לוגו
זכרונות גליקל
מיקום ביצירה:
0%
גליקל מהמלן
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

עכשיו אתחיל לכתוב את הספר הרביעי, לצערי הגדול. ובכן רוצה אני לספר לפניכם מראש ועד סוף שאביכם היקר חלה ונפטר. זה היה י“ט טבת תמ”ט. בעלי זצ“ל, אביכם היקר, הלך לפנות ערב לאיזה סוחר לשם עסק, וכמעט שהגיע לביתו נפל בעוה”ר על אבן חדה וקבל מכה כזו שיש עלינו כלנו לקונן עליה. הוא שב הביתה עלוב; אנכי הייתי אצל אמי תחי‘, ושלחו וקראו לי לשוב הביתה. כשבאתי לביתי מצאתי את בעלי עומד על התנור ונאנח. נבהלתי ושאלתיו מה לך? והוא ענה: נפלתי, ואני חושש כי הנפילה הזאת תביא ידי תוצאות מכאיבות. ובכן הוא בעוה“ר לא היה יכול למוש ממקומו, הוצאתי מכיסיו כל מה שהיה שם, כי דרכו היה בלכתו לאיזה מקום לקחת עמו בכיסיו את האבנים הטובות. ואני בעוה”ר לא הֵבַנוּ מה היא מכתו, כי בעוה“ר זה כמה שנים היה לו שבר מעים; וכשנפל נגע באבן בשברו ונסתבכו בני מעיו. בתוך הבית היתה מטה שעליה היה יכול לשכב, אבל הוא רצה דוקא לעלות לעליה. ובשעה זו היה קור גדול. נדמה שהשמים והארץ נקפאים מקור. היינו אצלו כל הלילה, עשינו כל מה שיכולנו, אבל לא הועלנו כלום וגם הקור היה מזיק לו. סוף סוף הבין מעצמו שלא טוב בשבילו [לשכב שם] והורדנו אותו למטה. זה היה כבר אחר חצות הלילה, ושום הטבה לא נראתה. אנכי הבינותי כי יש סכנה בדבר ובקשתיו שיתן לקרוא לרופא ועוד לאנשים. אבל הוא אמר: במקום לגלות [המחלה] בפני זרים יותר טוב לי למות. אנכי עמדתי על ידו ובכיתי ויללתי ואמרתי: למה אינך חפץ לגלות זה לפני זרים, וכי על ידי עבירה או מעשה תועבה באה עליך המכה הזאת? אבל כל דברי לא הועילו. אמונה תפֵלה היתה בלבו כי על ידי זה יוכל להזיק לבניו, כי יאמרו שמחלה זו עוברת בירושה מאבות לבנים, והוא אהב מאד את בניו. ובכן כל הלילה התעסקנו עמו, ושמנו עליו כל מיני תחבושות. אולם אפשר היה לראות כי משעה לשעה מחלתו הולכת וכבדה עליו. לסוף האיר היום. אמרתי לו: ב”ה שהבוקר בא, אלך עכשיו ואקרא לרופא ואחרי אחד שעוסק בריפוי מחלה זו. הוא לא רצה מתחילה, ואחר כל אמר שיקראו לאברהם לוֹפֶּץ, ספרדי כירורג וגם דוקטור. שלחתי אחריו. כשבא ובדק את המכה, אמר: אין דבר. אנכי אשים על זה תחבושת, ומיד יוקל לו. דברים שכאלה רפאתי מאות פעמים ונרפאו. אל תדאגו. זה היה יום ד’ בבוקר. אברהם לופץ הניח עליו תחבושת. אבל כשהגיע חצות היום אמר אברהם: רואה אנכי כי רפואותי לא תועילנה לו, אלך ואקרא למנתח, שהוא אומן גדול. ובא המנתח וכל היום שם תחבושות שונות לרכך את המכה, אבל מצב החולה הורע משעה לשעה. ביום ה' קראתי לעוד רופא מנתח ושני הרופאים והרופא פונזיק היה גם כן בתוכם. כשספרתי לפניהם את כל הפרטים, אמרו כי בני מעיו נסתבכו זה בזה ואי אפשר לו לעשות צרכיו, וכל זה בעוה“ר הקיא דרך פיו, וכל התחבולות לא הועילו. ואף על פי כן לא רצה החולה שזרים יבואו לבקרו וצוה להחזיק את מחלתו בסוד. אנכי כבר הבינותי את מכתי וידעתי כי אומללה אהיה, וכן עבר יום ה‘, היום והלילה במצב רע, ביום ו’ הביא אברהם רופא אחד שהיה רופא אצל הקורפירסט כמה שנים, ונתן לו גם כן איזה רפואה והניח לו תחבושת, אבל, ה' ירחם, הכל ללא הועיל. ביום שבת בבוקר נודע הדבר לגיסי ר' יוסף סג”ל, שהיה בזמן ההוא לא בשלום עמו, והוא בא אל ביתי ובקש שיתנו לו להכנס אל תוך הבית. הלכתי אל בעלי ואמרתי לו: ר' יוסף סג“ל עומד בחוץ ומבקש שיתנו לו להכנס. והוא ע”ה אמר: יבוא. בבואו ראה בעוה“ר תיכף את מצבו וגיסי הטיח את ראשו בכותל ומרט שערות ראשו והתחיל לילל: אוי לי, הנה הולך ונפרד מאתי גיס כזה! והתנפל על החולה ובדמעות מרות בקש ממנו מחילה. ובעלי זצ”ל השיב ברוח נכון: גיסי האהוב, אני מוחל לך ולכל בני האדם והנני מבקש גם מכם שתמחלו לי. ר' יוסף נחם אותו אחר כך ואמר שיהיה סבלן. השי“ת ישלח לו עזרה. והוא ענה: אנכי מקבל באהבה כל מה שהקב”ה שם עלי. וממני היה משתדל תמיד להסתיר את המחלה. בני ר' ליב זצ“ל היה בחור כבן ט”ז שנים, והוא היה צריך להיות אצלו תמיד; וכשהייתי יוצאת מן החדר היה הוא לוקח את בני אליו ודבר עמו והטיף לו מוסר, ובני בכה הרבה, אבל מיד כשהרגיש שאני נכנסת, אמר אל בני: שתוק, למען הרחמים! אמא נכנסת ולא טוב שתראה אותך בוכה. אבל מה יושיע זה? הוא בעו“ה שכב במצָרי מות ורק דאג לי שלא אצטער. בשבת בבוקר אחר הסעודה באה אמי ונפלה עליו ונשקה לו בדמעות ואמרה: בני, האומנם תעזבנו ככה ולא תצוה אותנו מה שהוא? והוא ענה: חותנתי היקרה! יודעת אַתְּ שאני אהבתיך כמו אֵם, אין לי מה לצוות עליך רק שתנחמי את גליקל שלי. זו היתה מלתו האחרונה לאמי. אחר כך באו שוב רופאים כירורגים אך בעוה”ר הכל ללא הועיל. במוצאי שבת לא היה איש אצלו חוץ ממני ואברהם לופץ, כי הוא ע“ה לא רצה שיהיו אצלו עוד אנשים. בחצות הלילה שלח אברהם לקרוא לרופא הכירורג, כי הוא חשב שהגיעה השעה לעשות נתוח. כשבא הרופא הכירו שהמצב מיואש, והרופא יצא ואמר שבעוה”ר אין שום תרופה. אז אמרתי לבעלי זצ“ל: יקירי, האם אפשר לי לנגוע בך? – הייתי אז “טרפה” – והוא ענה: חס וחלילה! בתי, הלא לא הרבה זמן לחכות עד שתטבלי. אולם בעוה”ר הוא נפטר קודם לזה. וכל עמדתי על ידו איזה זמן קצר ודברתי עם אברהם לופץ שאמר כי צריך להזמין את ר' פייביש לוי, שהוא היה תמיד איש חיל בענין בקור חולים. כשבא ר' פייביש שלחתי לקרוא גם את המלמד שהיה בביתי. זה היה בשעה שתים אחר חצות הלילה במוצאי שבת. ר' פייביש נגש אל בעלי זצ“ל ואמר: ר' חיים! האם יש לך מה לצוות” ענה בעלי: אינני יודע מה לצוות. אשתי יודעת הכל, תתנהג כמו שהתנהגה עד עכשיו. ועוד אמר לר' פייביש שיתנו לו את ספרו של ר' ישעיה, 1והוא למד בו כחצי שעה, ואחר כך השיב את הספר, ואחר כך אמר לר' פייביש ולהמלמד: וכי אינכם מבינים מה שנעשה בי? יצאו נא מכאן אשתי והילדים. ור' פייביש כמעט הכריח אותנו לצאת. כל בעל לב יבין מעצמו איך היתה פרידה זו. ר' פייביש רצה לדבר עמו אבל הוא לא ענה כלום, אלא היה מלחש בשפתיו בפני עצמו, כך עברה חצי שעה. אז אמר ר' פייביש לאברהם לופץ: שים אזנך אל פי החולה אולי תקשיב מה שהוא מלחש. וכששם אברהם את אזנו קרוב לפי החולה שמע שהוא קורא “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד”, ובזה יצאה נשמתו הטהורה ונפטר בקדושה ובטהרה. 2ומתוך סופו אפשר היה להכיר מה היה האיש הזה בחייו.

ומה ארבה לכתוב לכם, בני היקרים, על אדות צערנו הגדול, לאַבֵּד בעל כזה, שהיה כל כך מחבב אותי, ולהשאר אלמנה עם ח' יתומים, שמהם בתי אסתר תי', היתה כלה. אך מה אומר ומה אדבר? השי“ת ירחם עלינו והוא יהיה אביהם של יתומי, כי אתה אל אחד, אבי יתומים. והנה אחדל קצת מצעקות ויללות, חושבת אני שכל ימי אֲבַכֶּה את האבדה הזאת. ובכן ביום כ”ד טבת תמ“ט בא בשם טוב לקבורה והיה צער ובהלה בכל הקהלה, שאי אפשר לכתוב. כי היתה המכה פתאומית. ואנכי ישבתי עם ילדי “שבעה”. מחזה תוגה היה לראות אותי, האלמנה האומללה, שוכבת על הקרקע עם י”ב היתומים. קבענו תיכף מנין ומלמדים שילמדו כל השנה בבית יום ולילה. זכרה לי אלהי לטובה! בני אמרו קדיש בלב שלם, ולא היה איש או אשה שלא בא אלינו בכל יום לנחם אבלים. וגם דמעות לא חשכו ממנו. כך עברו עלינו ימי ה“שבעה”. אכלתי לחם דמעה ושתיתי דמעות שליש. מה אדמה לך ומה אשוה לך בת ציון, 3נפלתי בעוה“ר משמים ארץ. כל שארי וידידי נחמוני כל אחד כמו שהיה יכול, אבל מה הועילו? הם הלכו איש לביתו, ואני עם יתומי נשארנו יושבים בעצב ויגון. שלושים שנה ישבתי עם בעלי זצ”ל וכל טוב לא אצל ממני, כמו שאשה ישרה יכולה לחפוץ, וגם דאג בשבילי שאוכל אחר מותו להמשיך חיי בכבוד. אבל מה יועילו כל הדברים הללו? מה שגזר המקום ב"ה אין לשנות.

ובכן, בני היקרים, ידידנו היקר מת כצדיק. רק ד' ימים שכב ודעתו היתה צלולה עד שיצאה נשמתו. על מה שדבר עמי בזמן הקצר הזה יש הרבה מה לכתוב. מי יתן שיהיה סופי ואחריתי כמוהו, זכותו תעמוד לנו ולבני ולבנותי שי' ותי‘. כאשר פרחה נשמתו פרח ממני כל הדרי וכל עשרי וכבודי. הוא זכה לצאת מן העולם בעושר וכבוד ולא ראה שברון לב או רעה בבניו ובבנותיו ועל זה נאמר: “כי מפני הרעה נאסף הצדיק”. 4אבל אותי עם בני הרוָקים והנשואים עזב ביגון ואנחה, והוסיף צער ויגון בכל יום ויום, שבר על שבר, ואוהבי יעמדו מרחוק. אבל מה אעשה ומה אקונן ועוונותי גרמו זאת, ועל זה אני בוכה ועיני יורדה מים ולא אשכחנו כל ימי חיי, כי חקוק הוא בלבי. אחיותי היקרות ואמי נחמוני כמו שיכלו, כמו שספרתי קודם, אבל מכל הנחמות הללו מכתי גדולה מיום ליום. והנחמות כאילו הוסיפו שמן למדורה, להגדיל את הלהבה. וענויי ושברון לבי עוד רבו. הנחמות הללו והלחישות [על המכה] ארכו ב’ ג' שבועות. אחר כך עשו עצמם כאילו אינם מכירים אותי. אדרבה, כל אלה שעשינו עמהם טובות גדולות, שלמו לנו עכשיו רעה, כסדר העולם. לכל הפחות כך היה בדמיוני, ברוחה ומחשבתה של אלמנה עלובה שאבדה ממנה מלכותה פתע פתאום. איך אפשר לשכוח זאת? ובכן נדמה לי בעוה“ר, אולי לא בצדק, שמי שהוא לא יצא ידי חובתו נגדי, הקב”ה ימחל לי על זה.

ובכן בני היקרים והחביבים, ביום שבו ראיתי את אביכם היקר מוטל על הארץ לפני לא הייתי מצטערת כל כך כמו אחרי כן, כשהכאב גדל בלבי מיום ליום. בכל יום הייתי מעלה על לבי את הצער והחרבן שלי ומכתי גדלה מיום ליום. אבל מה יכולתי לעשות? האל ברוב רחמיו ובהשגחה פרטית משגיח על האנשים העלובים וגם עלי ונהל אותי ברוב רחמיו וברוב חסדיו לסבלנות ולפרנס את יתומי עד כמה שידי, יד כהה של אשה חלשה, מלאת צער ויגון, מגעת.

ואחר ה“שלשים” לא בא אלינו לא אח ולא אחות, לא קרוב ולא גואל לדרוש לשלומנו. כשהיינו נפגשים יחד היו כל דבריהם “שבושים” שלא הועילו לא לי ולא ליתומַי. אפוטרופסים, כמו שספרתי, לא רצה בעלי למנות, כמו שאמר לר' פייביש. לאחר שלשים עברתי על הפנקס ומצאתי שאנו חייבים כ' אלפים ר“ט. אמנם אנכי ידעתי קודם מזה, ות”ל החוב לא היה מציק לי, כי ידעתי שיש ב“ה במה לשלם ועוד נשאר לי כסכום הזה שאוכל לפרנס את בני ביתי. אבל בכל זאת היה הסכום הזה [של החובות] עצום יותר מדאי בשביל אשה אלמנה וחלשה, ובבית לא היו אפילו כמאה ר”ט מזומן. אמנם בני נתן ובני ר' מרדכי סג“ל באו לעזרתי, אבל הם היו עוד צעירים מאוד. עשיתי חשבון ומאזן וחשבתי להכריז על מה שקרה. ובכן בני ובנותי שי' ותי' קראתם איך שנפטר מן העולם הזה אביכם החסיד זצ”ל, רועכם וידידכם, ותזכרו שאין לכם איש או חבר שעליו תוכלו לסמוך, ואם נראה לכם שיש כמה ידידים לכם ותחפצו להשתמש בהם בעת צרה ח"ו, תדעו שאין לסמוך על ידידים, כי כל הזמן שאינכם זקוקים לידידים, כי אחד נראה כידיד, ואם רק באה עת צרה יקרה כמו שקרה בספור המעשה שאספר לכם.

הָיֹה הָיָה מלפנים מלך ששלח את בנו למרחקים ללמוד כל החכמות שבעולם. והבן שהה שם שלש-עשרה שנה, ואז כתב אליו המלך כי כבר הגיעה השעה שישוב אל ביתו. הבן עשה כמצות אביו, והמלך שלח לקראתו קהל רב וקבל את פניו בכבוד והכין לכבודו סעודה גדולה ושמחו שמחה רבה. אחרי הסעודה שאל המלך את בנו: האם היו לך ידידים רבים שם בעיר שלמדת בה? ענה הבן: אדוני מלכי ואבי! כל בני העיר היו ידידי. שאל המלך: ומאיזו סבה הם נעשו לידידים לך? ענה הבן: בכל יום ויום הייתי מכין סעודה בשבילם והם היו עמי אחים לכוס, בכל פעם נתתי לפניהם משקה מן המובחר ומשום כך הם נעשו לי לידידים. שמע המלך את דברי בנו ונאנח והניע בראשו ואמר: אנכי שלחתיך ללמוד כל החכמות, עכשיו אני שומע ממך לא דברי חכמה, כי הנך חושב כי האחים לכוס היו ידידיך. זה לא נכון. באחים לכוס אין לבטוח. כל זמן שהם סובאים עמך הם נראים כאוהבים, כאלו אחיך מבטן הם, אבל כשהסעודה נגמרה, הם הולכים ממך, מוחים את פיהם וחושבים: אם שוב לסעודה תקראני, ואמרתי לך: הנני; ואם לא תזמין אותם שוב, או אם ימצאו סעודה יותר שמנה מסעודתך, יברחו מפניך ואת יינך וידידותך ישכחו. וישאל הבן את אביו: אמר נא לי, אבא, מי הם הידידים שאפשר לבטוח בהם? ענה המלך: קח עגלה ושחט אותה ושים אותה בשק ואיש אל ידע מזה, והלכת אל הבית שבו יושב שר החצר שלך ואח"כ תלך לבית שר הלשכה והסופר, ותאמר: הנה שתיתי לשכרה כל היום, ואפי חרה בְשַׂר החצר של אבי המלך, שהעיז לדבר נגדי דברים קשים, ואז הוצאתי חרבי מתערה דקרתיו ומת. עכשיו ירא אני את פני המלך שהוא בעל חמה, ואולי בשעת כעסו ינקום ממני, ולפיכך שמתי את המת בשק, והנני מבקש מטובך לעזור לי לקברו בלילה. ואז תשמע מה שיגידו לך ותבחן את הידידות שבלבם. הבן עשה כעצת אביו וישם את העגלה המתה בשק ובא בלילה לבית שר החצר ודפק, ושר החצר השקיף בעד החלון ושאל: מי דופק בשעה כל כך מאוחרת? ובן המלך ענה: אני אחריק בן המלך, שר החצר רץ ופתח לפניו את הדלת. בן המלך ספר לו כל המעשה ואמר לו: אחרי שאתה משרתי הנאמן, תואיל נא לעזרני לקבר את המת קודם שיאיר היום. ענה שר החצר: סור ממני עם עסקים שכאלה וכאשר הפציר בן המלך מאד לעזור לו, כעס שר החצר שלו ואמר בחמתו: אין לי עסק עם שכור ורוצח. אם אתה תפטרני מהיות שר החצר שלך, יש בעולם אדונים רבים שיבקשו אותי לשרת אותם. ובכעס סגר את הדלת בפני בן המלך. אז הלך בן המלך אל הסופר שלו. וגם הוא ענה לו כמו שר החצר. ומשם הלך אל שר הלשכה וספר לו את הדבר, ענה שר הלשכה: אמנם עבדך אני ואתה אדוני, אבל לא התניתי עמך להיות קובר מתים. ואפילו אם הייתי רוצה לעשות לך נחת רוח, ירא אני את אביך שהוא נוח לכעוס ואם יודע לו הדבר וַהֳרָגַנִי אותי ואותך יחד. אבל תקבר אתה לבדך בבית הקברות הסמוך לכאן ואני אעמיד שומרים לראות אם יבוא איש זר. כך עשו, והוא קבר את העגלה והלך לביתו. בבוקר נפגשו שלשת הפקידים יחד ושר החצר ספר להם על המעשה הרע שעשה בן המלך ומה שדרש ממנו ומה שענה אותו. אז אמרו שר הלשכה והסופר: בן המלך היה גם אצלנו וגם אנו לא רצינו להשתתף בדבר הזה; והוא קבר את המת בעצמו בבית הקברות. והן נועצו יחד לגלות את אוזן המלך על הדבר הזה, כי אסור לעבור על זה בשתיקה, ואם אנו נספר למלך את המעשה הזה אז יהרוג את בנו הפרא ואותנו יחשוב לעבדים נאמנים. והם עשו כך והעידו לפני המלך. ואז אמר המלך: בחיי ראשי! אם בני עשה כדבר הזה דמו בראשו. והמלך צוה ויקראו לבנו וישאלוהו על המעשה הזה. אבל בן המלך כחש. ואז אמרו הם: הלא שמת אותו בשק וקברת אותו בבית הקברות. אז אמר המלך אנכי תיכף אשלח שמה את עבדי וגם אתם תלכו עמו ותַראו לו את מקום הקבר. והם עשו כך והביאו את השק חתום בחותמו של בן המלך. אז פנה המלך אל בנו ואמר: מה תאמר עתה על הדבר הזה? ענה בן המלך: אנכי שחטתי עגלה לקרבן, אבל השחיטה לא היתה כשרה ולכן נפסלה מהיות קרבן, אך בכל זאת לא נאה לזלזל בה ולהשליכה בחוץ ולכן קברתיה. המלך צוה לפתוח את השק ולהוציא מה שבתוכו, ויעשו כן, ויפתחו את השק ויוציאו עגלה מתה, ושלשת הפקידים בושו מפני בן המלך, והוא בקש שישימו אותם במאסר, וכן נעשה. אז קרא המלך לבנו ואמר לו: הרואה אתה איך אפשר לחשוב איש לידיד בטרם נבחן? אמר בן המלך: אמנם מצאתי עכשיו חכמה מה שלא מצאתי בכל שלש-עשרה השנה שלמדתי שם. עכשיו הבה נא עצה מה לעשות לשלשת הפקידים שלי? אמר לו המלך: איני יודע עצה אחרת אלא שתהרוג את כל משרתיך, שלא ילמוד ממעשיהם שר הלשכה שהוא נאמן לך לחצאין, שהעמיד בשבילך שומרים. אמר בן המלך: איך אפשר להרוג כל כך הרבה אנשים בשביל להציל נפש אחת? ענה המלך: אם חכם שבוי בידי אלף טפשים ואין עצה להציל את החכם, אך אני מיעץ להרוג את אלף הטפשים ולהציל את החכם, וכך יותר טוב שתהרוג את כל משרתיך שאינם נאמנים בשביל שר הלשכה שהוא אוהבך לחצאין ויהיה לך אוהב שלם. ובן המלך הכיר כי אין לסמוך על אוהב אלא אם כן נבחן תחילה.

ובכן, בני היקרים, אין לנו להשען על ידיד אלא על הקב“ה בלבד, שהוא יעמוד לנו ויעזרנו. ואם אבד לכם אביכם החסיד והנאמן, הנה חי הוא אביכם שבשמים לנצח והוא לא יעזוב אתכם אם תעבדוהו באמונה. וגם לפעמים אם יבוא עליכם ח”ו עונש, תדעו שלא אחרים אלא אתם בעצמכם חייבים בזה, כי במעשיכם קלקלתם לעצמכם.

ובכן מה לי להאריך? נתחיל במה שסימנו. אתם ראיתם איך שאביכם היקר מת בקדושה ובטהרה. גם כתבתי שעשיתי את המאזן והלכתי לגיסי ר' יוסף ובקשתיו שילך לביתי, כי עשיתי את המאזן ויש בדעתי להוציא הכרזה, ולכן יבדוק את כל החפצים ויקצוב את מחירם, אולי קצבתי מחיר זול ביותר או יקר ביותר. וגיסי ר' יוסף זצ“ל הלך עמי והראיתי לו הכל והוא בדק הכל ואמר כי אנכי קצבתי המחירים יותר מדי בזול, ואם ח”ו אמכור אותם כל כך בזול, אגיע לפשיטת הרגל. אמרתי לו: לפי דעתי יותר טוב להעמיד מחיר זול ולמכור ביוקר, מאשר להעמיד מחיר יקר ולמכור בזול. אנכי עשיתי את המאזן שאם אמכור בזול, כמו שקצבתי, עוד ישאר רכוש הגון בשביל היתומים. ובכן עשיתי הכרזה, והדבר יצא יפה. מכרתי במחירים טובים, ואילו היו נותנים לי ארכה לחצי שנה היה הענין נגמר יפה מאד, ולא היה מקום ליאוש. תיכף ומיד כשהיו המעות בידי הייתי משלמת לאלה שהייתי חייבת להם, ובמשך שנה אחת שלמתי הכל ומה שקבלתי עוד כספים הלויתי ב“רְוָחים”.

כמו שספרתי, בתי אסתר היתה לכלה, ולא יכולנו כבר לשנות כלום. לאחר ה“שלשים” כתבתי למחותנת שלי יאַכיט למיץ ותארתי לה את מצבי העצוב וכתבתי לה, אני נשארתי בעוה“ר אלמנה ובתי הכלה יתומה, על כן אין אנו צריכים לעכב ותשלח את החתן הנה לראות ולהֵראות, כמו שכתבתי כבר. אבל התשובה היתה: מאחר שכתבתי כל כך הרבה על בנה, ומפי אנשים שמעה הרבה מלשינות על בתי, והיא מאמינה בדבריהם, לפיכך אינה רוצה לשלוח הנה את החתן. ואם אנכי חושבת כי מה שאמרו הולכי רכיל ומלשינים אמת הוא, אוכל לשלוח למיץ אחד מידידי שיראה את החתן. וזולת זאת, אחרי שפרצה מלחמה כבדה בין מלך צרפת יר”ה ובין מלך אשכנז, אינם יכולים לשלוח את החתן מפני סכנת הדרכים. וכן עברה שנה בחליפות מכתבי רוגז, כמו שאספר להלן. בתוך כך נעשה בני ליב לבחור גדול והגון והציעו לפניו כמה שדוכים חשובים. גיסי ר' יוסף סג“ל דבר בעצמו עמי שהוא רוצה לתת לו את בתו, אבל בני ליב לא חשק בה וחשק יותר בשדוך שהציעו לו בברלין, שבעוה”ר היה לי ולכולם לאסון, אבל אינני מאשימה את מי שהוא. עוונותינו גרמו לכך, ואל עליון גזר עלינו כך והוא לקח את בעלי החסיד מהעולם השפל הזה שלא יראה בצרה הבאה על בניו, ולנגד זה השאיר אותי לחיות בתוך עמק הבכא הזה. ובכן מה לי להאריך? בני ר' ליב היה תינוק צעיר ואנשי בליעל ורשעים הדיחוהו בעוה“ר לעשות הרבה מעשה נערות ושטות, ולפיכך חשבתי אם אנכי אתן את בני להמבורג, שם יש מקום רחב לתעתועים. ואני אשה אלמנה, ולכל מי אשר אפנה, כלם בעלי משא ומתן גדולים ואינם יכולים להשגיח על בני. אז הציע לפני גיסי ר' אליהו שדוך עם אחיו ר' הירש מברלין. השדוך הזה מצא חן בעיני וחשבתי אחרי שהאיש הזה יש לו מעט ילדים וכמעט כל המשא ומתן שלו בביתו, וגם הוא תקיף בדעתו, בודאי ישגיח היטב על בני. ובכן שדכתי את בני עם בת ר' הירש הנ”ל, וחשבתי שמצאתי טוב. כשבא זמן החתונה נסעתי עם בני החתן ובני ר' זנוויל סג"ל וגיסי ר' אליהו ויששכר כהן לברלין לחתונה והתארחנו בברלין את ר' בנימין. אי אפשר לכתוב כל הכבוד שקבלתי ממחותני ר' הירש ומן דודו ר' בנימין ושאר אנשים חשובים בברלין, ובפרט מהקצין ר' יהודה 5ואשתו, ואף על פי שר' יהודה היה במחלוקת עם אנשי וינה 6בכל זאת קבלתי ממנו “מתנות שבת” כל מיני מגדנות, וערך בשבילי סעודה גדולה.

בקצור, מה לי להאריך? קבלתי כבוד יותר ממה שהייתי ראויה לו, והחתונה נגמרה מתוך ששון ושמחה. איזה ימים אחר החתונה חזרנו ביחד שוב להמבורג בשמחה ובלב טוב. קודם נסיעתי לברלין דברתי עם מחותני ר' הירש ובקשתיו שישגיח היטב על בני, שהוא עדיין צעיר ואיננו מבין עדיין במשא ומתן ובשביל זה התחתנתי עמו, בחשבי שהוא יהיה לאב לבני; ומחותני ר' הירש השיב לי, שלא אדאג לבני, הלואי שלא יהיה לי מה לדאוג לשאר בני כמו לבני זה. אבל אֵלי! איך נהפך הגלגל אחורנית! מחותני ר' הירש כתב עוד בתוך התנאים כי הוא ערב, שבני במשך שלש שנים שקצב לו מזונות יוסיף על הונו ת' ר"ט בכל שנה. אולם גם זה לא נתקיים כמו שלא נתקיימו שאר הדברים.

ובכן נשאיר את בני ר' ליב בברלין ואספר מה שקרה לבתי אסתר תי‘. כמו שכתבתי קודם החלפתי עם המחותנים כמה מכתבים ולא הביאו אל המטרה. לסוף אחרי שהחתן לא רצה או לא היה יכול לבוא אלינו להמבורג ואנכי לא חפצתי לנסוע עם בתי הכלה למיץ, השתוינו בינינו כי מחותני הקצין פ"ו ר’ אברהם קרומבאך יבוא עם בנו החתן לאמשטרדם, ואני עם בתי הכלה ת' נבוא גם כן לשם, והחתן והכלה יתראו שם. וכאשר יהיה טוב בעיני שני הצדדים יעשו שם את החתונה. קבענו זמן ואני עם בתי הכלה תי' ועם בני ר' נתן נסענו לאמשטרדם, והיתה לנו פמליא נעימה ונסיעה של תענוג, התארחנו באמשטרדם אצל חתני קוסמן. 7אבל החתן הקדים לבוא לאמשטרדם כמה ימים והתארח אצל ר' משה עמריך. לעת ערב אחר מנחה נכנס החתן לביתנו. שמחתי עליו מאד ודברתי עמו ובכל דבר מצא חן בעיני, כי לא ראיתי בו גם אחד מהחסרונות שספרו מוציאי דבה. ב' או ג' שעות ישבנו יחד והודיתי לה' בכל לבי. בני נתן סג“ל ואני עשינו עסקים באמשטרדם בכל יום באבנים טובות. אחרי שישבנו באמשטרדם ח' ימים, בא מכתב ממרים אשת ר' אליהו קליף ז”ל כי נחלק לה כבוד ונבוא עם החתן והכלה לקליף, אחרי שהיא היתה השדכנית והיו לה כמה רגעים של צער, עכשיו יעשו לה נחת רוח ויבואו אליה. אעפ“י שהמשא ומתן שלי לא הרשה לנסוע שמה, אבל לא יכולנו להשיב פניה ונסענו יחד לקליף. אמנם בפגישה הראשונה הרטבנו לחיינו בדמעות, אחרי ששנינו ראינו אשה את רעותה במצב של אלמנות עגומות. אולם אחרי שעבר הרגע הזה קבלנו נחת-רוח רבה אשה מרעותה. בתי צפורה היתה גם כן עמנו. המחותנת מרים ע”ה רצתה שהחתונה תהיה באמרספורד [בהולנד], אך זה היה קשה לי והיינו צריכים לשוב לאמשטרדם, ותיכף ומיד כשבאנו שמה ערכנו את החתונה למז“ט, ובמקום שחשבנו שיהיו עמנו ב' מנינים נאספו על החתונה כת' איש. בקצור, החתונה היתה חשובה שכמוה לא היתה זה ק' שנים באמשטרדם. היא עלתה לנו יותר מן ת' ר”ט. לאחר החתונה ישבתי עוד איזה שבועות באמשטרדם והמתנתי עד שיגמר המשא ומתן. אחר כך הכינונו עצמנו לחזור. בקשתי את חתני משה שיסע עמי להמבורג על הוצאותי, אבל הוא לא רצה.

ובכן חזרנו מאמשטרדם בעונג להמבורג ומצאתי את ילדינו ואת ידידינו בריאים ושלמים. ובכל יום-דואר הייתי מקבלת מכתבים מבני ר' ליב ע"ה שהוא עושה מסחרים טובים, וכלם היו משבחים אותו בתור סוחר חרוץ. הוא נסע עכשיו ללייפציג וקנה שם סחורה ויש לו חנות גדולה בברלין. בנַי נכנסו עמו בעניני משא ומתן. אנכי כתבתי כמה פעמים למחותני ר' הירש שישגיח על בני, כי צעיר הוא מאד ולא עסק עד הנה במשא ומתן, אלא ישב תמיד בחדר ובבית המדרש. ומחותני ר' הירש כתב לי כמה פעמים שלא אדאג לבני והייתי מוכרחה להיות שְבֵעַת רצון וחשבתי שהכל ילך למישרים אצל בני ר' ליב.

היתה עמי עוד בתי הנדלה ע“ה בתולה שלא נמצא דומה לה ביפיה ובמעשיה, ור' יוסיל שדכן הציע לפנינו שדוך לא מוצלח שוב מברלין. שם בברלין היתה אלמנת ר' ברוך, 8שהיה אדם חשוב ועשיר גדול ובמותו עזב ב' בנים וב' בנות, והשדכן הציע לבחור בחתן לבתי את הראשון מהיתומים, בחור טוב, יודע ספר ויש לו ה' אלפים ר”ט מעות מזומן וחצי בית, ששויו גם כן ט“ו מאות ר”ט, ועוד כלי כסף וכו‘. אמו רוצה להחזיק את הזוג אצלה ולתת לו ב’ שנים מזונות על שולחנה, כי היתה עדיין עומדת בכל המשא ומתן. אמרתי לשדכן, שאמנם אינני נותנת תשובה שלילית, אבל אני צריכה להתיישב בדבר ואחר כך אשיב לו תשובה מוחלטת. שאלתי את גיסי ר' יוסף סג“ל ועוד ידידים ואמרו לי: השדוך הוא אמנם יפה, אבל הלא יש לך בן בברלין, והוא יכתוב לך הכל. ובכן שלחתי מכתב לבני ר' ליב ובקשתיו שיודיעני את האמת מכל הענין הזה. והוא השיבני, כי עצתו היא לקיים את השדוך הזה, והכל נכון כמו שאמר השדכן. ואז שלחתי לבני ר' ליב הרשאה שישליש את הקנס בברלין. לצערי נדחה זמן החתונה לשנה וחצי. חשבתי שהכל הולך למישרים אחרי אשר יש לי בן בברלין המצליח במעשיו ולכן כדאי שאמסור גם את בתי שמה, ותהיה לשניהם נחת רוח זה מזו. אבל בעוה”ר יצא לגמרי אחרת. כמו שאמרתי, בני ר' ליב היה עוד צעיר מאד ולא בקי במשא ומתן, וחשבתי שחותנו ישים עליו עין להשגיח על מעשיו, אבל חותנו עזב אותו כצאן בלי רועה. ובני, כמו שכתבתי, הלך בגדולות ושכר חנות גדולה בברלין ומלא אותה בסחורות שונות. מחותני חותנו ר' הירש השיא את בנו ר' מאדיל עם בתו של ר' יוסף סג“ל. ר' מאדיל זה היה צעיר מאד וגם לא מחונך יפה. מחותני ר' הירש לקח את כל הנדוניא ומסר לבני ר' ליב סג”ל לעסק שלו, ובני הושיב את ר' מאדיל בתוך החנות, כלומר להשגיח עמו, אבל ה' ירחם איזו השגחה היתה זו! המשרתים והמשרתות בעוה“ר גנבו את הכל, וכן שאר אנשי בליעל הנמצאים לרוב בברלין ושאר מקומות. הם כאילו עשו עמו מסחר ורימו אותו, וכמה וכמה אלפים נתנו בהקפה לפולנים, והכל הלך לאיבוד. אני ובני לא ידענו מזה כלום. חשבנו שהוא עושה מסחרים גדולים ומקבל רוחים עצומים, ומשום כך פתחנו לו קרדיט גדול. ואני בעצמי היתה לי תעשיה של גרבים בהמבורג והיתה לי סחורה על כמה וכמה אלפים, ובני האומלל שלח לי מכתב ובקש שאשלח לו גרבים על סך אלף ר”ט ויותר, ואני מלאתי בקשתו. בהיותי ביריד בברונשווייג באו שם סוחרים מאמשטרדם, שבידם היה שטר חוב על ח' מאות ר“ט מבני ר' ליב סג”ל. כתב לי בני ר' ליב זצ“ל לברונשווייג שאשלם בעד השטר שלו והוא ישיב לי המעות בהמבורג, אנכי תמיד הייתי שומרת על כבוד בני וחשבתי: אַל אתן אותו לחרפה שימסרו את השטר שלו למחאה ושלמתי בעדו. כשחזרתי מיריד ברונשווייג וחשבתי שתיכף אמצא בהמבורג שטר מבני ר' ליב, אבל לא בא מאומה, וכשכתבתי אליו הוא השיב לי תרוצים שונים שלא מצאו חן בעיני. ומה יכולתי לעשות? הייתי מוכרחה לסבול, אך י”ד ימים אחר כך בא אלינו ידיד אחד ואמר: אינני יכול להעלים ממך ומוכרח אני להגיד לך כי עסקי בנך ר' ליב אינם יפים בעיני. הוא נכנס בחובות גדולים. הוא חייב לגיסו ר' מאדיל ד' אלפים ר“ט והלז יושב בחנותו כאילו נמנה להשגיח, אבל הוא ילד ואינו מוכשר לכך, ומלבד זה הוא זולל וסובא וכל אחד [מהמשרתים] הוא אדון ובעל בחנות. בנך ר' ליב הוא איש טוב יותר מדי ונותן לכל אחד לשלוט; וביחד עם זה אנשי ברלין מוצצים את דמו בקבלת רבית ושני “זאבים” טורפים אותו: האחד הוא זאב וואלף בנו של אב”ד מהמבורג הר“ר זלמן מירליש. והזאב השני הוא זאב וואלף גיסו של ר' בנימין. ה”זאב" האחרון בא יום יום אל החנות ומוציא משם כל מה שעיניו [של ר' ליב] רואות ומה שאינן רואות. ומלבד זאת יש לו [לר' ליב] עסק עם פולנים שנתן להם בהקפה יותר מד' אלפים ר“ט וזה כבר אבוד בזמן קצר. כששמעתי את הדברים האלה כמעט פרחה נשמתי והתעלפתי. כאשר ראה האיש כי נבהלתי כל כך, התחיל לדבר אלי דברי תנחומים ואמר שאין מקום עדיין ליאוש, כי אם ימהרו לקדם פני הרעה, אפשר עוד לתקן את המצב. ספרתי את הדבר לבני נתן ובני ר' מרדכי סג”ל והם גם כן נבהלו מאד ואמרו שגם לכל אחד ואחד הוא חייב כמה אלפים. אתה האל הגדול יודע מה גדול היה צערי בזמן ההוא! בני ר' ליב היה חייב לי יותר מג' אלפים ר“ט ולזה לא הייתי שמה לב אם לא סבלו ממנו כל כך שני בני היקרים. אבל מה יכולנו אנחנו האומללים לעשות? אי אפשר היה להגיד מזה לשום אדם. התיעצנו יחד והחלטנו כי אני ובני מרדכי סג”ל נסע מיד ללייפציג ונראה איך יקום דבר. כל אחד יכול לתאר לעצמו איך עבר עלינו הזמן ההוא.

ובכן נסעתי עם בני ר' מרדכי ללייפציג, וכשבאנו שמה כבר מצאנו את בני ר' ליב סג“ל, שהיה נוסע שמה לכל יריד והיו שם אצלו הרבה סחורות. אז אמרתי לו: זכור את אלהיך ואת אביך הצדיק ואל תמיט חרפה עליך ועלינו. והוא השיב: אל תדאגי לי, לפני ד' שבועות בא חותני ר' הירש וגיסו ר' וואלף ועשו חשבון ומצאו שמצבי טוב. אמרתי לו: הראני נא את המאזן שלך. והוא ענה: אין המאזן בידי, עשי עמי חסד וסעי עמי לברלין ואנכי אראה לך את הכל ותהיי שבעת רצון. על כל פנים אמרתי לו שלא יקנה עכשיו שום סחורה. אבל ר' איציק ור' שמעון בנו של ר' מן מהמבורג הלכו בסתר ומכרו לו סחורה על סך יותר מן י”ד מאות ר“ט בהקפה. כאשר נודע לי הדבר הזה הלכתי אליו ובקשתיו למען ה‘, שיבטל את המקח ויחדל מזה, כי יביא את עצמו לידי כליון. אולם כל זה לא הועיל, הסוחרים הכריחו את בני לקבל את הסחורה. לאחר יריד לייפציג נסעתי עם בני ר’ מרדכי סג”ל לברלין יחד עם חותנו ר' הירש ושאר הברלינים. כשבאתי לביתו של בני בערב הראשון לא קרה כלום, כי הייתי עיפה מהדרך, אבל דברנו ביחד, ובני אמר לי: כלום לא יחסר לי רק שאני מסובל בסחורות יותר מדי. אמרתי לו: אתה חייב לי יותר מן ג' אלפים ר“ט, ואני חפצה לקבל ממך בעד זה סחורה במחיר שאתה בעצמך שלמת. אמר בני ר' ליב סג”ל: אמי היקרה! אם את תעשי לי כאלה, אז אנכי אֶגָאֵל מכל צרותי, ואיש לא יפסיד על ידי. למחרת הלכתי עם בני אל חנותו ומצאתי באמת רבוי של סחורות. והוא נתן לי סחורה בעד ג' אלפים ר“ט באותו המחיר שהוא קנה בעצמו. אפשר לשער איזה פנים היה לדבר הזה, אבל לא שמתי לב לזה וחשבתי רק לעזור לבני. ארזנו את הסחורה בחבילות וחפצנו לשלוח להמבורג. בעת ההיא עמדו בחנות שתי החבילות של סחורה שבני ר' ליב קנה מר' איציק ור' שמעון בלייפציג. אמרתי לבני: השב את שתי החבילות לבעליהן, אנכי אשתדל שיקבלו אותן ואפילו אם אצטרך להוציא על זה כסף מכיסי. אחר כך אמרתי לבני: ואיך ישיגו נתן ור' מרדכי מה שאתה חייב להם? אז הוציא שטרות של פולנים על סך יותר מי”ב אלפים ר“ט ומסר לבני ר' מרדכי, שמזה יגבה את חובו. והלכנו הביתה. כל היום שהינו בחנות. סעודת הערב לא היתה נוחה בשבילי, כמו שאפשר לכל אחד לשער. למחרת בהשכמה נכנס בני ר' ליב לחדרי ואמר: חותנו ר' הירש דבר עמו ואמר שלא יתן להוציא את הסחורה מברלין, מפני שבני ר' ליב חייב לגיסו ר' מאדיל סך ארבעת אלפים ר”ט. אם אני אשלם את הסך הזה אפשר לי לקבל סחורה כמה שאני רוצה. את הדברים האלה אמר לי בני מתוך בכיה. אימה וחרדה נפלה עלי כשמעי הדברים האלה. לא יכולתי לזוז ממקומי. שלחתי וקראתי את מחותני ר' הירש ואמרתי לו: האם הוא רוצה בפעם אחת לשחוט אותי ואת בני? אבל מה אכתוב? עשרה גליונות לא יספיקו לרשום כל הדברים האלה.

הייתי מוכרחת לתת שטר חוב לשלם בבואי להמבורג כ“ה מאות ר”ט במשך י“ד ימים. יחד עם זה אמר מחותני ר' הירש: אינני חושב כי מי שהוא יפסיד מזה. כי יש לו עוד הרבה סחורה בחנות וגם בפראנקפורט דאדר יש לו סחורה על סך ב' אלפים ר”ט, מלבד השטרות הרבים שיש ביד בנך ר' מרדכי, שמהם תוכלי לקבל מה שחייבים לך. ומה יכולנו לעשות? היינו מחויבים להסכים לכל. חתמתי על השטר ואת הסחורה שלחנו להמבורג, כמו שכתבתי. והלכתי עם מחותני ר' הירש והראיתי לו על שתי החבילות של סחורה שנקנו מר' איציק ור' שמעון, ואמרתי שצריך להשיבן תיכף ולהוציא את בני מידי חיוב. השטרות וכתבי ערבות שמסר בני ר' ליב לבני ר' מרדכי הביאו תועלת מועטה ומסרם למחותני ר' הירש, שנתן תקיעת כף לבני ר' מרדכי סג“ל כי ישלח תיכף כמה שישיג מתשלום השטרות אליו להמבורג. והנה בני ר' ליב היה חייב לליב בישערי ולליב גאשליר לערך ב' אלפים ר”ט, והוא שלח להם על ידי את השטר. אנכי הייתי יכולה לעכב את השטר בשביל החוב שהיה חייב לי, אבל אמרתי לנפשי: אם אני אעשה כזאת אביא את בני לידי פשיטת הרגל, ולפיכך עשיתי את שליחותי ומסרתי להם השטר. וכך נסענו הביתה ברוח נכאה וכמעט שלא נותרה בי נשמה. ר' מרדכי בני האהוב והחסיד היה רוצה שאשיח לפניו את צערי, אבל ה' יודע כי הוא סבל עוד יותר ממני, כמו שנתגלה אחר כך בעוה“ר. קרוב לזמן ההוא היה היריד מפרנקפורט דאדר ועליו שמנו בטחוננו מלבד סייעתא דשמיא, כי משם ימלא חסרוננו, והנה חותנו התנפל על החנות והוציא משם כל הסחורה ואת כל השטרות וגם את שתי החבילות של סחורה ולא נשאר לו ולנו פרוטה אחת. ומה שיותר גרוע: בני היה חייב לסוחר אחד אלף ר”ט, שכנגד זה אמר בני לתת לו שטר על המבורג, אבל לסוחר נודע כל הנעשה כאן ולא רצה להרפות ממנו ובקש לאסרו בברלין. ומה היה אפשר לבני לעשות? הוא ידע כי חותנו יתן לו אפילו להרקב בתוך התפיסה במקום לעזור לו אפילו בק' ר“ט. ולפיכך אמר אל הסוחר: אתה רואה שכאן לא תשיג כלום, אנכי אסע אתך להמבורג, אמי ואחי לא יעזבוני; ואתה הלא תוכל להושיבני במאסר גם בהמבורג, ובני ר' ליב כתב לי תיכף: ביום ו' אבוא אליך, אינני יכול לפרוט לך את הסבה, הכל אספר לך על פה. את המכתב קבלתי יום א' לפני בואו. אפשר לשער מה היה מצב רוחי, כי הבינותי שאין זה מבשר טוב, אחרי שידעתי כי חותני לקח כל מה שהיה לו, ובני נשאר חייב ואין לו במה לשלם. מהרה נפתר החלום. ביום ו' בבוקר בא שליח ובשר אותי כי בני ר' ליב נמצא בבית הסוחר פלוני, ומבקש שאבוא אני או אחד מבנַי שמה. נבהלתי במאד בלי שעור וערך, לא יכולתי לעשות אף צעד אחד. הלך אליו בני ר' מרדכי והביא לי משם את הבשורה המעציבה. התיעצתי עם גיסי ר' יוסף סג”ל וגיסי ר' אליהו סג“ל מה לעשות, כי אם ימשך הדבר ושאר בעלי החובות יודעו מזה, אז יאבד לגמרי. לסוף החלטנו לקחת אלף ר”ט מהעזבון ולהצילו מיד הסוחר הנוגש, ובני [ר' ליב] ישב בבית הסוחר עד לפנות ערב, וביום א' בהשכמה אשלחהו להאמל עם גיסי ר' שמואל בון ושם ישהה אצל חתני ר' שמואל עד שנראה איך יפול דבר. וכך נעשה, הדבר עלה חי בכסף רב. בני ר' ליב ישב בהאמל. בטרם שהגיע להאמל היה צריך לעבור דרך הנובר. מחותני הקצין ר' יעקב הנובר היה אמנם משתתף בצערו, אבל כל דבר לא עשה בשבילו. הם שלחו לי מהנובר מכתב תנחומים וגם אנכי עניתים דברים כראוי להם והודיתי להם על דברי הנחמה. אבל מעצם הענין לעזור לבני להחלץ מצרתו – הוא הלא איש צעיר, הקב“ה עוד יכול לעזור לו – היה רחוק לגמרי. הוא רק כתב שאם בני נתן ובני מרדכי יערבו בעדו יתן לו ת”ק ר“ט. ומתוך מעשה זה אפשר היה להִוָכח, שאין לחשוב איש לידיד נאמן אלא אם נבחן תחילה. חשבתי שר' יעקב זה, ידידו של בני ובעלי זצ”ל, ימהר לתמוך בבני באלפים ולהציל את כבודו, אבל לחנם בטחתי בו.

ובכן ישב בני ר' ליב בהאמל חצי שנה. אחר כך נסע הקורפירסט מברנדנבורג להנובר. הדבר הזה נודע לי תיכף וכתבתי לגיסי ר' ליפמן, שישתדל לפני הקורפירסט להשיג בשביל בני תעודת מסע חפשית כדי לנסוע לברלין ולהציל שם מה שנשאר לפלטה ולהשתוות עם בעלי החובות, כי בני היה נכבד בעיני יהודים ושאינם יהודים וגם כלם יודעים שהוא הפסיד כל מה שהיה לו רק בעטים של ריקים ופוחזים ימ"ש, 9מפני שהיה טוב הלב יותר מדי ומאמין בכל אדם. עוד היו קצת חובות קטנים שהיה יכול לגבות וחשב שה' ירחם עליו וישיבהו למעלתו הקודמת. אבל כנראה האלהים קצף עלינו מאד… ובכן נסע בני ר' ליב לברלין והתחיל לנסות כחו שוב פעם, סתם חור אחד ופתח אחר, כמו שנהוג אצל אנשים כאלה.

כמו שספרתי שדכתי את בתי היקרה עם חתן מברלין בזמן שחשבתי שבני נמצא במצב מזהיר, אבל עכשיו אחרי שבא עליו האסון בעוה“ר, בחלה נפשי בברלין, ומלבד זאת אמר לי בני ר' ליב, כי אין לחתן כל כך הרבה מעות כמו שהבטיחו, ואף על פי שהוא [ליב] בעצמו העיד על זה, אבל המעשה היה בזמן שהיה במיצר, והמחותנים הלוו לו אז כסף – מה שקרב את אסונו – והוא היה מוכרח לכתוב כרצונם. ספרתי את הדבר לקרובַי ולמכירַי, כי כבר הגיע זמן החתונה העלובה. אז כתבו לי מברלין כי לחתן יש לא יותר מג' אלפים ר”ט וחצי וגם חצי בית. ואנכי לא חפצתי לעשות את השדוך אחרי שלא קימו לפי התנאים. וכך עברה עוד שנה בחליפות מכתבים והתראות– וסוף סוף ממש סחבוני בשערותי והייתי מוכרחת לנסוע עם בתי לברלין לחתונה. הנדוניא של בתי תי' נשארה כאן בהמבורג אצל אנשים נאמנים על רווחים בברלין. אף על פי שנסעתי “בשמחה רעה” אל החתונה העלובה בידעי מה שנעשה עם בני ר' ליב, והייתי מוכנה לקבל שם תענוגים רעים, גם השדוך היה למרות רצוני, אבל בעוה“ר סופו מוכיח על תחלתו, כאשר אספר להלן. ובכן נסעתי עם בתי אל החתונה לברלין והתארחנו אצל בני ר' ליב. ואף על פי שלא היתה לי נחת רוח מבני אבל עברתי על מדותי והסתרתי מה שבלבי שלא להשבית את השמחה של בתי. מה אכתוב על מצבו של בני? השי”ת ירחם עליו, הוא עשה כל מה שהיה בכחו, אבל גם אם לבי כמעט שלא פקע בקרבי לא הראיתי את צערי בחוץ, והחתונה נגמרה בכל הכבוד. הקצין ר' יהודה ברלין ואשתו וכל בני ביתו עשו לנו כבוד והשתתפו בחתונה, מה שהתמיה את כל העולם, כי הם לא השתתפו בשום חתונה של הוינאים, ולכלה נתנו מתנה חשובה, ולאחר החתונה הזמינו את החתן והכלה והכינו בשבילנו סעודה חשובה.

אחרי שעבר כל זה הכינונו עצמנו לשוב לביתנו ברוח נכאה ובלב מלא יגון, לאחר שראיתי את מצבו הרע של בני ר' ליב סג“ל, ורק קוינו לה', אולי ירחם עליו, ויעזור לו לשוב למצבו הקודם. וכך נסענו להמבורג ואת בתי היקרה והחסודה עזבתי בברלין, ובעו”ה לא ראיתיה עוד. אין לתאר את הצער הגדול שהיה לי ולבתי החסודה בעת שנפרדנו. כאלו לבי נבא לנו מראש, שלא נוסיף עוד לראות אשה את רעותה בעולם השפל הזה, ואנחנו נפרדנו לנצח. באתי להמבורג ובכל יום קבלתי מכתבים מבתי תי' שהתענגתי עליהם מאד אף על פי שסבלה הרבה צער מבני ר' ליב, אבל כבת חסודה וחכמה לא רצתה להזכיר מזה דבר. כנראה היא צפנה בלבה את הצער, כי חדשים לבקרים באו הפגעים. ראשונה שאי אפשר היה לו לשבת בברלין יותר, והיה צריך לברוח משם וללכת לאלטונה תחת חסותו של הפרזידנט. היסורים ושברון לב שסבלתי בשביל זה וגם מבעלי החובות שלו יהיו כפרה בעד עוונותינו. בכל יום ויום הוצאתי על זה הרבה מעות. בני חלה במחלה מסוכנת ובכל יום הייתי שולחת שני רופאים מהאמבורג לאלטונה ומשרתים ושאר צרכים, שעלו לי בהרבה מעות. אחר כך הוא נתרפא. והנה בתי הצנועה הנדלי ע“ה חלתה בברלין והמחלה הצעידה אותה למות, לצערי הגדול ולצער כל האנשים אשר הכירו אותה. אהה אלהים! מה גדול היה עונש זה בשבילי! צעירה, יפה כתמר וחסודה, אבדה ממני! איזה צער גדול היה לכל האנשים בברלין, וביחוד לחמותה שאהבה אותה מאד – אי אפשר לכתוב הכל, אבל מה יעזור כל אלה? הדבר הזה קרה י”ז שבועות אחרי חתונתה. לא אתעכב בזה הלאה, לפתוח שוב את פצעי לבבי. לאחר ה“שבעה” כתב לי בני ר' ליב סגל שאבוא אליו, כשבאתי אליו ל“אלון בכות” הוא בכה ואנכי בכיתי, בני ר' ליב נחם אותי כמה שהיה יכול. לאחר זה אמר לי: אמי היקרה! מה יהיה הסוף? אנכי איש צעיר ומתהלך “פועל בטל”; אחותי הצנועה ע“ה מתה. לא נשאר ממנה זרע, בעלה מחויב להשיב את הנדוניה שלה שהיא ירושת אחיה; אם אחי ירחמוני רק הפעם הזאת ויעזרוני בכסף ירושה זו, שאוכל להתפשר עם בעלי החובות למען אוכל לבוא להאמבורג, אנכי מקוה בס”ד, לשוב לתחיה. לבי היה מלא צער ומתוך דמעותי המרות לא יכולתי לדבר כלום. אחר כך אמרתי: איזו רשעות היא מצדך! אתה יודע שאחיך נדלדלו על ידך, ואינם יכולים ממש בעוה“ר להתקים, ועתה כאשר השיגו את הכסף העלוב נגד רצונם, אתה רוצה לגזול אותו מידם. אחר כך בכינו תמרורים שנינו כשעה ולא יכולנו לדבר דבר. לבשתי בשתיקה את אדרתי, ובנפש מרה שבתי להמבורג ולא אמרתי לבני כלום. אבל בני ר' ליב לא חדל מזה ושלח מכתבים לבני ובקש מהם כי הם יעזרו לו, ואחרי שהם רחמנים בני רחמנים הבטיחוהו לעזור לו, והדבר הזה נעשה בזמן קצר, והוא התפשר עם בעלי החובות, ובא אלי להמבורג. ולמחותני ר' הירש נודע הדבר הזה ושלח את בתו, אשת ר' ליב עם תינוק, גם כן אלי להמבורג ושלח לבתו בכל שבוע ב' ר”ט להוצאה. ומה יכולתי לעשות? עלי היה לקבל הכל באהבה.

בזמן ההוא הייתי עסוקה בסחורות רבות והייתי מוכרת בכל חדש סחורה בעד יותר מן ה' או ו' מאות ר“ט. מלבד זאת הייתי נוסעת פעמים בשנה ליריד ברונשווייג והייתי מוכרת סחורה בעד כמה אלפים, ואפשר היה לי לקוות כי יחזור לי הנזק שהיה לי מבני ר' ליב, אילו היתה לי מנוחה. סחרתי יפה בסחורות שונות. באו אלי סחורות מהולנד, גם בהמבורג קניתי הרבה סחורות ומכרתי, והיתה לי חנות עם סחורה. וגם לא חסתי על עמלי בקיץ ובחורף, וכל היום הייתי רצה בעיר. גם היה לי מסחר יפה במרגליות הנמכרות במשקל, שהייתי קונה מכל היהודים, מפרידה את המרגליות למיניהן ומוכרתן, בידעי את כל המקומות. גם היה לי קרדיט גדול. כשהיה זמן הבורסא והייתי צריכה לכ' אלפים ר”ט היו מלוים לי, אבל כל זה לא היה שוה לי, בראותי את בני ר' ליב, איש צעיר, למדן וירא שמים, הולך לאבדון. פעם אחת אמרתי לו: בעוה"ר איני רואה שום תכלית בשבילך, ואצלי המשא ומתן הולך וגדל והוא קשה ממני, עזור נא לי ואני אתן לך שכרך ב' אחוזים ממאה מכל אשר אמכור. בני קבל את דברי בשמחה רבה וגם נעשה חרוץ מאד והיה בודאי מצליח, לולא טוב לבו שהיה יותר מהמדה. על ידי נעשה מודע ומכיר לסוחרים והיה לו קרדיט אצלם, וכמעט שכל מה שיש לי נמצא תחת ידו.

בני ר' יוסף סג“ל היה אז בחור בן י”ד שנה, בחור נאה ויודע בלמודים והייתי רוצה לשלחו לאיזה מקום ללמוד ולא ידעתי אנה. והנה היה מלמד אחד אצל איציק פולאק, אברך חשוב ולמדן גדול מליסא. כששמע האברך שאני רוצה לשלוח את בני ללמוד, הוא בא אלי ובקש ממני שאמסור את בני על ידו, והוא אינו מבקש לא בעד מזונות ולא “מעות רבי” 10עד לאחר ב' שנים, עד שיביאהו לידי הבנה מדעתו בהלכה [בגמרא עם] תוספות. שאלתי וחקרתי על אדותיו, וכולם יעצונו לבטוח בו. ובכן עשיתי עמו חוזה, ובני נסע בשם אלהי ישראל עם הרבי שלו לליסא. והייתי מקבלת ממנו מכתבים ממש בכל שבוע, כי הוא מאושר מאד, הרב מוצא חן בעיניו ועוסק עמו בתורה כהוגן. יותר מזה לא בקשתי. אולם כעבור י“ב יום כתב לי בני יוסף סג”ל ובקש ממני מאד: היות שבליסא עכשיו יקרות גדולה ורבו טרוד מאד להשיג מעות וזה מפריע קצת בעד הלמוד, לכן תשלחי לו שכר מזונות ושכר למוד בעד חצי שנה, אעפ“י שזה לא הותנה בינינו, ואז יוכל הרבי לעסוק בהוראה בלי מפריע. יש לו עוד תלמידים מהמבורג, והאבות שולחים לו מעות, תעשי נא גם את כמוהם. בשבילי אחת היא – אם לשלוח לו המעות עכשיו או אחר כך, אחרי ששמעתי מפי עוברים ושבים, כי הוא לומד בחשק, שלחתי לו את המעות כבקשתו, אבל כשעבר חצי שנה קבלתי מבני יוסף מכתב ביום ו' עש”ק בשעה שהלכנו לבית הכנסת, ובו כתוב: אמי היקרה! הלא יודעת אתְּ היטב כי תמיד הייתי בן נאמן לך ולא עשיתי כלום נגד רצונך ולפיכך, אמי הטובה, תעשי נא גם אַת עמי חסד ולא תתני שימסרוני בידי “אינם נמולים”, כי על אמי היקרה לדעת, כי הקהלה ליסא חייבת הרבה לפריצים ואין לה במה לשלם לא הקרן ולא הרוחים, ואינה מוצאת עצה מה לעשות, ולפיכך הם מקבלים למסור את בני האשכנזים לערבון, בידעם כי האשכנזים בודאי יפדו את בניהם. את הדבר הזה מסרו הפרנסים בסודי סודות לרביים 11כי יקחו מהם את התלמידים האשכנזים. ובחור אחד גלה לי את הדבר בסוד, ולפיכך לא כתבתי את המכתב הזה בכתב ידי אלא בקשתי את הבחור שהוא יכתוב בשבילי, כי רבי משגיח עלי בהשגחה פרטית יתרה וקורא את כל מכתבי. משום זה, אמי היקרה, למעה“ש תכתבי לחתנו של טוקילס, שיתן לי נ' או ס' ר”ט שיפשר ביני ובין רבי, וישלחני בסוד מכאן, ואחלץ מהם. בשם ה', אל נא תתרשלי בדבר כי אם תתמהמהי וחלילה ימסרוני בידיהם, הלא זוהי ארץ פולין, אז תצטרכי לשלם סכום יותר גדול עשר פעמים. ולכן אמי היקרה, אל תעזבי את בנך בגלל איזה סכום קטן והצילני שלא אפול בידיהם, כי אז קשה יהיה להחלץ מהם.

כשקראתי את המכתב כמעט התעלפתי, שלחתי אחר בני ר' מרדכי סג“ל ונתתי לו את המכתב וגם הוא נבהל, אבל זה היה יום שבת. במוצאי שבת החלטנו כי בני ר' מרדכי יסע תיכף לליסא וישתדל להביא את בני יוסף הביתה. ובני ר' מרדכי נסע לברלין ומשם לפרנקפורט דאדר, אבל כשרצה לעבור דרך השער של פרנקפורט דאדר והנה נגדו בני ר' יוסף סג”ל בתוך עגלה פולנית. כשראהו בני ר' מרדכי סג“ל צוה עליו לרדת מהעגלה ודברו יחד, ובני ר' מרדכי שאל אותו איך בא פתאום הנה ומהו דבר המכתב ששלח לאמו? והוא הראה לו את המכתב. בני ר' יוסף קרא את המכתב ואמר: אינני יודע מזה כלום, בודאי שאותו כתב הרבי שלי ימ”ש, בחשבו להוציא ממני מעות, כמו שהוציא ממני עד עכשיו יותר ממה שאנו חייבים לו. הוא גזל את כל המטלטלים שלי גם את כפתורי הכסף ממעילי הסיר ונתן במשכון. וכשדרשתי ממנו העליל עלי, כי אנכי הוצאתי את הכסף בזלילת ממתקים ואת הכפתורים נתן בערבון למעני, ובראותי כי מזה לא תצא טובה בקשתי את חתנו של טוקילס שיתפשר עמו, והוא התפשר עמו ונתן לו ל' ר"ט ולקח אותי ממנו וישלחני הנה, וברוך ה' כי נפטרתי מהרשע הזה, שלא לימד אותי כלום. בני ר' מרדכי שמח מאד על הפגישה הזאת ויחדו חזרו להמבורג, וכל הדרך עברה עליהם בשמחה. לקחתי מלמד חשוב בשבילו אל ביתי.

בזמן ההוא קרה בהמבורג מעשה רב ביהודי אחד, בעל הבית באלטונא, ושמו אברהם מיץ הי“ד. זוגתו היתה קרובתי, שרה בת אליהו כהן ע”ה. בטרם שבא להמבורג ישב בהרפורט, והיתה לו שם אשה, בתו של ליב הרפורט. ב' שנים לאחר חתונתו מתה האשה, ואחר כך הוא בא להמבורג ונשא פה את שרה הנ“ל. היו לה לערך ג' אלפים ר”ט ויותר, אבל הוא היה גר בהמבורג ולא ידע את דרכי המדינה ומשא ומתן ונעשה אחרי שנים אחדות יורד מנכסיו, וישב באלטונא ועסק בחלפנות. פעם בבקר באה אשתו ושאלה את כל קרוביה אולי ראו את בעלה באותו הלילה, אבל לא מצאה איש שאצלו לן, והאשה היתה שרויה בצער גדול. יש אומרים כי היא רבה עמו, והוא ברח מפניה. וכך עברו כמדומה לי ג' שנים. כל אחד דבר מה שהמציא בדמיונו. אחדים דברו רעות עליו, ואנכי איני רוצה לפרוט על הקדוש הי“ד, אבל זוהי חולשתנו האנושית בעוה”ר לדבר באחרים מה שלא ראינו בעינינו. ובכן ישבה שרה יותר מג' שנים אלמנה חיה עם יתומיה האומללים ונתנה לאנשים לדבר תועה בבעלה בטוב בעיניהם. אחרי זה היה מעשה בבעל הבית אחד מהמבורג (אהרן בן משה) איש ישר, אמנם לא עשיר, אבל התפרנס הוא ואשתו וארבעה ילדים בישרנות. הוא היה חלפן, ודרכם של חלפנים שכל היום הם רודפים לבקש מחיה ולעת ערב בזמן המנחה הולך כל אחד הביתה ומשם לבית הכנסת, וכל אחד יש לו חברה, יושבים יחד ולומדים, ואחר כך שבים הביתה. היתה עת מאוחרת בלילה. האשה חכתה לבעלה שישוב מהחברה שלו ולאכול יחד ארוחת הערב, אבל תקותה היתה לריק. היא סובבה את כל הבתים של קרוביה ולא מצאה כלום. וכך בעוונותינו הרבים אבד האיש, ותהי צעקה גדולה. אחד אמר כי ראו אותו במקום אחד והשני אמרת אחרת; בצהרים באו אנשים אל הבורסה ושוחחו עד הדבר הזה, אמר ר' זלמן בנו של ר' מאיר העקשיר: אתמול היה אדם אחד אצלי שהיה בידו קצת זהב ושאל מעמי אם יש לי ו' או ז' מאות ר“ט אלך עמו כי בביתו יש אחד זר ואפשר לקנות ממנו זהב ואבנים טובות, אבל אצלי לא היו מעות ולא הלכתי עמו. במעמד זה היה אחד ששמו ליפמן ששאל אותי מי הוא האיש ההוא ומה מעשהו. ענה ר' זנוויל ככה וככה. על זה אמר ליפמן: אנכי יודע את האיש, וגם יודע אצל מי הוא משרת, ואינני סומך עליו שתצא ממנו איזה טובה. שמועות כאלו נפוצו בהבורסה, וכל אחד הלך לביתו וליפמן בא לביתו ואמר לאשתו: היודעת אַת מה אני שחפץ להגיד לך? האיש המשרת אצל בנו של האדון הפקיד בחברת האניות היה אצל שמואל העקשיר ורצה לקחת אותו עמו אם יש לו ו' או ז' מאות ר”ט. אני ירא שהאיש האומלל הלך עמו והם הרגו אותו. אז ספקה האשה בראשה ואמרה: בעוה“ר נזכרתי עכשיו שהאיש ההוא היה גם אצלי ורצה שאנכי או אתה נלך עמו. אתה יודע בודאי כי האדון הזה איש רע הוא; הוא רוצח, ובודאי כי היהודי הישר נרצח בביתו. האשה שהיתה חרוצה מאד לא רצתה לנוח עד שהדבר הזה יתגלה. אבל בעלה אמר לה: משוגעת! גם אם נאמר שכן הוא מה אפשר לעשות? הלא זוהי המבורג, אסור להוציא הגה מפינו, 12וכך עברו ימים אחדים, הספיקו רק להשפיע על המועצה שתכריז על ידי “טראממיל-שלאג”, 13כי מי שיודע איזה דבר על אודות היהודי שאבד יבוא להגיד אם הוא חי או מת, והוא יקבל מאה דוקאטים פרס, ואת שמו לא יגלו. אבל איש לא בא להגיד מה שהוא והדבר כמעט נשתקע, כמן שנהוג בעולם; גם דבר שהוא חשוב מאד אם איננו בא לידי מעשה הרי הוא הולך ונשכח. אולם האלמנה החיה והיתומים ישבו עצובים. למחרת בשבת לא יכלה האשה של ליפמן לישון, כמו שקרה לאותו מלך בספרד ששאל מתלמיד-חכם אחד מהו פירוש הפסוק “הנה לא ינום ולא יישם שומר ישראל”, והתלמיד-חכם ענה לו כפשוטו. אמר לו המלך: לא זהו הפירוש האמתי כי אם אלהים שהוא שומר ישראל אינו נותן לאחרים לנום ולישון. בלילה הזה הכינו בשבילכם “ממזר-בלבול” 14והייתם כולכם אבודים, אבל אלהים השומר אתכם עשה שלא אוכל לישון וראיתי איך שהשליכו את הילד לבית יהודים, אם לא הייתי רואה זאת בעיני היו הורגים את כל היהודים. 15וכך גם אשתו של ליפמן לא יכלה לישון ובכל בוקר היתה מביטה בחלון, כי ביתה היה בדרך העתיקה ששם היה פַסַג' (מבוא מפולש), שדרכו עוברים ושבים לאלטונה. זה היה יום ו' בלילה והאשה לא יכלה לישון וכמשוגעת התהלכה בבית. הבעל גער בה ואמר כי כך תוכל לבוא לידי שגעון גמור, אבל היא ענתה: אי אפשר לישון כל זמן שלא נקום את דם ההרוג, היא איננה יכולה לנוח. היא יודעת ברור ולבה אף הוא נבא לה, כי רק האיש הזה הוא הרוצח. כאשר האיר הבקר, והיא עמדה על יד החלון והביטה לדרך ראתה כי האיש ההוא עם אשתו הולכים ועל ידם הלך עבד וארגז גדול לפניו. אז קראה האשה: עזרני נא אלהי! עכשיו באה עת תענוגי, והיא רצה ולבשה את סינורה ואת מעילה ויצאה מהבית. הנבעל קפץ ממטתו ורצה לעצור בעדה, אבל לא היה יכול לעשות כלום. היא רדפה אחרי אותם האנשים – הם הלכו לאלטונה אל הנהר אֶלבה והעמידו את הארגז על יד המים. האשה – שמה היה רבקה – היתה מאמינה שרק הוא הוא הרוצח, ובתוך הארגז נמצא ההרוג. והיא רצה אל האנשים באלטונה ובקשה לעזור לה. בשם ה‘, כי היא יודעת ברור מי הוא הרוצח. אבל האנשים לא רצו ביותר להתערב בדבר ואמרו: אמנם אפשר מה שהוא להתחיל, אבל אין איש יודע מה יצא מזה בסוף. אך היא הוסיפה לצעוק כי ילכו עמה אל הפרזידנט. ולכן הלכו עמה שני בעלי-בתים אל הפרזידנט וספרו לו הכל. והפרזידנט אמר: אכן אתם מתחילים באיזה דבר, אבל אם לא תוכלו להביא ראיות ברורות, אני אקח מכם את כל רכושכם. ורבקה זו עמדה בשֶלה ואמרה: תוכל לקחת את כל מה שיש לי וגם את נפשי. אני מבקשת אותך בשם ה’, אדני הפרזידנט, שלח נא ותפוס את הרוצחים עם כל החפצים שעמהם. והפרזידנט שלח שוטרים וחיילים לתפוס והם כבר עלו על הספינה ורצו לנסוע להרברג, הרחוקה שעה מאלטונה. ואם היו מגיעים להרברג היו כבר חפשים, כי היא תחת ממשלה אחרת. אבל השוטרים הגיעו לזמן הנכון והביאו את הרוצח ואת האשה ביחד עם הארגז אל הפרזידנט, והפרזידנט צוה ופתחו את הארגז, אבל בארגז לא נמצא כלום מלבד חפצי הרוצח ואשתו. אפשר לשער איזה פחד גדול נפל אז על היהודים האומללים. דרשו וחקרו את הרוצח בכל האופנים, אבל הוא לא רצה להודות. אדרבה הוא כך סבב את הדברים עד שנפלה אימה על היהודים. הרוצח היה ממשפחה תקיפה, וכל היהודים שבהמבורג היו צפויים לגֵרוש. אבל רבקה לא חדלה מדבר: אני מבקשת מאתכם, יהודים יקרים, אל תתמהמהו ותראו כי ה' יעזור לנו. ובחפזון גדול מהרה ללכת מאלטונה להמבורג ובשדה בין אלטונה להמבורג פגשה באשה שהיתה משרתת אצל הרוצח, ושרבקה הכירה אותה היטב. זו היתה אותה האשה שהזמינה את היהודים אם יש להם ו' או ז' מאות ר”ט ללכת אל בית אדונה. ורבקה אמרה לה: לאשרך ולאושר אדונך ואשתו נפגשת עמי עכשיו, כי אדונך ואשתו תפוסים באלטונה על שהרגו את היהודי, והם כבר הודו על הכל, ורק מחכים עד שתבואי את ותודי גם כן, ואחר כך כבר עומדת ספינה הָכן שתסעי מכאן אַת ואדונך ואשתו, כי אין לנו כונה אחרת אלא להודע שאברהם מת ואשתו תוכל להנשא לבעל אחר, רק לזאת אנו מתכוונים. ועוד הוסיפה לשוחח עמה. ורבקה זו היא אשה פקחית יודעת לדבר בשפת חלקות, והאשה נפתחה וספרה לה כל, איך שהיא מצאה את אברהם אצל הבורסא, אחרי היתה אצל בעלה של רבקה ואצל ליפמן ושאר בני ישראל. אבל גם אחד מהם לא רצה ללכת ורק את אהרן האומלל מצא האסון הזה. לאסונו היה עמו כיס גדול עם כסף. והיא הראתה לו שרשרת זהב ואמרה שאיזה אופיצר נמצא בבית אדונה שיש לו למכור הרבה זהב ואבנים טובות; ואהרן זה הלך עמי וכאשר בא כבר היתה במת המטבח ערוכה בשבילו. אדוני הוליך את האיש למטה אל חדרו ואנחנו ביחד הֵמתנו אותו וקברנו אותו מתחת למפתן. והשפחה אמרה אחר כך: רבקה הנני מגידה לך מה שבלבי, אני מקוה כי לא תביאי אותי לידי אסון. אמרה רבקה אל השפחה: טפשה את, אינך יודעת מה נאמנה אני. כל מה שאני עושה אני מתכוונת רק לטובת אדונך ואשתו, כי יוכלו לצאת לחפשי מאלטונה, וכשתבואי שמה ותגידי את הדברים האלה לאנשים, הכל יהיה טוב ויפה.

ובכן הלכה רבקה עם השפחה אל הפרזידנט, והוא חקר אותה. אמנם מתחילה התחילה לגמגם ונתחרטה על כל מה שאמרה תחילה, אבל מה שכבר הוציאה מפיה אי אפשר היה להחזיר, ומכל שכן הגידה היכן ההרוג קבור, ולכן אמרה כבר הכל מה שאמרה לרבקה. לאחר זה חקר הפרזידנט את הרוצח ואת אשתו כל אחד לבד, ושניהם כפרו ואמרו: כל מה שהגידה השפחה שלנו בדתה מלבה כדרך אשה זונה. אז באנו שוב במבוכה והפרזידנט אמר: אני איני יכול לעזור לכם עוד, ואם על סמך דברי השפחה אבחן אותו בענויים והוא בכל זאת לא יודה, איזה משחק הוא זה? אתם צריכים לבקש את דינכם בהמבורג ומהרה בלי שום איחור להשיג רשיון מהממשלה שם לפתוח את קבר המת, וכשתמצאו את ההרוג במקום שהעידה השפחה, אז אנכי כבר אדאג להוצאות המשפט. הפרנסים תיכף השתדלו בדבר לתת להם עשרים חיילים ולחפור במקום שהעידה השפחה, ואם ימצאו את ההרוג יביאוהו לקבר ישראל לאלטונא. והמושלים אמרו: דעו נא, אם לא תמצאו את ההרוג סכנה צפויה לכולכם. הלא אתם יודעים את ההמון שלנו בהמבורג, אי אפשר יהיה לעצור בעדו [שלא יעשה בכם פרעות], אבל רבקה היתה גם שם ועוררה את הפרנסים שלא יסוגו אחור, באמרה כי היא יודעת ברור שימצאו את ההרוג, כי השפחה גלתה לה את הדבר הזה בכל לבה והוכיחה באותות ובמופתים. אז לקחו עשרה אנשים אמיצי לב וסַפָּנים אחדים, שידעו אותם בתור אנשים נאמנים ונלבבים, ושוטרים אחדים, ובשם ה' הלכו אל בית הרוצח, שהיה לא רחוק מבית המטבחיים העתיק שעל יד בערליי (?). בתוך כך היתה צעקה גדולה בכל העיר, כל בעלי המלאכה וכל ריק פוחז כששים רבוא באו לבית הרוצח ואמרו שאם היהודים ימצאו כאן את ההרוג מוטב, ואם לאו לא נשאיר פרסה אחת מבני ישראל ח“ו. אבל המקום ב”ה לא השאירנו הרבה זמן בתוך צרותינו, ומיד כשבאו האנשים אל הבית חפרו במקום הידוע ומצאו מה שחפשו, אולם “עין בוכה והלב שמח”: בכו בראותם את הצעיר המסכן בן כ“ד שנים לערך נמצא הרוג ושמחו שהקהלה יצאה מדי סכנה ומיד יראו בנקמה. קראו לכל מועצת [העיר] והראו להם את ההרוג, שנמצא באמת באותו מקום שהעידה השפחה, והמועצה ערכה פרוטוקול ונתנה [ליהודים] על זה תעודה. שמו את ההרוג בעגלה והוליכוהו לאלטונא. קהל רב הלך אחריו, ספנים ובעלי מלאכה אין מספר, אפשר מאה אלפים איש, אבל איש לא הוציא דבר רע מפיו. אף על פי שזהו עם קשה, ובשעת שלוה סבלו [היהודים] מהם הרבה צרות ורשעות, אך עכשיו עבר הכל בשלום, וכל אחד חזר למקומו בשקט. למחרת לקחו הקצינים הפרנסים את התעודה והביאו אותה אל הפרזידנט לאלטונא. והנה בידו היה הרוצח והעדות. גם בעיני היהודים היה יותר טוב שהמשפט יהיה באלטונא. הפרזידנט קרא שוב לרוצח והטיף לו דברי מוסר והראה לו את העדות, והוא הודה על הכל. האלמנה קבלה קצת מהמעות שהיה ביד בעלה הי”ד. ובכן עוד החזיקו את הרוצח תפוס עד שיעשו משפטו. בתוך כך ישבה שרה העלובה אלמנה-חיה עגונה. כמו שכתבתי, לא היתה שום ידיעה מבעלה, הי“ד, וכמו שכתבתי היתה סובלת מדבות שוא, אולם אחרי מקרה הרצח החדש הזה והכל ידעו את הרוצח, אז נזכרו כי הרוצח הזה גר מתחילה, בטרם שעבר את ביתו, בבית אביו ב”חברת הספנים“, שהוא בית מסעדה מפואר בהמבורג. הוא נמצא על יד הבורסא ויהודים ושאינם יהודים באים שמה ושותים מכוסות של כסף. ובנו של בעל המסעדה היה מכירם של הרבה יהודים. אחרי שנודע שבנו של בעל המסעדה הוא הרוצח נזכרו כי בעלה של האלמנה שרה היה חלפן והיה יוצא ונכנס בבית המסעדה הזאת, וחלפנים היו גם כן יוצאים ונכנסים אל תוך בית המסעדה, והיו מקבלים שם מעות, כי הבית היה נכבד ושם טוב יצא לו. ושרה ידעה כי בעלה היה מכירו של בן בעל המסעדה הזאת. והיא הלכה ואמרה אל קרוביה: אתם יודעים כי בעלי אבד לפני איזו שנים. עכשיו נודע מי הוא הרוצח [שרצח את אהרן בן משה]. והנה גם בעלי היה יוצא ונכנס בתוך מסעדה זו, ואני בטוחה כי הרוצח הזה הרג גם את בעלי. עזרוני נא, אולי ירחם [ה'] ויוָדע שהוא היה גם רוצח בעלי. ובכן, מה לי להאריך? הלכו אל הפרזידנט וספרו לו כל זאת. הפרזידנט דבר עם הרוצח בדברים רכים וקשים ובענויים גדולים אִיֵם עליו שיודה כי הוא רצח גם את אברהם מיץ. זמן רב לא רצה להודות ואמר שאמנם הוא הכיר את אברהם מיץ, אבל לא הוא הרגו. לבסוף הרבה הפרזידנט כל כך לדבר עמו עד שהודה שעוד בהיותו בבית אביו “בחברת הספנים” הרג את אברהם מיץ, הי”ד, ובתוך חדר קטן מיועד לגבינות יש בור עמוק, לשם הכניס אותו ושפך מלמעלה סיד וכסהו. כשנודעו הדברים האלה רצו הפרנסים אל המועצה שבהמבורג, ובקשו ממנה הרשות, כמו קודם. בקצור גם עכשיו סכנו את נפשם כמו אז ועוד במדה יתרה, כי הבית הזה היה חשוב מאד ואיך יעשוהו עכשיו למקום מקלט לגזלנים, ואם חלילה ההרוג לא ימצא שם? בקצור, ההרוג נמצא שם. עוד היה עליו מעיל של עור אדום וכפתוריו כסף וגם ה“ארבע כנפות” שלו נמצא. ובכן הוציאוהו משם והביאוהו לקבר ישראל. 16צער גדול היה בתוך הקהלה כאילו שניהם נהרגו באותו יום. הקרובים של קרובתי שרה בחנו את גוף המת, בטרם שבא לקבורה, כי אשתו שרה אמרה שהיו איזה סימנים בגופו, למען יידעו שהנהרג הוא בעלה ולא תשב עוד אלמנה חיה וכך היה והיא קבלה התרה מהרב שהיא מותרת להנשא. 17לאחר זה יצא משפט הרוצח להמיתו על ידי גלגל ולתלות אותו אחר כך על עמוד ולהדביק את גופו [אל העמוד] בחשוקי ברזל, למען יעמוד למופת לימים רבים. רק האשה והשפחה יצאו זכאות. ביום המשפט היתה מהומה גדולה בהמבורג שכמוה לא היתה ק' שנים במקרי משפט מות. היהודים היו בזמן ההוא בסכנת נפשות, כי נתעוררה רשעות גדולה, אבל המקום ב“ה ברחמיו וברוב חסדיו תמיד בכל יום מקיים מה שהבטיחנו: “בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים” וכו‘. 18את הדבר הזה הכרנו באותו יום, וברוך ה’ אשר לא עזב חסדו ואמתו מאתנו, אם אנו בני אדם חטאים היינו רק יכולים להכיר את הנסים והנפלאות שהמקום ב”ה עושה עמנו בכל יום. ובכן הכל עבר בשלום, והסכנה סרה מהיהודים.

עכשיו נשוב לענינינו: בשביל בני ר' יוסף סג“ל הציעו כמה שדוכים, אולם כולם לא מה' יצאו ורק השדוך עם מחותני מאיר שטטהאגין שישב בקופנהגן. ושילשו את הקנס 19בהמבורג ואת זמן החתונה דחו לשנה אחת. כשהגיע זמן החתונה חשבנו שהחתונה תהיה בקופנהאגן והכינותי את עצמי וחשבתי לנסוע שמה עם בני נתן סג”ל, אבל מאחר שבני נתן סג“ל עמד במשא ומתן גדול עם הקצינים ר' שמואל [אופנהיים] ובני ר' מענדלי, שהרבה משטרותיהם כבר היו בידו, וכבר הגיע זמן הפרעון ועלו לסך כ' אלפים ר”ט, ולא די שלא היתה לבני נתן שום המחאה מהם, כי גם מכתבים לא באו מהם להודיע מדוע נמנעו משלוח את ההמחאה, ומטעם זה לא היה יכול לנסוע עמי לקופנהאגן. הוא היה צריך לשמור על כבודו ועל כבוד הקוריספונדנטים שלו. אפשר לשער איזה צער ושברון לב היו לכלנו והייתי מוכרחת לנסוע לבדי עם בני ר' יוסף סג“ל לחתונה. ה' יודע צרת נפשי באיזה צער ועגמת נפש נפרדתי ממנו. כי לא ידעתי מה נעשה עם הקצינים שבווינה. ובכן נסעתי מהמבורג עם בני החתן ר' יוסף סג”ל ועם מחותני ר' משה בנו של מחותני מאיר שטטהאגין, חתנו של ר' חיים קליף, ובאנו בהצלחה לקופנהגן. כשבאתי שמה חשבתי לקבל מכתבים מבני נתן סג“ל, שיכתוב לי שקבל מהקצינים מווינה מכתבים והמחאה, ואמנם באו אלי מכתבים מבני נתן סג”ל, שבתור בן חביב הודיעני שעדיין לא קבל מכתבים מווינה, אבל שלא אדאג בשביל זה ושאהיה שמחה בחתונתו של בני שי‘. אף על פי שלא הייתי שבעת רצון מעסקים כאלה, אבל השלכתי יהבי על המקום ב“ה והסירותי הדבר מלבי. מסרנו איש לאחיו את הנדוניא וקבענו את החתונה לשבוע הבא. ובתוך כך במסתרים תבכה נפשי וממתינה מדואר אחד למשנהו, שיביאו מכתבים מבני נתן סג”ל, והמכתב בא ת"ל יום אחד קודם החתונה, כי הקצין ר’ מענדלי שלח לו המחאה טובה וכמה אלפים יותר מאשר היה בני נתן סג“ל צריך לקבל. וגם בקש סליחה על שלא כתב עד הנה, מפני שהוא לא היה בביתו. ובכן ערכנו את החתונה בשמחה ובלב טוב והתענגנו מצדי צדדים. והנה לאחר החתונה נחפזתי לביתי, ולא היה מי שילוני, מלבד משה בנו של מחותני מאיר, אך הוא לא היה נחפז להפרד מאביו ומאמו והוכרחתי להשאר שם עוד י”ד ימים אחר החתונה. אעפ“י שנחלתי שם כבוד גדול, אבל כל זה לא היה שוה לי, כי רציתי להיות בביתי אצל בני. לסוף הציקותי כל כך למשה עד שנאנס לנסוע עמי להמבורג. ובכן נסענו להמבורג ובאנו ת”ל בשלום. קבלתי חשבון מבני ר' ליב מכל הסחורות שעזבתי בידו, והוא נתן לי מכל דבר חשבון טוב שהשביעני רצון.

עוד היו לי ארבעה יתומים: בני ר' זנוויל ע“ה ובני ר' משה סג”ל, בתי פריידה ובתי מרים שי' ותי'. אע"פ שהציעו בשבילי שדוכים יפים שהייתי יכולה לשבת שוב בתוך עושר וכבוד, חשבתי שהדבר הזה יהיה למורת רוח לבנַי, וסרבתי להנשא לאחר – לאסוני הגדול, כמו שאספר להלן.

כאשר גדל בני ר' זנוויל הייתי לוקחת אותו לעתים ליריד ברונשווייג, אחרי שללמוד לא רצה, יהיה נא לכל הפחות מסוגל להיות סוחר. בני ר' משה עסק בתורה בשקידה ושלחתיו לפרנקפורט ללמוד שם בישיבה. וגם את בני ר' זנוויל שלחתי לשם עם סחורות. ובזמן שהיה בני ר' זנוויל ע“ה בפרנקפורט, קבל גיסי ר' יוסף סג”ל מכתב מר' משה בוֹמְבֶּרג, שגיסי ר' יוסף סג“ל היה לו אוהב נאמן. במכתב ההוא שאל ר' משה עצה מגיסי ר' יוסף אם כדאי לו לעשות שידוך בשביל בתו מהמבורג. המכתב בא אליו בשבת, ואז שלח אחרַי לבוא לביתו. והוא הלך עם אחותו אלקה’לי לטייל בתוך הגן. כשבאתי שמה אמר לי: מזל טוב לך, בנך זנוויל נעשה לחתן. צחקתי ואמרתי: אם הוא נעשה לחתן הלא גם אני צריכה לדעת זאת. אז הראה לי את המכתב של ר' משה בומברג, שהיה אז בוינה, וגם הגאון אב”ד מוהר“ר שמשון [וורטהיימר] כותב גם כן לגיסי ר' יוסף, כי יכתוב לו דבר לַאֲמִתו מה הוא חושב על אדות השדוך הנ”ל. ואני קוראה את המכתבים ואומרת לגיסי ר' יוסף: מכל זה אינני רואה עדיין כי בני זנוויל נעשה לחתן. ענה גיסי ר' יוסף: אנכי ערב לך שאם רק אשלח מכתב לוינה אז בנך יהיה לחתן לבת ר' משה בומברג. ר' משה היה גיסו של הגאון מוהר“ר שמשון מוינה. 20ובכן כתב גיסי ר' יוסף תיכף על דבר בני ר' זנוויל וע”י שני מכתבים נגמר השדוך. והגאון מוהר“ר שמשון כתב כי תיכף ישלחו את בני זנוויל אליו לוינה שיהיה אצלו עד החתונה, כי את החתונה דחו לשתי שנים. הבטחות גדולות הבטיחני הגאון מוהר”ר שמשון – “כי למחיה שלחני” 21– כי עי“ז תבוא טובה לו ולאֶחָיו. ולאחר זה קבלתי כמה וכמה מכתבים מן הקצין מוהר”ר שמשון הנ“ל והראני אותו ידידות. באותו זמן היה בני ר' זנוויל בפרנקפורט דְמֵיין ביָרִיד. וכתבתי לו שהוא נעשה לחתן עם בתו של ר' משה ברומברג ושתיכף אחרי היריד יסע לוינה ויהי שם עד מועד החתונה. ובכן נסע בני מפרנקפורט דמיין לוינה ובשעה טובה הגיע לשם, והקצין אב”ד מוהר“ר שמשון קבל אותו בכבוד, וכתב אלי שהחתן מצא חן בעיניו ותיכף שכר לו רבי. ובכן ישב בני זנוויל בוינה, והוא עודנו צעיר מאד ועשה מעשה נערות, והגאון מוהר”ר שמשון לא הרבה להשגיח עליו, ובני הוציא הרבה כסך במשך ב' השנים. אמנם בני ר' זנוויל כתב הכל ובקש שיכניסוהו לחופה, כי לא רצה להשאר עוד בוינה, אבל אחרי שהכלה היתה צעירה מאד וקטנה [בקומתה] היה ג' שנים בתור חתן. לאחר זה היה חותנו ר' משה בוינה ועל פי המכתבים הרבים שהריצותי אליו הסכים שהחתונה תהיה בר“ח תמוז בעיר בומברג, ובני ר' זנוויל כתב לי כי נוסע הוא עם חותנו מוינה ושאכין את עצמי לבוא לר”ח תמוז לבומברג. ואני עשיתי כדבריו, ובתוך כך נסעתי ליריד ללייפציג ומשם אמרתי לנסוע לבומברג. ואולם הקצין אב“ד מוהר”ר שמשון כתב לי: אחרי שבבומברג יש הרבה רשעות מצד הגוים ועל כן בקשני לבוא לוינה אחר החתונה ולשבת אצלו בביתו והוא ימסור לרשותי שני חדרים ממבחר חדרי ביתו, וכל משא ומתן שאני רוצה לעשות בידי לעשות כחפצי. ולבסוף קבלתי ממנו גם תעודת מסע מהממשלה. ובכן הכינותי את עצמי ולא היתה בדעתי אחרת, אלא לנסוע מהחתונה לוינה. היו אז אצלי יותר מחמשים אלף ר“ט באבנים יקרות שחפצתי לקחתן עמי לוינה, אבל “רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום”. 22ובכן נסעתי ללייפציג עם בני ר' נתן סג”ל ובני ר' משה סג“ל, שהיה עדיין “בחור”. ובזמן שהיינו בלייפציג קבל בני ר' נתן סג”ל מכתב מהמבורג שהוא מוכרח תיכף לאחר היריד לייפציג לשוב לביתו בשביל איזו עסקים. ובכן נדחתה נסיעתי לוינה, כי לא חפצתי לנסוע שמה אם בני נתן סג“ל לא יהיה עימי. ולפיכך מסרתי את כל האבנים הטובות שבידי להשיבן להמבורג, אך על סך איזו אלפים לקחתי עמי ונסעתי רק עם בני ר' משה מלייפציג לבומברג והיו לי צרות רבות, כי הדרך רעה מאד ואנכי אשה, ובני ר' משה עוד צעיר מאד, בן ט”ו שנה. אך כשיש מעות בכיס אפשר איך שהוא להתקיים. הנסיעה עלתה בדמים מרובים. ובכן באתי לבומברג בחצי הלילה. וממחרת קבלו את פני המחותן והמחותנת והכלה. אנכי חשבתי כי תיכף בר“ח תמוז תהיה החתונה, אבל בא קלקול בדבר, מאחר שגיסי ר' יוסף סג”ל כתב בתנאים בלי ידיעתי שהנדן מבני זנוויל יהיה ה' אלפים ר“ט ואצלו לא היה יותר מד' אלפים ר”ט. אף על פי שהדבר נודע לי תיכף בהמבורג, ותיכף כתבתי אל הגאון מהור“ר שמשון שכאן היתה טעות ואין לבני יותר מד' אלפים מעות אשכנז, אבל הקצין מוהר”ר שמשון ענה, כי אין בכך כלום. ישארו התנאים כמו שהם, זה נחשב קצת לכבוד יותר, ולמועד החתונה לא יצא מזה שום פלפול. 23אבל לעת עתה דבר מחותני בקצין ר' משה אחרת: הוא דורש שלא לשנות ממה שאמור בתנאים והיו בינינו “פלפולים גדולים”, ועי“ז נדחתה החתונה, עד שכתב מחותני לוינה, והגאון אב”ד דוינה ענה כי עמי הצדק. בתוך כך רצה מחותני הקצין ר' משה למוץ ממני עוד משהו, אבל אחרי שנוכח כי אין למוץ ממני עוד, וגם הגיע המכתב מוינה שעמי הצדק, נערכה החתונה בחצי תמוז בכל הכבוד וההדר שאפשר לבני ישראל, ומצדי צדדים באו [להחתונה] הרבה אנשים נכבדים וביניהם שני בניו של מחותני מוהר“ר שמשון בייארשדורף עם השדכן, כי בהמבורג הציעו שדוך לבני ר' משה סג”ל עם בתו של ר' שמשון בייארשדורף, 24 מאחר שבייארשדורף רחוקה ג' פרסאות מבומברג נתתי לשדכן תשובה, כי אחרי שעלי לנסוע לבומברג לחתונת בני ר' זנוויל, לכן אקח עמי גם את בני משה כדי לראות ולהראות. שני בניו [של ר' שמשון בייארשדורף], שהיו כבר נשואים, דברו עמי ואמרו מה שאביהם רוצה לתת נדוניא, ועניתי כי בשביל זה לקחתי עמי את בני הבחור ר' משה כדי לראות כנ“ל. אחרי החתונה רוצים אנו לעשות נסיעה של טיול לפיורדא שהיא ב' פרסאות מבייארשדורף, ולכן נשתדל בדבר. עוד שדוך אחד הציעו מתוך בומברג עצמה ועוד שדוך אחד מפיורדא, ובכן נועצתי עם מחותני ר' משה בומברג שנעשה ביחד נסיעה של טיול לפיורדא. ראינו את ה”קרן" 25שבבומברג ואנו רוצים גם לראות את זו שבפיורדא ובבייארשדורף. ובכן עשינו נסיעה של טיול ביחד עם מחותני ר' משה ואשתו ובני ר' מזה סג“ל ובאנו לבייארשדורף וראינו את בת מחותני ר' שמשון והוא ראה את בני, וכמעט שהיה הדבר קרוב לגמר, אבל היה סכסוך באלף מרק, ונסענו משם יחדיו לפיורדא ושהינו שם לילה אחד. אי אפשר לי לתאר את כל הכבוד שנחלנו שם. בעלי-הבתים היותר חשובים עם נשותיהם בקרו את האכסניה שלנו ועל כרחנו בקשו להוליכנו אל בתיהם. לסוף אי אפשר היה להשיב את פני קרובינו מַן, בנו של ש”ב מרדכי כהן, והלכנו יחד אליו ושם כבדו אותנו יפה מאד. למחרת נסענו משם בלי לגמור את השדוך שהציעו מפיורדא. חזרנו שוב לבומברג והכינותי עצמי לחזור תיכף עם בני ר' משה להמבורג. השדכן שהציע את השדוך ישב בפיורדא, וכל הזמן שהה בבומברג והשתדל מאד שיגמר השדוך מבייארשדורף. אבל אני אמרתי בהחלט שכך וכך מוכרח להיות ולא לשנות. בקצור, השדכן אמר: “רואה אנכי שאתם עומדים על החלטתכם ונכונים לנסוע, ואני מבקש מכם, אמצא חן בעיניכם, ותשארו פה עד שעה שתים אחר הצהרים. אנכי כתבתי הכל לבייארשדורף, ברור אצלי כי לאחר הצהרים עוד קודם שעה ב' אקבל תשובה, והכל יבוא על מקומו בשלום. ואם יצלצל הפעמון שתים ותשובה לא תבוא לא אעכב בעדכם יותר”. אני הסכמתי לזה ובתוך כך הכינותי עצמי לדרך. מחותני ר' משה ובני ר' זנוויל רצו ללוות אותנו לכבודנו איזו פרסאות. בשעה זו נערכה סעודה כסעודת שלמה בשעתה. איני יכולה לתאר לכם איזה איש חיל הוא ר' משה וחכם מחוכם ומכבד את כל הבריות בכל הכבוד שבעולם. ובכן בשבתנו בסעודה אוכלים ושותים כבר צלצל הפעמון השעה השלישית ומבייארשדורף אין קול ואין עונה. ישבנו עם החברותא שלנו בעגלות ובשעה חמש יצאנו מבומברג. ואעפ“י שמחותני ר' משה הפציר בי מאד, מאחר שהלילה קרוב, להשאר אצלו ללון ולנסוע משם מחר בהשכמה, אבל אני לא הסכמתי ובשם ה' נסענו. אולם בהיותנו רחוקים רבע שעה מהמקום, והנה השדכן בא רכוב ובקש אותנו למען ה' לשוב תיכף ובומברג, כי ר' שמשון בייארשדורף בא שמה ושם יסודר הכל. אבל אנכי לא רציתי לשוב. אז אמר ר' משה: הנה כאן לפנינו כפר לשוב ושם אכסניה הגונה, והלילה הלא הגיע ואי אפשר בלילה לנסוע, נלון באכסניה זו, ואם ר' שמשון בייארשדורף ובניו רוצים לבוא אלינו – יבואו. אנכי הסכמתי לזה וגם השדכן היה שמח שעצר בעדנו [מנסוע הלאה], ותיכף חזר לברומברג ובטרם שעברה שעה אחת בא אל האכסניה האב”ד מוהר“ר מנדיל רויטשילד 26מבומברג ובניו של הקצין מוהר”ר שמשון בייארשדורף ובעל הבית אחד מבומברג, ליב ביבר שמו, ואחיו ר' וואלף, כולם אנשים חשובים ומופלגים בעשירות. בקצור, לא היה בינינו פלפולים רבים ושלשנו את הקנס. ב' הבנים עמדו מצד אביהם וחתמו על התנאים. ובלינו את הלילה בששון ובשמחה למז“ט. ומחותני ר' שמשון בייארשדורף לא היה בביתו, כי היה בבאירייט אצל המרקגראף מביאירייט, שהיה אצלו תקיף מאד ויהודי-החצר שלו, כידוע לכל. והבנים בקשו מאתי כי נעשה עמהם טובה לחלק כבוד לאביהם ולנסוע עמהם לבאירייט. הדבר היה אמנם קשה. אנחנו שכרנו את העגלון להביאנו להלברשטט, עכשיו הוספנו לו עוד ב' ר”ט שיסע עמנו דרך באירייט ומשם דרך נאומברג, כי באותו הזמן היה שם יריד. גם זעקלי ווינר היה עמנו והוא השפיע עלינו בדבריו לעשות כן. מחותני ר' משה בומברג אמר אלי: אם הדבר ינעם לי הוא נכון לנסוע עמי לבאירייט, ואעפ“י שנסיתי בדרך כבוד למנוע אותו מזה לטרוח בשבילי טרחה גדולה כזו, הוא עמד בשֶלו והסכמנו שהוא יסע עמנו בחברותא לבאירייט, וכשבאנו שמה מצאנו או מחותני הקצין ר”ש הנ“ל, והוא שמח עלינו שמחה גדולה. ואחרי שזה היה בתחלת אב ומשנכנס אב ממעטין בשמחה, נערכה סעודה קלה, ובפרט שאז אי אפשר היה להשיג כלום. אבל למחרת שלח מחותני והשיגו כמה מיני דגים חשובים ומאכלי חלב, מה שאפשר היה להכין בחפזון. אחר הסעודה נפרדנו מעליו ואני ובני החתן ר' משה וזעקלי ווינר ישבנו וממש בעינים רטובות נפרדנו מן מחותני הקצין ר' משה. ובכן הפגישה הראשונה המאושרה נגמרה ובאנו בשלום להמבורג ומצאתי את בני וכל משפחתנו בשלום, מה ששמח אותי מצדי צדדים אחרי בלותי בנסיעה י”ב שבועות.

אחר כך לקח השי“ת אליו את קרובתי בילה ע”ה, אשת מוהר“ר בֶּר כהן, שחלתה במחלה משונה, בעצירת המים, ונמשכה כד' שבועות. ואעפ”י שמחותני הקצין, ר' בר כהן היה נאמן לאשתו והשתמש בכל הרופאים אבל כל אלה לא הועילו. כנראה היתה גזרה מן השמים וסבלה הרבה ג' שבועות. אפשר לשער כי עשו כל מה שאפשר להצלתה הן ברפואות והן בסגולות. הקצין ר' בר לא חס על ממונו, אם מעט אם רב, אבל כל זה לא הועיל. וכשראתה קרובתי בילה שבכל יום ויום מצבה הולך ורע וכל הרפואות אינן עוזרות קראה אליה את גיסי ר' יוסף סג“ל ור' שמואל אורגליש 27וקראה את בעלה ר' בר כהן אליה ודברה עמו ברגש על דבר היתומה גליקל שגדלה בביתה והיתה אז לערך בת י”ב או י“א שנים ושניהם אהבו מאד את הילדה, ובכן בקשה מאד את בעלה מוהר”ר בר שיעשה לה נחת רוח בטרם תמות ולתת לה תקיעת כף שאחרי מותה לא יקח אשה אחרת אלא את היתומה גליקל בת ר' פייביש כהן ור' בר היה בוכה. ובכן הבטיח לה ר' בר בעינים דומעות ונתן על זה תקיעת כף לר' יוסף ולר' שמואל הנ“ל בקבלת קנין, ועל ידי זה שקטה רוח החולה וגם אמרה: “לא טוב היה בעיניה למות בטרם שידעה שגליקל שלה מובטחה”. אולם אֵלי! כמה משונה הדבר ממה שאנו בני אדם רגילים לחשוב!… הם כתבו אל ר' זליג להנובר, אחי היתומה גליקל וגם אותו גדלו ועשו שדוך בשבילו עם הקצין ר' הירץ הנובר 28– שיבוא לדודתו בילה שהיא חולה מסוכנת וחפצה לראות אותו קודם מותה, כי את שני הילדים הללו אהבה מאד. בתוך כך השפיעו עליה הרפואות והרבה מים יצאו ממנה. חשבו לזהו לטובה, אבל בעוה”ר זה הקריב את מיתתה: ר' זליג מהנובר בא בעוד שקוו שיותר טוב לה. אבל למה לי להרבות דברים, לא עבר יום מעת שבא לבקרה, והמקום ב“ה לקח אותה אליו, לצער בעלה ולצער כל קרוביה ולצער כל הקהלה, כי היתה אשה חכמה וחסודה וידעה למשול ברוח בעלה והוא עשה למענה כל מה שהיה בידו וגם חלק צדקות ביד נדיבה. אבל כנראה הגיעה שעתה ובראש השנה נגזר “מי יחיה ומי ימות”. ובכן היא מתה בשם טוב ונקברה. בעלה מוהר”ר בר וכל קרוביה התאבלו עליה מאד, כמו שאפשר לשער, ובפרט מחותני ר' אנשיל ואשתו מוטה שהיתה בת אחותה, וראובן בן אחותו של מוטה, שגם כן נתגדל בבית ר' בר. כלם קרובים ממשפחה אחת עם היתומה גליקל. לאחר השבעה התנחמו קצת בזה כי ביתו של הקצין ר' בר לא יהיה זר להם גם עתה, אחרי שקרובתם גליקל תבוא שמה. אחרי שעבר עוד איזה זמן האיצו קרובי גליקל הנ“ל את הקצין ר' בר כהן, כי יעשה פרסום שהוא עתיד לקחת את היתומה גליקל לאשה, כדי שתהיה לו מנוחה מהשדכנים וירחיקם מעליו, כי אמנם הם לא נתנו לו מנוחה, כי כל מי שהיתה לו בת רצה להשתדך עם ר' בר הנ”ל. ר' בר דחה את הקרובים מזמן לזמן, ואמר שעוד מוקדם הדבר. אולם לסוף גלה שאי אפשר לו לקחת את היתומה לאשה, כי הוא גדל אותה כאב ותמיד התיחס אליה כמו אל בת ואי אפשר שאותה יקח לאשה. ומלבד זאת הוא חשוך בנים וכבר איננו צעיר ואיך יקח אשה שבמשך כמה שנים תהיה לא בת-בנים? ואם ימתין לה איזו שנים עד שהיא תהיה בת בנים מי יודע כמה הם ימי חייו של אדם? ואפשר שלא יוכל לקיים את חובתו. הקרובים נבהלו מדבריו והזכירוהו שהוא הבטיח לאשתו קודם מותה וגם נתן תקיעת כף וקבלת קנין על זה. ענה ר' בר: אנכי עשיתי זאת להפיס את דעת אשתי החולה לעשות לה נחת רוח, ובעצמי הייתי במבוכה שלא ידעתי מה שאני עושה, אני מבקש שגליקל תמחול לי על תקיעת-הכף, נכון אנכי לתת לה נדוניא הגונה ותמצא לה בחור טוב ממני. יחד עם זה אל תפחדו פן יהיה ביתי זר לכם. ואם יש איזו בתולה במשפחתכם שהיא ראויה לנשואין אנכי נכון לקחתה לאשה, ולגליקל אעשה כמו שאמרתי,אבל הקרובים בקשו רק שיקח את גליקל דוקא. הם פחדו פן יתרחק ר' בר מהם. ובאמת לא כן היה הדבר: כי הם היו חשובים בעיניו מאד ממש “על פיהם יצאו ויבואו”.

באותו הזמן היתה עמי בתי פריידא, היא אמנם היתה עוד צעירה בת י“ב שנים, אבל לערך שנותיה היתה גדולה בקומתה ומצוינה ביפיה. ובכן בא אלי אחי ר' וואלף ואמר: הנה ר' בר אינו רוצה לקחת את גליקל לאשה, הבי אציעה לפניו את פרידה שלך. אנכי צחקתי לדבריו ואמרתי: היתכן שאנכי אקלקל לגליקל את השדוך שלה? אבל אחי אמר לי וגם נשבע, כי ר' בר מאן לקחת את גליקל, ואם לא יקח את בתי, אז יקח צעירה זרה, ואז כל הבית שלו נעשה זר לנו. ואמנם מי לא ירצה להשתדך עם ר' בר כהן המחונן בכל המעלות שבעולם? ובכן הלך אחי אל ר' בר והציע לפניו את השדוך, והוא השיב שאיננו יודע אמנם את בתי, אבל שידברו עם ר' אנשיל ואשתו ועם ר' ראובן, ואם הוא יוכל לעשות כי גליקל תמחול לו על תקיעת-הכף שנתן לדודתה בילה ע”ה, אז יהיה שבע רצון. אולם כאשר דבר אחי הנ“ל עם הקרובים בדבר הזה היו מלאים חמה וכמו שמסרו לי אמרה מוטה רוטשילד: יותר טוב שר' בר יקח את מי שהיא אשה זרה מאשר יקח את בתי תח‘. את הדברים האלה שמעתי ולא שמתי לזה לב. בתוך כך דבר ר’ בר עם גליקל ובקש ממנה שתמחול לו על תקיעת-הכף, הוא רוצה לתת לה נדוניא גדולה ולמצוא בשבילה בחור חשוב. אבל היא לא הסכימה. אז פנה ר' בר אל רבנים ובקש מהם התרה שיוכל לקחת אשה. הגאון אב”ד בקלויז של אלטונא 29לא רצה לתת לו התרה. אבל, כמו שאמרו, רבנים אחרים התירו לו. ר' אנשיל ראה שכבר אפסה תקוה שר' בר יקח את גליקל, אעפ“י שהוא ר' אנשיל היה רוצה מאד בזה, אבל כנראה ר' בר כבר שם עינו בבתו של ר' טֶבלי שיף. ואותה לקח לאשה, ובטרם שכלתה השנה ילדה לו בן. אפשר לשער איזו שמחה היתה לר' בר מבנו זה. לספר בקצרה: ר' אנשיל ב”מ נפטר במיתה פתאומית. בלילה הלך בריא לשכב במטתו, לא עברה שעה אחת ונשמתו הטהורה יצאה, וכל הקהלה התעצבה מאד, כי היה אדם חשוב וירא אלהים, שלא היה דוגמתו. לאחר זה הייתה ביריד בלייפציג – לערך אחר שנה וחצי מעת שר' בר נשא אשתו – בא אלי מכתב ללייפציג כי אשת ר' בר חולה מאד. ובדאר השני בא מכתב שהיא כבר מתה. אין לשער איזו בהלה היתה אז בלייפציג. אחר זמן קצר לקח ר' בר את אחות אשתו ע“ה. בכל השדוכים האלה היתה יד ר' שמואל אורגילש באמצע, כי היה חשוב מאד בעיני ר' בר. זמן-מה אחר זה הלך ר' שמואל הנ”ל תוך בית הכנסת בערב שבת קודש, ונפלה עליו חולשה ב“מ וכרגע נפל מת. אפשר לשער איזה פחד נפל אז על כל הקהלה. ובכן בזמן קצר מתו ר' אנשיל, ר' שמואל אורגילש ואשת ר' בר כהן. אם לזה גרמה קרובתי בילה ע”ה, שבעלה ר' בר נתן לה תקיעת-כף לפני העדים ר' אנשיל ור' שמואל הנ“ל – רק למקום ב”ה פתרונים… אנו בני אדם חלשים יותר מדי לדון בדבר הזה. ואני צריכים רק לבקש מהמקום ב“ה וב”ש שיסיר להבא את חרון אפו מעלינו ומכל ישראל.

לאחר זה השיא ר' בר את גליקל בעושר וכבוד לבן הקצין מוהר“ר יהודה מברלין 30ועוד הרבה לעשות חסד לכל אחיותיה. כמו שידוע ומפורסם לכל בני אדם. לא הייתי צריכה להכניס את זה לתוך פנקסי. אבל נדמה לי כי זהו דבר שאינו כל כך רגיל. אפשר לראות מזה איך שהמזל האנושי מהר משתנה, ולפיכך קבלתי את הטורח על עצמי ורשמתי פה מה שיותר חשוב, כי קרובתי הצנועה בילה ע”ה חשבה קודם מיתתה כי היא יושבת על המדרגה העליונה של האושר, שאפשר לאדם להשיגה. בעלה היה ר' בר כהן, למדן גדול, כהן ובן טובים, מופלג בעשירות ובעל לב טוב, גומל חסדים לעניים ולעשירים, ויחדו חיו בשלום, ואם גם לא היה להם זרע קיימא גדלו בביתם בניו של ר' פייביש כהן – זליגמאן ואחותו גליקל. ולשניהם התיחסו בשוה ואת שניהם אהבו כאילו יצאו מחלציהם. וכל מחשבותיה ודאגותיה של קרובתי בילה ע“ה היו רק על אדות שני הילדים הללו. לסוף היא כל כך הרבתה לחתור לפי חכמתה וביותר מרצונו של המקום ב”ה כי עשתה את זליגמן לחתן עם בת הקצין ר' הירץ הנובר. ומפיה שמעתי כי הבחור הזה עלה לה בט“ו אלפים ר”ט. ואיזו טובת לב היא מצדו של ר' בר להוציא כל כך הרבה מעות בשביל קרוב, ובילה ע“ה היתה דודתם. היא חשבה להוזיל מעות מכיסה כמו כן גם בעד גליקל. וכשנעשה הבחור לחתן והכל לפי רצונה, היתה שמחה מאד והיתה חשובה ומכובדת כל כך עד שלא נמצאה כיוצא בה בכל אשכנז. אבל בעוה”ר כשנמתח החבל יותר מדי הוא נקרע פתאום, וקרובתי בילה בעצם ימיה ובעצם אשרה היתה מוכרחת לצאת מהחיים. אמנם לפני מותה, כמו שספרתי, רצתה שבעלה יקח את גליקל, אבל הדבר הזה לא נעשה. ובכן מה הועיל כל הכבוד וכל העושר – הכל אפס: אין שלטון ביום המות. 31רק ענוותה ומעשיה הטובים נשארו לה. היא היתה במותה כבת נ“א שנה, כשהתחתנה היו להם ט' מאות ר”ט וה' ברכם בעשירות מופלגה. ואת ר' בר בעשירות ובזרע קיימא. יהי רצון שיאריך אשרו עד ביאת הגואל וירחיב את גבולו על רוחב-לבו, שמעטים דומים לו. וכאן מתאימים הדברים שמצאתי בספר “יש נוחלין” עם הגהות הגאון מוהר"ר ישעי', שתרגמו

לפני אשכנזית… 32

עכשו נשוב לעניננו. לאחר זה שדכתי את בתי פריידה עם [מרדכי] בנו של הקצין ר' משה בר“ל. 33בתוך כך אירע לי אסון, שהמקום ב”ה הסיר אותו מעלינו. כמו שספרתי, היתה חליפת מכתבים בין בני נתן ובין הקצינים ר' שמואל ובנו הקצין ר' מנדלי. באותו הזמן היה בני ר' נתן סג“ל ערב להרבה שטרות של הקצינים הנ”ל, חלק מהם היו מלכתחילה בחזקת הפסד וקצת מהם עוד לא הגיע זמן פרעונם. בני ר' נתן סג“ל היה יודע מתחילה שהשטרות בחזקת הפסד והקצינים כבר הכינו המחאה בעדם, אבל בתוך הזמן הזה לא קבל עדיין בני ר' נתן מהם שום כתב ושום המחאה. פתאום באה צעקה כי הקצינים ר' שמואל ובנו תפוסים. וכשנשמעה צעקה זו תיכף ומיד נסגר הקרדיט שהיה לבני ר' נתן סג”ל וכל השטרות שהיו על בני ר' נתן מהקצינים באו לגוביינא. ומה היה אפשר לעשות? לא די שהיה ערב בעדם, ואי אפשר לתת לאיזה שטר כי יגיע למחאה. והנה כבר התחיל היריד בלייפציג, ובני היה צריך לנסוע שמה. והוא המסכן שלם כל מה שהיה אפשר לו לשלם ונסע בלב מר ללייפציג, אחרי שנתן בערבון כל כלי כסף וזהב שהיו לו, ובטרם שנסע אמר לי: אמי האהובה, אני נפרד ממך, ה' יודע איך נשוב להתראות יחד, עוד צריך אני לשלם איזו אלפים, תעשי נא עמי חסד כפי יכלתך, יודע אני שהקצינים הנ“ל לא יעזבו אותנו. ובכן נסע בני ר' נתן עם חבריו ללייפציג ביום א' ותיכף ביום ב' התחילה הצרה שלי בתשלומי השטרות. עשיתי כל מה שהיה אפשר לי, נתתי במשכון ונכנסתי בחובות למעלה ראש. וביום ו' היה עלי לשם ת”ק ר“ט ובידי היו כמה שטרות מבעלי בתים חשובים היושבים בהמבורג, אבל לאחר הבורסא באו הסרסורים והשיבו לי את השטרות, באמרם כי איש אינו רוצה להביט אליהם. הייתי עצובה מאד, אבל לסוף הזמין לי המקום ב”ה ושלמתי את הת“ק ר”ט. בשבת חשבתי כי ביום א' אסע ללייפציג ואם אמצא שם בלייפציג כי הקצינים שלחו לשם את ההמחאה אשוב משם תיכף לביתי, ואם לאו אסע משם לווינה למחותני הקצין ר' שמשון אב“ד, שהיה אוהב נאמן לי באותו הזמן והוא בודאי יעזר לי. ובכן בקשתי מאת אחי וואלף שיסע עמדי, וביום א' נסעתי בעגלה שכורה ובטרם שהגעתי ללייפציג נשארתי שוכבת בתוך כפר ושלחתי שליח העירה, שבנַי יבואו אלי. והם הביאו לי בשורה, כי הקצינים נשתחררו מהתפיסה ושלחו המחאה לשלם כל החובות בכבוד. ותיכף כששמעתי זאת ישבתי בעגלה עם אחי לשוב לביתי, וביום ו' עש”ק הגענו בשעה טובה לביתנו. ובכן נסעתי ששה ימים מהמבורג ללייפציג ומלייפציג להמבורג. האתאר לפניכם את השמחה של בני ביתי, ובפרט כלתי אשת בני ר' נתן, כי חרד היה לבֵּנו בשעה שנפרדנו בחשבנו ה' יודע מה תהיה אחריתנו, והנה כהרף עין ממש שלח ה' ישועה לנו. יהי שם ה' מבורך. אף על פי שהקצינים שלמו כל ההוצאות, אבל מי היה יכול לשלם לנו בעד כל הבהלות, צרות ודאגות שסבלנו? המקום ב"ה ירחם עלינו גם להבא וימציא לנו לחם חוקנו בכבוד מידו. ובכן גם זה עבר.

לאחר זה עשיתי חתונה של בתי פריידה עם בנו של מחותני מוהר“ר ממשה בן מוהר”ר ליב אלטונא. החתונה היתה באלטונה, חתונה חשובה מאד ונגמרה מתוך ששון ושמחה. ואחר זה הגיע זמן החתונה של בני ר' משה סג“ל. כתבתי למחותני הקצין ר' שמשון בייארשדורף שאני מוכנה לנסוע לחתונה, אבל הוא ענה כי אי אפשר לו בזמן הזה לעשות החתונה, אחרי שהשי”ת זכה אותו להשיא את בן הזקונים שלו אינו רוצה לערוך את החתונה בבית הישן שלו, אלא כבר התחיל לבנות בית חדש, וכאשר יהיה מוכן יודיע אותנו כי נבוא ונעשה החתונה מתוך עושר וכבוד. אולם באמת לא זה היה הטעם שעסק בבנין בית חדש, אלא שאצל המרקגראף בא יועץ חדש, שהתנגד לר' שמשון, צורר כהמן, וכל מחשבתו להשמיד, להרוג ולאבד. והיה באמת צר למחותני ולא ידע אנה לפנות לעזרה, ובפרט כי כל אשר לו נמצא ביד הדוכס. ובכן זהו היה עיקר הטעם שלא ערך את החתונה בזמנה. אבל המקום ב“ה ראה את כל הטוב שיוצא מביתו, ובפרט ממצות הכנסת אורחים עשירים ודלים, ומה שעשה הרבה טובות לבני ישראל בכל המדינה, וממש תמך את המדינה כולה, וגם ראה המקום ב”ה מה שהוא עתיד לעשות להבא, ולפיכך הפך ברחמיו וברוב חסדיו מחשבתו הרעה של המן זה לטובה, והרשע הזה הלך ושפל, ומחותני כל יום עלה למעלה שאין לתאר עד כמה חשוב היה איך יהודי זה בעיני השררה, יר“ה, השי”ת יאריך את ימי אשרו של מחותני עד ביאת הגואל. שנה שלמה חכינו עד שאפשר היה לערוך את החתונה. ובזה אני גומרת את ספרי הרביעי.

סליק ספר רביעי


  1. ר' ישעיה הורביץ בעל השל"ה.  ↩

  2. קברו של ר' חיים האמיל נמצא בבית הקברות הישן באלטונא ברחוב המלך (מסומן במספר 870) ועל מצבתו נכתבו הרבה שבחים. (הע' פ.).  ↩

  3. איכה ב' י"ג.  ↩

  4. ישעיה נ"ז, א'.  ↩

  5. יוסט ליבמן.  ↩

  6. מגורשי וינה שהתישבו בש‘ 1670 בברלין, ביחוד המשפחות ריס ופאייט השתדלו והשיגו בהצלחה להטות את לב הקופירסט לטובתם, ובזה העירו קנאת יוסט ליבמן ע“ד הקונצסיה להקים בית מדרש פרצה מחלוקת גדולה בין קאפל ריס, אחיו של הרשיל ריס, ויוסט ליבמן. מלבד זאת היו ה”וינאים“ (כלומר מגורשי וינה), אעפ”י שמתוכם קמו כמה אנשים גדולים, לשפלים בעיני אחיהם שהתאזרחו בברלין או שהקדימו להתישב שם. עי’ לאנדסהוט תולדות אנשי השם ע' 6.  ↩

  7. קוסמן גוֹמפּרץ היה אז מדפיס באמשטרדם. עי' שטיינשניידר באנציקלופדיה של ערש וגרובר חלק שני p. 28 77 n. 68 (הע' פ.).  ↩

  8. כנראה זהו בנדיקטום פייט, הוא ברוך בן מנשה מאניש ראוסניץ מוינה. (הע' ק.)  ↩

  9. ימח שמם.  ↩

  10. שכר למוד.  ↩

  11. למלמדים.  ↩

  12. אחרי שהיהודים האשכנזים היו רק נסבלים בהמבורג מבלי שהיתה להם זכות ישיבה ולא יכלו להתיצב לפני השלטון ביראתם פן ימשכו עליהם את עיני השלטון ויגורשו מהעיר. עי' א. פייכטנפלד: אֶלטסטע געשיכטע דער יודען אין האמבורג (מאנאטשריפט פ. וויססענש. דער יודענטהומס 43 272, ולהלן).  ↩

  13. הקשה בתוף להכרזה.  ↩

  14. עלילת דם.  ↩

  15. מספר שבט יהודה בתרגום עברי טייטש עמ' 16.  ↩

  16. המצבה של אברהם מיץ קיימת עוד עם כתבת שנשתמרה היטב, שעליה חרותים דברי אבל על הקדוש, קצת מן הצד של שורת הקברים שבבית הקברות העתיק באלטונה. עי‘ מאנאטסש, ד. וייס. ד. יוודען 43 ע’ 373 (הע' פ.).  ↩

  17. אשת הנהרג אברהם מיץ.  ↩

  18. ויקרא כ“ו, מ”ד.  ↩

  19. הנדוניא.  ↩

  20. הוא היה סרסר החצר ויחד עם זה רב ואב"ד לכל המדינה.  ↩

  21. בראשית מ"ה, ה'.  ↩

  22. משלי י“ט, כ”א.  ↩

  23. כלו' דין ודברים.  ↩

  24. ר‘ שמשון זה היה יהודי החצר של המרקגראף מן באַיריטה. עי’ הַאֶנְלֶה, געשיכטע דער יודען אין עהעמאליגען פירשטענטום אַנשבאך 80. (הע' ק.).  ↩

  25. הכלה.  ↩

  26. ר‘ מנחם מנדל בר’ שלמה רוטשילד מת בשנת 1731 בהיותו רב בווארמס. ע' לויזון “נפשות הצדיקים” 41.  ↩

  27. הרב ר‘ שמואל אורגילש היה רב מפורסם, מתחילה חבר הבית–דים בקראקוי, מחבר פיקוש לשולחן ערוך, ובאותו זמן היה חבר הבית–דין באלטונא. עי’ דוכס חכמי אה"ו ע1 10–11. (העי‘ פ’).  ↩

  28. בודאי זהו ר‘ יהודה נפתלי הירץ שנפטר י"ג אדר 1709 בהנובר, בנו של ר’ ליפמן בְהֶרנס. עי‘ קופמן, שמשון וורטהיימר (בגרמנית) ע’ 86).  ↩

  29. הוא ר‘ צבי אשכנזי, עי’ קופמן גי לעצטע פערטרייבורג 222 נ. 2.  ↩

  30. יוסט ליבמן, שנזכר לעיל.  ↩

  31. קהלת ח‘ ח’.  ↩

  32. מר‘ אברהם ב"ר שבתי הורביץ, אבי ר’ ישעי' בעל השל“ה. את הקטע שגליקל מביאה מהספר הזה חשבתי למותא להכניס כאן. כל הרוצה ימצאהו במקורו ”ביש נוחלין". (המתרגם).  ↩

  33. ר‘ משה ב“ר ליב היה בהמיסד הראשי של הישיבה באלטונא, וביד נדיבה החזיק בידי הרב ”חכם צבי“. בנו מרדכי בעלה של פרידה, ישב אח”כ בלונדון ובהיותו זמן רב בהודו נתעשר מאד. הוא יסד בלונדון קהלה מיוחדת שבית הכנסת שלה נקרא Hambro Synagoge ועי’ דוכס, חכמי אה"ו ע' 11–12 (הע. פ.).  ↩