שֶׁמֶשׁ־חֹרֶף, שֶׁמֶשׁ קַר

נִשְׁקַף אֶל חַלּוֹנִי.

שׁוּב בְּצֵל הַיּוֹם הַמַּר

אֶשְׁכַּח אֶת חֲלוֹמִי.

הַחוֹמוֹת עָלַי סְגוּרוֹת,

הַיּוֹם עָגוּם כָּל־כָּךְ,

וּבְעֵינַי הָאֲפוֹרוֹת –

הָאשֶׁר הַנִּשְׁכָּח.

בְּאָזְנַי – הֶמְיָה דַקָּה,

נוּגָה וַחֲרִישִׁית…

הֵן זְכוּרַתְנִי – בַּת־מַלְכָּה

הָיִיתִי בְּרֵאשִׁית.

אַךְ הָאשֶׁר – לַחֲלוֹם,

וְלִי – רַק יִסּוּרִים.

עַל לִבִּי, כְּעַל הַיּוֹם, –

שָׁמַיִם אֲפוֹרִים…