א    🔗

המאה החמש-עשרה לחורבן הבית היתה המאה האחרונה לימות-הביניים. בכל מקצועות החיים נראו כבר האותות המבשרים ביאתה של תקופה חדשה בתולדות האנושות. נתגלו תגליות והומצאו המצאות, אשר איש לא פילל אליהן. ממרחקים נראו אופקים חדשים, ומושכים היו בחבלי קסם, מגרים את החושים ומעוררים את המאוויים, אבל גם מטילים אימה גדולה. נפתחה הנשמה ונתרחבה מתוך תקווה ושמחה, ושוב נתכווצה ונצטמצמה מיראה ומפחד. כל הרוחות היו תוססות וניעורות, מחכות ויראות, יראות ומחכות.

ומצב ישראל בשעה קשה זו של התרגשות הרוחות הלך הלוך וירוד, הלוך ונפול. כל המעמדות, המפלגות והכיתות, אשר בקרב אומות-העולם, כוננו חיציהם לירות לעם ישראל. המלכים, שהיו מגינים לפעמים על היהודים בשכר הזהב והכסף הרב, שהיו מוציאים מהם, חדלו מהגן עליהם, לפי שלא מצאו עוד חפץ בכספם – מן הארצות החדשות, שנתגלו בימים ההם, הובאו לאירופה אוצרות כסף וזהב רב יתר מאשר היה בידי היהודים. רבים מבני האצילים, שהיו מתייחסים בבוז אל המסחר ואל התעשיה ומסרו את כל ענייניהם בידיהם של היהודים, היו בעצמם לסוחרים ולאנשי מעשה, כשנוכחו לדעת, כי המסחר עם הארצות החדשות מעשיר עושר רב. ביחד עם זה היו אלה למתחרים ביהודים ולשונאיהם המסוכנים. שאר המעמדות, אשר היו כשור לעול וכחמור למשא, לא הוציאו ברובם כל תועלת מן העושר הגדול, אשר הובא מעבר לים ונצבר בידי העשירים והתקיפים. להיפך, על ידי זה הורע עוד מצב העניים: כרבות הכסף בארץ עלה השער על כל הדברים הנקנים בכסף. ויהי רעב בארץ, חוסר-לחם ונקיון שיניים; והחיה הרעבה והצמאה שבבני-אדם, יושבי חושך וצלמוות, פתחה את פיה לבלוע, להשחית ולכלות את כל אשר פגשה על דרכה, וקודם כול את היהודים – זה השעיר המשתלח על כל החטאים ועל כל הפשעים מני אז ועד עתה.

וכוהני הנצרות ונזיריה וכל הנאמנים בבריתה הפיחו את אש השנאה והאיבה להיהודים “הכופרים”. מקום מצאו להם לגבות את חובם מעם-חרמם ולהיפרע ממנו פעם אחת, לבל יוסיף עוד להיות לצנינים בעיניהם. זאת ועוד אחרת: אימת החדשות הרבות, שהתרגשו ובאו לעולם, נפלה על המחזיקים במעוז הדת הישנה, הרגיזה את עמודי אמונתם והעירה בלבם ספקות קשים והרהורים רעים. וכלעומת שגברו הספקות וההרהורים כן גבר החושך להשתיקם וליישן אותם בקריאות ובצעקות: מוות לכופרים! חשבו להשתיק את קולות הספק, האורב להם בסתר-לבם. בדמי היהודים דימו לכבות את האש, אשר הבעירה הכפירה מסביב להם ובקרבם.

וקריאות הכוהנים וצעקות הנזירים, רעבון ההמון וצמאונו, התחרות הסחורים וקנאתם, בוז המלכים ושנאתם – עשו את פעולתם ההורסת והמשחתת. בספרד ובפורטוגל הטבילו את היהודים באש ובמים. באשכנז באו על היהודים במקלות ובקרדומים, ועל היהדות – בכתבי-פלסתר מלאים חמת-נחשים וארס-צפעונים. אז באו ימי הגלויות: בספרד הגלו את היהודים הגלת-שלמים. בפורטוגאל לא אחרו מעשות כדבר הזה. במדינות קארל החמישי, אשר התפשטו ממזרח השמש ועד מבואו ומעולם “לא שקעה השמש בהן”, צו ניתן “שלא לתת לנו דריסת-כף-רגל בכמה ארצות”. אמר אויב: אשביתה מאנוש את זכר היהודים, וכלה אעשה להיהדות.

הנצרות חגגה את חגה. מלכות אדום הרשעה הרימה את ראשה בגאה ובגאון. וליהודים היו אבל ואופל, שמד ושמה. חזירים מיער וכלבים עזי-נפש שילחו את שיניהם בם, בהמות הארץ ועוף השמים אכלו והשחיתו אותם, וירד העיט על הפגרים…

ושכינת האומה התעטפה שחורים ולבשה שחורים, ותזעק זעקה גדולה ומרה…

 

ב    🔗

בשעה שהמערב הנוצרי גבר ועצם, התרכז והתאחד – ביחד עם גירוש היהודים נגרשו גם המוירים, וביחד עם רדיפת היהודים נרדפו גם כל ה“כופרים” למיניהם – בשעה זו עצמה נפלו שני דברים בעולם הנוצרי, אשר הרגיזו את כולו ממנוחתו:

על גדות הים השחור נטע התוגר את דגלו, פרש את מצודתו בדרומה של אירופה, ואת עיניו נטה עד קצה גבולותיה. בקונסטנטינופול, מבצר משגב הנצרות, משל בכיפה חצי הירח, והצלב השח, השפיל, הגיע לארץ.

ועל גדות הרהין הרים לותר את נס המרד בממשלת “האב הקדוש” שברומי. מוויטנברג יצאה הרעה ופשתה בכל מרחבי ארצות-אשכנז, עלתה ובאה במצודות-הפרשים, בבתי-הסוחרים, במעונות-האיכרים, ואז גם עד אהלי הרועים בהררי-אלף הגיעה.

וקו-אור חלש ירד אל החורים, אשר העברים התחבאו בהם. ניצוץ תקווה כהה נפל בגלי-האפר, אשר נערמו בנשמות האובדים והנידחים.

האפשר הדבר? התפול גם מלכות-אדום בנופלים? הישתוק צלצול הפעמונים, אשר זה מאות בשנים עלה מן המיגדלים הגבוהים והאפלים, ובעלותו – והיה כל לב עברי לאבן, וקפא כל דם עברי לקרח? - שאלו כל הפנים הקמוטים והצמוקים; ובעיניים השקועות והקמות הבריק דבר מה – הברק הקר של הנקמה, או ברק תקווה מחממת, או אולי שניהם יחד…

• האפשר הדבר? היבוא החלום?

והעובדות תכפו אשה אחרי אחותה ומעוררות היו ומרמזות היו. נידחי ישראל התקבצו לאלפים ולרבבות בכל פינות תורכיה, רבים מהם עשו חיל ויעלו לגדולה. קהל מן הנודדים שב לארץ-האבות וייאחז בה. היישוב פרח בירושלים ובצפת. חכמים ואנשי מעשה נודעים לשם עמדו בראשו.

ובאשכנז התרחבה והתפשטה התנועה, השואפת לתיקונים בדת, חתרה חתירות עמוקות מסביב לדת המקובלת. דומה היה, שהנצרות גוססת. לותר קרא לחזור לכתבי הקודש. את אויבי ישראל חרף וגידף, ובשעת כעסו קפץ וכתב: “הטפשים שלנו, הפאשיסטים, הבישופים, הסופיסטים והנזירים התנהגו עם היהודים באופן כזה, שכל מי שהיה נוצרי טוב היה בוחר להיות יהודי. אילמלי הייתי יהודי וראיתי כל אותם השוטים והרמאים, העומדים בראש הנצרות, מוטב היה לי שאיעשה חזיר משאיעשה נוצרי”. וכשנידונה ספרות ישראל לשריפה עמד רויכלין הנוצרי והעמיד את עצמו בסכנה והציל אותם מן הכליה. חכמי אומות העולם וגדוליהן נהרו לחכמי ישראל לקחת לקח מפיהם בתורת השפה העברית. בבתי-האוניברסיטאות העמידו קתדראות ללמד את שפת-ישראל וספרותו. ידיעת לשון הקודש היתה לאפנה (מודה) במערב הנוצרי…

האפשר הדבר? הבוא יבוא החלום?

ומיום ליום באו שמועות חדשות, והשמועה האחת נפלאה מחברתה. הנה נתגלו מדינות וארצות קטנות גדולות בלב-ים. הנה נמצא עולם שלם מעבר לים. ושם במקומות הרחוקים והנפלאים ההם יושבים אנשים, אשר להם אופני חיים, אמונות ודתות שונות ומשונות… מי יודע? אולי באחד הימים תימצא שם, בעולמות הנסתרים, גם ממלכת עשרת השבטים, והממלכה גדולה, רמה ונישאה, ואנשיה גיבורי חיל ואמיצי-לב, וחסידים הם ושומרי דת-ישראל בטהרתה כגיבורי ישראל, אשר היו בימים ההם בימי הנביאים ובימי החשמונאים, והיה בהגיע אליהם השמועה על הרעות הגדולות והצרות הנוראות, אשר מצאו את אחיהם בליל הגלות החשיכה והאפילה, אז… מי ידע ומי יגיד את אשר יהיה אז? - הדמיון מגביה עוף, והתקווה צולעת אחריה, לוחשת ומרמזת, מרמזת ולוחשת.

האפשר הדבר? מי יקום יעקב כי קטון הוא?

 

ג    🔗

בימים ההם התהלך עלם צעיר לימים בחצר המלך אשר בפורטוגאל. כבן עשרים שנה העלם. מראהו נאווה, תוארו כתואר בני האצילים, ועיניו הגדולות והשחורות מביעות מחשבה גדולה, צער וגעגועים.

דיאגו פירס – זה שם העלם. יפיו הנפלא, כשרונותיו הגדולים וידיעותיו הרבות פתחו לפניו את כל השערים. ידוע ידע העלם לכתוב ולדבר צחות לא רק בשפת ארצו, כי גם בשפה הלאטינית – שפת החכמים בזמן ההוא. וגם את הספרות העברית, את התורה הנגלה ואת החכמה הנסתרת, למד העלם לדעת – כי מזרע האנוסים היה. ויהי העלם אהוב ונחמד בחצר המלך, וכל יודעיו ניבאו לו עתידות גדולים.

וכל זה איננו שווה לעלם. צער, אשר לא ידע שחרו, מילא את כל בתי נפשו. פצעים נעלמים הסתתרו בנבכי נשמתו ולא נתנו לו מרגוע. געגועים נסתרים אל דבר אשר ישנו ואשר איננו, אשר יבוא ואשר לא יבוא, ענה עינו אותו בהקיץ ובחלום.

ויש אשר ידע העלם, כי בודד הוא בעולם, כי דבר אין לו בחצר המלך וכל יחס וכל קשר אין בינו ובין המלך ובין הקרובים אל המלך. וגם את היהודים האנוסים, אשר מהם יצא, ידע ולא ידע, אהב ולא אהב. והספרים הנגלים והנסתרים, אשר קרא בהם העלם, כמו גילו והסתירו וגילו את הסוד, אשר נשא בקרבו ואשר ביקש אותו.

דיאגו פירס היה כבן ארבע ועשרים שנה. שנת האלף וארבע מאות ושבע וחמישים לחורבן הבית (1525) התחילה.

בחצר המלך בפורטוגאל הופיע איש אחד בלוויית עבדים רבים, העומדים לפניו לשרתו, ודגל מרוקם יפה בידיהם. נפלא וזר היה האיש בתארו, בצביונו ובכל הליכותיו. עור פניו שחור, קומתו קטנה כקומת הננס, גווייתו דקה, כחושה ושקופה, ועיניו מפיקות רוח גדולה וחזקה, עשויה לבלי חת. שפת האיש עברית נלעגה, ושמו אשר קורא לו – “דויד בן המלך שלמה ואחי יוסף המלך, היושב על כיסא-מלכותו במדינת חבור, והוא מולך על לובא, על בני גד ובני ראובן וחצי מטה המנשה”.

דויד התייצב לפני המלך והמלכה. הוא סיפר באזניהם, כי שלוח הוא למלכי אירופה ואל האפיפיור בראשם במלאכות שבעים זקני העדה ואחיו המלך, המושל על שלוש מאות אלפים גיבורי חיל ויותר. שאלתם ובקשתם, כי מושלי אירופה יתנו על ידיהם כלי-זין יורקי-אש, קטנים וגדולים, למען יוכלו להילחם את מלחמותיהם באויביהם. ראשית, חפצים המה לנצח את העמים המוסלמיים, שאינם נותנים לשבטי ישראל, המתגוררים משני עברי הים-סוף, להתקרב זה לזה ולהיעשות אגודה אחת. ושנית, יש את נפשם לגרש את החילות של התוגר מן הארץ הקדושה.

המלך והמלכה התבוננו אל הכתבים ואל חתימותיהם, אשר היו בידי האיש, ולא מצאו בהם כל זיוף, ויט לבם להאמין בו. המלך “נדר לו שמונה ספינות, עם ארבעת אלפים מוריקי-אש גדולים וקטנים”.

אז נתן לו המלך את ידו ויאמר אליו: “תעשה לי זה החסד – לא תתן שום אדם לנשק את ידך”.

מאמר המלך מכוון היה כלפי האנוסים.

אבל כמעט הגיעה השמועה הנפלאה לאזני האנוסים, ניעורו כל הרוחות, הקיצו כל הלבבות. המונים המונים נהרו לאיש-הפלאות. את ידיו נשקו, ואל מוצא פיו הקשיבו. קראו בספרים יומם ולילה, עמו ביקשו תפילה ותחנונים. וכאשר נודע הדבר בספרד הקרובה, לא יכול גם מורא האינקוויזיציה ועינוייה הנוראים לכלוא את רוח-האנוסים. לא אמות, כי אחיה! - קרא אחד האנוסים, אשר נטרפה דעתו מרוב שמחה, בראש כל חוצות. הגיעה השעה! דובבו כל השפתיים בסתר ובגלוי.

ודיאגו פירס ידע את כל הנעשה, ותפעם רוחו בקרבו…

 

ד    🔗

מיום בוא דויד לחצר-המלך נדדה שנתו של דיאגו פירס. חלומות חלם “ומראות נוראים ומשונים זה מזה” נגלו לו.

ובמכתב זכרונותיו נמצא כתוב כדברים האלה:

"וארא, והנה זקן נכבד, וזקנו ארוך מאוד ומראהו כשלג חיוור. ואמר לי: בוא עמי לחורבה אחת מחורבות ירושלים! והלכתי עמו לשם. ובתוך הדברים האלה נראה לי, שאני בדרך זמן רב. ובדרך ראיתי שלושה אילנות, שכולם יצאו משורש אחד, וענפיהם נפרדים לכל רוח. ועל הענפים ראיתי יונות הרבה לבנות. וביניהן יונות אחרות מגוון דשן, והן רבות מהלבנות, וגוון דשן שעליהן, נראה שלא היה להן בטבע בתחילה, רק שהיו לבנות מקודם, ונשתנו לגוון דשן. ויונות אחדות שחורות ראיתי ביניהן, והן מעטות מן הלבנות. וסמוך לאלו היונות הלבנות היה שדה גדול רבוע, ובתוך השדה עבר נהר גדול, ומעבר-הנהר היה עם רב: אנשי-מלחמה, פרשים רוכבי סוסים מזוינים בכלי-מלחמה הרבה עד מאוד: חרבות ורמחים וקשתות וכלי-מלחמה מורים כדורי ברזל עם אש. וכוונת החיל הזה להכרית את האילנות. ושמעתי אותם אומרים: האילנות הם משכנותינו, לכן נכריתם ונפילם לארץ. אבל לא היו יכולים להגיע לאילנות להכריתם, לפי שהנהר היה מפסיק ביניהם. והיו מכים את היונות השחורות וגם את המדושנות, שהיו נופלות מיד לארץ, והיו באים עופות גדולים ואוכלים את בשרן עד שלא נשארה אחת מהן. ואני רואה את המכה הגדולה מאוד, הנעשית ביונות השחורות והמדושנות.

ובעת ההיא קרבו אלי אנשים ושאלו אותי: - מה הדבר הזה?

ואומר להם: הנה היכו את היונות הללו הנופלות לארץ, ועתה רוצים גם להכות את היונות, שהן יפות מאוד.

ויאמרו אלי האנשים: - נעשה להן גדר גבוהה, ומחיצה להגן בעדן.

ואומר להם: נעשה ככה!

ומיהרנו לעשות להן מחיצה מעפר ומקרשים סמוך לנהר; ואנשי-המלחמה לא השיבו אחור את ידיהם מהכות את היונות. וכאשר ראו המחיצה, שעשינו להצילן, היו הורסים אותה בכלי מלחמה של אש. וגם היכו קצת האנשים, אשר היו עמי, והעופות הגדולים היו יורדים לאכול את בשרם, כמו שעשו להיונים. ובתוך זה היכו אותי בחזה בכדור ברזל בכלי אש ויצא הברזל מאחורי, והתאמצתי והתחזקתי בטורח גדול, שלא אפול לארץ, ולא עצרתי כוח ונפלתי לארץ. ובנפלי אמרתי: אוי לי שיאכלו העופות את בשרי, כמו שאכלו את בשר האנשים, אשר היו אתי, ולא יקברו אותי בין אחי!

ועם כל זה הייתי מיושב בדעתי, וראיתי מראות גדולים, ואומר: אמת היא מה שאמרו בהיותי בחיים, שדברים גדולים רואה אדם אחר המוות יותר מאשר בחיים.

ואראה היונות הלבנות, שהיו באילן, מקצתן נשתנו לגוון דשן, והמדושנות נשתנו לגוון לבן.

והנשארים העומדים אצלי, שנשארו חיים, הביאו לי אשה לרפאותני.

ותתפלל האשה לפני השם, ותברך בתחנונים ובתפילה, שירפאני, והאנשים ההם היו מתאבלים עלי עד מאוד, והיונות היו הולכות ומתמעטות, והרבה מהן נשתנה גוון שלהן.

ובתוך תפילת האשה ההיא ראיתי כמראה איש, ובגדיו לבנים כשלג, ומראהו כמראה מלאך אלוהים. וארא איש אחד כנגדו, ומראהו נורא מאוד יותר מן הראשון, ובגדיו יותר לבנים ויקרים ומפוארים, והיו בידו מאזניים גדולים, והיה מכוון לתקן המאזניים שווה בלי הטיה, והתחיל ללכת בדרך האיש הראשון שראיתי. והשני, האיש הגדול מן הראשון, היה הולך באוויר כנגדו, עד שהגיעו שניהם קרוב אלי.

אז שאל האיש הראשון לאנשים העומדים אתי: - וכי ירד שום עוף על זה?

והשיבו:

• לא נתנו לעופות, שיגיעו אליו.

ומיד שלח האנשים ההם למרחוק, עד שלא נראה אחד מהם בשדה, ונשארנו שנינו יחד. והאיש הגדול השני עמד עלינו באוויר.

והאיש הראשון נפל עלי וישת פיו על פי, ועיניו על עיני, וכפיו על כפי, ודיבר עמי דברים בשם אלוהינו בלחש פעמים מספר, ויעמידני על עמדי, ויאמר לי:

• ההבנת את מקרה היונות האלה ושינוי גוניהן? מה הן ועל מה הן? וגם הגויים האלה, המכים אותן וממיתים אותן, מי הם?

ואומר:

• אדוני! לא הבין עבדך את הדבר הזה עד עתה. אבל נכמרו רחמי על היונות הללו ועל חברי, וריחמתי עליהם והיה לבי כואב עליהם. אך לא ידעתי מה הם, וגם לא ידעתי מי הם.

ויאמר אלי:

• שא נא עיניך וראה את כל החילות הללו, ותבין סופן ותדע מה הן היונות!

וייפח על הגויים ההם ונעשו גל-עפר. והאיש הזה לא עבר הנהר להכות הגויים ההם והיה בעבר הנהר, אשר היו שם היונות. ואז נפח גם על היונות, אשר שינו גונן הן, וכולן נתלבנו ולא היה אחת בהן משונה מחברתה. והנהר הירבה מים יותר מבראשונה, ויצאו אילנות על שפת הנהר מזה ומזה, ופירותיהם משונים זה מזה.

בעת ההיא ואומר אל האיש:

• הגד, אדוני, אל עבדך: מה המופתים והניסים האלה? אם מצאתי חן בעיניך.

ויאמר אלי:

• לא תוכל עתה לדעת את הדברים, אבל לא יהיה נעלם ממך" ¹

 

ה    🔗

ודבר המלאך המגיד בא ונהיה. מדיאגו פירס לא נעלם הדבר והוא גילה את הסוד. צערו וכאבו הם צער כל האומה וכאבה. גאולתו ופדות נפשו – גאולת כל האומה ופדות נפשה.

גאולת האומה! אי האומה ואי הגואל? מן היונות הנרדפות, הנשברות והנדכאות, כבר שוחררו רבות, רבות עפו מקינן והלכו באשר הלכו – אותן לא יפדה איש, בגויים אבדו ולא נודעו עקבותיהן. ומן הנשארות רובן אבדו כבר את גונן, ומראה להן כמראה-הדשן – מי הוא אשר ישיב להן את צבען, אשר יחדש את נעוריהן? ומספר היונות הלבנות, אשר נשמרו בטהרתן, לא רב הוא, והחיצים, אשר כונן האויב לעומתן, חדים ומרעלים הם, ומספרן לגיון – מי איפוא יגן על השארית הנשארה? מי יציל אותה מן הכיליון?

אבן הדרך אחת היא – אותה היתוותה התולדה, תולדת האומה – מראש. מוצא אחר ודרך אחרת אין. יש כוח באומה להיגאל, או אין בה כוח להיגאל, יבוא המשיח או לא יבוא – עבודת-הגאולה היא העבודה המיוחדת לשרידי האומה. כל השרידים וכל הפליטים חייבים לגאול. אין לך אדם מישראל שאין בו ניצוץ מנשמת-המשיח.

ודיאגו פירס מל את בשרו וייקרא שמו בישראל: שלמה מולכו. אז יצא מפורטוגאל וילך דרך ארץ התורכי לארץ-ישראל.

עתה היתה הדרך נכונה לפניו. כעב נגוזו, עברו הספיקות, ופני הנשמה טהרו. הוא ידע, כי הקדש לעלות לעולה על מזבח-הגאולה, למסור את נפשו על קדושת אלוהי-ישראל, ועל גאולת עם-ישראל.

ורוח לבשה את שלמה מולכו, ודרוש דרש בבתי הכנסיות שבקהילות היהודים הגדולות: בסאלוניקי, באדריאנופול ובצפת, על סודות התורה ועל ביאת המשיח. כלהבות-אש נעצרות התפרצו הדברים ממעמקי נשמתו, וידליקו את כל הלבבות. ויאמין כל העם “כי הגאולה כבר התחילה ובני ברית עם קודש מירושלים ועד סאלוניקי תיקנו תעניות ותשובה בה”ב בכל שבוע - - - גם הנשים ישפכו לבן בצום". והנשמות הגדולות, נשמות גדולי ישראל, נכספו גם כלו להידבק בנשמת שלמה “ידיד-ה'” ולעלות עמו יחד לעולה על מזבח הגאולה. והמלאך המגיד קרא באזני רבי יוסף קארו: “כי אזכך לעלות לארץ-ישראל ולהתייחד שם עם שלמה ידידי ועם החברים, ותלמוד ותלמד, ואחר כך אזכך לישרף”.

וכאשר החלו הניצוצות המפוזרים להתחבר חד את אחד ולהיות למאכולת אש גדולה – ידע שלמה מולכו כי הגיעה השעה לפעול ולעשות.

מצפת, מרכז התנועה המשיחית, יצא שלמה מולכו ללכת לרומי, בירת העולם הנוצרי.

 

ו    🔗

“משיח היכא יתיב? אפיתחא-דרומי! ומאי סימניה? יתיב ביני-עניי סובלי-חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא ואיהו שרי חד ואסיר חד. אמר: דילמא מבעינא דלא איעכבנא”.

ברומי, בירת אדום, בפתח העיר, יושב משיח אלוהי יעקב בחברת עניים נגועים ופצועים. עיני המשיח רואות את כל ההוד ואת כל הגדולה, את הברק ואת התפארת, אשר לאדם – והוא מחכה. דומם הוא יושב, דומם הוא נושא את צערו הגדול, את צער כל האומה, והוא מצפה. מיום ליום, משעה לשעה, מרגע לרגע, הוא מצפה אל הגאולה. אחד אחד הוא מתיר את נגעיו הרבים, אחד אחד הוא מקנחם וקושרם. “אינו מתיר שני נגעים ביחד”. אין פנאי, אומר הוא, “אולי אקרא לצאת ולגאול את ישראל, לא אתעכב כדי קשירת שני נגעים”.

לראות את רומי המהודרת ולבקש בתוכה את המשיח המנוגע – חפץ שלמה מולכו.

עני ורוכב על חמור בא שלמה מולכו בשערי רומי, הוא לבדו ואיש אין אתו.

וכאשר ראו עיניו את העיר, אשר משם נפתחה הרעה לבית-ישראל, את יפי-ארמונותיה, שיא מגדליה, ברק בתי תפילותיה וזהב פעמוניה, הבוקעים את לב השמים – לא קם בו רוח. המון רגשות כבירים ושונים תקפו אותו, והוא לא עצר כוח ויישמט מעל סוסו וייפול על פניו ארצה ויתפלל לאלוהי-ישראל תפילה סוערת, בוערת, מרעשת עולמות, מדלקת תהומות… אז שמעו אזניו קול קורא אליו לאמור: אדום יירש את ישראל, רגלו תמוט וישראל ינצח…

שלמה מולכו קם מהתנפל ארצה ויבוא אל העיר.

וממחרת היום הוא פשט את בגדיו, לבש בלואי סחבות, כרך את רגליו בסמרטוטים מגואלים, את תואר פניו השחיר ויצא אל גשר הטיבר, וישב שם בין העניים ממול לארמון “האב הקדוש”. שלושים יום עשה את מעשהו זה, ובכל הימים ההם בשר לא אכל, יין לא שתה, בלחם צר ובמים לחץ כלכל את נפשו, וישב יחיל ודומם לדבר ה'.

מקץ הימים ההם נפלה עליו תרדמה עזה ויחלום חלום:

איש זקן נגלה אליו וישאהו ויביאהו ארצה ישראל. והנה הרים שנים לפניו, ואנשים לבושים לבנים כשלג הלבן. ויישא את עיניו וירא וביד אחד מהם מגילה עפה, ובה כתוב את אשר יקרה לרומי באחרית הימים.

אז נשאה אותו הרוח ותשיב אותו אל גשר הטיבר. וירא והנה שתי ציפרים לפניו, והן שונות זו מזו בגדלן ובצבען.

ויאמר אליו הזקן הדובר בו: הידעת מיהן אלה?

ויאמר: חי נפשך, אדוני, אם ידעתי.

ויען הזקן ויאמר: הציפור הגדולה זאת – המבול, אשר ישחית ויכלה את רומי ואחת מארצות הצפון, ורעידת הארץ, אשר תהיה בפורטוגאל ותרגיז ותחריד את כל יושביה. והציפור הקטנה זאת – השריד, אשר יישאר מן הארצות ההן, כי לא יעשה ה' בהן כלה. וכעבור ימי המבול יצאו שנים כוכבים, אשר זנבות-זהב להם, ועמדו על שמי רומי ימים אחדים. והיה הכוכב האחד לאות, כי חרה אף ה' ברומי הרשעה, והכוכב השני – כי נכמרו רחמי ה' על עמו האומלל.

ויוסף הזקן ויאמר: ומבני עמך יתקוממו נגדך ורדפוך, ועשו לך רעות רבות. ואתה ימלאו לך בעוד שבעה חדשים שלושים שנה, והתרוממת ועלית למדריגה יותר גבוהה, ולבשת בגדים טהורים והיית מוכן ומזומן לקבל עליך את הדין באהבה. ולפני המבול תצא את רומי ואחרי כן תשוב אל העיר. אז ינוח על מלך המשיח רוח ה', רוח חכמה ותבונה, ויקומו מתי עולם מקברם, ואלוהי ישראל ירים את קרן עמו, ויתן אותו לתהילה ולתפארת בגויים.

 

ז    🔗

וייקץ שלמה מולכו ותחי רוחו. תקווה נעלמה עוררה אותו ותחלימהו, וכאשר התייצב לפני “האב הקדוש” ולפני הקרדינאלים ויינבא להם על המבול העתיד לבוא – ויאמינו כולם באיש הפלאות ובדבריו. ולציר מלך פורטוגאל הגיד שלמה מולכו לאמור: שלח ואמור לאדוניך המלך, הנה ה' מרעיד את הארץ במדינת ממשלתך וידעת את אשר לפניך.

אז ירד המבול ברומי ובפלאנדרן (1530). בפורטוגאל רעדה האדמה שלוש פעמים (1531), ובליסבון עשתה שמות נוראות, בתים רבים נפלו, והמון-אדם רב נקבר חיים תחת משואותיהם.

אחרי המבול שב שלמה מולכו לרומי, ומני אז גדל כבודו בעמים וביהודים. כולם ראו בו ציר שולח משמים. בחצר “האב הקדוש” חלקו כבוד גדול ליהודי הנפלא. פניו היפים, מידברו הנאווה וכל הליכותיו משכו אחריו את כל הלבבות. מדי שבת בשבתו דרש בבית-הכנסת הגדול שברומי על הגאולה הקרובה, ומיספר שומעיו ומאמיניו עלה לאלפים ולרבבות.

אז נמצאו אנשים אשר צרה עינם בשלמה מולכו ובכבוד הגדול אשר נחל, ואחד מהם הביא את דיבתו רעה לפני האינקוויזיציה. המלשין לא נח ממעשהו עד אשר הוציא בית-המשפט הזה את דינו של האנוס היהודי להישרף. אבל “האב הקדוש”, קלמנס השביעי, הציל את אהובו ממוות. איש אחר נשרף במקומו, והוא יצא מרומי בלוויית אחדים מעבדי ה“אב” הנאמנים (אלף תס"ג לחורבן).

בימים ההם פגש שלמה מולכו עוד הפעם את דויד הראובני. שניהם החליטו לצאת לרגנסבורג, אשר שם נעצר קיסר-רומי, ולהתייצב לפניו. מבולוניה יצאו השנים אל העיר האשכנזית ובידיהם דגל, אשר עליו כתובות האותיות מכב“י (מי כמוך באלים, ה'?). הדברים אשר דיברו החולמים העברים באזני קיסר רומי, קארל החמישי, חושך סתרם, ואין איש יודע אותם. נודע רק, כי הקיסר הגדול והאדם הקטן ציווה לאסור את שני ה”כופרים" בזיקים ולהובילם למאנטואה, אשר אליה יצא. בדבר הקיסר שפטו שופטי-הדת את שלמה מולכו, מצאו כי “כופר” ו“בוגד” הוא, והוציאו את דינו לשריפה.

בשעה שהקיסר ישב במאנטובה ועסק בחגיגות ובציד, התבונן אל המשחקים והתענג בכל תענוגות בני האדם, - באותה שעה הבעירו בעיר ההיא מוקד אש לשם האנוס מפורטוגל דיאגו פירס, או שלמה מולכו. כאשר הובילו את הנאשם אל מקום-המשפט חסמו את פיו. הקיסר והשופטים ידעו את כוח דיבורו הגדול, ויראו את הרושם אשר יעשה על לב ההמון בפתחו את פיו, על כן גזרו עליו לשתוק. אבל כמעט ניגש העבד התליין אליו להשליך אותו אל האש הבוערת, בא רץ ממהר מאת הקיסר אליו, פתח את המחסום ושאל אותו בשם הקיסר: המתחרט הוא על פשעו, ורוצה לשוב אל חיק-הכנסיה? אם כן הדבר, ייסלח לו. נקל להבין מראש את תשובת מולכו, אשר כמעט שהיה שואף “לעלות לעולה על מזבח-ה'”. הוא השיב: אינני מתחרט אלא על זה שהייתי בימי נעורי נוצרי. יכולים אתם לעשות עמדי כל מה שתרצו. מאמין אנוכי, שנשמתי תשוב אל האלוהים. “אז השליכו אותו אל מוקדי האש ונשמתו יצאה בגבורה”. בן שלושים ואחת שנה היה שלמה מולכו בהישרפו על קידוש-השם (אלף תס"ד לחורבן).

ממוקדי-האש, אשר עליהם נשרף בעל-החלומות הגדול, יצאו אלפי לשונות של אש ויעלו ויבואו בתוך הנשמות האובדות והמייחלות, חיממו ובערו במאה השש עשרה, יצאו ללהב גדול ונורא באחרית המאה ההיא, ועוד הגחלים עוממות, עוד לא נכבתה האש.

(1908, “העולם”).