עַל יַד חַלּוֹנִי הַפָּתוּחַ

אֵשֵׁב שָׁעָה אֲרֻכָּה.

אֶל פָּנַי נוֹשֶׁבֶת הָרוּחַ,

רוּחַ קַלָּה וְרַכָּה,

וְיֵשׁ לָהּ אוֹתוֹ הָרֵיחַ

אֲשֶׁר הָיָה לְפָנִים;

וְרֶשֶׁת כַּסְפּוֹ הַיָּרֵחַ

פּוֹרֵשׂ עַל־פְּנֵי הַגַּנִּים.

הַכֹּל לִי יָדוּעַ: רָאִיתִי

לֵילוֹת רַבִּים וְשׁוֹנִים,

חָלַמְתִּי וְאַף בָּכִיתִי, –

אַךְ כָּל זֶה הָיָה לְפָנִים.

לִבִּי, מַה תִּרְצֶה לִשְׁמֹעַ

בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה הַדַּקָּה?

מַה לֹּא תִּמְצָא מַרְגּוֹעַ?

לְמָה אֲנִי מְחַכָּה?..

בֵּין עָלִים מְאַוֶּשֶׁת הָרוּחַ,

טָס וְעוֹבֵר הַזְּמָן…

יָדַעְתִּי כִּי לֹא תָּנוּחַ,

לִבִּי הַנֶּאֱמָן!