אָכֵן כָּל גַּעְגּוּעַי, כָּל הֲזָיוֹת הַלֵּב
הָיוּ לַשָּׁוְא.
בְּיָפְיֵךְ הַקַּר, עָגוּם וּמְרַפְרֵף
בָּגַדְתָּ בִּי, הַסְּתָו!
חָשְׁכוּ עֵינַי וְלֹא תִּרְאֶינָה עוֹד
אֶת זִיו יְמֵי־קָצִיר
עַל רַחַב הַשָּׂדוֹת, אֶת עֲטִיפַת־הַהוֹד
שֶׁל יַעֲרוֹת־בָּצִיר.
כִּי קַר הַסְּתָו הַמִּתְבּוֹסֵס בְּדָם,
אֵיתָן, גֵּאֶה, יָפֶה
גַּם בְּאַחֲרִית גְּסִיסָה… וְלִי רַק לֵב־אָדָם
רַק לֵב־אָדָם רָפֶה!