צָהַל הַשֶּׁמֶשׁ בִּזְהַב קַרְנַיִם,

הָרוּחַ, רַךְ כַּחֲלוֹם,

נָשַׁב אֶל פָּנַי, לִטֵּף עֵינַיִם…

לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הַיּוֹם!

פִּרְחֵי יַסְמִין בַּגַּן קָטַפְתִּי.

אָז הָיִיתִי יַלְדָּה,

וְלֹא יָדַעְתִּי אֶת מִי אָהַבְתִּי…

הַאִם עַכְשָׁו אֵדָע?

אָהַבְתִּי הָרוּחַ קַל הַכְּנָפַיִם,

אָהַבְתִּי אֶת שֶׁמֶשׁ־הָאוֹר,

וְשִׁיר־חֶדְוָה נוֹלַד עַל שְׂפָתַיִם…

הַיּוֹם אֶת הַשִּׁיר לֹא אֶזְכֹּר.

אַךְ יֵשׁ גַּם עַכְשָׁו שֶׁרוּחַ הַלַּיְלָה

חֶרֶשׁ יִלְחַשׁ בֵּין עָלִים, –

וְעָף חֲלוֹמִי לְמַעְלָה, לְמַעְלָה

עַל כַּנְפִי עֲלוּמָיו הַקַּלִים.

וְשׁוּב לְפָנָיו אֶכָּנַע בְּרַעַד,

וְשׁוּב אֶת שְׁמוֹ לֹא אֵדָע;

וּבְעֹמֶק נַפְשִׁי, הַצְּמֵאָה לַדַּעַת,

נוֹלֶדֶת תְּפִלָּה חֲרֵדָה:

הַשֵּׁב לִי, הָרוּחַ, אֶת יוֹם־הַזֹּהַר,

אֶת אוֹר־הַשָּׁמַיִם הַצַּח,

הַשֵּׁב לִי אֶת נֶפֶשׁ יְמֵי־הַנֹּעַר,

הַזְכֵּר אֶת הַשֵּׁם הַנִּשְׁכָּח!