אִישׁ לֹא אֹהַב לְעוֹלָם,

כִּי לִבִּי מְאֹהָב מֵעוֹדִי;

וְדוֹדִי הֶחָבִיב מִכֻּלָּם –

אֶחָד הוּא דּוֹדִי.

בַּבֹּקֶר אֵצֵא מִבֵּיתִי.

עַל הַדֶּשֶׁא רְסִיסֵי הַטַּל,

הִתְחַדְּשׁוּ נְעוּרֵי הָעֵצִים,

וְהָאוֹר חִוֵּר וָקַל.

אָז מִכָּל רְסִיס קָטָן

נִשְׁקָפִים לִי פְּנֵי דּוֹדִי;

הוּא נֶחְבָּא בְּצַמֶּרֶת אִילָן

וְצוֹחֵק וְשׂוֹחֵק עִמָּדִי.

תַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ לָרוֹם,

יִלְהַט הָאֲוִיר לְלֹא־זִיז.

אָז, עִם גְּדֹל עָצְמַת הַחֹם,

מִתְנַמְנֵם דּוֹדִי הָעַלִּיז.

אֶל סְבַךְ הַחֻרְשָׁה אֶתְגַּנֵּב:

הוּא שׁוֹכֵב עַל מַרְבַד דְּשָׁאִים,

עַל פָּנָיו כִּתְמֵי אוֹר וָצֵל

רוֹעֲדִים וְנָעִים.

אֶתְיַחֵד אִתּוֹ בַּחֲלוֹם,

לא אַפְרִיעַ מְנוּחָתוֹ…

אַךְ הַיּוֹם פּוֹנֶה לַעֲרֹב,

וְדוֹדִי מֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ.

חֲצִי הַשָּׁמַיִם – כִּבְשָׁן בּוֹעֵר,

וְחֶצְיָם – עֶדְנָה וָרֹךְ;

וְהַיַּעַר הוֹמֶה, מְזַמֵּר

שִׁיר־פְּרִידָה לַיּוֹם הָאָרֹךְ.

וְאַיֵּה דוֹדִי? – בְּטִיסָה קַלָּה

אֶל יַם הַנְּגֹהוֹת עָלָה

וְהִשְׁתַּטַּח עַל גַּב עָנָן,

שָׁלֵו וְשַׁאֲנָן!

עוֹד מְעַט וְגָז מֵעֵינַי,

וַתִּתְעַצֵּב נִשְׁמָתִי..

רַק קוֹל הָרוּחַ יִלְחַשׁ בְּאָזְנַי:

“שָׁלוֹם לָךְ, שָׁלוֹם, יָפָתִי!”

הַלַּיְלָה יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו.

אֶל חַדְרִי אָשׁוּב לְבַדִּי.

הָעוֹלָם מַחֲרִישׁ, מְכֻשָּׁף…

וְאַיֵּהוּ דוֹדִי?

לָמָּה לֹא יִשַּׁק לְעֵינַי,

לֹא יִשָּׂאֵנִי עַל כַּפָּיו?

רַק הַיָּרֵחַ מַבִּיט אֶל פָּנַי,

וְלִבִּי נָמוֹג בְּקַרְנָיו…

וּמַר לְלִבִּי, כֹּה מָר,

כִּי עֲזָבַנִי דוֹדִי,

כִּי עַד עֲלוֹת יוֹם־מָחָר

אֶתְגַּעְגַּע לְבַדִּי

בְּחַדְרִי הַצָּר… וְאוּלָם —

אַחֵר לֹא אֹהַב לְעוֹלָם.