הַמֵּיתָרִים שָׁרִים, קוֹבְלִים…
לִבִּי, מָה אַתָּה חָפֵץ?
יָשָׁן הַפִּזְמוֹן: הַפְּרָחִים נוֹבְלִים,
הַיָּמִים יָעוּפוּ כַּחֵץ…
הָאִילָן יָרֹק, עַל כָּל בַּד וּבַד
מְהַבְהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת הַנֵּר.
עוֹד מְעַט, וַחֲלוֹם־הַיַּלְדוּת הַנֶּחְמָד
עִם עֲשַׁן הַנֵּרוֹת יִתְפַּזֵּר.
וְהַלֵּב טוֹעֵן: הַאִם הוּא אָשֵׁם,
כִּי קוֹבְלִים הַמֵּיתָרִים,
כִּי לְסֵתֶר חֶפְצוֹ אֵין תַּכְלִית, אֵין שֵׁם,
כִּי חַיִּים גַּם הַקְּבָרִים?
על קֶבֶר אִמִּי, עַל קֶבֶר יַלְדוּת
דֶּשֶׁא יִצְמַח עִם אָבִיב…
וְהֵם אוֹמְרִים – גַּם עָלַי לָמוּת…
מַה בְּכָךְ, אִילָנִי הֶחָבִיב?