עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן – הַהוֹלֵךְ וְקָרֵב – שֶׁל

אָבִי, אוֹדֶה

לְאִמִּי עַל שֶׁכָּפְתָה עָלָיו לִפְנֵי עָשׂוֹר

לִכְתֹּב “צַוָּאָה בַּחַיִּים”.

שְנֵי עֳתָקִים נִפְרָדִים שֶׁל צַוָּאוֹתֵיהֶם נֶחְתְּמוּ

בְּמִשְׂרְדֵי “לִילָךְ” – ‘לִחְיוֹת בְּכָבוֹד לָמוּת בְּכָבוֹד’,

כְּשֶׁעִקְּרֵיהֶן אִי־הַאֲרָכַת הַחַיִּים

תַּחַת תְּנָאִים מְסֻיָּמִים.

אִמִּי טָעֲנָה לִפְנֵי עָשׂוֹר שֶׁהִיא

מְבַכֶּרֶת Euthanasia אַקְטִיבִית, בְּהַשְׁלִימָהּ

בִּדְלֵית בְּרֵרָה עִם בְּרֵרַת הַמֶּחְדָּל

הַיִּשְׂרְאֵלִית הַפַּסִּיבִית.

לִפְנֵי עָשׂוֹר נִמְסְרוּ שְׁנֵי עֳתָקִים לַאֲחוֹתִי וְלִי

חֵרֶף מְחָאוֹתַי הַיַּלְדוּתִיּוֹת.

“מֵאִמֵּךְ הָאוֹהֶבֶת”, הוֹסִיפָה בִּכְתַב יָדָהּ

עַל מַעֲטָפָה מְשֻׁמֶּשֶׁת,

כְּדַרְכָּהּ, וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי

שֶׁזּוֹ סְגֻלָּה לְחַיִּים אֲרֻכִּים וְטוֹבִים.

כַּעֲבֹר שָׁנָה הֵחֵלָּה לְהַעֲבִיר אֵלַי אֶת רֹב תַּכְשִׁיטֶיהָ,

פּוֹרֶמֶת בִּזְהִירוּת צְרוֹרוֹת זְעִירִים כְּרוּכִים

בַּעֲטִיפוֹת נַיְלוֹן מִתְפּוֹרְרוֹת,

גִּרְסַת תְּלַת־מֵמַד

נוֹצֶצֶת שֶׁל

צַוָּאָתָהּ בַּחַיִּים.