זֶה הוֹלֵךְ וְנִמְשָׁךְ,

זֶה הוֹלֵךְ וּמוֹסִיף

לַעֲכֹר אֶת הַלֵּב,

לְהַרְתִּיחַ הַדָּם.

עוֹד טֶרֶם נִשְׁכַּח

הַיָּגוֹן הַמַּכְאִיב,

הַמָּצוֹק הַצּוֹרֵב

עֲדַיִן לֹא תָם.

עוֹד לוֹחֵשׁ כָּל מַבָּט

כְּגַחֶלֶת וְרֻדָּה,

עוֹד כָּל צַעַד רָחוֹק

מְנַגֵּן בַּדְּמָמָה,

עוֹד רוֹעֶדֶת הַיָּד

לַמַּגָּע הַמְיֻדָּע

מִגִּיל וּמִשְּׂחוֹק

וּמִטַּל נֶחָמָה.

עוֹד מוֹסִיף וְרוֹדֵף

זֶה הַשֵּׁם, זֶה הַצֵּל;

עוֹד כִּתְמוֹל וְשִׁלְשׁוֹם

לֹא חָלַף, לֹא נָדַם

זֶה הַגִּיל, זֶה הַכְּאֵב,

עִם חֲלוֹם שֶׁבַּלֵּיל,

עִם הִרְהוּר שֶׁבַּיּוֹם –

עֲדַיִן לֹא תָם.