זלמן־דוב (בוריס) שץ, צייר ופסל, פרופיסור לציור ואמנות, מיסד “בצלאל” ומנהלו, נולד ב' חנוכה תרכ“ז בוורנו (קורלנד). נתחנך תחילה חנוך מסורתי, ואחרי כן – באקדמיה לאמנות בפאריס. בשנים 1895– 1905 – מנהל בית הספר הגבוה לאמנות בסופיה (בולגריה) ופסל בחצר המלך פרדיננד, שכבדהו בתואר “פרופיסור”. קיבל אותות הצטיינות ומידליות בתערוכות עולמיות. מ־1906 בא”י. יסד בירושלים את בית הספר למלאכת מחשבת ובית הנכאת “בצלאל”, והתמסר למפעלו זה. בית־ספרו הקים דור של אמנים ואומנים בעשרות מקצועות אמנותיים. הרבה ליצור על נושאים היסטוריים ותנ“כיים. פרסם אוטופיה בשם “ירושלים הבנויה”, ועוד חוברות ואלבומים. בשנת 1930 יצא לארצות הברית לשם ארגון עזרה ל”בצלאל“, ובדנוור שבקולרדו נפטר בפורים תרצ”ב, ושם נקבר.

עם מותו של הפרופיסור בוריס שץ, הלך מאתנו אחד הראשונים שחלמו על נטיעת נטע האמנות העברית בארץ תחיתנו.

עודנו בגולה, לפני כשלשים שנה, כבר נשא בחובו את המחשבה על יצירת מפעל אמנותי לאומי בארץ העברים. ב. שץ לא מצא מנוח לנפשו ההומיה ולא נרגע עד שזכה לעלות אל הארץ עם התחלת העליה השניה. בבואו אל הארץ משאת־נפשו התחיל מיד מתכן תכניות להגשמת רעיונו, שהעסיקהו שנים רבות. במסירות ובאמונה נגש הפרופ' ב. שץ להקמת מפעלו, שבו ראה חזות הכל.

הופעתו הראשונה בחוצות ירושלים חוללה “מהפכה” בארצנו. נזדעזעו, כביכול, בני הישוב הישן, שמיהרו להחרים את האמן היוצר ואת בית ספרו “בצלאל” בירושלים. השמות “שץ” ו“בצלאל” נעשו לשמות נרדפים; הישוב הישן ראה את מיסד “בצלאל” כמכניס “צלם להיכל”, והכריז מלחמה עזה ונמרצת על “העבודה הזרה”, על ה“כופר” ומחלל הקודש בעיר הקדושה. הישוב החדש, בחלקו הגדול, היה מפקפק מתוך חוסר אמון בהגשמת היצירה האמנותית. ועל אף כל המכשולים והמעצורים התמכר ב. שץ, בעל הדמיונות הנשגבים, בכל חום לבו הער לילד שעשועים זה שלו, ובלי לשעות לעצות מקורביו ואנשי המעשה, בלי לשים לב לתנאים הקשים, ששררו אז בארץ, נגש במרץ רב להפצת דעותיו על האמנות ומלאכת מחשבת בחוגי הישוב העברי.

מי אינו זוכר את הימים הראשונים של הקמת המוסד “בצלאל”, המפעל הראשון והיחידי אותה שעה, אשר בו התרכזו הכוחות היוצרים לשם החיאת האמנות העברית בארץ ישראל המתחדשת?

בית הספר “בצלאל” שימש מבצר האמנות והתרבות לכל הישוב העברי. עם הווסד “בצלאל” הניח הפרופיסור ב. שץ את אבן הפנה הראשונה לבית־נכאת לאומי בארץ־ישראל ועם זה גידל דור אומנים ואמנים, שהתחנכו בין כתלי בית הספר וקבלו הכשרה והשכלה מקצועית בציור ובכיור, ברקמה ובאריגה, בשזירה ובקליעה, ובעוד כמה מלאכות אמנותיות שונות. במשך זמן קצר התפרסמו עבודות “בצלאל” בעולם.

ב. שץ היה חלוץ האמנות העברית, ועם זה סלל גם את הדרך הראשונה לתעשיה הלאומית בארץ־ישראל ומחוצה לה. מאות עובדים מצאו ומוצאים גם כיום את לחמם ממלאכת הכסף ומשאר העבודות האמנותיות, הנקראות עד היום על שם “בצלאל”.

בפעם הראשונה זכיתי להפגש עם ב. שץ באביב תרס"ו במסבת רעים של בני העליה השניה. תלבשתו היתה בסגנון המזרח: שכמיה (עבאיה) לבנה על כתפיו, מטפחת משי על כובעו והוא צועד צעדים מהירים בהליכתו, תלתליו השחורים והארוכים מכסים את ראשו ואת צוארו, עיניו היוקדות מביטות כמו ממעמקי חלומות רחוקים, ותמיד נראה היה כאילו הוא מרחף על כנפי הדמיון. פניו הביעו תמיד עליזות וחדות היצירה. שטף דבורו היה מהיר, ותמיד היה מדבר בהתלהבות וברגש על המצב העגום של האמנים העברים המפוזרים ומפורדים בכל ארצות תבל, ויצירותיהם טובעות בתוך האמנות הזרה ונזקפות לזכות עמים אחרים.

כדי לתקן קלקלה זו יצר שץ את בית הנכאת הלאומי בירושלים. עיקר ענינו ושאיפתו היה – בקשת האמנות העברית המקורית. בהתלהבות מיוחדת היה נושא את משאו על הצורך הגדול לרכז ולכנס ב“בצלאל” את היוצרים והאמנים העברים.

בספר האוטופיה שלו “ירושלים הבנויה” כותב ב. שץ: “בעלעלי בכתב־היד הישן, מצאתי לתמהוני, כי הרבה מחזיונותי ואידיאותי, אשר רק בחלום חיור ראיתים בירושלים העתידה, בירושלים שלאחרי מאה שנה, התחילו כבר להתגשם, ואם ככה – האם לא יתכן, שכך לא יהיה גם גורלם של אחדים מחלומותי שמסרתי בספרי זה?”…

שץ היה מן הראשונים שתמכו ברעיון על בנין פרבר עברי על החולות מחוץ ליפו, בעת שרבים מן המנהיגים “המעשיים” התיחסו בבטול גמור לרעיון בנין שכונה מיוחדת והשתדלו לרפות את ידי הבונים הראשונים, הלך לבו של “בעל החלומות” שבי אחרי בעלי הדמיונות – המיסדים והמתישבים הראשונים של חברת “אחוזת בית”. עוד בשנת תרס"ז, לאחר שנקנו גבעות החול השוממות מחוץ ליפו, התיעצו חברי הועד “אחוזת בית” עם הפרופיסור ב. שץ על חכמת בנין השכונה, והוא התעניין בכל הפרטים הנוגעים לאופן הבנין ולסידורו. לאחר שסייר את מדבר החול, הביע את הגות לבו על התכנית הכללית ונגע גם בכמה פרטים בנוגע למראה השכונה העירונית, והתיחס לה בחיוב גמור. באחת השיחות חווה שץ את דעתו, שהגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה” צריכה להבנות בסביבה עברית ובתוך השכונה העברית. הוא גם ציין את הגבעה, שעליה יוקם בנין הגמנסיה, והציע את תבנית הבנין כולו עם קשוטי החזית הפונה לצד הרחוב. באותו זמן סימן שץ גם את מקום בנין בית־הכנסת, ועם זה הראה על המקומות המתאימים לבנין תיאטרון, בית העם, בית נכאת, ספריה עירונית ועוד כמה מוסדות חנוך ותרבות ומוסדות אחרים. הוא גם ניבא עתיד מזהיר לשכונה העברית שתתרחב ותתפשט על שטח רחב ידים בן אלפי דונמים, באופן שברבות הימים תהיה השכונה הקטנה לעיר ואם בישראל, אשר תשמש מרכז ישובי חשוב לעולים החדשים. בן־שיחו שעמד אז בראש מפעל גדול, העיר לפרופיסור שץ את הדברים האלה: “אל תאמר את כל זה בקול רם, הרי יחשבו אותך למטורף”…

אולם נבואתו של בעל הדמיונות נתקיימה עוד בחייו.

עשרות שנים רצופות הקדיש המנוח לעבודת הקודש על שדה התחיה התרבותית, כל שנות חייו שאף ונלחם על קיום מפעליו האמנותיים, דפק על דלתות מוסדותינו הלאומיים בארצנו ובחוץ־לארץ: תבע ודרש, שיתמכו בהיכל האמנות, אשר הקים מחנות אמנים ועובדים מקצועיים. לשם כך היה נוטל מפעם לפעם את מקל הנודדים בידו והיה עובר ימים וארצות. משאת־נפשו היתה תמיד: ביסוס ופיתוח המוסד התרבותי והתעשיתי. בעצם מלחמתו – מלחמת הקודש – פרחה נשמתו של מבשר האמנות הלאומית. נשמתו של שץ יצאה לא תחת שמי ארצנו, שאהב כל כך, אלא הרחק בנכר, בעולם זר ורחוק. אבל רוחו מרחפת בתוכנו, זכרונו לא ימוש מקרבנו ושמו ישאר חקוק בלב היוצרים הראשונים של הערכים האמנותיים בארץ תקותנו.