הרב ד“ר יעקב אלישקובסקי – שהלך לעולמו בתל־אביב בעשרה בשבט תש”י – היה אדם יקר, דמות אצילה, מחנך בחסד עליון ומראשוני העסקנים בתנועה הדתית־הלאומית.

רבות פעל בשדה הציונות והחנוך המסורתי – מתחילה ברוסיה ואחר כך בארץ־ישראל.

עוד בשנות כהונתו כרב בקיוב (בירת אוקראינה) עשה הרבה להרמת קרן היהדות, ופעילותו לעניני הצבור היהודי לא היה לה גבול. תמיד נשא ברמה ובקומה זקופה את דגל התחיה הלאומית, והגן בגבורה ובחרוף־נפש על עניני הקהילה היהודית בקיוב. מיום הכנסו לרבנות לא היה מוסד, שלא צרף אותו לעבודתו, כי בכל מקום היה לברכה.

בפרט התבלטה אישיותו בתקופת מלחמת־העולם הראשונה ובימי המהפכה ברוסיה. אלישקובסקי לא הסתגר בלשכת הרבנות, אלא יצא למרחב בשטח העסקנות הצבורית. לאות הוקרה נבחר למועצה הלאומית באוקראינה. היה חבר הנשיאות בכל הועידות היהודיות, וכן נבחר לועד הפועל של “אחדות ישראל”, אשר אחדה בתוכה את היהדות הדתית לזרמיה.

נולד בכ“ב סיון תרל”ב (1872) במוסקבה, לאביו הרב מאיר ולאמו אסתר בת הרב חיים ברלין, רבה של קהילת מוסקבה. בהיותו בן שנתים נתיתם מאביו וגדל ונתחנך בבית אבי־אמו במוסקבה. ראשית חנוכו ב“חדר” ואחר כך – בישיבת וולוז’ין.

במלאת לו עשרים ושתים שנה, הוסמך להוראה, וכן קיבל תעודת בגרות בבית־ספר תיכוני וגם תעודת מורה. אחר כך למד זמן־מה בפאקולטה לרפואה, ושמע שעורים בפילוסופיה באוניברסיטה של קיוב. בשנת 1917 הוכתר בתואר “דוקטור למשפטים”, ובשנת 1918 קיבל תעודת סגן עורך־דין.

לאחר מהפכת 1917 ברוסיה, היה חבר הקהילה הדימוקרטית בקיוב, חבר המזכירות הלאומית ליהודי אוקראינה, חבר המרכז הציוני באוקראינה, וכן נבחר כציר לאסיפה המכוננת באוקראינה. בשנת תרפ“א (1921) נשלח מקיוב כציר לקונגרס הציוני הראשון שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, אך בפולין נעצר על שעבר את הגבול בלא רשיון, ישב ששה שבועות במאסר ולא הספיק להגיע לקונגרס. עם שחרורו ממאסרו נשאר לגור בוורשה ומיד נבחר למרכז “המזרחי” בפולין, ושימש כמזכיר לשכת המזרחי העולמי לאירופה, ועם זה היה גם יו”ר הועד המרכזי של פליטי רוסיה.

בשנת תרפ“ה (1925) הוזמן לרב ראשי ומנהל הגמנסיה היהודית בהלסינקי (בירת פינלאנד), אך הרב ד”ר יעקב אלישקובסקי החליט לעלות לארץ על מנת להשתקע בה ולהשתתף בבנינה, ועוד באותה שנה עלה לארץ ועשה זמן־מה בירושלים. לא רדף אחרי כסא־רבנות, אלא הסכים לעסוק בהוראה באחד מבתי הספר של המזרחי. מיד הוזמן כמנהל ביתהספר “נצח ישראל” בפתח־תקוה, והוא קיבל ברצון את התפקיד הזה. שם נתחבב מיד על מורי בית־הספר, על התלמידים והוריהם. כולם התקשרו למנהל החדש בעבותות חבה וידידות, והתיחסו אליו בהוקרה והערצה.

כעבור שלש שנים החליט הועד המפקח להעבירו מפתח־תקוה לתל־אביב, כמנהל בית־הספר הדתי לבנות “תלפיות”.

הרב ד"ר י. אלישקובסקי נכנס בראשו ורובו למלוי תפקידו בתל־אביב. כאן נפתח לפניו שדה־פעולה נרחב של עבודה צבורית ותרבותית. לא הסתפק בעבודתו בבית־הספר העממי, אלא יסד כעבור זמן קצר בתל־אביב את הגימנסיה “תלפיות”, וכעבור שנים מספר פתח גם בית־מדרש לגננות “תלפיות”. כן יסד את גן־הילדים הדתי הראשון בתל־אביב.

מלבד פעילותו החנוכית־תרבותית היה גם עסקן פעיל במרכז הארצי של המזרחי, ויו"ר מועצתו הארצית, חבר ועד “התאחדות יהודי רוסיה” בארץ, אח במיסדר “בני ברית” (לשכת “שער ציון”), ועוד.

את מיטב שנות חייו, את רוב מרצו וכושר פעולתו הקדיש הרב אלישקובסקי לצבור ולחברה, לאומה ולמולדת. ובעצם עמידתו במערכת הבנין והיצירה נקרא לישיבה של מעלה האדם יקר־הרוח ורב־הפעלים, אשר חינך אלפי תלמידים ותלמידות והיה אהוב על כל יודעיו.

במוצא־עלית פתח המזרחי מוסד מיוחד לנוער העולה, שבו מתחנכים ילדים וילדות. המוסד נושא את שמו “אלישע”, מפני שבצוואתו חתם המנוח את שמו “אלישע” במקום “אלישקובסקי”.

בתולדות הציונות והישוב ינון שמו של אחד מטובי הבונים והעסקנים, שכל שנות חייהם היו קודש לעם.