מהפכה 🔗
תופעה נכספת ביותר ואיומה ביותר עלי האדמה.
נשמת-האנושות החולה מונחת על שולחן-הניתוח. מחלה מוזרה:חלק זעיר ממנה שמן עד כדי אלפאמתיאזיס, ורובה המכריע מזה-רזון עד מח-העצמות.
לא הפעם הראשונה היא, שמנתחים מנסים את כשרונם בניתוח זה. וגם הצילחו בחלקו לישר במשהו את ההיפרטרופיה המכוערת.
הפעם החליטו הפרופסורים לנין וטרוצקי, לעשות את הניתוח האחרון: לעקור את החלק האלפאנתיאסי עד תומו. בלי רחמים. אין רחמים בניתוח. הניעו את כל מכשירי-הניתוח למיניהם, החל מן האזמלים ועד התחבושת.
אלא שתוך כדי עבודה נתברר, שהמכשירים גם הם חלקיו החיים של המנותח המה: אברים, תאי-דם, שרירים, ליאוקוצטים, חלקי-מוח – ולב. והללו השתמטו מתחת ידיהם של הפרופסורים, עשו כרצונם-הם, חתכו, עקרו וקרעו אלו את אלו בלי רחמים. אין רחמים בניתוח. מהומה.
למהומה זו הייתי עד באודסה העיר בשנת 1919–1920. וצילמתי מומנטים אחדים ממנה.
צילמתי – לא כתייר-חובב עם משקפת על שכמי. רציתי לצרף את ריבועי-התמונות לסרט-רומאן בשם “הניתוח הגדול”, הבא להחלים ולשפה את החולה מן “השגעון הגדול”. ולסיים את הסרט בברכה: ברוך רופא חולים.
ביתיים באו רופאים חדשים, הממדיכים בעבודת-הנתוח הקדחתנית, שגם הם עוקרים זה את זה כמו חלקי-הגוף עצמם וכמו המכשירים שהשתחררו לרשות עצמם.
ובינתיים הזדקנתי–
ובינתיים עמדתי על כך, שלמהפכה דרוש כשרון מיוחד. לא די להעריצה ולהטיף לה; צריך לדעת לשאת אותה, להיות גם מנותח בה. מנותח גם בגוף וגם בנשמה. לוותר לא רק על שלימות-הגוף, אלא גם על השלימות המוסרית.
ולי כנראה אין הכשרון זה.
והמנותח מונח על השולחן וחורש מזימות, איך להתאבד.
אני מקווה, שלא אזכה לחזות זאת מבשרי. כי גם לזאת אין לי כשרון.
א.ה.
א: הצלחה 🔗
יום בהיר.
על המדרכה מטיילים. רובם יהודים. ובאם הרחוב – כנופיות קוזאקים עוברות. גם יחידים;בזה אחר זה. וכבר עברה גם הכנופיה האחרונה. המטיילים מביטים אחריהם. והנה עוד קוזאק אחד, יחידי, טס על סוסו. פתאום עמד ורומז לאחד המטיילים על המדרכה:
– גש הנה!
הלה ממהר אליו בזריזות יתירה. יהודי. מלובש בגדי חורף, על ראשו כובע קאקאקול אסטרכני יקר.
הוא נגש אל הקוזאק הגוחן אליו מעל גבי סוסו.
הקוזאק חוטף את הכובע היקר מעל ראש היהודי – מדרבן את סוסו – וטס!
היהודי מביט ומסכל אחריו בעינים קמות – אחר כך מחייך.
מאושר הוא, שהקוזאק לא התיז את ראשו.
ב: רוסי 🔗
על המדרכה יהודים צעירים וזקנים מוכרים סיגאריות.
העיר כמרקחה. הגדוד רק זה כשעות אחדות שכבש את העיר – והם מוכרים סיגאריות.
מחוץ לעיר, וגם בתוך העיר נשמעות עדיין יריות גדולות וקטנות, כבדות וקלות – והם מוכרים סיגאריות.
הגדוד שכבש את העיר מטיל אימתו בשורה שלמה של פרעות נוראות בדרך נצחונו – והם מוכרים סיגאריות.
עובר חייל אחד ורוצה לקנות.
– בכמה? בכמה עשיריה אחת?
– מאה רובלים; טובות מאד.
– מאה רובלים?! יהודי מצורע! – הא לך עשרה רובלים! היהודי מחייך בבת-צחוק של אונס:
– אי אפשר.
ועומדים שניהם על המיקח.
גערה, קללה נמרצת, חרופים, היהודי מחזיר את הסיגאריות לתוך הקופסא.
החייל מוציא את אקדוחו – ויורה בו.
היהודי נופל מת.
החייל מוציא עשרה רובלים מניחם על הקופסה, ולוקח את הסיגאריות– והולך לו.
ג: הרגל 🔗
אתמול בבקר נכנסו החיילות המנצחים העירה.
רעש רוכבים. תותחים. עגלת משא. קוזאקים. עגלות-משא רחבה מלאה חיילים מזוינים עוברת ברעש גדול. על המדרכה מתהלכים יהודים מעטים.
פתאום יריה; אחת ועוד אחת: חייל אחד מהחיילים הנוסעים בעגלת המשא ירה ביהודי ואשתו.
הם נופלים מתים.
ושאר המתהלכים על המדרכה – נבעתים לרגע קט, מביטים על החללים והולכים לדרכם.
ועגלת המשא גם כן נוסעת בדרכה הלאה.
ד: שלום 🔗
יהודי מוכר תופינים. עומד על יד שלחנו הקטן על המדרכה – ומוכר. נגש אליו חייל אחד ואחר כך עוד אחד. מדברים אתו דבר מה – אחר כך לוקחים את כל ממונו שבארגז שולחנו הקטן, כך פשוט, לוקחים את הממון ובלי דבר דבר – הולכים להם.
היהודי פותח את פיו, רוצה להגיד להם דבר מה. רוצה להתחנן לפניהם – ומתחרט.
ועושה תנועה נואשה: יקחם אופל. ילכו להם לעזאזל.
ומתחיל לחבוש את חפציו וללכת הביתה.
פתאום: קריאה.
– יהודי! – יהודי! – עצור!
פני היהודי אורו: משטים הם בו. רוצים הם להחזיר את מעותיו. כן, בוודאי, אני רואה: בידיהם שטרי מעותיו. –
הוא עומד, אחר כך עושה פסיעה לאחור, כלפיהם. החיילים נגשים ומראים לו את המעות שחמסו:
– יהודי מצורע – הללו מעות מזויפות!
ותובעים הם אחרות במקומן.
והיהודי מוציא מכיסו מעות אחרות ומחליפן.
ונפרדים זה מזה בשלום.
ה: הלולה 🔗
בוקר בהיר שלאחר ליל גשמים.
חיי-הרחוב כמנהגם: מוכרי כעכים, תופיני-נקודים, פאפי-רוסות, מסרקות, שברי כלים, סמרטוטים, קטעי מכשירין, בקבוקים ריקים, פיקות-רקב וחפצים אחרים, שבשנים כתקונן למרמס רגלי התרנגולים באשפה הם.
וביניהם – שני יהודים מנגנים.
זאת אומרת: האחד מנגן, עיור, והשני מפוקח, מזמר שירים וניגונים שונים: יהודיים, רוסיים, עבריים, אוקריניים ואפילו גרמניים כבייכול.
הם עומדים בצד המדרכה. לפניהם – שלולית של רפש, ומנגנים. ואין איש שם אליהם לב.
והנה אכר כפרי. נראה שעכשיו בא מן הכפר. פניו שבעים, גופו גוץ אבל מוצק. בגדיו מזוהמים, אבל שלמים. אלא שמהלכו-מפוקפק במקצת. הוא נכשל קצת. לא שכור הוא, אבל מבוסם במדה מרובה.
נגש אל המנגנים ומסתכל בהם.
מתגרד בערפו – וחושב.
היהודי המזמר מרגיש בו ופותח בשיר אוקריני. –
האכר עושה תנועה אטית, תוחב ידו לתוך כיסו העמוק, מוציא משם שטרי-מעות אחדים ונותן למזמר.
המזמר משתחוה לו בתודה, פונה אל המנגן שלו לאחור, הלה מבין אותו ברמיזה – ומוסיף חן על ניגונו.
עכשיו שניהם מנעימים זמירות בייתר עוז: סלסול, ארשת-שפתים צחה, רוך, השתפכות. –
האכר מקשיב, מקשיב, מביט ומקשיב. – אחר כך עושה תנועה של עכוב:
– חדל, חדלו. לא זה.
המנגנים נשמעים לו ומרכינים אליו בהכנעה:
– ומה?
– נגנו לי את זה: הא-הא-ט-ר-טא-טא –
היהודים מבינים אותו, פונים זה לזה ופותחים באותו השיר ומנגנים ומזמרים.
האכר שומע, מקשיב, נהנה, נע אילך ואילך, אחר כך עוה תנועה של אי סבלנות:
– מהר, מהר! טר-רא-רא! הא-הא-טרא! –
המנגנים מזרזים את עצמם, מהר, בחפזון, במהירות, בקלות, בחדוה, בכח – – והאכר – מלוה אותם בתנועותיו, בתחלה בידיו, אחר כך בראשו, אחר כך ברגליו – וכעבור רגע והנה הוא מרקד, מחולל, מזמר,מתהולל ומשתובב. הו-הא! ט-ר-רא! מקפץ הנה והנה, בשלולית הרפש, המים מתבעבעים תחת מגפיו הכבדים, הרפש מתבצבץ לו על בגדיו, על גופו, על פיו, אין דבר, נגנו, הא לכם עוד מעות, והמעות אינן שוות סמרטוט, הו-הא-הוי! מוסיקה, חיים, ששון ושמחה. הוא משליך את כובעו לעזאזל. נגנו יהודים ארורים, נגנו. או-ר-רם-רם-טס! הו-וי-וי! – ימח שמם וזכרם! –
ו: תינוקות 🔗
שני ילדים משתעשעים על המדרכה.
בינתים עוברים הם מן המדרכה לאמצע הרחוב.
לאורך כל הרחוב מחרוזת ארוכה של טיפות-דם. הלילה הובלו גויות הנידונים-למיתה אל בית-הקברות והדם טפטף מן האבטומוביל החוצה.
שני הילדים רואים חררת דם, עומדים עליה ומתבוננים.
– דם, – אומר האחד.
– דם, – אומר גם השני.
– דם אדם – אומר הראשון במומחיות.
– לא, – עונה השני – זה לא דם אדם. דם בהמה.
– אתה אינך מבחין בין דם אדם לדם בהמה. אני מבחין.
– אבא שלי קצב. דם בהמה אינו דומה לזה. זה דם אדם.
– ואבא שלי – עונה השני – אבא שלי שוחט. וזה דם צפור, דם יונה ותרנגול.
– שקר. אבא שלך לא שוחט, שקר גמור! דם אדם!
– וגם אתה שקר! גם אבא שלך לא קצב. דם בהמה!
– אם כך – אומר הראשון – אם כך, תדע שאני יודע איזה דם הוא זה. אני יודע: דם זה דם אדם הוא, יען כי דמו של דודי הוא. דמו של דודי הוא. דמו של דודי. דודי, זה אחי אמי, זה דודי יעקב איסיאביץ, אחי אמי, שירו אותו שלשום. אסרו אותו וירו בו. אחר כך הוליכו אותו על אבטומוביל אל בית הקברות וזה הוא דמו. תדע! גם אם תתפקע!
הילד השני מתאדם מכעס וממבוכה. מהרהר קצת, מגמגם אילך ואילך ואחר כך אומר בהחלטה:
– וגם אני – מגמגם הוא – וגם אני –
– מה? מה? מה גם אתה? אתה רוצה לשקר!
השני כמעט שמתפקע מצער. פתאום רואה הוא חררת-דם אחרת ופניו אורים, רץ הוא פסיעותים אל אותה החררה ואומר בגאוה:
– וזה דם אמי!
– ידעתי שתשקר! ידעתי! הלא אמך כבר מתה. אתה אמרת אתמול, שאמך מתה בעיר – – בכפר זיליוואנקה. על ידי רוצחים. לך אין אם אפילו וזה דם אדם! ולך אין אפילו אם!
– כן, אין לי אם, אך אילו היתה לי אם – מנסה השני לצאת מן המבוכה – אילו היתה לי אם, כי אז היו הורגים אותה אתמול כמו את דודך! תדע!
הראשון פורץ בצחוק:
– חא-חא-חא! היו הורגים אותה! את האשה אינם הורגים! רק אנשים הורגים ולא נשים! ואת דודי הרגו! שלשום הרגו אותו וזה דמו!
– אם כך – מאמץ השני את כחותיו האחרונים – אם כך, תדע, תדע, שלמחר יאסרו גם את אבי, יהרגו אותו, כן יהרגו גם אותו, כמו את דודך! תדע!
– שקר! אביך איננו ספסר ודודי היה ספסר! את דודי ידעו הכל שספסר הוא ואת אביך אינם יודעים! – אהא! וזה דם אדם, דם דודי!
הילד השני מרגיש שמנוצח הוא לגמרי. מהרהר קצת. אחר כך מזדקף כפתן קטן ואומר:
– ואני אלך ואספר, שגם אבי ספסר הוא! תדע! אלך ואספר!
והולך.
ז: קנאות 🔗
עובר אני ברחוב אצל בית היתומים.
החלונות פתוחים ופעוטות יושבים עליהם צפופים. רעש.
פתאום שומע אני קולות אחדים קוראים אלי:
– דוד! הי! הדוד! היש אלהים, אם אין?!
עמדתי נבוך לרגע ולא ידעתי מה לענות להם.
אחד מהם השתמש במבוכתי ואמר לחברו:
– רואה אתה? רואה אתה? הוא אומר שאין אלהים!
– שקר! הוא אומר, שיש.
– שקר! – אומר הראשון ופונה אלי שנית – אמת? אין אלהים.
סקרנות עברה בי, רציתי לדעת, מה מקור הוויכוח.
נענעתי בראשי ואמרתי:
– יש אלהים!
אהא! – פיזז השני בנצחון– אהא! יש אלהים!
כשראה הראשון שמנוצח הוא, אמר:
וגם הוא אינו יודע; אין אלהים; המורה יודעת יותר טוב ממנו!
המורה יודעת – ענה השני – ואבי גם כן יודע יותר טוב מן המורה, ואבי אומר, שיש אלהים!
אם כן – אמר הראשון וירד מן החלון בכעס – אם כן אלך ואספר למורה! אלך ואספר לה! –
אומר ועושה פסיעות אחדות ואחר כך פונה לאחור ומוסיף:
– אספר למורה ואתה לא תאכל היום ארוחת הערב!
השני נבהל קצת, פניו חוורו, הוא מביט אחרי רעהו ההולך, וכשהלה נעלם מעיניו, הוא פונה אל ילדה קטנה שאצלו, מושך בכתפיו ואומר בשוויון רוח:
– ילך. יספר. איני מתירא. בין כך ובין כך מחר יהיה יום-כיפור, והיום בערב אסור לאכול ארוחת הערב! וילך ויספר! אמת, דבורה? יש אלהים! המלמד אמר, מי שאומר אין אלהים, הוא רשע וטיפש ויורד לגיהינום!
– כן. יש – אומרת הפעוטה כמעט בלחש – אבל אסור להגיד. המורה אמרה. מי שאומר יש אלהים, הוא בורגני! ואז אוי ואבוי!
ח: החוק 🔗
הגיוס לעבודת-חובה הפך את כל העיר למרקחה.
לפני הקומיסאריאט-לעבודה שורה ארוכה, ומחכה להשתחררות.
שורה לאורך רובע-עיר שלם, כמאתים איש בערך.
כל אחד – בקשתו בידו.
וה“תור” רותח ממש. כל אחד חושד בחברו, שהתגנב אל תוך התור שלא כדין. וכוחים,מריבות, קללות וגדופים.
והתור רב-גונים.
צעירים, זקנים, נשים, ילדות, סטודנטים, פועלים קרועים ובלויים ביחד עם אלגאנטים כביכול, שעוד לא הספיקו למכור את בגדיהם ההגונים.
החום צורב ממש. כל מצח מזיע, הלבבות נרעשים, התקוות מהבהבות: הקומיסאריאט אינו משחרר כמעט שום איש. מעטים הם שזכו להצלחה גדולה זו.
ואילו חרצו את משפטם לכל הפחות תוך יום אחד. אלא שעומדים הם כאן זה ארבעה-חמשה ימים ומחכים, ומחכים. עומדים צפופים, מזיעים, מתנגחים, מריבים זה עם זה ומחכים עד שתעבור שעת העבודה וה"תור " נדחה למחר.
ובינתים – באים מאת הבולשת ואוסרים את התור:
זה חמשה ימים, שהפקודה גייסה אותם לעבודה, והם עומדים כאן בבקשות “כדי להשתמט מן העבודה!”
מסתכל אני ב“תור” האומלל ומתבונן בפני האנשים, שגזירת העבודה החריבה את כל עולמם בחייהם.
ובתוך התור – עומדת עגלה תלת-אופנים קטנ ובתוך העגלה אישון קטנטן. גדם וקטע ידיו ורגליו, וראש וגדול בערך מכל גופו ביחד.
אני נגש אליו ושואל:
– ואתה מה לך פה?
הוא אינו עונה.
– מה לך פה אתה?
הוא שותק.
אני מרים את קולי:
– מה אתה רוצה כאן, חבר?!
בעל-המומים פונה אלי, פותח את פיו ושואל:
– הא?
חרש הוא.
אני גוחן אל אזנו ומבקש מאתו סליחה:
למה – אתה – בתור?
הוא לא רק חרש אלא גם אלם.
מגמגם דבר-מה ומחייך בבת צחוק טראגית.
– אינני מבין! – מרמז אני לו.
פתאום מוציא הוא את ידו האחת מתוך בגדיו וממלמל:
– עפרון.
אני נותן לו עפרון ושם לפניו פיסת נייר. רק יד אחת לו. ידו השמאלית קטועה ובימנית כותב הוא ומוסר לי את התשובה. אני לוקח את הפתקה וקורא:
– כל הלילה ישבתי בכלא, על שאין לי “תעודת עמלים”.
ט: תחבולה 🔗
שני אנשים, מכירי גם שניהם, יושבים בחצר.
אני נשען אל חלוני הפתוח החצרה והם מלמטה, תחתי. משוחחים בענינים שונים. בכל הם נוגעים בשיחתם – ורק לא בעניני היום.
“ירודים” הם גם שניהם. בורגני-אתמול וקבצני-היום.
פתאום מתקרבים זה אל זה. – ומתחילים לדבר בחשאי. מלים מקוטעות, לחישות, רמזים: שפת-ירודים. שפה זו מיוחדת היא במינה. שפה זו טעונה מומחיות. נסיונות סובייטיים-דיניקיניים נוראים היא טעונה.
הלילה היה חיפוש בביתי. “ביעור חמץ”. הציגוני כלי ריק.
דממה.
בשני:
– אילו ידעתי לכל הפחות, שזהו האחרון.
– אחרון? אימתי יהיה האחרון? לימות המשיח. וחוץ מזה: מה לי ראשון, מה לי אחרון? לי כבר אחת היא. מה יקחו ממני? את הסיד שעל גבי הקיר!
– ותחת הסיד? – שואל השני בערמה.
– מה “תחת הסיד?” משטה אתה בי? אמרתי לך: הציגוני כלי ריק. את “המגן-דוד” של כסף מצופה זהב, שעל צוואר ילדתי לקחו. הכל.
השני מדליק סיגריה ומעשן בקורת-רוח.
דממה.
– לא ידעתי, שביש-גדא אתה כל כך – אומר השני מתוך העשן.
– ומה?
– מה? לא אלמן ישראל!
– אין עצה לנגדם. גנבים ערומים.
– עם גנב “תתגנב”.
הראשון גוחן אליו,אל אזנו:
– אל תפתח פה לשטן. עדיין אינך בטוח גם בעצמך. גם “החן” שלך (חן – ברילאנט) הוא עדיין בסכנה.
השני מראה לו סימן: זה לא!
– איך?
– בידים בטוחות הוא.
– "אם בין כוכבים שים-קנך!–
השני גוחן אל אזנו ולוחש לו:
– ביד ליזה הוא.
– איזו ליזה?
– ליזה אחותי. ליזה לאזארובנה.
– איך? אחותך ליזה? מה אתה מפטפט? הלא אתמול הבאתם אותה לקבר ישראל?
– כן-כן. בידה. אשתי הטמינה את האבן בידה. וכך – –
דממה. עינים עגולות. פקוחות לרוחה. הוא גם כן עושה לו סיגריה, מדליקה, מעשן. אחר-כך מנענע בראשו ובלי שיסתכל בפני חברו אומר ביאוש ובחרטה עצובה:
– רעיון טוב באמת.
נושם נשימה עמוקה מלאה עשן ושוב אומר:
רעיון טוב. רעיון טוב.
י: אושר 🔗
לפנות ערב.
על יד השדרה ילדים. שלשה במספר. הם מחטטים בדבר-מה. כרי-אשפה הוא זה.
הילדים קרועים ובלויים, צנומים וחיוורים – מחטטים, ומוצאים שם דבר-מה. החטוט הולך ומתפתח להתחרות: כל קודם זוכה.
בינתים נלוה אל המלקטים גם כלב קטן. אין דבר. הם מחטטים ביחד אתו. ומוצאים. יש שאוכלים מיד מה שמוצאים ויש שמשימים אותו בכלי. השם יודע מה הם מלקטים שם: קליפות תפוחי אדמה וקליפות אחרות, שיירי סיגריות, חתיכות נייר להסקה, רסיסי עצים, קיסמים. הכל ראוי ללקט.
פתאום – והנה כלב גדול בא, מתנפל עליהם בחריקת שנים, מגרש אותם יחד עם הכלב הקטן. הילדים נבהלים ונרתעים לאחור.
ומביטים על הכלב בקנאה.
והכלב מתחיל לחטט באשפה.
– בואו – אומר ילד אחר לחבריו ביאו – נלך מכאן. זהו כלבו של יאשא. אני יודע אותו. נלך, הוא לא יתן לנו לגשת. הוא יחטט את הכל.
וממרחק פסיעות אחדות הולך וקרב ילד גוץ ושק קטן בידיו. הוא נגש אל הכלב הגדול ומלקט לתוך שקו מה שהכלב מוצא בשבילו.
זהו יאשא. המאושר.
יא: אזרחים 🔗
שני ילדים יושבים בשדרת הגן על הספה. זה בצד זה. כל אחד עסוק בפציחת גרעינים. אינם מדברים זה עם זה. מפצחים ופולטים, מפצחים ופולטים, האחד שחרחור, בעל עינים גדולות ומצח גלוי והשני – חיוור, בעל שער לבנבן. אלא ששניהם לבושים בגדים הגונים. ניכר, ששניהם הם מבני “אמידים”, כלומר: מעל גבי שולחן לא ריק עדיין.
וזה זמן רב, שיושבים שניהם זה בצד זה בלי שידברו זה עם זה.
פתאום עובר מאחוריהם אוטומוביל.
הרעש הפנה את ראש שניהם אחורנית ודווקא כששניהם פלטו את קליפות הגרעינים.
יצא שירקו זה בפני זה.
שניהם התאדמו לרגע מכעס.
– חזיר! – ראמרו שניהם בבת אחד.
קם האחד, בעל השער הלבנבן, קפץ את אגרופו והכה את השני. בפניו. – בעט השני ברגלו לתוך כרסו של הראשון.
והשאר בא מאליו: הכאות, בעיטות חטיפות-כובע, מריטות לחי.
קמתי והפרדתי ביניהם.
לקח כל אחד מהם את כובעו מעל הארץ ונקה אותו ובינתים – דיאלוג זה:
האחד, בבוז פנימי, אבל בלחישה:
– צ’קיסט מנוול! (צ’קיסט: חבר “הקומיסיה הבלתי רגילה” המפורסמת, שחיי המדינה ומותה בידיה).
השני, גם כן בבוז פנימי, אבל בקול רם:
– חוליגאן! רוצח ילדים!
– מי רוצח כצ’קיסט?!
– מאַנס נשים!
והלה באחת:
– צ’קיסט! צ’קיסט!
השני מזדקף מלא קומתו. עיניו ברקים, ואומר:
– נו, כן צ’קיסט אני. ומה בכך? גם אבי הוא צ’קיסט! גם אמי( כאן ניכר שכבר הולך ונכשל בשקר), גם אחי, גם אחותי! בשביל נבלים כמוך נחוצים צ’קיסטים!
השני כאילו עמד על הסכנה הצפויה לו:
– גם אני אוכל להיות לצ’קיסט אם ארצה. גם דודי צ’קיסט! דודי מסאראטוב!
– דודך מסאראטוב כבר “העמד על יד הכותל”!(נהרג בידי הצ’קיסטים).
הלבנוני נעשה חיוור נכעס:
– ואבי שלי כרת אשתקד ראשם של ארבעים יהודים ושבע עשרה יהודיות!
– פוגרומשצ’יק!
– ואתה ז’יד! – (יהודי)
השחרחור נגש אליו, מודד אותו במבטו מכף רגלו ועד ראשו. רוצה להכות אותו ועוצר עצמו. הלה גם כן קופץ את אגרופו הקטן וכמי שמאמץ את עצמו למלחמה מוסיף:
– כן, ז’יד ארור! וגם אותך יהרוג אבי! –
לשמע הדברים הללו – השחרחור, – כמי שיודע את הכל וכמי שגמר בלבו ברגע זה מה לעשות, פונה ללכת. עושה פסיעות אחדות ואחר כך פונה לאחור ואומר בבטחה ובהחלטה:
– הוא לא יזכה לזה! אני יודע, מי אתה, אני יודע, היכן אתם גרים! –
והולך לו. בצעדים בטוחים, ובשאט-נקמה.
– ואני אינני יודע איפה אתם גרים?! – צועק אחריו הלבנבן. ובורח.
יב: החברה 🔗
על הבולואר.
זוגות יושבים על ספות – וילדים על הקרקע.
על ידי – זוג צעיר: איש ואשתו הצעירה.
לא רחוק מאתנו ילד וילדה משתעשעים בעפר. פעוטות.
פתאום נשמעה מריבה ביניהם.
– פרחח יחף! – אומרת הילדה הקטנה.
– ואת – ואת – את אסופית!
– אתה אסופי! אתה בעצמך!
– אני לא – עונה הילד בבטחון – לי יש כל: גם אבא גם אמא, הכל יש לי. ואת – לך אין כל. לא אבא ולא אמא.
הזוג הצעיר מתחיל מקשיב למריבות הפעוטות:
– שמע-שמע – מעירה האשה הצעירה את אזני בעלה.
והפעוטות מוסיפים:
– גם לך אין כל – אומרת הילדה הזעירה בפנים נעווים מכאב ומכעס.
– שקר. לי יש. ואם ארצה אכה אותך. אהרגך. אם ארצה – אעמידך אל הכותל!
הוא נגש אל הילדה, קופץ את אגרופו הרך, מרים את ידו ושונה:
– לך אין כל, אני אהרגך!
– לך לך! – מעקמת הפעוטה את פניה לבכיה – לך לך!–
– את אסופית פשוטה – אומר שוב הפעוט בבוז ומרשל את ידו. לך אין כל.
– לא אמת! – מתאמצת הפעוטה – לא אמת. לי יש גם אמא וגם אבא. הכל יש לי. לי אבות ואמות הרבה. גם ב“סוציבס”( מוסד הכלכלה-הסוציאלית הדואג לילדים), כן בסוציבס יש לי אמות ואבות, וגם בכל מקום, בכל מקום! – אומרת ומתפרצת בבכיה ובינתים מרימה את עיניה, רואה את הזוג הצעיר שעל הספה, וכמי שנמלטה מידי השונא העז ממהרת אל האשה הצעירה, מתחבאת בחיקה ובידה השניה מלטפת את ברכי האיש הצעיר ובוכה בדמעות:
– הוא אומר, שאין לי אבא ואמא, שאסופית פשוטה אני, אמת שזה לא אמת? – לא אמת! אמת, שגם אַת אמא שלי וגם אתה אבא שלי?
האשה הצעירה מחבקת את הפעוטה ומאמצת אותה אל לבה ואומרת בקול נחנק מדמעות:
– כן, גוזלי, פרחי היקר, את בתי הקטנה, את בתי היקרה – ופורצת בבכיה.
יג: תרבות 🔗
בעיר קמה תחיית המתים: החשמלית נוסעת.
ששון ושמחה – החשמלית הומה בעיר.
הקצינים “הלבנים” השכורים מפילים אימתם על העיר, מצליפים במגלב-כלבים את כל עובר ושב – אין דבר: החשמלית הומה.
בכל יום ויום, בכל שעה ושעה מוליכים יהודים ופועלים כפותים למקום שכל באָיו לא ישובון – אין דבר: החשמלית.
הממשלה החדשה פסלה את שטרי-המעות של הממשלה הקודמת והעיר הוצגה כלי-ריק – אין דבר: החשמלית נוסעת.
כל הרחוב מכוסה קבצנים רעבים, המשטחים על המדרכה, מחזיקים ברגלי כל עובר ושב ובדמעות שליש מתחננים לפרוסת-לחם – כל זה עפר ואפר: החשמלית נוסעת. זהו הסמל “לקונסולי-דאציה”, “לחיים כתיקונם”.
והחשמלית – מלאה מפה לפה.
האנשים צפופים בה כדגים מלוחים בחבית.
ובפנה אחת כנופית סטודנטים רוסים, שבן-לילה תפרו להם את כל שבעת סמני-האינטליגנציה שלהם ובמצב-נפש שמח מדברים בקול-רם, צוחקים בפני הנוסעים, זורקים הערות חדות בפני הבריות ומתעללים בהם.
ששון ושמחה.
והחשמלית נעמדה.
קהל רב חפץ להזדקר אל תוך הנוסעים הצפופים – ואין מקום.
פתאום – צעקת הסטודנטים:
– הניחו לה לגברת לעלות! – הניחו לגברת! אשה! פנו דרך לאשה! לאשה אחת יש עוד מקום! – היתרון לאשה!
הדבר עושה רושם טוב: בכל-זאת סטודנטים! עם אדיב. מנומסים. :זה מזמן לא שמענו מלה תרבותית.
והאשה עולה בקושי רב.
צחוק הסטודנטים והתעללותם בקהל חדלה לרגע.
גם זה עושה רושם טוב: בקרבת אשה אינם מעיזים.
ובינתים אני מבחין: אחדים מהם עוצרים בעד צחוקם, קורצים זה לזה בעיניהם וצוחקים בחשאי.
לא שמנו אליהם לב. צעירים – משטים.
והם מוסיפים לצחוק בחשאי –
וכלפי האשה דווקא.
האשה מרגישה בזה, עושה תנועות נרגזות ומתאדמת.
הסטודנטים פורצים בצחוק.
האשה מזדקרת כלפי הפתח ומחכה באי-סבלנות לעמידת החשמלית.
החשמלית עומדת מלכת והאשה ירדה.
ואך צעדה פסיעות אחדות – ולעיני כל הקהל תמונת ראווה: מאחוריה של האשה חור גדול בשמלתה. החור עשוי במספרים: חתיכה גדולה נגזזה מתוך השמלה השחורה ומתוך החור נראים התחתונים.
והיא הולכת לאורך הרחוב בלי לדעת כלום.
והקהל שברחוב – פורץ אחריה בצחוק.
יהודיה אחת רצה אחריה ומעירה אותה על הדבר.
האשה פונה לאחוריה, נואקת נאקה חשאית, מתחילה לנוע כשכורה כלפי הכתל – ושם מתעלפת ונופלת אין-אונים.
יד: מזל 🔗
שלשום היתה “התמורה”, העברה ממלכות למלכות.
העיר רותחת עדיין, האויר מלא רעש תותחים ורובים: על ראש העוברים והשבים שורקים כדורים ולפעמים התפוצצות שראפנילות, בריחה מרחוב לרחוב, מפנה לפנה, צעקות חיילים, ופה ושם אנחות נפצעים וגוססים.
אלא שבסמטה צרה אחת – “תור”.
ודוקא תור הגון:
כמאתים איש עומדים בשורה ארוכה לפני המאפיה, נלחצים אל הכותל ומחכים בתוך כל המהומות לזכות בפרוסה קטנה.
ובתוך התור – רעד, בהלה, עצירת הנשימה לרגעים, בשעה שהרמון שורק באויר וביחד עם זה – מריבות וקללות.
– בבקשה לא להערים ולהזדקר בראש.
זה מקומי מכבר!
אני מהשכמת השחר עומד פה!
ואני מאתמול. אמש תפשתי לי את המקום!
והלה שם – כן-כן, ההוא, אותו הארוך – איך בא הוא לכאן?!
שימי ידך על פיך!
יהודי מצורע!
פוניה גנב!(כנוי לרוסיה)
וכדומה.
והכל – בגלל המקום שבתור.
כל הקודם זכה קודם. ולא עוד, אלא: כל הקודם זכה, והעומד מאחוריו יש שאינו זוכה לכלום.
והיריות אינן פוסקות.
והקללות המרות גם כן לא.
ופתאום – זעזוע מקפיא את הדם מזעזע באויר – –
דממת זוועה לרגע.
רמון – –
הפנים שבתור מתעווים, הראשים נכפפים לבין-הכתפים, הנשימות נעצרות– –
התפוצצות אדירה מחרישה את האזנים!
צעקה, נאקה, נפילה – –
הרמון עשה פרץ בשורה: ארבעה אנשים נהרגו כרגע, ואחד נפצע קשה.
כל הקהל מביט בעינים בולטות על החללים השוכבים קרועים ומובסים בדם.
מביטים – אך אינם עוזבים את מקומם בתור.
דממה קפואה –
באים חיילים ונוטלים את הגופות – –
ובתור – שמחה חשאית, פנימית ומאושרה:
חמשה מקומות הרוויחו!
המאושרים ממהרים לתפוש את המקומות הפנויים, עומדים בפנים צוהלים ומזהירים, ומחזיהם עולה אנחה מקילה ומאושרת.
טו: משוגע 🔗
היום – חיפושים בכל העיר.
מכל רחוב וסמטא כנופיות מזוינים מוליכות “פושעים” אל “בית הדין” הנורא.
הפושע הולך באמצע הכנופיה ומסביבו טבעת צרה של חיילים עם רובים משופדים.
ומכל צד – צעקות:
– הצדה! – אני יורה! – הצדה!
ועל המדרכה, בין העוברים והשבים העומדים לרגע ומסתכלים באסירים מכיריהם האומללים, המיואשים מעולם הזה – ביניהם גם כן מתהלכים “אנשי שרד”, עם אקדוחים במתניהם ובוחנים בשבע עינים את הקהל ובשבע אזנים מקשיבים לכל הגה היוצא מפיהם של המסתכלים.
שומעים איזו מלה כלפי הממשלה או אפילו רק הבעת חמלה לאסירים – מיד “מבקשים” אותו ללכת אחריהם. –
ובתוך כל בהלה זו – זמרה: בצדי המדרכה עומד יהודי צעיר לבוש סחבות, פניו כלפי המדרכה, כלפי העוברים והשבים ובלי לפנות אף רגע אל הנעשה באמצע הרחוב, אל האסירים – עומד ומזמר.
וניכר: לא כדי לקבל נדבה הוא מזמר.לא. הוא מזמר לשמו, לשם זמר.לשם הנאה. הנאת עצמו והנאת אחרים.
עברית הוא מזמר: חזנות.
“משוגע-העיר” הוא, הידוע לכל, המזמר מחצר לחצר.
קולו – קול חזן מובהק, קול נעים ונכנס לאוזן.
מניגוני “ימים נוראים” הוא מזמר. בטעם, ברצינות, בפנימיות,בסלסולי-עצב, בעולה ויורד, בכל לב ונפש – –
– עבדים משלו בנו – עבד-י-ם משלו, אוי, אוי, אוי משלו-ו-ו בנו – בנו – משלו בנו – – אוי, טאטה – עבדים – עב-די-ם!" – –
וכשאחד מ“אנשי-השרד” עובר לפניו – הוא מטעים את קולו, עושה פסיעה כלפיהו ומסלסל לו בפניו בתוגה קורעת את הלב:
– עבדים – אוי טאטה! – ע-ב-ב-די-י-ם!
טז: תפלה 🔗
“משוגע” זה הוא האיש היחידי שאינו מודה בשום “מלכות” ממלכויות רוסיה המתחלפות חדשות לבקרים.
הוא בשלו: עומד ומזמר.
וקולו הרך, הנוגה, מושך אליו לבבות הבריות.
כשעברה העיר האומללה לידי הממשלה השניה – שוב חיפושים (הכל מחפשים בארץ ביש-גדא זו: תמיד מחפשים, בלי הרף). ושוב כנופיות חיילים המוליכים “פושעים” ושוב התמונות הידועות כל כך.
והמשוגע מזמר. מסלסל, מעלה ומוריד, בפנימיות, במער, בתחינה, בכל לב ונפש. וכשאחד הקצינים הלבנים עובר לפניו – הוא עושה פסיעה כלפיהו ומסלסל לו באזניו ממש:
– שפוך חמתך על הגוים! אוי, טאטה זיסר, שפוך – שפו-ו-ך – על הגוים! על הגו-ו-ו-ים!
יז: הנדיב 🔗
אשה יהודיה מוכרת תופינים (כביכול), סיגאריות (כביכול), סוכריות (כביכול), משקאות(כביכול) וגם איזה מין צעצועים, שרשראות,, צלבים של זהב (כביכול-כביכול) וקשוטים סתם.
העוברים ושבים עומדים לרגע ומסתכלים, בודקים – והולכים להם.
זוהי ההנאה היחידה, שלא הדירו עדיין מקנייני העולם הזה: הנאת-העין.
והאשה יושבת וישנה. אין איש מפריע לה.
פתאום – בא חבורת חיילים. ברעש, בצחוק, בקללות רוסיות רחבות ושכורות. האשה מתעוררת.
אחד החבורה, הזקן במעלה שבה, עומד על יד “החנות”.
– אדונים! (עכשיו קורס ל “אדונים” ולא של “חברים”– ) אדונים, עמודו! נשתה דבר מה!
הם מקיפים את שולחן האשה ומתחילים לבדוק את הסחורה.
– יש כאן הכל! כל תאות הלב והעין!
ומתחילים לברור את המשקאות.
האשה מזדרזת לתת את הדברים מבוקשים, בשמחה, בחפץ לב.
והראש בחבורה בורר ואוכל, בורר ושותה ונותן לחבריו:
– שתו אדונים! שתה, אכול. אכול – (קללה נמרצת).
ואוכלים כלם. אוכלים תופינים, סוכריות, כעכים.
– שתו! – (קללה נמרצת).
והאשה בוררת, נותנת, מציעה מכל מיניה:
זה, זה, אדונים. זה מתוק. זה טוב. אני בעצמי אפיתי.
ויין שרוף יש לך?
האשה פונה לכל צד, בירא ובחשד.
– אל תתיראי! אל תפחדי! – תני הנה! אנחנו לא בולשביקים, לא נזירים! תני הנה!
– יש לי, אבל – איני יודעת, אם ימצא חן בעיניך. “תעשיה ביתית”. אבל חריף.
– תני הנה! – (קללה רחבה)
האשה מוציאה בקבוק והחבריא שותה.
אחד מהם מעיר:
– זה לא יין-שרוף, זה – (סליחה: אי אפשר למסור את דבריו) אבל טוב. מר. חריף.
והשני מעיר:
– אפילו להשתכר אי אפשר בו.
והשלישי:
– אין דבר: חריף, מר! אפשר לשתות!
ושותים. ושוב אוכלים, ושוב שותים.
עד כה וכה ומצב הנפש הולך ועובר להלולא, לששון ושמחה, אכילה בפה מלא, שתיה כדת וקללות מגרות את האזנים. בינתים היו “הסועדים” למרכז הרחוב. העוברים ושבים עמדו, מסתכלים, נהנים הנאת-עין, והחבריה ושה את שלה.
פתאום פונה ראש החבריא אל הקהל בכוס משקה:
– שתו, אדונים, גם אתם! הא, שתו! (קללה).
אחד העומדים, לבוש בגדי חיילים קרועים נאות לבקשה, לוקח ושותה.
– הא גם זה!
ונותן לו תופינים.
הלה לוקח ומודה ואוכל. בתיאבון, בעינים נוצצות.
וראש החבורה פונה גם אל שאר העוברים. נותן להם כעכים, משקה. הם לוקחים אוכלים, שותים והוא – דעתו הולכת ומתרחבת, מקרב את הרוצים ללכת, אינו נותן להם לעזב את ההלולא, מכריח אותם לאכול ולשתות, ופתאום הוא רואה את הצעצועים, הקשוטים – – –:
תני גם מזה!
האשה נותנת בשמחה, ברצון, בחפץ לב עליז. – והוא לוקח מן השרשראות, קושט בהן את עצמו, נותן טבעות על אצבעותיו. אחר כך נותן גם לחבריו, וגם להזרים העומדים סביבו:
– הא לכם, אדונים! – דברים יפים! – תקשטו, התייפו, עשירה היא רוסיה! – קחו, הא לך גם אתה, ואת – קחי גם את! – קחי, יש הכל, רוסיה עשירה, אכלו, שתו, התקשטו, קחו! הא – – (קללה כללית ומקפת את כל העולם ומלואו).
הקהל הקטן לוקח אוכל ושותה ומתקשט ולאט לאט הולך לו – תודה רבה! תודה רבה אדון! – תודה!
כמעט כל החנות הקטנה אזלה.
קערות התופינים ריקות. הבקבוקים ריקים. כל אחד מעשן סיגריה ואת השאר הוא תוחב לתוך כיסו – – –
והולכים להם לדרכם – –
האשה האומללה מחוירה, עיניה העגולות מתלחלחות בדמעות: – אדונים, אדונים, לשלם, בבקשה לשלם, אלמנה עניה אני – בבקשה – –
אין איש שם אליה לב.
היא גועה בבכיה מרה.
לוקחת את חפציה, את הנשאר לה ותועה לביתה בצעדים כושלים, ובוכה ובוכה.
יח: רחמים 🔗
זהו מוסדה הנחמד ביותר של הריבולוציה הרוסית: “מרידה בשלום”.
“יום מרידה בשלום” – זאת אומרת: הרשות נתונה לכל פועל להכנס לכל בית בורגני, באשר תתאוה נפשו, ולקחת משם את כל הבא בידו, את כל המוצא חן בעיניו – את אשר יחפוץ.
ומכיון שהפועל אינו הולך (לא חלילה שמא יעבור על “לא תחמוד”, אלא משום שמתירא הוא מן “התמורה”, חילוף הממשלות, התלויה על ראש העיר) – לפיכך הולכת הרשות בעצמה.
ורשות זו: – כל “זוטו של עולם”. גנבים, זונות, פליטי הכלא, שכורי-אתמול וביניהם גם קציני-אתמול, שהיו למתקני-עולם בן-לילה.
חבריא זו פושטת בכל העיר, פורצת לתוך הבתים, לתוך בתי “העשירים” ולתוך בתים סתם ולעיני בני-הבית, העומדים בעינים אדומות ככפואי-שד – עושים בכללי הבית כעושה בתוך שלו.
יום אחד כזה נתון להם. “יום המרידה בשלום”, המנתק את העצבים וממלא את העינים דם.
(יהודי אחד העיז להעיר דבר-מה – ותהי לו זאת העזה האחרונה בחייו: הוא רצץ את מוחו של “מורד בשלום” כזה ותיכף ומיד שם קץ לחיי עצמו).
והאורחים הבלתי-קרואים שלנו, המושלים בחצר ביתנו הם ארבעה: שלשה גברים, אחד מהם קומיסאר ושנים סתם רוצחים. – וזונה.
סליחה: לא הערה בעלמא היא, לא כנוי-גנאי מצד המחבר. מלאכתה בכך. אפילו את הפוך והששר שעל פניה ושפתיה לא מצאה לנכון לנקות בשליחותה זו. –
נכנסים אל הדירה ומתחילים לעשות בה.
הגברים – אחד עומד על-יד הדלת והשנים לוקחים את הנמצא בבית והמוצא חן בעיניהם וצוברים למקום אחד.
והיא – היא מסגלת מניה-וביה לעצמה. מצאה צעיף יפה– תוחבת אותו לתוך חזה. מצאה ענק זהב – לובשת אותו. מצאה עגילים – אינה מחמצת את השעה: לתוך אזניה! מצאה מניפה – שוב פעם לתוך חזה.
ובעלת הבית עומדת חיורת כמת-מצוה. ואף מלה אחת אינה מוציאה מפיה. עומדת וארכבותיה דא לדא נקשן.
ופתאום רואה “המורדת בשלום” טבעת זהב עם אבן יקרה על ידה של נערה צעירה העומדת על יד בעלת הבית.
נערה זו אינה מבנות הבית. במקרה נכנסה לפני רגע ועכשיו אינם נותנים לצאת. ולא הספיקה להחביא את הטבעת.
באת-כח הממשלה נגשת אליה ומסתכלת בטבעת היקרה. נוטלת את האצבע החוורת בידה ובודקת אותה –
בעלת הבית, שעמדה עד עכשיו כקפואה – לא עצרה כח לשתוק עוד. נגשה ואמרה בקול צרוד ושטוף דם:
– בבקשה חברה, אליה אין לך רשות! היא אינה שייכת לנו. אורחת היא. לפני רגע באה. –
כל החבורה הסתערה על “חוצפה” זו – –
והנערה התעלפה. נפלה על הספה. – מתה. – שבץ הלב.
מהומה קטנה – בעל הבית דחף את השומר על הסף הצדה ורץ לקרא לרופא – אחריו גם בעלת הבית, בצעקות פרועות: – רופא! רופא!
החבורה נשארה לבדה בבית. פנתה כה וכה – והתחילה לחטוף את החפצים ולהסתיר אותם בכיסים, בחזה, במגפים ובכל מקום שאפשר לתחוב בו דבר מה.
אנחנו, שעמדנו אצל החלון בחצר והסתכלנו – לא הבינונו את הענין: כל זה למה? מי מעכב אותם בכלל?
אחד מאתנו מעיר בחשאי: "מים גנובים – – "
והנערה שוכבת מתה.
נגשת אלינו האשה( הרשות), מבריחה אותנו מעל החלון: – לעזאזל!
עזבנו את החלון בבהלה – – ואחרי רגע כששבנו – הנה היא עסוקה בעלמה השוכבת על הספה: מסירה מעל אצבע המתה את הטבעת.
יט: המומחה 🔗
“כל מלאכה מולידה את האומן שלה” – אומרת פוריה. והחיפוש ברוסיה מלאכה חשובה היא. חשובה בעיני כל הממשלות השוות יחד. כל תמורה, כל חלוף מלכויות מתחיל בחיפושים ומסיים בהם.
וכך עלה החיפוש ממלאכה לחכמה. “הבורגנים והיהודים חכמים הם להסתיר את הון העם” (אצל ממשלה אחת: כל מי שראוי לחיפוש – בורגני הוא ואצל השניה: – יהודי).
ואין לך מקום בבנין, שלא השתמשו בו עדיין להסתרת חפצים.
ולפיכך אין לך מקום בבנין, שלא חדרו לתוכו המחפשים.
ועד כה וכה ופלוני אלמוני יהודי מחופש כבר אלפי פעמים. בתור יהודי ובתור בורגני. ובתור בורגני-יהודי.
וכל דירתו – כאילו כל מיני הספחות שבמסכת “נגעים” אכלו אותה. הכתלים – קלופים ומנותצים, הרצפה מבוקעת ומלאה חורים, התקרה עשוי נקבים-נקבים וקרעים-קרעים, כלי הבית מסודקים – הכל, הכל פתוח לרוחה.
והנה – שוב חיפוש. ובעל הבית אינו נבהל עוד. יבהל מי שיש לו מפני מה להבהל עדיין. אדרבה – המחפשים נכנסים והוא, בעל הבית, נגש אל אחד מהם ומושיט לו את ידו בהרחבת-הדעת:
– ברוך הבא! בבקשה לשבת.
נותן לו כסא, והלה, מכירו של בעל הבית, משיב לו בסבר פנים יפות, לוחץ לו את ידו ויושב:
תודה רבה – וצונח על הכסא בחביבות. ומוציא מתוך כיסו קופסת סיגריות ומכבד בהן את בעל הבית. – וכעבור רגעים – מחפשים. בהתמדה, ברצינות, בדיוק, ככתוב.
והלה – כלומר: מכירו של בעל הבית, הוא המנהל שבדבר.הוא המבין, הוא המומחה – האומן. וכשמגיעים למקום חשוד וחבריו מתנפלים עליו – הוא מניח את דעתם:
– לא, חברים. אין שם כלום. לא צריך. שטות. ידוע לי מקום זה.
וכשגומרים את העבודה – הולכים.
לחיצת ידים, בסבר פנים יפות:
– שלום!
– שלום וברכה!
– שלום וברכה!
ונפרדים זה מזה בשלום.
אני ניגש אל בעל הבית ומשתומם:
מה זה? מכירך מכבר?
ודאי, הלא זהו “המומחה” של המחוז האלכסנדרי! פטיה גנב הוא המחפש של כל הממשלות. אלא שאצל זו חביב הוא עלי ביותר – שכור הוא. לא כן אצל הממשלה האדומה: בה אין לו מה לשתות והוא מתנקש בי ומתעקש קצת. עלם נחמד הוא פטיה גנב.
כ: מסכה 🔗
אני נפגש בשני קומיסארים ידועים לי מתמל שלשם.
האחד חיל רוסי פשוט, ספר בחייו הפרטיים, מי שהיה השומר שלנו במחנה השבויים.
צעיר רוסי שקט וטוב. ענוותן ורך נפש.
והשני: צעיר יהודי מליטא, גם כן מכירי מתוך מחנה שבויים, בחייו הפרטים היה בחור-ישיבה. צעיר נחמד, בעל לב רך ועדין, מלא רחמנות ועלול להעניק לחברו את “חלוקו האחרון”. עכשיו הם קומיסארים. והולכים הם, בבגדי שרד, במהירות, בחפזון.
– לאן?
– אל הבורגנים. לפשוט אותם קצת. נחוצים בגדים. בוא! –
אני הולך, לראות.
הם נכנסים ראשית כל אל בית מלא “חיילים” קרועים ובלויים, בלי בגדי שרד, בבגדים פשוטים.
קוראים הם משם כחמשה אנשים.
ואנחנו הולכים יחד.
בדרך אומר לי האחד:
את אלה עלינו להלביש.
בבגדי הבורגנים? – שואל אני.
כן.
איך זה? הלא הבגדים ההם אינם – – לא בגדי שרד הם?
הם צוחקים.
– ומה בכך? – ילבשו גם אל פעם בגדים יקרים!
נכנסים אל בית עשיר אחד.
כעבור רבע שעה – אספו בני הבית את כל אשר להם. בערומה אחת גדולה.
– פשטו את בגדיהם גם אתם! – מצוה האחד לבני הבית.
בעל הבית מתחנן:
– הן לא תציגו אותנו עירומים?
– לא. מדוע זה עירומים? פשטו את בגדיכם ואנחנו נתן לכם בגדים אחרים.
לא הואיל כל תחינה.
בני הבית – ארבעה גברים – פשטו את הבגדים ומסרו אותם.
והחיילים לבשו את הבגדים הטובים; ואת בגדיהם שלהם מסרו לבני הבית.
בעל הבית נע אילך ואילך, דמעות נוזלות מתוך עיניו, אחר כך אמר:
– תודה רבה. לא. לא צריך. נהיה ככה. למה להיות לצחוק. נשאר ככה.
החיילים התלבשו – וצחוק פרץ מבין כל החבריה:
– נחמדים אתם אחים! ככה! נשף מסכות נפלא! הביטו נא במראה! – נפלא!
נחמדים היו. אחד לבוש בגד שחור ארוך, השני: פראק, השלישי בגד-חג של משי – – –
והצחוק הולך וגדול.
קצין אחד פונה אל בעל הבית:
– נו, התלבשו, התלבשו!
בעל הבית מסרב.
– תיכף ומיד להתלבש! כולכם! בלי יוצא מן הכלל! אם אינכם רוצים להכנס “שמה”! אתם כבר יודעים לאן! –
בני הבית התלבשו – – –
צחוק פרוע התפרץ מפי כולם למראה המוזר. פני כולם: פני מוקיונים שבזירה.
הקומיסארים משפשפים את ידיהם ומתפקעים מצחוק:
– אוי, זה נחמד! אוי! הביטו נא לתוך הראי! – אוי, הביטו על עצמכם! – – –
בעל הבית עומד בבגדים הקצרים והקרועים ופניו פני מת. – הוא אינו זז ממקומו.
– מה? – אינך רוצה?! – עמוד לפני הראי!! –
בעל הבית עמד לפני הראי. בעינים עצומות עמד – – פתאום נכנסת בתו של בעל הבית. רגע עומדת נדהמת ונפעמה. אחר כך מתפרצת בבכי היסטרי:אבא!
הצחוק פסק לרגע.
נגש אליה אחד הקומיסארים:
– מהו הבכי?! ואם אלה האנשים היו מלובשים ככה כל ימי חייהם?! – אלה פה יכלו?!
ובהביטו שוב באלה האנשים – שוב פורץ בצחוק פרוע והצחוק הולך ומתגבר. הצחוק ממלא את הבית.
– נו, מסכות, הושיטו את ידיכם זה לזה!
ה“מסכות” מושיטות את ידיהן זו לזו.
– ככה. ועכשיו נלך ילדים! שלום!
ופונה אל בעלת הבית, משתחוה בנמוס ואומר:
– בבקשה הגברת לבקש את האדון למחול-ואלס.
ויצאנו.
בחוץ שואל אני אותו:
– וזה למה?
– טפש! ענה הוא לי. הלא זהו העקר שבכל הענין. מה נחמד מזה: לראות מסכה בורגנית כזו!
צוחק ומוסיף:
– בלי זה כל הענין אינו שוה כלום!
כא: נמושות 🔗
בחצר בית-העלמין היהודי “תור”.
תחילה בבית-העלמין וסופו – דרך ארבעה רחובות משורכים – אצל שוק הבלויות.
איש-איש ומתו המוטל לפניו. או: אם-אם וילדה המת על שכמה. והדוחק גדול. התור בסדר, אך הצפיפות גדולה. והנפשות המתאבלות מלאות גם קינה חשאית וגם קנאה מרה: קנאה: לאותם שכבר זכו להכנס לחצר-המות ולקבר את יקיריהם.
ובינתים – בעלי השוק מתלוצצים קצת.
– בכמה תמכרי את התכשיט שלך?
– הגם זו היא סחורה? הלא משקלו אינו עולה אפילו לעשרה קילו!
– אני אשלם לך את דמי-הלחם שינק אצלך. – אמת: החלב ביוקר, אך אני אינני קמצן. – –
אי אפשר להקשיב יותר. דבורים אלו נכנסים לתוך הלב ומן הלב עולים אל המח, מאפילים עליו בערפל לח.
אני הולך ברגלים כושלות ובנשיכת שפתים כלפי “ראש” התור: כלפי בית העלמין.
ושם, אצל השער הסגור, עומדים זקנים, נמושות, בזה אחר זה. והקהל מתרעם עליהם בכעס נורא.
מה אלה רוצים פה? – איפה הם המתים שלהם? – מה הם רוצים – להקבר חיים?!
אני נגש אל השער ושומע שיחת זקן אחד עם השמש, העומד מאחורי השער ואינו נותן להם להכנס:
– איפה הוא המת שלך?
– איו לי, אני בעצמי מת.
– נו, אין לי פנאי להתלוצץ, זקן, אלפים עומדים בתור ואתה גוזל את זמני. הלאה.
הזקן אינו מסתלק:
– שמע – אומר הוא בשעול צורם את האזנים – לא להתלוצץ באתי. לא אני ולא אלה פה.
ומראה על שאר הזקנים ומוסיף:
– מלים אחדות שמע. יש לנו כסף. לכל אחד ואחד מאתנו יש אלפים אחדים.
– ומה אתם רוצים? – לקנות מתים?
– לא. רוצים לקנות לנו קברים.
– אי אפשר. רק בשביל מתים. בשביל חיים אסור.
– מי חי? – מתרגז הזקן מרוגז, חלש ומכעכע – מי חי? אני? אנחנו –
– אי אפשר. לכו. תיכף ומיד.
הזקנים נגשים כולם אל השער, מעמידים בסכנה את “מקומם בתור” ונגשים, ואחד מהם עושה תנועה רבה בכעס, חושף הוא את מלבושו הבלוי מעל חזהו ואומר ברעד:
– הא לך! – הא לך! בדוק את לבי! – האם לב חי הוא לב זה?! זה שני ימים שאינו דופק כלל! – אכזר!!
הזקן הראשון משקיטו ומשתיקו:
– הנח לרגע.
ופונה אל השמש בדברי-כבושין:
– שמע מלים אחדות, הדבר רציני מאד, יש לנו קצת כסף. חסכנו בזמן האחרון. לא אכלנו, לא היה כל גם לאכול, וחסכנו קצת כסף. – –
– נו, נו, ומה אתה רוצה?
רוצים אנו להכנס ולשכב במקום אחד. עד שתצא נשמתנו פה. אנו משלמים בעד המקום, בעד הקבר, נשכב בקרן זוית עוד יום, או יומים, וכשנמות תקבר אותנו. אל נא תתאכזר, הן יהודי אתה – –
השמש עושה תנועת-מבוכה וצוחק:
– שטות, זה אי אפשר. קנו לכם לחם. עוד תחיו, עוד תאריכו ימים – –
הזקן עומד רגע, נושך את שפתיו, עיניו נעשות לחלחות, הוא חורק בלסתותיו הריקות, אחר כך פורץ בבכיה:
– גזלן! רוצח! רוצה אתה שנמות ברחוב והכלבים יאכלו את בשרנו?! – השם ישלם לך! –
פונה ללכת.
השמש מביט בו רגע – אחר כך פותח את השער.
– נו, בואו, הכנסו.
הנמושות נכנסים בחפזון כושל.
והשמש מוסיף הוראת יד:
– שמה, שמה לכו, אל תחת עץ זה שמה.
הזקנים ממהרים – ואחר כך שוכבים אל תחת העץ ומתכווצים – –
כב: אלף 🔗
– “אורחים” – מנענע הוא בראשו הלבן ביאוש נורא – נכנסו “הלבנים” ובעל-הבית שלי מתהלך חוור כמת:
אורחי חשובים. התכבדו מכובדים. תיכף יבואו ויחרימו את דירתנו. יבואו ויסתדרו אצלנו בהרחבה. השד יודע, למה דירתנו זו מוצאת כל כך חן בעיני הגבורים הללו?
ופנה אלי:
– אדוני איננו בן ארץ רוסיה, אדוני אוסטרי. אל יגיד שיהודי הוא. יהיה לנו “גוי” בתוך דירתנו.
– אי אפשר.
– למה זה? לשם הצלה מדוע לא? עליו לעשות את זאת בלי כל פקפוק. אני אגיד, שגוי הוא. והוא ישתוק בבקשה. הצלה כל שהיא. אורחים. התכבדו – – –
לא הספיק לגמור את רטינתו – נכנס חייל אחד, בדק את הדירה והחרים אותה.
– בשביל האדון שר-האלף! – אמר כמו לעצמו בחומרה יתרה.
אחר כך פנה אלי:
– עוד היום תיעלם מפה. זה יהיה חדר המנוחה. הבינות? מובן שהבינותי.
והלך לו.
– הנה – אמרתי אל בעל הבית שלי – לא שאלו אותי אם גוי אני אם לא.
– אין דבר – ענה בעל הבית – אין דבר. אדוני יהיה גוי. נסדר. אורחים. התכבדו מכובדים! נעים מאד.
כעבור יום נכנס האדון שר-האלף עם כל הכבודה שלו.
– שר-האלף פישר! – הציג עצמו בנמוס.
– התבוננתי בו: פישר? שם גרמני.
– נעים מאד – עניתי ואמרתי את שמי – התכבדו! – גמגמתי שלא מדעת את דבריו של בעל הבית שלי.
הוא הביט בי יפה-יפה ואמר:
– אדוני רוסי?
– לא. אוסטרי.
– אה! אוסטרי? זה נעים. נעים מאד. ובכן: מדבר גרמנית?(בעל הבית שלי כמעט שיצא במחולות: מה אמרתי? נסדר!)
מובן.
ודיברנו גרמנית. ומתוך דיבורו הכרתי תיכף, שמבני המושבות הגרמניות שברוסיה הוא. וגם הוא ניחש תיכף שמשבויי-המלחמה אנכי. ומנומס הוא מאד. עד כדי גועל. ושמח מאד, שנהיה שכנים.
– נחיה בשלום. – אמר בחבה יתרה – בוודאי לא שתה כל הזמן כוס יין. נו, אנחנו הבאנו. גם משלכם יש לנו: יין תוקאי, מן המובחר. אה, כן: יודע אני, הקצינים שלכם גם כן יודעים לשתות כהוגן. לא כן? ואני למשל, שותה פי-שתים. ראשית: בתור גרמני ושנית: בתור רוסי.
וכעבור זמן מה – נשפך היין אצלנו כמים. ההצלה" היחידה של בעל הבית שלי הצליחה. בעיר היו מהומות, “פרעות חשאיות”. אינקביזיציות. ובני בעל הבית שלי חיו “בשלום” עם שר-האלף המנומס.
תוך כדי שתיה הסתכלתי בו ב“ידיד” שלי בהבחנה. פנים חוורים, עינים בולטות כבצלים, ותמיד לחות. ידיו רועדות תמיד. והידים – עדינות. ממש ידי אשה. צפרנים מבהיקות וחדות.
ותוך כדי שתיה נשתחררה הלשון:
– זאת לא שתיה אדוני! – אמר כמעט ברוגז – איזה שתיה היא זו אדוני? – ילמוד נא ממני! אני שותה כפלים. ראשית: בתור גרמני, ושנית כמו רוסי! יין עם בירה ביחד! ככה! – בשלשה דברים נכרת ההרכבה הרוסית-גרמנית שבי: בשתיה, באהבת האשה ובשנאת היהודים. הא– הא– הא!
נזרקה מפי השאלה מסוכנת:
– מדוע שונא אדוני שר-האלף את היהודים? אני אינני שונא אותם כלל. – אמרתי בצחוק.
מדוע?? – ענה ברצינות – גם בזה יש ביני ובין אדוני. אתם שונאים אותם ודאי מסיבות כלכליות וכדומה. לא כן אני. לא! כלל וכלל לא!
מזג ושתה. והוסיף:
– אנחנו שונאים את היהודים – – באמת אין אנחנו שונאים אותם כלל. באמת לא. מה יש בהם כדי לשנא? – לא. אנחנו רוצים פשוט להשמיד אותם. בלי שנאה.
– למה זה?
למה להשמיד?? – באמת גם זה לא – ענה שכור לגמרי
– באמת לא להשמיד. אלא – – לסדר אותם קצת.
– מה פירוש לסדר?
– כן. לסדר. ידעתי שאדוני לא יבין את הענין.את זה, חביבי, עליכם ללמוד מאתנו. סליחה ומחילה. יודעים אתם הרבה – אך דבר זה עליכם ללמוד מאתנו דווקא. אני אבאר לאדוני בקצור נמרץ. –
שתה וביאר, בקצור נמרץ:
– ישנם גזעים בעולם. כל מיני גזעי-עמים שונים. וכולם הלכו והתפתחו במשך הזמן. במשך תקופות התפתחו. כל אחד לפי חייו, לפי דמו, לפי מצבו ויותר מכל: לפי ארצו, לפי האקלים שלו. יוצא מכלל אלה: היהודי. זאת אומרת: גם אם התפתח לפי כל אלה התנאים ויותר מכל לפי ארצו שם במזרח. אתה יודע: לפי פלשתינא שלו. שם למשל התפתחו עיניו השחורות, שערו השחור, עורו השזוף, ויותר מכל: חטמו העקום. חטמו זה ה – –
והראה בתנועות ידיו את החטם היהודי.
– ובכן?
– ובכן, פה נפגם האתרוג שלהם: אחרי שאין להם ארץ שלם, אחרי שחיים הם בתוכנו – למה להם כל הסמנים המיוחדים שלהם? לא כן?
– ובכן?
– ובכן: עלינו לסדר אותם ולהסיר מהם את סמניהם אלה. הא– הא– הא! – הא! – הא! – הא! לא כן?
– ואיך אדוני עושה זאת?
– איך אני עושה?
שתה ואמר בנמוס:
– הריני מזמין את אדוני למקום המעשה. באולם “רויאל” הגדול. –
רעד עברה במחי: – זה ימים אחדים ששמועות נוראות עוברות בתוכנו על דבר מעשה-הזוועה באולם “רויאל”. – ובאמת: גם הם “שר-האלף פישר” קשור במעשים הללו. אינקביזיציות.
ובכן: הוא מזמין אותי שמה. ללכת? – שאלתי את נפשי ברעד. לא היתה לי כל ברירה. הוא עמד על תביעתו-הזמנתו זאת בכל תוקף. אם לא אלך – יעלב.
ובלילה – דפיקה בדלת חדרי.
הוא.
– אני מחכה לאדוני – אמר. עכשיו השעה השניה. בבקשה למהר קצת.
פקפקתי, מאנתי, סרבתי – לא הועיל. הלכתי.
שער ה“רויאל” פינו לנו השומרים המזוינים דרך בכבוד.
עוד לא נכנסנו אל האולם הגדול – וקולות מסמרים את השער הדהימו אותי. קולות של גסיסה משונה. בכיות-נחירה.
– נו, מה דעתו על מוסיקה זו? – שאל אותי.
– סליחה, אין אני – –
– זוהי פחדנות! – אמר בסגנון קציני – סליחה, אינני רוצה חליל להעליב באדוני, אך זה לא יאה לקצין אוסטרי-הונגארי! –
והסתובב אל תוך האולם.
לא הספקתי לראות הרבה. ראשי הסתחרר עלי ועיני כאילו איזה קרום-עוורון נמסך עליהן. – והוא באר לי בהראותו על הבריות המפרכסים בצערם:
– לזה פה סדרנו את החטם שלו. לזה פה – את האזנים. לזה את הקדקוד. לזה הסירונו את העור השזוף. למה לו עור שזוף ברוסיה? – וזה פה: גבו היה כפוף יותר מדי. תחבנו לו מוט אל תוך גופו. להישיר אותו קצת.
אני עמדתי רגע נעלף, גששתי כלפי הדלת ויצאתי החוצה. רק את קול צחוקו שמעתי מצלצל אחרי:
– הא – הא – הא! הא – הא – הא! פחדן! איזה פחדן! קצין אוסטרי פחדן! – הא – הא – הא!
כשהגעתי אל השער – הוא השיגני. השתלב בזרועי ואמר:
– נו, נלך יחד הביתה. רואה אני, שעליו ללמוד עדיין. באמת: היה עלי לדעת, שאדוני…קצת…פחדן. סליחה.
לא אמרתי אף מלה. פי היה יבש ומר.
כעבור רגעים אמרתי:
– אני מבקש את אדוני…באמת…אומללים…אדוני איש אינטלגנטי… בן המאה העשרים… אני מתחנן לפניו…למה זה?
– למה? – אמר הוא ברצינות גמורה – למה??
ופתאום נעמד באמצע הרחוב ממולי ואמר:
– יאמר נא לי אדוני: מה עונג יכולים לתת לנו החיים הארורים הללו, אם לא לכל הפחות עונג קטן זה? – אשה ויין, יין ואשה ושוב פעם אשה ויין ושב פעם יין ואשה! כבר נמאס לי!
כשבאנו הביתה – אני בעצמי בקשתי קצת יין.
– בשמחה רבה! – ענה ומזג לי – בבקשה! אחרי העונג ההוא יטעם לו היין פי שבעה. לחיים!
– יש לי בקשה אליו. יבטיח נא לי, שימלאה.
– בבקשה.
– יחדל נא ממעשים הללו.
– אני אבאר לו: טוב. בקרוב אחדל. אך יש מספר מסוים שעלי למלא אותו. עלי לסדר אלף איש. רק אלף ולא יותר. וכבר סדרתי כ – –
הוציא פנקס קטן והושיטו לי.
ובפנקס: רשימה ארוכה של שמות יהודים. כתשע מאות ויותר.
מבהיל. – אמרתי לו. – זה מבהיל!
והוא הוסיף:
– אני שר-האלף אנכי, רגימנטסהרר! כמה אנשים ברגימנט? אלף לפי הנורמה. ובכן: כשאגיע לאלף אחדל. טוב?
הלכתי לישון ומטתי היתה לי לקבר-חי.
כעבור רגעים (כבר האיר הבקר!) נכנס אלי בעל-הבית שלי ואמר לי בבהלת-שמחה:
– שששש! – האדומים. האדומים הולכים וקרבים! אדוני! – נגש אלי ותפש את שתי זרועותי– אדוני יהודי טוב? ובכן: עלינו להחזיק אותו פה עד שיכנסו ההם!– רק אדוני יכול לעשות זאת. משרתיו, החיילים שלו הם ביחס של חבה אל אדוני. כשיבאו להודיע לו דבר מה – יקבל אדוני את הידיעה – יחזיק אותו ביין. וכשיתחילו לברוח נסגור עליו את הדלת!
אם אדוני לא יתפוש את החיה הרעה הזו – אין הוא יהודי! – – – – – –
כעבור יומים היה שר-האלף בידי החיילים האדומים.
כשתפשו אותו ראיתי והשתוממתי: שום סימן של פחד והתרגשות לא היה על פניו החוורים. שיכור היה עד כדי נפילה ולא פסק מלגמגם:
– אתם הורגים אותי? חבל. אתם “חברים”. חבל, באמת חבל. רק יהודי אחד היה חסר לי עוד! רק אחד, לא יותר!
פתאום ראה אותי:
– אדוני יודע! חברים! האדון הזה יודע. אלף היה עלי לסדר. אלף, ורק אחד חסר לי עוד! רק אחד.
וכאילו הוכה בשגעון עליז פנה אל המוליכים אותו:
– חברים, אני מבקש מכם, תנו לי עוד יהודי אחד. רק אחד. הלא יש לכם רב. – אני מבקש!…
והלך מעדנות. – –
כג: בדיחה 🔗
“הקצינים הנאורים” של חיל דניקין מתהלכים ברחובות בבגדי-שרדם הנוצצים, החטובים, במצב נפש עליז, בצחוק, ובעינים בוחנות לכל צד: מחפשים הם שונאים שנשארו תחת ממשלתם.שונאים שלא הספיקו לברוח. מחפשים ומוצאים. אין לך דבר קל מלמצוא שונאים. – קשה מאד למצוא לחם טוב, אהבת עם, מנוחת שלום, רכבות שלמות, פשרה להתבסס לאורך ימים ולחדול ממלחמת-אחים: כל זה קשה מאד. אך קל למצוא “שונאים”. כל אשר חמסו לא לפי רוחנו – שונא הוא.
והשונא דינו ל“ביעור”. מני-ובי, בלי משפט.
והמשפט הוא דבר משעמם בכלל. “והביעור” עצמו, הוא חזיון מעניין ומבדח.
והאופיצרים דעתם זחוחה קצת והבדיחה יפה להם ומחפשים הם אחרי בדיחה כזו ברחובות. ותיכף מוצאים אותה: את השונא.
והפעם שונא זה אינו יהודי. כעין בעל-מלאכה, רוסי מלידה, העובר לפי תומו על המדרכה.
הקצינים מעמידים אותו:
-לאן אתה הולך?
הנתפס המופתע, שלא חשב כלל לפני רגע את דרכו ואת מטרת טיולו – עומד ומביט ומגמגם דבר מה:
לאן אני הולך? – ככה – אני - - מטייל –
אה, כן, - עונה לו הקצין – מטייל; מובן, שמטייל אתה. אין לך מה לעשות – ואתה מטייל. שלשום עוד טרוד היית בעבודת-הקודש שלך ואז לא טיילת. והיום – שאנחנו פה, שה“חצר” שלך נרתעה אחור למוסקבה – נשארת בלי עבודה.
איזה חצר?
איזה חצר?? חצר המלכות שלך. חצר המלך טרוצקי. – נו, בבקשה לעמוד קצת אל הקיר.
האומלל יודע היטב מה פירוש המלה “אל הקיר”. פניו מכסיפים כמת, עיניו מתמלאות דמעות:
-אל נא, אדוני – אזרח פשוט אני. גם הבולשיביקים רדפוני, טרדוני, לא עבדתי עמהם - – אל נא - -
– נו, בלי העוויות. אל הקיר!
הלה משתטח על המדרכה. הקצין בועט בו ואומר במנוחה: - אחר-כך, “חבר”, אחר-כך תשתטח. קודם כל עמוד אל הקיר. נו חת, שתים! –
האומלל קם, מבליט את עיניו הזוועניות על כל אחד ואחד מהם, בתחנונים אלמים. ותוך כך נסוג אחור לאט לאט אל הקיר, בידים שטוחות ובפה אלם ועינים לחות ובולטות - -
לא ככה – מתקן לו הקצין. את עמידתו. – פנה קצת הנה. ככה!
האומלל עוצם את עיניו. –
לא ככה חבר – אומר הקצין- הבט בעיני, ישר. זה לא ענין, לעצום את העינים. ישר, בעיני! –
האומלל פוקח את עיניו.
והידים למטה. ישר. ובמנוחה. ככה, נו, עכשו עומד אתה כדין. ככה. ועתה - - -
קצין שני, מבין הקצינים שעמדו כל הזמן והביטו בכל זה בבת-צחוק הנאה, נגש אל “המפקד”:
-סליחה רגע!
הוא נגש אל הקורבן:
יש לי אליך בקשה חבר.
הקרבן עומד כבול-עץ בלי להבין את הענין: מה זה? הלה מבקש ממנו בקשה? לפני מותו? –
הקצין לוקח את ידו האחת, תוקע בה את כפו ושוב אומר:
יש לי אליך בקשה. עליך למלא אותה. התמלא?
הקרבן מתאדם רגע, ראשו נע אילך ואילך ופיו מגמגם בתקוה עליונה, ברתת אושר:
– בבקשה – בבקשה –
– כן? תודה רבה – עונה הקצין – אם ככה, אני מבקש ממך, כשתבוא לעולם הבא תמסור לסבתי ברכת שלום ממני. טוב? תודה!
ושוב תוקע את כפו בכף האומלל. אחר כך עוזב אותו, פונה הצדה, אל המפקד, נסוג אחור, ואומר בבת-צחוק:
תודה. אפשר.
יריית אקדוח, האומלל נופל מת וכל החבריה מתפרצת בצחוק מתוק:
-דרך צלחה!
כד: האפיקורס 🔗
א. 🔗
אחד מידידי הטובים היה. בחור נחמד. מטפוסי בחורי הישיבה “שיצאו לתרבות רעה”. למדן מופלג בעל כשרונות ספרותיים לא מפותחים. אברהם ואלצר מגאליציה.
בעצם לא יצא עדיין מתוך ה“השכלה” ותקופתה. אידיאליו היו: פרץ סמולנסקין, מאפו, היוסיפון, “התפוח” לאריסטו ועל כלם: “הדיסואר”; הרמב“מן: ר' משה בן מנחם, בעל ה”ביאור".משאת-נפשו היתה “לכתוב”. את השפה העברית אהב אהבה חולנית.
בתחילה היה “ציוני טהור”. אחר כך “הרגיש בצערם של ההמונים הנשגבים” ונעשה חבר ל“פועלי ציון”.
-זוהי סינטיזה עילאה- אמר לי באושר- “פועלי ציון”.ציון לא תיבנה אלא על-ידי פועלים. חבל שלא הרגשתי בזה מכבר. חבל על דאבדין.כל רגע בחיינו יקר הוא. וכל באיה לא ישובון. הרבה תעיתי עד שבאתי לכלל זה: ציון ופועלים. גם ממצרים לא יצאו בני ישראל בורגנים. “ואחרי כן יצאו ברכוש גדול?” – אך הרכוש ההוא היה לא של יחידים, אלא של כלל ישראל. והא ראיה! פועלי ציון! – מה דעתך?
הסכמתי לו.
כשבאו האדומים הוא לא הסכים להם.
-הם לא שמים לב לישראל בעמים- אמר בצער- חבל על הכוחות. וגם השפה העברית טפלה היא אצלם. בלי השפה העברית אין גאולה לישראל. הם יגאלו אולי את העולם – אך אותנו לא.
ולא בא בקהלם.
אך דבר אחד מצא חן בעיניו אצלם: עליונים למטה ותחתונים למעלה. עקבתא דמשיחא. וביחוד:תחתונים למעלה. המצוקים נגאלו וכח איתנים בידיהם.
ותוך כדי תהלות ותשבחות לגאולה זו של המצוקים נתגלגלה אצלו השיחה על דבר הכפר הקטן שלו, שבו נולד וחונך. כפר גאליצאי קטן “המלא חשכה מטמטמת.”
הרבה סבלתי שם. בעודני ילד – רצועה וצביטות המלמד. כשגדלתי במקצת, נשבעתי אהבים לשפתנו – וגם זה היה אסור, אסור, תכלית איסור. היכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות. חומות הבערות והחושך, חושך מצרים. ופעם אחת מצאו אצלי את ספרו של ד“ר שלמה רובין – ירקו כולם בפני, צחקו על משבּתי, תפשו אותי והניחוני על השלחן ואחורי למעלה – וכשירדתי מעל השלחן הייתי כולי “מכה טריה לא זורה ולא חוּבּשה ולא רוככה בשמן”. – קשר היה זה, קשר נגדי ונגד ההשכלה בת-השמים. וביחוד הרב דמתא ואבי. הרב דמתא – רוצח ממש. כשראיתי אותו – כמעט שהתמוטטתי מעל רגלי. נדחקתי אל הקיר. והוא נגש אלי, החליק את לחיי, ליטף את ראשי ואמר: “נו, אברמלי, העדיין יש לך הרהורים רעים? חייב יהודי לחזור בתשובה בכל יום. בוא אלי הערב.” – ואני הלכתי אליו כשה לטבח יובל. וכשנכנסתי – נגש הוא אל ארון אחד קטן, שעמד על הקרקע, הוציא משם את היוסיפון ואת ה”ביאור" של מנדלסון, של רבי משה בן מנחם, שגזלם ממני לפני יומים – ואמר: “טומאה זו שמורה אצלי עד שתחזור בתשובה שלמה. שלמה וגמורה. כשתחזור בתשובה, נשרוף אותם. יחד, שנינו נשרוף אותם. נעשה ביעור ב” ביאור“, ביעור חמץ” – הושיט לי את ידו לנשיקה.
לא, הוי, איך אני שונא אותם! את כולם. את כולם! את הרב הרוצח, את השוחט, את המלמד, את הבטלנים ואת אבא –
שתק והרהר. אחר כך אמר:
– רק פעם אחת בחיי הייתי רוצה לנקום מהם את נקמת הספרים שלי. רק פעם אחת. – לא. לא לנקום בהם, אלא להראות להם, שספרים הללו לא פחות קדושים מאשר “הזוהר” שלהם. של - - של הרב משה שילאון - -!
את המלים הללו בטא בלעג ובגועל מר.
ולמחרת כשנפגשנו אמר לי בבשורה:
– נכנסתי אל הגדוד האדום.
– איך זה? והשפה העברית?
– זה לא חשוב לעת עתה. השפה אינה אלא אמצעי. העיקר, המטרה הם הספרים. את הספרים צריך להציל. לשמור על המורשה. צריך לבא פעם כחתף, כחתף ממש ולהגיד: יהי אור! – אמר ועיניו נוצצו בתבערה. והוסיף: - לא תבא גאולה לעולם, עד שלא נטהר את עמנו מטומאת הבערות. עד שלא אקנא את קנאת הספרים שלנו! –
הסתכלתי בו: טיפוס מוזר. נשמה, שנתאחרה קצת. בחור שיצא מתוך ספרי ברדיצ’בסקי ופרץ והנהו חי לפני.-
וברגע זה ראיתי והנה פניו לא כתמול שלשום: חיוור הוא כסיד ועיניו אדומות. כאלו לא ישן לילות אחדים.
אתה חולה קצת – אמרתי לו בחבה.
לא חולה, להיפך: הולך אני ומבריא סוף-סוף.
קם, לחץ את ידי והלך.
למחרת בא אלי והראה לי כתב-יד שלו.
אני מבקש ממך לקרוא את זה ולחוות לי את דעתך.
קראתי את כתב היד שלו. זה היה “ספור”. שמו: “הלולא דרבי שמעון בן-יוחאי בבית-העלמין”. השם שם נחמד. – אך “הספור” עצמו היה פטפוטו של איש, שמחשבותיו צפופות לו במחו אין לו פנאי לסדרן בכתב. ואם בכלל אפשר היה לדבר על איזה תוכן, הרי בתוכן זה היה כעין דמיון של מוח מבולבל, הרוצה לשדך את “הזוהר” עם מלאך-המות. זה בערך. – אמרתי לו, שהספור הוא רע מאוד. הוא לא הצטער. קם ואמר:
אם כן, אינני סופר, ואם אינני סופר עלי לא לכתוב ספרות אלא לעשות אותה, לעשות מעשים. החשכה ההיא שם מחנקת אותי. אבא כבר איננו בחיים, אך הרב חי עדיין. וגם המלמד המנוול. את ספרי עלי להציל בנשפי! –
ב. 🔗
עברו ימים אחדים ואברהם ואלצר נכנס אלי לקחת מאתי ברכת פרידה. השתוממתי לראותו קצין אדום, לבוש בגדי-שרד ואקדוח בצדו.
אנחנו הולכים – אמר לי בבטחה ובאושר – הצבא האדום הולך וקרב כלפי אונגריה. עלינו לאחד את שתי הממשלות הפרולטאריות. הצבא האדום עומד כבר על גבול רומניה וגאליציה.
התבקר גם בכפר שלך? – שאלתיו.
הוא שתק רגע. אחר כך התמתח לארכו, פשט את שתי זרועותיו ופיהק פיהוק מאושר:
– אַאַהה! – איזה סדר אני אעשה שם! – נו, היה שלום!
נפרד ממני והלך לו.
ולא שמעתי את שמעו זמן רב. עד שבא לידי עתון יהודי מפולניה ושם קראתי את הדברים האלה:
“האפיקורס”.
“הקצין האדום אברהם ואלצר החריב את הכפר הרוּשה באופן אכזרי מאוד. אברהם ואלצר הוא יליד הרושה וכשהגדוד האדום נכנס אל הכפר, נתן ואלצר פקודה לכל היהודים להתאסף אליו. כשמלאו את פקודתו התחיל מתעולל באחיו ובפרט ברב דמתא ר' שלמה לבוביץ באופן מגונה. הרקיד אותו ערום ברחוב ואחר כך האכיל אותו ספרים וצווה עליו לברך עליהם בשם ומלכות “ברכת שהחיינו” ואחר כך קבר אותו חיים ביחד עם ספר “הזוהר”. אחרי המעשים הללו אסף את כל הספריה של אביו המנוח, הלך אל בית הקברות, פתח את קבר אביו וקבר שם את כל הספרים. ואחרי שהכה את כל היהודים שם מכות רצח – העלה את הכפר באש והשליך את עצמו לתוך המדורה”.
כה: טפשה 🔗
תמול נכנסו ההידמאקים.
כל העיר רועדת.
וההידמאקים “עובדים”: עוברים מבית לבית, אוסרים את הצעירים, מוליכים אותם לגן-העיר, שכל באיו לא ישובן. ואם ישובון – ישובון באברים מרוסקים ושבורים פרקים-פרקים, על גבי עגלת בית-הקברות.
ובבית-העיריה יושבת ועדת-ההצלה.
ממשלת ההידמאקים ממשלה דימורקאטית היא: נותנת היא לוועדת-ההצלה לשבת בתוך העיריה ולהציל את הקרבנות – מתים. אוסרים את מי-שהוא, הרי בני ביתו מודיעים זאת לוועדת-ההצלה ועד שוועדת-ההצלה מספיקה לפנות כה וכה – והקרבן הוקרב.
ונכנסים שלשה הידמאקים אל ביתנו, אל אחד משכנינו.שואלים הם לשני בניו. שניהם גימנסאים. שני צעירים חסונים כאריות ורכים כגבעולי-שושנים.
“מבקשים” הם ההידמאקים את שני הצעירים.
– בבקשה לטרוח עמנו. רק לרגעים אחדים, רק לפרוטוקול, לא יותר.
בני-הבית מתנפלים לרגלי ההידמאקים, מציעים להם כסף, חפצים, נושקים את רגליהם וההידמאקים עונים בחיוך קל ורך:
כמה טפשים אתם במחילה. מה אתם מפחדים? מי יגע בילדים לרעה? הלא יודעים אנחנו שילדים הם. גימנסאים. ואנחנו, הלא יודעים אנו מי ומי הם הקומוניסטים. לא יאונה להם כל רע.
האֵם בוכה וחובקת את רגליהם. והם שוב מחייכים:
– האשה היא אשה. כמה טפשות הן האמהות! איש לא יגע בהם באצבע קטנה, אין אנחנו נוגעים בציוניסטים לרעה חלילה.
האֵם מתעודדת רגע באמונה:
באמת – – אתם – – סלחו לי – – אך הלא רק אֵם טפשה אנכי, ואין לי בחיי רק שני בנים אלה. סלחו לי – – אני מאמינה לכם, אני מבקשת – –
– נו, תהילה לאל, שמאמינה את סוף-סוף, כמה טפשות הן במחילה האמהות. כאילו רוצים אנו לאכול את הילדים. פרוטוקול קצר ואחר כך יבואו על מקומם בשלום.
ופונים אל הצעירים:
נו, ואתם גם כן מפחדים, ילדונים?
אנחנו – – אין אנו מפחדים. רק אמא מפחדת – –
אם כן, נלך.
והלכו. האֵם משתטחת על הספה וממלמלת איזה לחש של תפילה. – ואני רץ אל ועדת-ההצלה.
וכעבור רבע שעה – – – חצי שעה – – האם רצה פרועת ראש לאורך כל הרחוב ונוהמת ככפירה משוגעת.
בגן העיר מצאה את בניה – –
שניהם מתים, רסוקים, שבורים, בשלולית-דם רחבה.
האם השתגעה. צועקת, מנהמת, נושקת את הדם ונושכת את עורה.
ואחד ההידמאקים בא – ומוליך עוד צעיר אחד.
האם מבלטת את עיניה בזועה אדומה:
מעלעלת היא את דבריה ומגמגמת:
אמרתם – – הלא אמרתם – – מה עשיתם? – – מה עשיתם?
ההידמאק פונה אל הצעיר שהביא:
– נו, מה דעתך על אם טפשה זו? מה היא צועקת? כאילו לא באו אל מקומם בשלום? – אמור: אמך גם כן טפשה כזו? –
אני עומד מן הצד – ולשוני היבשה מרגישה איזה טעם מריר ומגועל.
אני שוב רץ אל ועדת-ההצלה.
ופתאם – יריה.
אני שב חזרה. אל המקום.
הצעיר שוכב מת.
הוא השלישי.
והאם המשוגעת סוחבת אותו אל שני בניה, משתטחת על שלשתם ונושכת אותם –
אני, בבגדי-שרד אוסטריים, נגש מבולבל אל ההידמאק, מגמגם איזה שאלה, בלי לשמוע בעצמי מה אני מדבר – – –
ההידמאק מביט בי רגע, אחר כך מחייך:
– אֶח, אוסטרי – אמור: הגם אצלכם יש יהודיות טפשיות כאלה?
נשענתי אל האילן ואפלה כסתה את עיני.
כו: אַלמז 🔗
" הַאי, תַּפּוּחַ, תַּפּוּחַ'
אָנָה תִּתְגַּלְגֵּלָה?
אִם עָלִיתָ עַל “אַלְמָז”
לֹא תָשׁוּב עוֹד סֶלָּה!"
הימנון הזועה. –
מעטות הן הערים בעולם, השרויות במצב-רוח של בדיחה כמו אודיסה. אמא-אודיסה, זונה חמה זו, תמיד שמחה היא, אני לא זכיתי לראותה בעושרה שלפני המלחמה: בזמן “שרוכליה במכלולים בגלומי תכלת ורקמה ובגנזי מרומים בחבלים חבושים וארוזים במרכלתיה ואניות תרשיש שרותיה מערבה, והיא מלאה וכבדה מאד בלב ימים”. –
אני הכרתיה בהיותה כבר קרועה ובלויה, “עת נשברת מימים במעמקי מים מערבה וכל קהלה בתוכה נפלו”.–
ואולם גם במצב זה היא תמיד “בגלופין”. זה נשאר לה עוד מתקופת-הזהב שלה. ולא הזיק לה כלום בעולם, מלחמת-שווקים, לסטים, רעב,מגפות, חללי-רחובות, סמרטוטים – ואודיסה מבדחת לה בדיחות וצוחקת. “בדיחת-התליה” האמיתית ומחודדת היא מאין כמוה.
אילו בא מי-שהוא לאסוף את אניקדוטות אודיסה שנוצרו בשעת המהפכות והצרות, היה מוסר לעולם ספר-בלהות קלאסי, הצוחק מתוך עווית-יסורים נוראה. אבל צוחקת. והצחוק צחוק יהודי מובהק: מטוגן בדמעות ובשירה וזמרה.
ואחד השירים הללו היה נוסחו של השיר העממי האוקרייני הידוע:
"הי, תפוח, תפוח – – "
זה היה “הימנון האלמז”.
המלה “אלמז”: מלה מעוררת זוועות. “אלמז” היא ספינה לשעבר: ספינת הצאר, שהמהפכה נתנה לה את השם היפה “אלמז”,“אבן-חן”. וכשהמהפכה עשתה שפטים בשונאיה, היתה ספינה זו לכס-המשפט בשביל אותן הנפשות, שבמשך דור שלם עינו עינויים אכזריים את האינטליגנציה החפשית וביחוד היהודית.
גיברנאטור פלוני, שכל ימי חייו עסק בביעור היהודים שאין להם זכות-דירה באודיסה: קצין פלוני, שבדק את המתלמדות היהודיות אם יש להן “תעודה צהובה” (“תעודת-זונה”), שבלעדיה אסור היה לה לשבת בשבת תחכמוני; ופרופיסור אלמוני, שבשעת שיעוריו הגבוהים היה מתעלל בשומעיו היהודים התעללויות שונות עד כדי התאבדות.
אלה היו קרבות ה“אלמז”. והבורז’ואיה בכלל.
המשפט היה חד וחלק: קשרו לו לנשפט אבן על צווארו והטילוהו הימה.
ומי "שעלה על האלמז – לא שב משם סלה! – "
כשבאתי לאודיסה היתה אגדת-האלמז אגדה חיה עדיין. “הימנון האלמז” היה נשמע בכל חברה עליזה. ובאודיסה – כל חברה עליזה היא.
וכששאלתי על פרטי האלמז – התנערו פני האנשים בתנועת-צמרמורת. אי אפשר לספר.
ופעם אחת כשקמתי בבוקר זמרתי לי לתומי את“הימנון האלמז” מתוך הרגל שאחרי שמיעה רבה. ופתאום התנפלה עלי אשה אוקריינית צעירה בצעקת רוגזה נוראה.
– הס! אל תעיז! איך לא תתביש?!
המשרתת של בעל-הבית שלי היתה זו.
ופעם, בשעת-רצון שלה, בקשתי ממנה, שתספר לי דבר-מה על הענין. האשה הצעירה סכימה. פניה נתעוותו ובעצירת יגונה אמרה:
– אני את בעלי איבדתי בעטיים של המנוולים. את בעלי איבדתי. בעלי היקר. זה לא בן-אדם עוד, כי אם חלל-חי.
ונאנחה.
ואחר כך סיפרה לי ככה:
כשהצבא האדום עזב את העיר ונכנסו הלבנים, באו כל קרובי הקרבנות לחפש אחרי מתיהם שבקרקע הים. ביניהם היה בעל-האחוזה העשיר גורבונוב שחיפש אחרי בנו. וכשנודע לו שבנו הוא אחד הטבועים שבים, הכריז פרס של אלף רובלים לצי שיוציאו משם. אנחנו חיינו אז בעוני גדול ואישי לקח על עצמו לצול בתהומות ולמצא את בנו על פי הסימנים שנתנו לו. בעלי ירד המימה מעל ספינה, שעגנה שם לשם כך. אני חכיתי לו שם על גבי הספון. לא עברו רגעים אחדים וצלצולו החזק של בעלי נשמע למעלה. האנשים נבהלו להוציא אותו מן התהום. כשעלה – קרע מעל עצמו בכח את מסווה-האמודאים וכשנגלו פניו – זוועה אחזה את כולנו למראה עיניו. איוז זוועה, איזו בהלה! – עיניו היו בולטות מחוריהן, לא הוציא מלה מפיו וכשראה אותי, נפל עלי וחבק אותי בפחד איום ומאיים ולחש לי: וירוצ’קה, וירוצ’קה אל בית התפלה! הובילוני אל בית התפלה! מהר! – שווא פנו אליו בשאלה, מה ומה? – – הוא באחת: אל בית התפלה! – רצנו כמשוגעים אל בית התפלה (מעולם לא היה מתפלל לפני זה!) והוא כרע נפל על פניו ופרץ בבכי-תפלה. זמן רב התפלל חרש ואחר כך קם והוקל לו קצת. כשהלכנו הביתה בקש קצת יין-שרף, נתתי לו (מעולם לא היה שותה ורק לרפואה היה אצלנו מעט משקה) והוא סיפר לי: יודעת את, וירוצ’קה שלי, הם כולם מתפללים שם. כולם מתפללים בתהום הים. כן, המתים מתפללים. אך לא כמונו אנחנו. הם מתפללים וראשיהם למטה. חי-נפשי.ראשיהם למטה. עומדים הם ומתפללים, נעים הנה והנה, רגליהם למעלה, נעות הנה והנה, כמו יהודים, והם מתפללים. נורא, איך הם מתפללים. זוהי זוועה. איך הם מתפללים ונעים. נורא. נורא. –
ופרץ בבכי. – אני תיכף הבינותי ואמרתי לו: מובן, פיוטר, מובן שראשיהם למטה. הלא צואריהם קשורים באבנים כבדות והן מושכות אותם למטה והרגלים נעות במים למעלה. מובן. ולמה נבהלת? –
– איך לא להיבהל? – אמר המסכן בבהלה נוראה – איך לא להיבהל – מתים עומדים על ראשיהם ומתפללים. הכרתי שם גם את פקיד הרכבת וגם הוא מתפלל ורגליו למעלה. והן נעות.
השתקתי אותו, הרגעתי את רוחו, נתתי לו, לשתות עוד ועוד, אך לאכול לא אכל כלום, ועד היום הזה אינו אוכל כלום. זה יותר מחודש ימים שאינו אוכל כלום. כולו עור ועצמות. אוי, אוי, מה היה לי, אלמז, אלמז – –
ופרצה בבכיה מרה.
כעבור רגעים אמרה לי:
– בבקשה לבא אלינו ולראות, איך הוא יושב ושותה ומביט ואינו רואה כלום. ככה יושב הוא ימים ושבועות בלי לזוז. ורק בלילה רוצה הוא לפעמים לעמוד על ראשו – ונופל פרקדן ונאנק. –
– "הי, תפוח, תפוח –
כז: מתנה 🔗
ראשונה נפגשתי בו בקיוב, בשובי מסיביר. הוא היה אז היידמאק ואני שבוי-מלחמה, " אבסטרייץ" (אוסטרי). בזמן “הפרעות החשאיות” עסק במלאכה מיוחדת במינה: במריטת זקנים. לא הרציחה כשהיא לעצמה היתה המטרה שלו, אלא למרוט את הזקנים מעל פני היהודים. – את זה ביאר לי הוא עצמו בפשטות אוקראינית קלאסית. אין הנאה כמוה, למרוט זקן יהודי.
ולא הועילה הידידות שלי וחיבתו אלי, להדיח אותו מזה. הוא צחק עלי צחוק שכור, בעליונות:
אבסטרייץ תמים! אבסטריצ’וק אתה! – אמור לי – נסה פעם למרוט זקן כזה ותראה!
וכעת שוב נפגשתי בו באודיסה. כעת הוא קומיסאר קטן. הוא שמח לי מאוד. ופתאום גוחן אלי ולוחש לי באזני:
אתה קומוניסט?
נזהרתי ועניתי:
אני אבסטרייץ. הלא אתה יודע.
כן, אני יודע. ובכן – נזכר שוב – אתה מגין עוד על הזקנים היהודיים? כמו אז?
ואתה ממשיך עוד במעשיך אלה?
הוא צחק ואחר כך אמר ברצינות עצובה:
כעת קשה קצת. אינם מרשים. כעת מותר לי רק לשלוח אותם “שמה”. ( לעולם האמת). כעת מותר לי רק “לפרוט” אותם ( “לפרוט” פירוש להמית), אך לא למרוט, ואני פורט אותם, את הבורגנים היהודים, בסך. –
הרהר רגע והוסיף:
עסק משעמם. פשוט לפרוט. משעמם. ורק לעתים רחוקות מצליח אני גם למרוט. בשעה שבני-הכלב אינם רואים.–
הסתכל מסביבנו בזהירות, אחר כך הוציא מכיסו פקעת-שער סבוכה; פקעת שערות שחורות, צהובות ולבנות.
– הנה.
נרעדתי.
– תן לי את זה במתנה, חביבי.
זה לא. אבסטריצ’וק שלי! את זה לא אתן. כל מה שאתה רוצה, ורק לא את זה. זוהי מתנה בשבילה. בשביל הנערונת שלי. הבטחתי לה. –
כח: משחק 🔗
הרעב הגיע עד לידי גסיסה ממש. אנשים עטופי רעב מתהלכים כצללים ברחובות ומביטים זה בפני זה בהבחנה: אם השני אכל היום דבר-מה. בין המאכלים הרגילים: מרק מקליפות-עץ. לא קורטוב שומן ולא מלח אינו בנמצא אצל בשר-ודם פשוט. בכפר עוד נמצאים מכשירי אוכל – אך האכר אינו נותן. יוצא להורג ואינו נותן.
וברחובות אודיסה – צללי-בריות, יצורים רזים, כחושים חוורים, עור ועצמות.
מספרים בלחישת-זווע על דבר אכילת בשר אדם. זה וזה שחט את אשתו, זה את ילדו.
אני נפגש עם ידידי איליה מארקוביץ וירין, המלומד והפילוסוף בחסד. לו יש עדיין מה לאכל: הוא עובד אצל הרשות, מרצה ונואם. אך הוא מחלק את מאכלו לרעבים גוססים.
אנו הולכים חלשים ברחובות ומדברים על אלהים. על ה“לוגוס” של שפינוזה. כדאי היה לדעת, מה הלוגוס רוצה בזה? הבאמת נהנה “הוא” מכל זה? או איזו מטרה יש לו בזה? משחק נורא –
ופתאום רואים אנו שני פגרי כלבים מונחים זה על-יד זה.–
אני מתבונן ורואה: שני הפגרים מזווגים זה בזה.–
– “מיתה בנשיקה”.
וירין גוחן ובודק את הפגרים. (הוא גם רופא וביולוג חשוב).
– הם מתו. ברעב. – אומר הוא ומנענע בראשו – ברעב מתו. תוך כדי אהבה. מוזר. –
– הרי לך משחק הלוגוס.
כט: אהבה 🔗
יש לי מזל מיוחד במינו: הלבנים מאמינים בי בתור קצין הונגארי, והאדומים – בתור קומוניסט הונגארי, ולחנם אני מבטיח להם שאני ציוני. שאני רוצה לנסוע לארץ ישראל.
– מה אתה מדבר לנו שטויות? יודעים אנו אותך: “אופיצר וינגירסקי”! – שתה!
אתה לא ציוני, אתה “קומוניסט וינגירסקי” – בהונגאריה אין כבר אופיצירים!
התמימות הרוסית הנחמדה.
ובזכות זו מראה לי אחד את הזוועות שעשה השני. חבר הקונטר-ראזוויידקה מראה לי את הדם ששפכו האדומים, הצ’יקה: וחבר הצ’יקה מראה לי את ההיפך:מקום הזוועות הוא אחד: מגרש יקאטרינה מספר שמונה. במרתף הנוראות. מכניסים אותי מתוך חבה אל תוך המרתף ומבארים לי את אכזריות השונא.
לא אנסה לתאר את המרתף הזה. אין לי הכשרון לכך.
ברדתי על מדרגות-הברזל – כאלו ירדתי אל תוך הגיהנום. המדרגה התחתונה שבורה. נעה היא תחת רגלי, כמעט עד כדי נפילה. ומשען המדרג, עשוי ברזל, גם כן שבור.
מדוע דווקא מדרגה זו שבורה?
הידיד מבאר לי:
– זהו המקום הנורא ביותר. פה נאחז הקרבן בכל כחו במשען המדרגה ואינו רוצה להמשיך את דרכו בשום אופן. לפעמים מוכרחים לקצץ את ידו בחרב. המדרגה האחרונה. –
אני רועד כולי. וריח הדם מבחיל עד כדי הקאה. הוא מכניס אותי אל “חדר” אחד. פה מחכים האסירים למותם.
על הקירות אני רואה כתבות שונות.
“אני רוצה לחיות עוד!”
“אני חפה מפשע!”
“בּוֹריה, אל תשכח אותי!”
ועוד כאלה. אך יותר מכולן חוזרת ונשנית הפסקה “אני רוצה לחיות!” –
אני עומד נדהם בפני חידת החיים והמות.
הידיד מפסיק את הרהורי:
– הבט הנה!
כתבות-עגבים גסות, פורנוגראפיות, חזיריות. וגם ציורים דומים להן.
אני מביט בקיר הרביעי ורואה וקורא:
– הנה, בני-כלב ובנות-כלב! – מקלל מורה-הדרך שלי – הולכים להירקב ועוד דעתם הולכת אחרי דברים כאלה! –
אני מסתכל, מתבונן, קורא – ואיני מבין. – חידה.– כשכור מתועתע אני ממהר למעלה, החוצה.
ל: ריאליזם 🔗
צעיר כבן עשרים וחמש. צייר-אמן בעל כשרונות. בשמן, במים, בקרטון-פחם; ציורי-נוף וגם קומפוזיציות-עלילה מוצלחות. אך ביחוד אוהב הוא ללמוד את פני האדם ולצייר דיוקנאות. והוא מראה לפעמים עמקות. –
מראה הוא לי את כל עבודותיו שבזמן האחרון. אני נהנה הנאה מרובה. אמן בחסד.
אחר כך מראה הוא לי שני פורטריטים-אטיודים. לשניהם שם אחד: “הסבל”.
עבודה יוצאת מן הכלל. אסכולה מודרנית, טכניקה לא מפותחת עדיין לשלימות, אך אינטואיציה עמוקה והבנה בלתי רגילה. נזכרתי בדוסטוייבסקי. –
– מדוע אינך עוזב את הגיהנום הזה? עליך לנסוע לחוץ לארץ ולהשתלם. עתיד מזהיר צפוי לך. ברח לך מפה חביבי!
הוא מדליק סיגריה, מעשן ואומר במנוחה:
– לא. ראשית אינני יכול: עובד אני פה בשירות חשוב. לא יתנו לי.
– איזה שירות?
סגן “הקומיסר-למות” אני.
אני מביט בו. הוא סגן-תלין.
הבלטתי עליו את עיני. והוא הוסיף
– אתה מתפלא. למה לי לנסוע לחוץ-לארץ? בשום מקום לא אלמד מה שאני לומד פה. כל אסכולה תיאורטית אינה שווה אסימון נושן. הן בגלל זה עמדתי בשירות זה: ללמוד.
– איך זה?!
– הבט בשתי התמונות ותראה. אחת היא פני בורגני והשני: פני פרוליטאר.
– אתה הרגת אותם?!
– לא. אינני רוצח. השתדלתי לקבל את מישרת סגן-הקומיסר-למות ובקושי רב, בפרוטקציה גדולה קיבלתי אותה. ובכל פעם שמוציאים להורג – אני עושה את נסיונותי: מכון את האקדוח למול פני בן-המות, מול מצחו, מול עיניו, מול פיו, מול לבו – ובינתים אני מתבונן ברשמי פניו ובהעוויותיו השונות. למי מן הציירים ישנה אפשרות כזאת? – ראֵה את ההבדל שבין שתי התמונות! –
לא: בקורת 🔗
קומיסאריאט להשכלה החליט בקושי לתת רשיון להצגת אופיריטה. סוג מוסיקלי זה אסור מטעם הרשות האדומה. אמנות בורגנית היא.ואולם סוף-סוף מצאו היתר בשביל. ההצגה היא כמובן לעם, בחנם, ולפני ההצגה עולה הקומיסר ומבאר ומצטדק:
– אף כי אמנות בורגנית היא, בכל זאת טובה היא מבית-זונות סתם: מספקת היא את גרויי-המין ואינה גורמת מחלות.
דברים כדרבנות.
והאופיריטה היא: “מונה ואנה”.
ההצגה טובה מאוד. הקהל יושב ונהנה.
ומונה ואנה מופיעה עירומה – אך מסתובבת היא כל הזמן ואחוריה כלפי הקהל.
– פני גם הנה! גם הנה! גם אנו רוצים לראות! – נשמעות צעקות מכל הצדדים.
אין מפלט. מונה ואנה מוכרחת “להראות לשרים את יפיה”. היא פונה בפניה כלפי הקהל. הקהל מביט רגע – ונהימת-אכזבה עוברת בכל האולם. ואחר הנהימה צעקות:
– הלאה! – רדי מן הבימה! – היא לבושה טריקו! הלאה! תרד! מירמה!
ומונה ואנה מוכרחת להיעלם.
לב: חרפה 🔗
בין הנידונים למיתה ישנם בזמן האחרון גם פועלים שבגדו. בקבורתם של אלה מטפלים האסירים הבורגנים, הם חולקים להם את הכבוד האחרון.
ואחד השכנים שלי, פועל בבית-חרושת, נתפס אתמול בבגידה והיום הומת בידי הצ’יקה.
ואני מתפלא לראות, שלא הבורגנים, אלא פועלים אחדים מובילים אותו לקבורה.
אשתו מבארת לי תוך כדי בכיה חרישית:
– המיסכן הגיש בקשה מיוחדת אל הקומיסאריאט. הוא בקש, שלא ימיטו עליו את החרפה הזאת. שיקברו אותו “חברים” ולא בורגנים. בתחילה לא רצו למלא את בקשתו – אך גם אני בקשתי, התנפלתי לרגליהם והתחננתי. – ולבסוף מילאו את בקשתו. – ואולם רק אחרי מותו. המיסכן! והוא מת בחרפה. המיסכן. אילו ידעתי זאת לכל-הפחות קודם לכן, הייתי לוחשת לו! – המיסכן שלי! – מת בחרפה – –
ובוכה היא על החרפה.
לג: שלטון 🔗
הרעב הוא כללי. אלפי מחוסרי עבודה מתגלגלים ברחובות מזי-רעב. והלילה ירד שלג גדול, שכיסה את הרחובות.
אני יוצא ורואה: מחנה אסירים בורגנים עובדים עבודת פרך בפנוי השלג. עובדים בזיעת אפים. וסביבם עומד המון מחוסרי עבודה ומביטים.
אחד הפועלים אומר לבורגני גוץ אחד:
– נו? טוב לעבוד, בורגון? כעת לנו השלטון!
הבורגני הגוץ פוזל אליו, שותק ואחר-כך אומר:
– חכה קצת. תיכף.
– מה לחכות? מה תיכף? – שואל הפועל.
– תיכף-תיכף, תיכף. – עונה הבורגני העובד.
הפועלים מתלוצצים בהם, צוחקים, עוקצים אותם ומביטים בעבודתם הקשה. פתאום צעקה:
– לאכול!
הבורגנים זורקים כרגע את כליהם והקומיסארים השומרים עליהם מתחילים לחלק להם לחם תפוחי אדמה צלויים – והם אוכלים. – – –
הצחוק וההלצה נשתתקו בין רגע. הפועלים עומדים ומביטים בעינים בולטות במאכלים ובאוכלים – ועיניהם כלות.
והבורגני הגוץ שוב פוזל אל הפועל ותוך כדי אכילה גסה אומר:
-נו, “חבר”, למי השלטון? מי אוכל?!
לד: האָדיב 🔗
הלבנים תפשו “אדום אחד מסוכן מאוד”. קצין מוביל אותו
ברחוב לעיני ההמון, המלווה את “ההלויה” בסך.
אך האסיר, במקום ללכת בשקט, ברעדה ובאימת-מות, כרגיל – מחייך בבת-צחוק עליזה ואדיבה מאוד. ומדבר הוא בסגנון נימוסי, כאלו היה מזמין את מלווהו למשתה חברים.
הלה צועק עליו, מחרף ומגדף אותו בכל לשון של קללה רוסית – והוא בבת-צחוקו הרך:
– למה זה, חבר? למה להתרגז? בבקשה בשקט. לא כדאי. חי נפשי לא כדאי. –
– שתוק בן כלב אדום!
– תודה חבר, תודה.
– אביך הכלב הוא“חבר” ולא אני!
– תודה רבה חבר. נכון מאוד. גם הוא חבר. כולנו חברים. הקהל פורץ בצחוק. הקצין המוביל אותו יורה בקהל:
– להתפזר!
והוא, האסיר האדיב:
– אל נא חבר. לא צריך להתפזר. למה? הן זוהי ראווה נחמדה. העם רוצה לראות. למה לא?
הקצין מכה אותו במגלבו – והוא באחת, בבת-צחוק:
– תודה רבה חבר. תודה רבה.
הקצין מתחיל להתפלא, והוא:
– מה החבר מתפלא? שאינני מתייאש? מה יש בזה להתייאש? למות – זה דבר יפה מאוד. לא כן? רק פעם אחת בחייו זוכה אדם למות. לא כן?
– הנה בן-כלב אדום, איך הוא מדבר! – מתפלא הקצין – ובינתים מוציא בקבוק משקה ושותה. תוך כדי הליכה שותה – ומכה את האסיר. והוא:
– לחיים חבר, לחיים! לבריאות!
כאלו אינו מרגיש במגלב כלל.
הקצין מאבד את סבלנותו וצועק:
– עמוד! אל הקיר! פה במקום!
ובלי להוביל אותו “למשפט”, מעמידו אל קיר אחד הבתים לגמור אתו; להשמיד את בת-צחוקו ארורה.
והוא, בבת-צחוקו:
– פה? טוב, חבר; בבקשה.
ובבת-צחוקו מראה הוא באצבע פעם על לבו ופעם על מצחו: – בבקשה. פה, או פה? כרצונך חבר. או פה או פה. בבקשה. – – –
האופיצר מביט בו ובקהל. כעת הוא כבר שיכור. מחזיק הוא את האקדוח מול “החבר” – מביט בקהל, הקהל משיב לו מבט של תמיהה. והאסיר מוסיף:
– בבקשה, חבר; בבקשה לירות ישר הנה, אל הלב. או הנה – אומר הוא בניגון – כרצונך. כמעט אחת היא. הלב או המוח. אחת היא כמעט. בבקשה.
הקצין חורק עליו בשיניו, מתכנן לירות – וכשהאסיר שוב אומר: “בבקשה חבר” – מושך הוא בכתפיו בעינים שואלות כלפי הקהל:
– מה זאת? הוא השתגע?
והאסיר בשלו:
– אני? משוגע? ישמרני אלהים! אני לא משוגע. אני “אדום מסוכן מאוד”. בבקשה להרוג אותי.בבקשה. –
וחושף את חזהו.
– בבקשה – חא – חא – חא – בבקשה; בלי פחד. –
הקצין מביט בו רגע, נגש אליו, מגיש את פניו אל פני האסיר כבודק אותו. – כעת נעשית בת-צחוקו של “החבר” רחבה עוד יותר ועוברת לצחוק רחב, אך אדיב מאוד:
– בבקשה – חא– אח – חא – בבקשה; בלי פחד. –
הקצין מביט בו, יורק לו בפניו;
– טפו! –
והולך לו.
לה: אודיסה 🔗
אודיסה מתבדחת.
על עיר זו שום דבר בעולם אינו משפיע. עיר זו היא אחת הערים העליזות שראיתי בימי חיי. אם ברלין היא סמל הסדר,אם פריז היא סמל האהבה, אם לייפציג היא סמל המדע, מינכן סמל האומנות ולונדון סמל המסחר – הרי אודיסה היא סמל הבדיחה, האניקדוטה הנצחית.
ושם סבלות, יסורים ומיתות משונות אינם מעבירים אותה על בדיחתה. הרעב כסרטן בקיבה– ואודיסה מתבדחת. הקונטר-ראזוויידקה והצ’יקה ממותתים לאלפים – ואודיסה מספרת אניקדוטות. העיר עוברת משלטון לשלטון, מימניים לשמאליים משמאליים לבנדיטים ומבנדיטים לאנארכיה – ואודיסה צוחקת.
צוחקת על כולם. האניקדוטות שלה לועגות לכולם: לדניקין, לטרוצקי,למאכנו, למישקה יאפונצ’יק (שר-המצביא לאלפי גנבים ושודדים), ליהודים,לרוסים, לאוקראינים, לחיים ולמתים כאחד.
ובמקום האידיאולוגיה הימנית או שמאלית, שולטת באודיסה האניקדוטה. הכוח המכריע בוויכוחים השונים היא בדיחה.
משום-כך, כשהרגישה ממשלת הפועלים בסכנת הבדיחה – אסרה אותה איסור חמור, במפגיע. וכל הנתפש באניקדוטה או רק בבדיחה – מומת בו במקום. ולא רק על בדיחה כלפי הממשלה עצמה.
יהודי אחד “מספר”:
מדוע זה נדפסים שטרי-המעות בכל השפות השולטות, ברוסית,בגרמנית,בצרפתית,באנגלית ואפילו בסינית ורק לא באידית? – הוא שואל והוא משיב:
זוהי ענותנוּתוֹ של המחבר" –
ובעד אניקדוטה זו – המרמזת שכל שלטון הפועלים הוא שלטון היהודים – שילם הבדחן בחייו. בקרן רחוב פושקין ומאלא-ארנאוצקאיה “השטיח” אותו קומיסאר אחד רציני מאוד.
– מה קרה?– שואל אחד העוברים. והשני מספר לו בלחישה את האניקדוטה.
– דיפיצילה אַסט אניקדוטאם נוֹן נאררארה" (קשה לא לספר אניקדוטה) – היה אומר כעת הרומאי, אילו היה חי אתנו כיום באודיסה.
אני יושב בקאבארט שנפתח ברשות הממשלה. הקונפראנסייה מספר אניקדוטות אודיסאיות מובהקות. הקהל צוחק בלי הרף.
ורק קומיסאר אחד היושב בלשכה – יושב כמו על גבי גחלים כל הזמן. נע אילך ואילך, אחר כך קם כרוצה לעזוב את האולם, אך נמלך בדעתו ויושב.
בא מספר חדש. ואחרי המספר שוב מופיע הקונפראנסייה. ואף פותח הוא את פיו וצתחיל לדבר – פיצוץ אקדוח והקונפראנסייה נופל מלא קומתו.
שקט קפוא. מסירים את המת אל אחורי הקלעים.
והקומיסאר , שירה בו תוך ישיבה, קם, משתחוה כלפי הקהל ואומר בנמוס:
– שקט, חברים!
וכלפי הבימה:
– בבקשה להמשיך! –
– הקהל הנכבד בוודאי אינו יודע מה קרה פה. המלאכים שעשו מהפכה בשמים, קיבלו רשיון לקאבארט וחסר היה להם שם קונפראנסייה. –
צחוק. הקומיסאר מוחה כף; ברצינות.
לו: חמץ 🔗
הפקודה אוסרת איסור חמור שבחמורים להסתיר זהב. צריך למסור אותו לרשות.
כל מי שימצא אצלו זהב: אחת דתו “אל הקיר”.
על טבעת-קדושין, על וו-זהב של מכשירי-רופאים, על עגיל-זהב שנמצא במגרה ועל סיכת-זהב קטנה שבקטנות: מוות.
הזהב “אסור במשהו”; כמו חמץ בפסח. ומטעם זה קוראת לו אודיסה בשם “חמץ”.
אשת הסנדלר, היושב בקרבת “בית-הכנסת השאלאשי” מזה עשרים שנה, עוברת על הפקודה החמורה הזאת בגלוי, בפרהסיה, בריש-גלי: שן של זהב נוצצת לה מבין שפתיה האדומות. (מאין להן לשפתים הללו אודם בימינו אלה? – השם יודע!)
שן-זהב זו – כבר גרמה לה הרבה יסורים לאשת הסנדלר בזמן האחרון. כל אשר לו לב-חומד בחזהו – לוטש לה עין. וכל ממשלה וממשלה לחוד רואה אותה.
– עקרי את השן הזו לעזאזל! – אמרו לא פעם לאשת הסנדלר, היפה גם במצוקותי – למה לך לסכן את חייך? שהלא בין מלכות ומלכות ישנה עוד ממשלה אחת באודיסה: ממשלת “העוטים”, הגנבים והשודדים, המתנפלים בעצם היום על העוברים ושבים, פושטים את בגדיהם לעיני השמש ומשאירים אותם בכותנתם באמצע הרחוב.
וגם הקצינים הם בין “העוטים” הללו. ובכן סכנה היא שן-הזהב; וביחוד כשהיא נוצצת מבין שפתיה האדומות של אשה יפה פחות מבת ארבעים.
אמנם ממשלת האדוּמים מבערת את “העוטים” למיניהם, במשך יממה אחת להיכנסה. האדומים אינם סובלים לא פרעות ולא שודדים. השודד, הפורע ואפילו הגנב – קנאין פוגעין בו.
אך שן-זהבה של אשת הסנדלר – מרגיזה. מרגיזה גם את בעלה של האשה:
– אמרתי לך, לכי אל רופא השיניים והסירי את החמץ מפיך! – אומר לה הסנדלר כשהוא מתקן לי את נעלי חשוּך-התקוּן –
– אני מצפצפת עליהם! – עונה האשה היפה ושינה צוחקת מבין שפתיה השמנות. והיא מוסיפה:
– יצאתי בשלום מידי “העוטים”, יצאתי בשלום מידי כל השודדים למיניהם, מידי דינקין, מאכנו, טיוטיוניק, זיליוני – אצא בשלום גם מידי אלה בעזרת השם!
– מידי דבר אחד לא תצאי בשלום: מידי “חוק”!
– חוק יפה! חוק עוקר שינים!
ופעם פנה אליה קומיסאר אחד, מן ה“נויטראליים” שבהם (“נויטראליים” הם: אלה המצליחים לעבוד בכל ממשלה וממשלה):
האי, “גברת”! יקרה לך השן, כנראה, יותר מחייך!
וגם אני איבדתי את סבלנותי:
למה את מחזיקה את החמץ המסוכן הזה בפיך?
האשה צחקה בבת-צחוק מתוקה.–
ובת-צחוק זו נתנה לי את התשובה היחידה והברורה: חמשים אחוזים של יופי מוסיפה לה שן זו לאשה היפה. על כגון זה לוותר?
והסכנה הלכה הלוך והתרכז מסביב לשן-הזהב הארורה. באין מעצור. בבית הסנדלר לא פסקו החיפושים. ואחרי כל חיפוש: לא שכחו את ה“חמץ”, את הזהב הצהוב שבפיה.
והנה האדומים התכוננים לעזוב את העיר.
והאשה היפה צוחקת: נפטרתי גם מהם.
העיר רועשת, המהומה הולכת וגדלה משעה לשעה. בלילה האפל, כבר אין לדעת מי הוא השליט בעיר. המלחמה נטושה בכל מרירותה. –
ובבוקר מצאו את האשה היפה מתה למחצה – ופיה היפה זב דם.
החוק עקר את שינה.
– בודאי יהודי! – מתלוצצת אודיסה – יהודי ביער את החמץ. חג-פסח הולך וקרב.
לז: המס 🔗
החוק אינו מכיר בחוק-ילדים לחוד. משפט הילד כמשפט הגדולים. חטא האב, או האם, ונמלט מידי החוק, דנים את הילד שלו למיתה. למען יידעו. וילדו של הרצען שבחצרנו ממיט סכנה על הורין: מסתיר הוא מטבע-זהב בין צעצועיו. מטבע של חמשה רובלים. לחנם מתחננת לו אמו, לתת לה את המטבע המסוכן, להשמיד אותו, או למסור אותו לרשות.
הילד באחת: לא!
– מה פלא? – מבארת לי האם – זה יותר משלוש שנים רצופות שהוא עמל וטורח על מטבע זה, עד שהחליף בו את פרוטותיו, שצברן אחת אחת. מחכה הוא לאדם שיסע לארץ-ישראל, כדי לשלוח את המטבע. –
הנה הסוד: הילד אסף פרוטות ל“קרן הקימת לישראל”, וכשהגיעו לסכום של חמשה רובלים – החליף אותן למטבע-זהב אחד.
וכעת רוצים לגזול ממנו את הונו הקדוש.
אני פונה אל הילד ומבאר לו את חומר הסכנה.הילד עושה פני-תמימים ורוצה לרמות אותי:
– כל הדבר הוא שקר. אין לי כלום. היה לי פעם, אך זה מזמן פרטתי אותו וקניתי לי דברים שונים.
הפה הצעיר משקר – אך העינים אינן יודעות לשקר.
והחיפושים בעיר אינם פוסקים.
וההורים מתהלכים כמסוממים. מתחננים, מבארים, מאיימים, האם פורצת בבכיה, האב נותן לו מכות – והילד באחת, בבכיה:
– מה אתם רוצים ממני? אין לי, ואם אין לי, מאין אתן לכם?!
האב מכה, האם בוכה – והוא מכחיש.
והנה החיפוש. והממונה על החיפוש יודע את דבר המטבע. מי שהוא הלשין בודאי.
מתחיל הוא בדברי-כבושין ועובר לנזיפה ואחר-כך לאיום. – ולבסוף מביט בו בילד בעיניו – וסוטר לו סטירת-לחי עצומה, בכל אכזריות כוחו. – הילד עומד בלי תנועה, לחיו האחת, המסוטרת, אדומה, והשניה – חוורת כחלב קר.
ומתוך הפה העקשני – זב דם.
האם מתנפלת לרגלי “נמחפ”, מנשקת את מגפיו. והאב מתחנן:
– הנה, קחו במחיר המטבע את מה שיש לי. הנה: המכשירים שלי, מכשירי עבודה, יותר מזה אין לי. קחו את המיטות, קחו את השולחן. למען השם!
– יאשקה, יאשינקה שלי היקר – בוכה האם גם לרגלי הילד – בני יחידי שלי, אם יש לך – תן! אוי ואבוי לי, הנה דם. אוי ואבוי לי!
כל הנוכחים רועדים, מתחננים, בוכים, משדלים ועושים הנה והנה – ורק שני אנשים עומדים כמסמרות נטועים ושותקים: האיש המחפש והילד.
שני תרנגולי-פרא; מביטים זה בפני זה ושותקים.
האיש מצמצם שוב את עיניו בילד:
– ובכן? איפה המטבע.
– אין לי.
– אתן לך מעות אחרות. תן את מטבע הזהב.
– אין לי. (יודע הוא הקטן, שהמעות שרוצים לתת לו אין להם כל ערך).
– אין לך? הנה “אין לי”!
ושוב טופח על פניו סטירה נוראה.
האשה מתעלפת.
והילד המוכה עומד, רגליו נעות תחתיו רגע כנוטה לפול – ופתאום קופץ הוא כלפי פני האיש, נועץ את צפרניו בפני “הרשות” ומורט וסורט, כחתול-פרא, חובק את צוארו ונושך לו בפניו. – האיש תופשו בגפו וזורקו אל הקיר כזרוק סמרטוט. –
– הנה כלבון ארור! – אומר האיש ומתקן את שערו ואת פניו.
ויוצא יחד עם חבריו.
כשבקרתי את החולה הקטן כעבור יומיים – לחש לי בבת-צחוק רצינית:
– אתמול מסרתי את המס (כך אמר: המס) לאחד ממכירנו,
הנוסע לארץ-ישראל. הוא נמלט דרך רומניה.
והוסיף:
– כעת הם יכולים לחפש עד ביאת המשיח. כעת אגיד להם את האמת: שלחתי לארץ-ישראל.
לח: בורסאי 🔗
– כמה כסף יש לאדוני? לא חשוב כמה.אני מניח פי עשרה מאשר יש לאדוני! ובכן? ביזנס איז ביזנס! הזדמנות טובה. ובכן?
זה הוא סגנונו של הבורסאי, שכל אודיסה יודעת אותו.
הוא עצמו לא אודיסאי. מפטרוגראד בא הנה, אחרי המהפכה הבולשביסטית. בורסאי היה שם, מן המין החשוב. השתתף פעם בבורסאות החשובות ביותר באירופה. נפש האזארדית ממדרגה ראשונה.
והמהפכה דחפה אותו והוציאה אותו מפטרוגראד אל העיר הקרובה. ושם – הלאה והלאה. עד לאודיסא.
מפה רצה לצאת לחוץ לארץ, אך לא הצליח.
ובמידה שהמצוקה החמרית והמוסרית הציקה לו – נתבלבלה עליו דעתו יותר ויותר.
בתחילה עסק בספסרות גדולה, אחר-כך בקטנות – עד שאפסה לו כל יכולת שהיא.
וכעת ממשיך הוא בבורסאות שלו בטרוף-דעת, בדבור. מדבר הוא עם עצמו. –
לפעמים גם מרוויח פרוטות, אך במקום לאכול – קונה הוא בסתר את עתוני חוץ-לארץ האסורים מטעם הרשות, ו“משתתף” בעסקים הגדולים שבבורסאות הגדולים שם. קורא את העתונים בהחבא “וקושר עסקים כבירים” עם המודעות. מדבר אתן, נושא ונותן עמהן ברצינות ובחשיבות מרובה. “קונה” אבני-חן יקרות ו “מוכר” אותן בריווח גדול. חוכר כברות-ארץ כבירות בהולנדיה, בגרמניה, בהונגאריה, וכן גם יערות וגם אגמי-דגים גדולים – –
אך כנראה, שגם בתוך שגעונו האומלל התייאש בזמן האחרון מעסקיו אלה שאינם מביאים לו כלום. ולפיכך עבר למעשיוּת, לעסקים ממשיים, שאפשר להרוויח בהם דבר-מה.
והעסק החדש שלו הוא: “הבורסה החיה” – כמו שהוא מכנה אותה. מסמן הוא איזה אדם חשוב בעיר ו“מניח אותו” על הבורסה" אם תמית אותו הרשות, או לא?
בשעת שלטון האדומים – “מניח” הוא איזה בורגני חשוב:
ובשעת שלטון הלבנים איזה כפר ואפילו עיר, אם יעשו בה הלבנים פרעות ביהודים? ( על דבר יציאה לחוץ-לארץ חדל לחשוב כנראה, אפילו תחת שלטון הלבנים, כשאפשר היה לעזוב את הארץ).
כמה כסף יש לאדוני? – אדוני יודע את הבורגני הזה והזה? אני מניח על חייו מאה רובלים. כמה אדוני מניח?
או:
– הכפר הזה חמישים יהודים בו. יעשו בו פרעות או לא יעשו? כמה אדוני מניח?
וביום מעונן אחד הובילו גם אותו אל “התחנה האחרונה”. מצאו אצלו איזה שטר-כסף רומני, אחרי הפקודה החמורה האוסרת כל מין כסף-חוץ. – לא האמינו בשגעונו.
ובדרך, בלכתו כלפי המוות פנה אל האנשים שנפגש בהם בדרכו, וגם אל אלה שהובילו אותו:
– כמה כסף יש לאדוני? יהרגו אותי או לא יהרגו? אני אומר: כן. אדוני אומר: לא? ובכן: כמה הוא מניח על חיי? –