קוֹל הַצַּעַד לֹא נִשְׁמָע

עַל־פְּנֵי שֶׁלֶג צַח וָרָךְ.

בְּדַרְכִּי הַשּׁוֹמֵמָה

טוֹב לָלֶכֶת כָּךְ!

אוֹר יוֹם־חֹרֶף שַׁאֲנָן,

בַּשָּׁמַיִם אֵין עָנָן,

וְהַשֶׁלֶג כֹּה לָבָן,

כֹּה לָבָן!

פֹּה מִשְּׂמֹאל וּמִיָּמִין –

שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בָּתִּים קְטַנִּים.

גַּם בָּהֶם – הֲתַאֲמִין? –

יֵשׁ חַיִּים בִּפְנִים…

טוֹב גַּם רֵיחַ הֶעָשָׁן

בָּאֲוִיר הָרַעֲנָן,

וְהַשֶּׁלֶג כֹּה לָבָן,

כֹּה לָבָן!

מַה לִּי? אִם מִמְּקוֹר חַיִּים

אוֹר יַלְדוּת אֵלַי יָרַד,

אוֹ חֲלוֹם יָמִים בָּאִים

כֹּה נָעִים־נֶחְמָד?..

כֹּה טָהוֹר הַמַּעְיָן,

וְלִבִּי מַה שַּׁאֲנָן,

וְהַשֶּׁלֶג כֹּה לָבָן,

כֹּה לָבָן!