הֶמְיָה עֲגוּמָה וְדַקָּה
בֵּין חוּטֵי־טֶלֶגְרַף הוֹמָה.
הַיּוֹם הַדֶּרֶךְ כֹּה אֲרֻכָּה,
תֵּבֵל כֹּה שׁוֹמֵמָה!
הַשָּׁמַיִם כֻּסּוּ עָבִים,
לא זֹהַר וְלֹא חֶדְוָה.
בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה מִתְעַצְּבִים עֲשָׂבִים,
כְּסוּת־אָבָק עֲלֵיהֶם, כְּבֵדָה וְעָבָה.
הָאֹפֶק – כֻּלּוֹ עֲרָפֶל,
רוֹעֵד, רוֹמֵז, מְהַבְהֵב.
וְהוֹמֶה, מְזַמְזֵם שִׁעֲמוּם הַבַּרְזֶל
אֶת פִּזְמוֹנוֹ הֶעָיֵף.
לִקְרַאת מִי יָצָאתִי הַיּוֹם?
אֵין עוֹבֵר בַּדֶּרֶךְ, אֵין שָׁב.
יָדִי קוֹטֶפֶת פֶּרַח אָדֹם,
וּשְׂפָתַי לוֹחֲשׁוֹת “לַשָׁוְא”…