בועידה הראשונה של כל אגודות חבת־ציון ברומניה, שנתכנסה בפוקשאני, בכ' טבת תרמ"ב (30.12.1881) השתתפו חמשים ואחד ציר מ־32 אגודות, והוחלט לארגן את קבוצת העולים הראשונה לארץ־ישראל.

לא ארכו הימים, והנחשונים הראשונים (228 נפש) קפצו לתוך גלי הים השחור, ועלו על האניה האוסטרית “טטיס”, אשר הפליגה מנמל קונסטנצה באבגוסט 1882.

בין חברי הפלוגה הראשונה היה ראש המשפחה יצחק אהרון אפלבוים ושלשת ילדיו, בהם גם הילד מאיר בגיל שתים־עשרה.

העולים ירדו בנמל חיפה, ולאחר חדשים מספר החליטו להתנחל על הקרקע שנרכשה אז בהרי שומרון. הערבים יושבי המקום קראו את חלקת האדמה הזאת “זאמארין”, אולם המתישבים החדשים קבעו את שם האחוזה “זכרון יעקב” על־שם יעקב־ג’מס רוטשילד, אביו של הבארון הנדיב.

האדמה היתה בחלקה הגדול אדמת טרשים, ורק חלק קטן ראוי לעיבוד.

הציה והשממה הטילו פחד על כל עובר אורח, ורק החלוצים מרומניה, בנסעם על גבי סיפונה של האניה “טטיס”, בשנת תרמ"ב, נשבעו לאמור: “לו יהי מקום מושבנו מדבר שמם, אנחנו נהפוך אותו לגן־עדן”…

והחלוצים הנועזים קיימו את שבועתם. לאחר סבל רב ומלחמה בלתי־פוסקת עם תנאי המקום והזמן, הפכו את המדבר השמם לישוב חי, פורח ומפרה.

בין המתישבים הראשונים, שהעזו להקים את הבתים המעטים הראשונים על גבעת הכפים והסלעים העזובים, היה ר' יצחק אהרון אפלבוים, והילד מאיר ינק בבית אביו את האהבה לעבודת האדמה. הוא נשא עמוק בחובו את דברי המעפילים הראשונים אשר גרסו בראשית עלותם לארץ האבות: “אפילו נכרסם אבנים – ממקומנו לא נזוז, פה נחיה ופה נמות”…

במלאת למאיר אפלבוים שש־עשרה שנה, נתקבלה הוראה מן הבארון לשלוח חבורה של צעירים מבני המושבות לבית־הספר החקלאי באלג’יר, לשם השתלמות בחקלאות לכל סוגיה. בין החבורה הזאת היו מצעירי המושבה “זכרוךיעקב”: אהרון אהרונסון, פרץ פסקל ומ. אפלבוים. שלשתם גמרו את בית־הספר החקלאי באלג’יר בהצטיינות, ומאיר אפלבוים אף נתכבד במידליה של זהב.

לאחר גמרו את בית־הספר החקלאי, חזר אפלבוים למושבתו זכרון־יעקב. אם כי צעיר היה עדיין (בן תשע־עשרה), הוזמן כמנהל היקב הגדול בראשון־לציון. לאחר זמן־מה הועבר על־ידי פקידות הבארון לפתח־תקוה, והוטל עליו כאגרונום מוסמך לפקח על כל העבודות החקלאיות במושבות: ראשון־לציון, עקרון, גדרה, פתח־תקוה וזכרון־יעקב.

מאיר אפלבוים נכנס בראשו ורובו לשרותו החשוב, והצליח בשנים מספר לפתח את הזנים החשובים ביותר של הגפנים, השקדים, הזיתים, ועל כולם גידל ופיתח את הזן של תפוחי הזהב “שמוטי”, שנתפרסם במרוצת הזמן באיכותו המצוינת, ורכש לו שם טוב בכל שוקי העולם הגדול.

שתים־עשרה שנה עמד במערכת החקלאות, דאג גם ליצירת שווקים לממכר פרי הארץ, ועל־פי יזמתו, בשתוף פעולה עם המנוח שמעון רוקח, נוסדה ביפו החברה “פרדס” בשנת 1901.

בתום המלחמה הקודמת התישב עם משפחתו בתל־אביב, ועל־פי בקשת המנוח מאיר דיזנגוף, התנדב לשמש מפקח ראשי במחלקת הנטיעות העירונית. בתפקיד זה שימש כמה שנים.

במלאת למאיר אפלבוים שבעים וחמש שנה, בניסן תש"ד (מארס 1945), נכתבו הדברים האלה, כדי לתת כבוד לבן העליה הראשונה, אשר בזכותו ובזכות חבריו התפתחה ארצנו. ברכתנו, שיזכה להיות בעתיד הקרוב אחד מאזרחיה הראשונים של המדינה העברית בארץ העברים.

הערת המביא לבית הדפוס: מאיר אפלבוים נולד בפוקשאני (רומניה) בתר“ל (1870). נפטר בתל־אביב בי”א שבט תש"ח (22.1.1948).