תְּפִלָּה בְּעַד בִּתִּי / ויליאם בטלר ייטס / אברהם רגלסון

הערות וויליאם בוטלר ייטס (נ. 1865, מ. 1939), יליד דובלין, אירלנד, היה בן-בנו של כוהן-מטיף, פרוטסטנטי – בארץ רוּבה קתולית – ובן לצייר, כביר ההשגות האמנותיות, רב-ההתחלות ודל העבודות המוגמרות. ספוּג שייקספיר, בלייק ושלי מילדותו, חשפהו ביקור בלונדון, בימי עלומיו הראשונים, לאווירה של הקדם-רפאליים והאידיאליסם האֶסתיטי של רוסקין ומורים. מתוך מרידה הן בדתות המקובלות והן במאטריאליסם של מדע-זמנו, נמשך אחר תנועות תיאוסופיות (חוג מאדאם בלאוואצקי, מיסדר צלב-השושן), ובעצמו ייסד חברה שוחרת מסתורין, שעסקה גם ב“כשפים” למחקר ולניסוי.

שירתו על אדמת-מולדתו, כמה לבושים לה וכמה סתירות מתרוצצות בה. התחיל בפיאור הכפריים האיריים בכמוֹ-באלאדות ספרותיות ובשירים סיפּוּריים, יסוּדתם בדברי-מיתוס גיליים קדמונים (גיילית היא הלשון הקלטית העתיקה של אירלנד). חיבר מחזות שיריים, ויחד עם ליידי גריגורי ייסד במה קטנה, הנודעת בשם “תיאטרון-אַבִּי”, להצגתם. החומרים של המחזות האלה (והוא כל ימיו עסק בשיכלולם) הם אָרחי-חיים איריים-כפריים, דברי-מיתוס, ומעשי-דמיון.

מתוך הכתיבה האוטומאטית של אשתו העלה ייטס שיטת-רזים בהיסטוריה (פעם קרא לזה “פילוסופיה” ופעם “מיתולוגיה”). עיקרה: ציקלאסים שונים, החוזרים, כסדרן בקביעות בתולדות-אנוש. הציקלאסים עשויים מן הפכים החודרים זה לתוך זה. למחזורי-ההיסטוריה קרא ייטס “גיירס” (סיבובים כמו של סביבון), זאת החדירה ההדדית צייר בדמות “פּוירן” (סליל). מתחלקים המחזורים למו כ"ח תת-תקופות, המסומלות בתמורות פני-הלבנה ממולד עד היאָפל. הפלא הוא שגם סכימה מסובכת זו, לא פחות מאשר אהבה נכזבת של עצמו או טרגדיה-של-אהבה אשר במיתוס, הצליח ייטס לרקום על גבה שירה מפוארת. באחרית-ימיו שאף ייטס לשירה “עירומה”, בלא תפאורות-נוי בלא כיסופים ערפיליים ובלא רמזים כמוסים, כי-אם דברים הקרובים לפשטות-דיבור ולעסקי יום-יום. יצר שירה, שאפשר לתארה כשרירית, אף שלדית.

השיר, הנתון בעיברור לעיל, מקומו על סף זו תחנתו השירית האחרונה של ייטס. אתרו הפיסי – בית בכפר מערב-אירלנדי בקירבת האוקיינוס האטלנטי, לשם יתר-דייקנות בתוכן וויתּר על חרוזים.

רוב מחזות-ייטס נזקקים למוטיבים ומעמדות סמליים-חולמניים, אשר רעיונות ניאו-אפלטוניים ותיאוסופיים ספונים בהם. ממחזותיו, יש בנויים, כדוגמת הצגות “נוֹ” היפּניות, מסממנים של ליריקה, זימרה ומחול-טקס, והנפשות הפועלות בהם עיתים הן גם אלים ורוחות.

מן ההישגים הגדולים שלו בקידום התיאטרון הלאומי האירי היה גילוּיוֹ את ג’והן מילינגטון סינג. מצא ייטס את סינג עוסק בציור בפאריס. יעצהו: “סע אל איי-אראן בצפונה של אירלנד, הקשב לשיחתן של משפחות איכרים ודייגים אשר שם, וחבר מחזות בנוסח לשונן”. סינג כן עשה. הפרוזה הפיוטית והחיוניות הדרמטית של מחזות סינג, על היסוד הקלטי של דיבורי-הנפשות שבהם, נסכו בלשון האנגלית רעננות וגרעיניות, לא ידעתן מאז ימי אליזבת.

האהבה הגדולה של ייטס היתה לאשה כלילית-יופי, מוֹד גוֹן. הוא משך אותה כלפי הגוּת-מסתורין, והיא משכה אותו כלפי פעילות הפגנתית ולוחמית לשיחרור המולדת. זיקת-גומלין היתה ביניהם, אך לעולם לא נתאחדו.

אושר-נישואין ראה המשורר עם ג’ורג’י הייד-ליס, וסייעה לו בכשרונה ל“כתיבה אוטומאטית” (הכתבה על-ידי רוחות או מלאכים – או התת-תודעה – המניעים את היד הכותבת לחפצם.)

בעבור כסיל. – כנראה, הכוונה היא לפאריס, שהלנה, אשת המלך מינילאוס, הובטחה לו על-ידי אפרודיטי בשכר בוחרו בה בתורת היפה מבין שלוש האלות, אשר התחרו על כדור-זהב, והוא השופט ביניהן. בגלל גזילת האשה הזאת, חרבה טרויה, בה מצאו פאריס והלנה מחסה.

המלכה… אשר מקצף עלתה. – אפרודיטי (וינוס) אשר נולדה מקצף-ים.

נפח עקום-רגליים. – היפיסטוס, האֵל החיגר, ששימש נפח ועושה מעשי זהב ונחושת בשביל האֵלים יושבי-אולימפוס.

בת-הפשת. – צפור-זמר קטנה, Linnet באנגלית משורש Linus (פּישתן) – מפני שהיא מצויה בשדות-פישתים. ואולי מפני שהיא מושכת סיבי-פּישתן לבניית קינה.

William Butler Yeats: A Prayer for My Daughter