הִנְנִי וְאָשִׁירָה לִי שִׁיר לְנַפְשִׁי,

אָשִׁירָה לָהּ חֶרֶשׁ.

כְּמוֹ לְתִינוֹק שֶׁעָיֵף מִלִּבְכּוֹת –

שִׁיר־עֶרֶשׂ.

הִנְנִי וַאֲסַפֵּר לְעַצְמִי אַגָּדָה,

עַל פֶּלֶא מַמְלֶכֶת.

וְדַמֵּה אֲדַמֶּה כִּי נִתָּן לִי לָקוּם

וְאֵלֶיהָ לָלֶכֶת.

הִנְנִי וְאֶבְדֶה לִי צִבְעֵי־אַרְגָּמָן

וְזֹהַר בָּרֶקֶת,

וַעֲטֶרֶת אוּרִים עַלִּיזִים אֶת מִצְחִי

מַכְתִּירָה וְחוֹבֶקֶת.

הִנְנִי… הִנְנִי בַּחֲלוֹם וּבַשִּׁיר

אֶל הַנֵּס, אֶל הַפֶּלֶא…

וְנַפְשִׁי מְפֻיֶּסֶת מוֹחָה דִמְעָתָהּ –

כְּמוֹ יֶלֶד.