מבקרים ישרי־לב חייבים תמיד לפשפש במלאכתם, אם עשויה היא ביושר ואם הנאה ממנה לעולם, היינו לבריות שבעולם השוחרים דעת בתחומי האמנות והספרות, הקוראים ספרים, הצופים במחזות והמסתכלים בתמונות וזקוקים להסברה טובה ולהדרכה נכונה. תמצא לומר: קהל שוחרי דעת אינו זקוק כלל לחוות־דעתה של הבקורת, ומוטב לו לילך אל היצירות עצמן ולקלוט מהן באופן אי־אמצעי כל אחד לפי השגתו ויכולת־קליטתו, עדיין יכול המבקר להתברך בעצמו, שאינו פועל בטל חס ושלום. הרי הכוח בידו, אם היושר בלבו, לשמש אחיעזר לאמן, יועץ טוב ומדריך, על ידי שהוא מורה לו על גבולות יכלתו ומזהירו מפני המליצה וההגזמה, מפני החזרה והחקוי, מפני אונאת עצמו ואחיזת עיני הזולת, מפני כל מרעין בישין האורבים לאדם הנוטל לעצמו בדין או שלא בדין את השם אמן. רבים נכנסים להיכל האמנות, וכמה מעטים זכאים לכך. אם אין לנעוץ חרב על סף ההיכל כנגד שאינם ראויים, צריך לנעוץ קולמוס המבקר, כדרך שבורא העולם השכין “מקדם לגן־עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים”. אך אם המבקר הוא בחינת חרב המתהפכת מן הדין שיהיה גם טהור ככרוב ללא כל אבק פניה או טינה בלב.

הישרות היא יסוד הביקורת. וישרות זו אין משמעה רק יושר סביל, והוא סור מרע או שב ואַל תעשה, כי אם יושר פעיל דווקא, שהוא בקום ועשה, היינו, יושר חרוץ, ער, זריז ביותר, מאחר שיש גם יושר מנומנם או נים ולא נים. מכאן אנו למדים, כי חייב מבקר להיות בעל מצפון ער. ער בשני כיוונים: ער כלפי עצמו וער כלפי אחרים. מבקר נים ולא נים ישן לעצמו וער לאחרים, או ער לעצמו וישן לאחרים, הוא דבר שאין הדעת סובלתו.

לכן צריך המבקר לפשפש לא רק במלאכתו, כי אם גם במעשיו, לבחון את הרהורי־לבו, את נטיותיו, אף את פניותיו, לא כל שכן את יצריו הרעים, ואפילו את יצריו הטובים, שלא יתחרצו יתר על המידה, מאחר שיצר טוב חרוץ רב מדאי עלול גם כן להגיע לכלל השתוללות, ופעמים תקלתו קשה ביותר.

יש מחבר פרק־בקורת ומדמה בעצמו, שלא בא אלא ללבן איזו בעיה בפרשת יצירה, ולאמתו של דבר הוא בא להלבין פני אמן או פני כת של אמנים, שאין מפעליהם משתבצים לתוך העוגה, שהוא עג בהשקפתו האמנותית; כוונתו אולי לשפוך אור על הנושאים ובינו לבינו הוא גורם שפיכות־דמים לאישים. לעולם חייב מבקר לזכור שהוא דן דיני־נפשות, לא זו אף זו. תפקידו חמור הרבה משל הדיין. אין לדיין אלא פסק־דינו. אחרים מוציאים אותו אל הפועל. ואילו המבקר עשוי לשמש שופט, עד, קטיגור ומוציא לפועל בגוף אחד. הוא לא רק פוסק הלכות, אלא גם פוסק חיים ויורד לחיי הנשפטים.

אילו המבקר ירא־שמים ראוי לו לילך תחילה, לפני מעשה הבקורת, למקוה כשרה – להטביל בתוכה לא רק את גופו, אף את נשמתו, לעשות הגעלה בתוך הנפש מחשש חמץ, לשפשף היטב כל קורטוב סחי בקרבו עד תכלית הנקיון – לישב בשעת הכתיבה שבעה נקיים על כל משפט שלו, ולאחר מעשה לקבל על עצמו תשובה וחרטה על כל פגימה בספירה.