד, אבל אי-אפשר לשחרר אתכם מחלק ידוע של אחריות) – מפני שלא עמדתם על זה. אם ראשי הציונות מודיעים באופן רשמי בעתונם האנגלי היוצא בלונדון, כי שלום ושקט בארץ ומצב של בטחון והסכם עם הערבים – מה אתם רוצים מהאנגלים? למה להם לדאוג? והנה הגדילו את הצבא בהודו והקטינוהו בארץ ישראל.
מדבּרים אתם על המשטרה. מספר היהודים הולך ופוחת. דיבּרו בחוץ-לארץ על זה עם סטוֹרס, והוא ענה, שהיהודים אינם רוצים ללכת למשטרה. ועכשיו אומרים השוטרים היהודים, כי הם נכונים לסבול רעב, אבל לחיות בסביבה יהודית. ובמשטרה ידוע לכם המצב. מפּאַריס היתה לי חליפת-מכתבים עם שוטרים והם טוענים: אם אין סכנה – למה לנו לסבול? למה לנו עבודה בלתי פרוֹדוּקטיבית זו? ומה יצא מכל התנאים, שהתנינו בדבר השפה העברית? סביבה זרה, שפה ערבית. ומדוע אתם חושבים אך ורק על-דבר 15 אלה ואינכם דואגים למאתים האחרים?3
אפילו במשטרה הייתם צריכים לדרושיחידה משטרתית עברית, שהרי זוהי “קאַטוֹרגה”4. ואתם צריכים ומוכרחים למצוא על זה תשובה.
ואל תגידו: בין כך וכך לא יתנו לנו כלום. והרי בדבר זכות האשה אמרתם, כי למרות מצב הענינים ולמרות שאין לכם תקוה שזה יתקבל, עלינו לדרוש שיווי זכויות, כדי שלא יראו בזה מעין שתיקה כהודאה. ועל-כן אני חושב, שהועד הלאומי צריך לעשות את הצעד הזה, מבלי התחשב עם רגש מפלגתי זה או אחר; זה לא ענין של “ניטפארגינען”, “ניט דערלאָזען”5 שינצח פלוני או מפלגה אלמונית. ואם באתי לארץ ישראל ואתם תקבלו פעם במעמדי החלטה כזו שנתקבלה שלא בפני – תעשו דבר נחוץ ותמלאו את חובתכם. יש חומר לשריפה בארץ, והבית צריך להיות מובטח באחריות, וצריכה להיות חברת מכבי-אֵש, שירצו בלבּם לכבות את האֵש. זהו אמצעי-הבטחון.
(כאן נפסק הויכוח, והוא נמשך למחרת היום.)
עד כמה שידוע לי, מהישיבה בגנף, אמרו באמת חברי הועדה, שהועד הלאומי צודק בדרישתו, אבל כיון שנודע להם, שננסו מאה יהודים לחיל-הספר, החליטו, שאין עוד מה לדרוש. אחת משתים: או שרימו אותם או שלא ידעו. מזה אין איפוא להביא ראָיה. אבל ברור שהבּיעו, כי צריך לשתף את היהודים בצורת יחידה צבאית אחת. גם באנגליה תמצאו אנשים דומים, ודרישה זו תמצא תמיכה גדולה.
שואלים: ומה יהיה אם תתלקח מדורה גדולה, ואם יגרשו את האנגלים והצרפתים, הרי יגרשו גם אותנו? אבל אין להגזים. אירופה כולה מעונינת במזרח, וכל המזרח הערבי מכיל אולי 37 מליונים נפש, ואין להם אותה התרבּות ואותה ההסתדרות. לא יגרשו כל כך מהר את אנגליה, צרפת ואיטליה. יש לנו פּוֹליטיקה אחת: להשען על אנגליה, המדינה המאַנדאַטוֹרית. אמנם אנו דורשים “גדוד”, משום שאנו אומרים: בארץ ישראל לא צריכם להיות חיילים מקומיים, אלא גאַרניזוֹן בריטי, וכיון שבריטניה אינה יכולה ואינה רוצה לתת מהחיילים שלה וכסף שלה, ניתן אנו את האנשים והכסף, שיעמדו לפקודתה. לא נתווכּח על זה. אבל אין לזה שייכות לחיל-הספר, שאני מתנגד לו, בין אם יהיו בו יהודים ובין אם יהיו עברים. רק גאַנניזוֹן בריטי, ובו שלושת הגדודים העברים שהביאו במשך שירוּתם תועלת רבה, – זוהי דרישתנו. מה שיש – זהו אַנטי-רעל, ואני מתנגד ורעל ולאַנטי-רעל. אני רוצה רק באוּניפוֹרם אנגלי. אסור שבארץ ישראל יהיו כלי-דיין. הממשלה צריכה להגיד: אתם לחרשו את האדמה, ואם יש לכם עסק, בואו אלי. אני מוסיף איפוא להלחם בעד גאַרניזוֹן שכולו בריטי, ואשר שלשה רבעים ממנו יהיו יהודים. בזה אני מאמין יותר מאשר בהגנה. אם יהיה כאן גדוד-הגנה חשאי, – יש לנו היכולת להשיג כסף לשם כך? גדוד שיישמע לפקודות מפאַריס? אבל מכיון שהיו כאן נסיונות לפרעות. – אני מרמין בחייל-המאורגן, שיש למעלה ממנו אוּנטר-אוֹפיצר ולמעלה ממנו אוֹפיצר וקוֹלוֹנל, כי החייל הזה לא ישחק באש. לפי דעתי, כאשר מדברים על המיליטאַריזמוס – השיטה בקוֹנסטרוּקטיבית ביותר היא היותר מעשית.
ואולם – אם זה אין, עלינו לדרוש לפחות יחידה צבאית. אז אומרים: זו תהא פּרוֹבוֹקציה, אם תהיה יחידה צבאית. שמעתי מפי סמואל אחרי פרעות יפו, כששאלתיו: מדוע הפסיק את העליה? “זוהי פּרוֹבוֹקציה, כשרואים הערבים את הצעירים הבאים מהאניה”. אחרים אמרו: נציב יהודי, שופט עליון יהודי – פּרוֹבוֹקציה היא. והרי ראינו כאן 5000 חיילים יהודים. וכשהיו מהומות במצרים, וכשנשלח הצבא הלבן למצרים, ופה נשארו הוֹדים, – זוכרים אתם את התנהגותם בירושלים; והגדודים היהודים נשארו במקומות-הסכנה, ברפיח, וכמה פעמים אסרו החיילים האלה בדוּאים מתנפלים, שודדים, אשר הפיצו שמועות-שוא, כי האנגלים בורחים ונחלו מפלה –? ואטז היה שקט בארץ. יהודי לא פגע בערבי, ולהיפך. וכל מה שאנו עושים בארץ זוהי פּרוֹבוֹקציה בשביל הפּאַטריוֹטים שלהם, – ובכל-זאת אנו ממשיכים את עבודתנו{אנו זקוקים ל}דבר שיעשה רושם, שיפחיד מלהתנפל על אנשים שלנו.
גם אני בעד שלום, מר קאַלוואַריסקי. אבל {ה}אם אמת הדבר, שיש בין הערבים מפלגה מתונה? אמת, שיש מפלגה קיצונית, והרי אנו יודים את הסיסמה הערבית, ש“הממשלה אתנו”. וכאשר הממשלה וצרת, אחרי דרישות של נשיא ההסדרות הציונית, גדוד שכולו ערבי, יימצאו ביניהם אנשים שיאמרו: הממשלה ודאי שוב אתנו. אבל אם יראו, שהממשלה יצרה גם יחידה עברית, יתגברו המתונים שבהם ויאמרו: אל לגזימו. אני מתנגד לזה שיתנו רוֹבה לנו ולהם. אבל כיון שנתנו להם – צריך שיתנו גם לנו. מה שנודע לה' קאַלוואַריסקי – הוא טועה. ראיתי בחיפה את סוּאַריסואת בּוֹנאַרדי, והם מסרו לי אץ השיחה המלאה-שנאה של מוסה קאַזים פחה ליהודים. השנאה נגלתה להם מתוך התרגום של ה' קאַלוואַריסקי. האם האדונים האלה חולמים על-דבר שלום? זוהי שגיאה, זהו חלום, הזיה.
נניח, שהישוב לא רצה “להתקרב”. זהו באמת מוזר. הרי הרי רק שני רביזיוניסטים נמצאים פה, ויש מפלגה שלמה שעזרה לפתּח את הערבים. {ו}הערבים הרי יודעים את ההסתדרות הציונית המנהלת פּוֹליטיקה, ויש וויצמאַן ויש קיש. – כולם אין הם רוצים לנהל פּוֹליטיקה של שלום? ואם עד עכשיו נרתעו לאחור, אני חושב שזוהי הסיבה: מה אפשר להציע לפני הערבים? פנו גם אלי מקבוצת ערבים, ופנו באופן מענין. במכתב כתוב: אתה היחידי בין הציונים, שאינך רוצה לרמות אותנו ושנבין, שהערבי הוא פּאַטריוֹט ואינו זונה. באתי אתם בדברים ושאלתי: איני מאמין, שאפשר יהיה לנֶצח לחיות אתכם במריבה, – אבל מה אנו יכולים להציע לכם? וזה מה שענו לי: אל תדרשו עליה גדולה. אם תהיה עליה קטנה, – יהיו לנו בנים ואחים, והם יעזרו לנו ואנו להם, אבל – “אל תקחו מאתנו את הרגש, שפלסטינה היא שלנו ושאתם תקחו אותה מאתנו”. מובן שאין מה לדבר על זה. הטראַגדיה היא בזאת, שפה יש התנגשות בין שתי אמתּוֹת, אלא שהצדק שלנו הוא יותר גדול. השופט מוצא תמיד, שיש לאחד צדק יותר גדול; ואותה הטראַגדיה אינה יכולה לתת לנו אפשרות לשלום. אין מקום לשלום. ואם ד“ר טהוֹן אומר, שההסתדרות הציונית דרשה בתוקף, יודע הנני, בשזמן שהייתי בהנהלה הציונית, היו שוכחים את הדרישה הזאת. וכשאני אינני – אני מסופּק אם זוכריםאותה. אבל יחד עם המשא-ומתן בין ווייצמאַן ואֶמרי וקיש וּפלוּמר – אין לזה ערך כשמכיזים במשך חמש שנית רצופות, שאין סכנה וכו'. וכי הערבים משלימים, ועיוצא בזה. ה”טיימס"מכריז תמיד את האמת הזאת וסוכנות הידיעות “רויטר” מפיצה אותה, והזיה זו מכניסים למוחו של דיפלומאַט ומיניסטר אנגלי, ששלום בארץ, ובאמת הם מתחילים אז לחשוב שהרוֹבה צריך להיות נגדכם. ועל-כן אני אומר, שאם אנו מתנפלים על ההסתדרות הציונית, הרי זה לא עליהָ – כי אם על שיטתה. כשיבואו ערבים ולא יכפרו בהצהרת בלפור ובבית לאומי, ולא יפרשום כריצ’מוֹנד, ולא ידרשו מיעוט יהודי המדבּר עברית, ויסכימו לעליה גדולה, עם כל המרץ שנכניס לארץ – כשתהיה הצהרה כזו, אזאֵרד מעל הבמה, ולא נדרוש שום דבר. אבל לעת-עתה איני מבין בן-אדם שאחי יצירת מצב כזה בארץ לא ידרוש, שאם נתנו רוֹבה אחד שמה – לא יתנו רוֹבה אחד פה. בכל מקרה במשטרה צריך לדרוש שכּל הסידור של היהודים יהיה לפי סדר מיוחד, פקודות לחוד, שפה לחוד, ודרישתכם הראשונה היתה לא נכונה: לשלוח את האנשים לסביבה זרה. ועכשיו כיון שזה לא נתקיים, יש לכם דרישה צנוהנ מאד לעליכם לקיימה. איני חושב, שזה הר-געש, כמו שאמרו, אבל קרוב לחבית-שריפה. כאשר יהיו 5000 יהודים והיה מרכז למרידות במצרים – היה שקט. אבל כשנשארה בסרפנד רק פלוגה פחות מ0300, מובן שפרצו מהומות. היה רושם, שמקטינים ומפחיתים את ההגנה על הארץ, והיתה ההרגשה שסר כוחנו. ואם יהיה גדוד עברי, והגנראַל יהיה גרוע – כמובן לא טוב. אז נלחם ונכריח את הממשלה, שתהיה ממשלה קוֹלוֹניזאַטו רית. אבל אם יהיה גנראַל טוב בארץ ישראל, וברשותו גדוד עברי בשעת סכנה, אבל אם אין גדוד עברי בארץ ישראל או יחידה עברית, יהיה גרוע, ואם גם טוב – לא יהיה טוב לנו. אני מציע לכם לאשר את החלטתכם הקודמת ולפנות באופן הכי-לוֹיאַלי אל ההסתדרות הציונית בלונדון, שגם היא תעשה את הצעדים הדרושים לכך.