לֹא הָיְתָה לִי אֵם, לֹא יִהְיֶה לִי בֵּן.

הַשֶּׁמֶשׁ אוֹהֲבֵנִי אַהֲבַת־סוֹדוֹת,

הָאשֶׁר מְלַוֵּנִי עַל דַּרְכֵי הַשָּׂדוֹת, –

אַךְ לֹא הָיְתָה לִי אֵם, וְלֹא יִהְיֶה לִי בֵּן.

אֲנִי הוֹלֶכֶת לְבַדִּי לְאֹרֶךְ הַמְּסִלָּה,

ראשִׁי זָקוּף וְהָרוּחַ אֶל פָּנַי…

הֲלֹא אֱמֶת, כִּי גַם אַתָּה, הָרוּחַ, חַי,

וְאֵין יָד לוֹטֶפֶת כְּיָדְךָ הַקַּלִּילָה?

עוֹלָמִי רַב־נְגֹהוֹת, כְּיוֹם רֵאשִׁית הַסְּתָו

עַל שַׁדְמוֹת־קָצִיר בְּאַרְצִי הַבְּרוּכָה,

עֵת כָּל הָאָרֶץ – כַּשָּׁמַיִם לִמְנוּחָה,

עַת כַּנֵּצַח לְהָדָר – כָּל רֶגַע שֶׁל זָהָב.

וְאִם יָדַע לִבִּי, כְּבָר שָׁכַח לְהִתְלוֹנֵן

עַל כִּי אֵין לִי אוֹהֵב מִלְּבַד הַיֹּפִי הַקָּר,

עַל כִּי רֶטֶט דָּמִי – לִי לְעַצְמִי הוּא זָר,

וְלֹא הָיְתָה לִי אֵם, וְלֹא יִהְיֶה לִי בֵּן.