בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר נִגַּשְׁתִּי

אֶל חַלּוֹנִי.

אַךְ בִּנְשִׁיבַת הָרוּחַ הִרְגַּשְׁתִּי,

וַאֲנִי – לֹא אֲנִי.

בַּיַּעַר, בְּמִסְגֶּרֶת הַיֶּרֶק,

גַּרְגְּרִים אֲדֻמִּים.

רְצוּעַת־הַשַּׁחַר בּוֹעֶרֶת

בַּדִּמְדּוּמִים.

עוֹד יֶשְׁנָהּ לֶהָבָה חֲבוּיָה

מִתַּחַת לְאֵפֶר שָׁנִים;

עוֹד יָפָה מַחֲרֹזֶת יָמַי, הַתְּלוּיָה

עַל חוּט־הַשָּׁנִי.

עוֹד בַּיַּעַר רַגְלִי צוֹעֶדֶת

עַל־פְּנֵי דֶרֶךְ יְרֻקָּה,

וּבְכָל אֵגֶל־טַל רוֹעֶדֶת

נִשְׁמָתִי – קְדֻשַּׁת נְשִׁיקָה.

וְהָרוּחַ בְּפָנַי נוֹגַעַת

נְגִיעָה קַלָּה…

מַה טּוֹב, מַה טּוֹב לָדַעַת,

כִּי הַשֶּׁמֶשׁ עָלָה!