אֶת מִכְתָּבִי כָּתַבְתִּי
אֶמֶשׁ, לְאוֹר הַמְּנוֹרָה.
שׁוּב פַּעַם הִתְאַהַבְתִּי
בִּימֵי אַחֲרִית הָאוֹרָה,
אֵלֶּה יְמֵי־הַתְּכֵלֶת,
הָעוֹלִים בְּזִכְרוֹנִי
כִּפְנִינֵי דְמָעוֹת, כְּשַׁלְשֶׁלֶת
עֲלֵי זָהָב וְשָׁנִי…
עָבַר הַלַּיְלָה, וְקַמְתִּי.
הַבֹּקֶר כֵּהֶה־אָפוֹר…
אַיֵּה הַזִּיו שֶׁעָלָיו חָלַמְתִּי?
אַף לֹבֶן הַשֶּׁלֶג עָכוּר!
בֵּין עֵצִים חֲשׂוּפִים – אֶת עָלֶיהָ
שָׁמְרָה תִּרְזָה בּוֹדֵדָה;
אַךְ מַה לָּהּ? – זְהַב עֲדָיֶיהָ
הָפַךְ כֻּלּוֹ חֲלוּדָה!
וַאֲנִי בַּכֹּל מִסְתַּכֶּלֶת
וְנוֹזֶפֶת בִּלְבָבִי:
לַשָּׁוְא הוּא חֲלוֹם־הַתְּכֵלֶת,
לַשָּׁוְא גַם מִכְתָּבִי!