גָּזוּ אוֹרוֹת הַשָּׁמַיִם,

נִשְׁתַּתְּקוּ הָרוּחוֹת.

הָעֶרֶב – כְּזֶרֶם הַמַּיִם

בְּמַעְיַן־מְנוּחוֹת.

שְׂדוֹת הַתְּבוּאָה הֶעֱמִיקוּ

בְּאֵדֵי־עֲרָבִים;

דֹּם הַשָּׁמַיִם הִדְלִיקוּ

נִיצוֹצוֹת – כּוֹכָבִים.

יַחַד נֵצֵא מִבֵּיתֵנוּ

וְנַרְחִיקָה נְדֹד

בֵּין שִׁבֳּלֵי אַדְמָתֵנוּ,

וְשָׁם נַעֲמֹד –

מְקוֹם עַד הָאֹפֶק וָהָלְאָה –

מֶרְחָבִים בְּלִי־קֵץ.

שְׁלוֹם הַשָּׁמַיִם מִלְּמַעְלָה

וְכוֹכָב מְנַצְנֵץ.

שָׁם נַעֲמֹד, וְנַפְשֵׁנוּ

נַעֲלָה, עֲדִינָה…

הַס! – עָבְרָה עַל רָאשֵׁינוּ

כְּנַף הַשְּׁכִינָה.