נולד בשנת תרכ“ד (1864) בקרמנצ’וג. בנערותו נטה לתנועת ה”נארודניקים" (מפלגת העם) ברוסיה. מימי פרעות 1881 – בראש קבוצת הביל“ויים במוסקבה. מ־1884 מיסד ויו”ר אגודת “בני ציון” שם. בשנת 1891 יו“ר בועידת חובבי־ציון באודיסה. בשנת 1892 חבר המלאכות הציונית לבארון רוטשילד בענין הפקידות במושבות בא”י. אחרי הקונגרס הראשון נספח לציונות המדינית. ציר הקונגרסים 1 – 11 ומראשיהם (סגן נשיא בקונגרסים אחדים). מ־1898 חבר הועד הפועל הציוני ומורשה גליל מוסקבה. בקונגרס הששי – מראשי הלוחמים ברעיון אוגנדה, ואחרי כן בראש “ציוני ציון”. 1906 – יו“ר ועידת הלסינגפורס. מ־1913 סגן נשיא ההנהלה הציונית העולמית. 1915 יסד בקופנהאגן את הלשכה הציונית הראשית ואחרי כן השתתף בפעולה המדינית בלונדון, שהביאה להכרזת בלפור. בשנת 1918 נקרא שוב ללונדון לשם עבודה מדינית, ושם מת בי”ט שבט, תרע"ח (2.1.18).
בתנועת חבת־ציון קשור זכרו של אחד הלוחמים המעולים הראשונים לאידיאלים הלאומיים שלנו, שזכה להיות בין מיסדי אגודת “בני ציון” הראשונה במוסקבה.
עוד בהיותו כבן־שבע־עשרה, בשנת 1882, בשבתו על ספסל בית הספר התיכוני במוסקבה, התנדב הגימנסאי הצעיר יחיאל בן זאב צ’לינוב להכנס לשורות חלוצי הלוחמים במערכת התנועה הצעירה. שריכזה אז מסביבה חוג קטן של בני ציון הראשונים, שבהם היו מ. אוסישקין, י. י. ליבונטין (“חושי הארכי”), ז. טיומקין ואחרים.
מתחלה נכנס הצעיר י. צלינוב לתנועה כאחד מן השורה וקיבל עליו את כל העבודות הקטנות והפשוטות. ברם, מיד הראה כשרון ארגוני שבו הצטיין כל ימי חייו, ומשנה לשנה עלה שלב אחרי שלב, עד שהגיע למדרגת מנהיג לחובבי ציון הראשונים. עם התחלת תקופת הציונות המדינית, התמכר ד"ר י. צ’לינוב בכל נפשו ומאודו לתנועה הלאומית.
כבר לפני הקונגרס השני אמר ד"ר צ’לינוב באחד מנאומיו: "אין ספק בלבי, שהעובדים במחיצתם של “חובבי ציון”, ואלה הציונים החדשים – שאיפה
אחת להם: לעבוד באמונה בעד האינטרסים של עמנו ולהשיג את המטרה העיקרית והיחידה"…
בצדק אמרו על ד"ר צ’לינוב, שאהבתו הראשונה שלו היתה “חבת ציון”, ואהבתו השניה – “הציונות המדינית”. תמיד ידע להעריך את התנועה החדשה של הציונות ההרצלית, ועם זה לא הניח ידו גם מתנועת חובבי־ציון, ועמד בעת ובעונה אחת בראש שתי התנועות.
הציונות המדינית היתה מעין מהפכה בהלך הרוחות של חובבי ציון, וד“ר צ’לינוב היה מן הראשונים, שגשרי גשרים לתנועה הציונית של יהודי המזרח והמערב, באספות של חובבי ציון ובקונגרסים הציונים היה ד”ר צ’לינוב מראשי המדברים והמרצים: דעתו היתה מקובלת בכל החוגים והוא היה חביב ואהוב על חבריו שעבדו במחיצתו. ד"ר צ’לינוב ידע תמיד להשלים בין הדעות הקיצוניות בהסתדרות, להשקיט את סערת הרוחות הנרגשים ולעמוד בפרץ בכל שעת צורך. לא לחנם הכתירוהו בתארים: “מלאך השלום”, “רודף השלום”, “פשרן” וכו'. הוא היה נוח לבריות, ועם זה היה גם קנאי לדעותיו ולא נכנס לויתורים ופשרות בשעה שנגעו בשאלות חשובות ומכריעות.
פקחותו של עסקן מדיני, הניזונית מאוצר געגועים לאומיים עמוקים, איפשרה לו לעמוד על משמר הכבוד קרוב לארבעים שנה, ובמשך כל הזמן היה סמל חי של הכרת אחריות לתנועה העממית. שירת חייו היתה תמיד העבודה הציונית.
על ד"ר צ’לינוב כחייל פשוט ועל עבודתו כקברניט הספינה הלאומית יש לספר הרבה, אולם בסקירה קצרה אפשר לציין רק בקוים כלליים מומנטים אחדים מיפיו ודמותו של אחד מגבורי האומה הישראלית, שהיה לנו לעינים במשך דור שלם. שמו הטוב קשור בהרבה מאורעות חשובים של שחרור עמנו ובנין ארצנו.
*
זכיתי לנהל את הלשכה הציונית של המנוח צ’לינוב בשנים 1903 – 1904 כאשר הוכרח – מסבת מחלתו – להפסיק את עבודתו כמורשה הגליל הציוני למשך שנה אחת, ואז נודע לי באופן בלתי–אמצעי מה עצומה ההשפעה שהיתה לד"ר צ’לינוב בכל שדרות הציונים הרחוקים והקרובים. גליל מוסקבה כלל את פלך מוסקבה, את סיביר, קוקז ועוד חבלים גדולים מרוסיה הרחבה. האגודות הציוניות שתו בצמא את דבריו והתנהלו על ידו מאז הקונגרס השני עד שנת 1917, ובמשך כל הזמן היו סרות למשמעתו וממלאות את פקודותיו מתוך יחס של חבה והערצה למורה ולמדריך.
בשנת 1907 נפגשתי עם ד“ר צ’לינוב בביתו של מ. דיזנגוף, שדר אז באחת הסמטאות הצרות של שכונה ערבית ביפו. ד”ר צ'. עלה אז בפעם הראשונה לארץ – לראות ולהתבונן אל עבודת המתיישבים הראשונים במושבות ובערים. אני זוכר את נאומו הנלהב בחצר בית הספר לבנות שביפו. בדבריו החמים והמלאים רגש נפשי הפיח רוח אמונה ובטחון בלב כל שומעיו. את משאו השני שמעתי בבית העם בראשון־לציון, בקשר עם חג חצי היובל להוסד המושבה, הוא העריך הערכה נכונה את עבודת העולים הראשונים מיסודם של חובבי ציון, ועם זה ידע גם לגלות את גרעיני היצירה של הציונות המדינית, אופן דיבורו וגישתו אל כל השאלות חישוביות והמדיניות פעלו פעולה נמרצה על יודעיו ומכיריו. ברוך ובלבביות. בעיניו החודרות והמפיקות פקחות ואצילות משך אליו את לב הכל.
בשובו מנסיעתו הראשונה לארץ־ישראל, מסר הד"ר צ’לינוב לקונגרס השמיני בהאג דרישת שלום חמה מאת האחים שבארץ־ישראל.
*
עברו עוד שנים מספר ושוב זכיתי לראות את ד“ר צ’לינוב בשנת 1912, כשעלה לארץ בפעם השניה, בלוית אשתו ובתו הבכורה. בפעם הזאת בא הד”ר צ’לינוב לא רק על מנת לסייר את הארץ, אלא גם להתאחז בה, ועל ידי כך לקשור קשר אמיץ וחי בין בני משפחתו ובין המולדת העתיקה. הד“ר צ’לינוב הגשים את משא נפשו – רכש לו כברת אדמה בקרבת הטכניקום בחיפה. על האדמה הזאת הוקמה השכונה היפה הדר הכרמל, ובתוכה נבנה גם בית השייך למשפחת צלינוב. הד”ר צ’לינוב החשיב גם את הישוב הכפרי, ובאותו הזמן קנה בגליל התחתון – בסביבות טבריה – חלקת אדמה בשבילו ובשביל קבוצת חבריו ממוסקבה. על האדמה הזאת נבנתה המושבה מגדל. הד“ר צ’לינוב החשיב מאד את העבודה המעשית בארץ־ישראל, וגם לא הזניח את עבודת ההווה בחוץ־לארץ, ועם זה היה גם מראשי הציונים המדיניים. באחד מנאומיו אמר ד”ר צ’לינוב: “העבודה המעשית בארץ־ישראל היא העבודה המדינית שלנו”…
*
ד"ר צ’לינוב היה חניך המסורת, אהב וידע את התרבות העברית, דלה את הפנינים היקרות ממקורן הראשון והיה בקי בספרות העברית. מימי נעוריו הראשונים היה חובב ציון, ונשאר נאמן לחבת ציון גם לאחר שנכנס להסתדרות הציונית המדינית. הסיסמה שלו היתה תמיד: “אין ציונות בלי ציון”.
בספרו “ציון ואפריקה בקונגרס הששי” הראה ד"ר צ’לינוב את בקיאותו הרבה בספרות המדעית על הכשרת ארץ־ישראל לישוב יהודי ועל מהלך התנועות הישוביות אצל עמים אחרים.
בימי מלחמת העולם, בחורף שנת 1916, כשהגיעה שעת ההכרעה ומאורעות חשובים התחוללו במערב אירופה, נדרש הד“ר צ’לינוב לבוא בתכיפות לקופנהאגן וללונדון, ואף כי היה חלש מאד בגופו החליט להחיש את יציאתו מרוסיה. לפני נסיעתו הספיק עוד להשתתף בכנסיה הגדולה של ציוני רוסיה, כי עמד אז בראש המרכז הציוני ברוסיה. בכנסיה זו הופיע הד”ר צ’לינוב בכל גדלו ותפארתו כמנהיג רצוי ומכובד על כל הזרמים והמפלגות. הוא נהל בהצלחה רבה את הכנסיה הרוסית. נאומו הפוליטי עשה רושם חזק על כל המשתתפים, אשר הכירו במנהיג הגדול, שהתרומם למדרגה העליונה של השתלמות.
לאחר זמן־מה הגיעו ימי המהפכה הגדולה ברוסיה, תגרות דמים פרצו ברחובות והוכרזה שביתה כללית. עד הרגע האחרון השתתף ד"ר צ’לינוב באופן פעיל בישיבות, במועצות, באספות ומיטינגים, ובכל מקום הופעתו השפיע באישיותו השפעה רבה והניח את חותמו על כל הפעולות הפוליטיות.
בינתיים גברה עליו מחלתו הקשה, ובעת שמדרגת חומו עלה למעלה משלשים ושמונה מעלות, והוא ידע שמצבו מסוכן מאד, יצא בכל זאת – למרות הפצרת קרוביו וידידיו – ממוסקבה לפטרוגראד לשם השתתפות באספה חשובה ומכרעת. הוא סיכן אז את עצמו, ובעצם ימי מחלתו הלך ברגל כמה קילומטרים בדרך מסוכנת כשמזוודה קטנה בידו, עד שהגיע לאחת התחנות של פינלאנד ומשם שם את פעמיו ללונדון – בירת המדינה שהודתה בפעם הראשונה בזכותו של עם ישראל לחיות חיים עצמיים בארץ מולדתו. העתיקה. הוא האמין באנגליה היודעת להכיר ולהבין את הכח המושך את הנפש הישראלית אל ארץ התנ"ך – אל ארץ הנביאים, הוא האמין, שאנגליה תסייע ליהודים בארצם – ארץ האבות.
*
מר ש. טולקובסקי מספר באחת מרשימותיו, שבסתיו 1917 בא ד“ר צ’לינוב ללונדון עייף ויגע מדרכו הארוכה. מצב בריאותו היה רופף מאד. החורף, הליחות והערפל הכבד שבלונדון החלישו את כחותיו עוד יותר. הרוגז והדאגה בחדשים האחרונים לפני הנתן הכרזת באלפור, זעזועי הנפש כשנתפרסמה הידיעה על הנצחון הבריטי בארץ־ישראל וכבוש ירושלים, השפיעו לרעה על בריאותו המתמוטטת. וביום ט”ז בשבט תרע"ה (31 ינואר 1918) מת משבץ הלב.
מר ש. טולקובסקי כותב בספר זכרונותי: “אפשר היה לראות, כי צ’לינוב מת בלא מכאובים, על פניו לא היה כל אות של צער, והוא נראה כאילו נרדם, או כאילו שכב לנוח. הצחוק הקל, אשר היה מרחף על שפתיו מדי שמעו לשיחות רעיו, עוד נראה היה כמו חי”. להלן מספר מר ט–סקי, שחנטו את גופו של צ’לינוב. ללויה, שהתקיימה ביום הששי בפברואר, באו ד"ר וייצמן מהול, סוקולוב מפאריס, ואחרים. לחלק את הכבוד האחרון למנהיג הגדול באו הרבה מגדולי האומה האנגלית, בכללם סיר מארק סייקס, סיר רינאלד גראהם, פיצמוריס מהמיניסטריון לענייני חוץ, מאלקולם בא־כח המועצה הלאומית הארמנית, הנסיך צוגב, בא־כח הועד הסורי, ורבים מבחירי היהדות האנגלית.
הרב הראשי ד“ר הרץ הספיד את המת הגדול בעברית, והד”ר גאסטר נדר בשם כל הנוכחים לקחת את ארון צ’לינוב עמהם בשובם לארץ־ישראל, והד“ר ח. וייצמן התפלל את תפילת ה”קדיש".
הלוחם הגדול, אשר נלחם כל ימי חייו בחרף נפש את מלחמת הקודש לשחרור עמנו וארצנו, מת בעצם הגנתו על עמדותינו המדיניות, ונפל חלל על אדמת נכר.
ד“ר צ’לינוב מת הרחק מבני משפחתו שנשארו לו ברוסיה”.
כל ימי חייו טווה האורג הגדול את חוטי האריגה של מכונת התנועה הציונית ולא זכה לראות בהגשמת משאת נפשו. הוא עצמו לא זכה למצוא את מנוחתו בארץ תחיתנו, ועצמותיו של ראש המשפחה קבורות לפי שעה בבית הקברות בלונדון.