לְפָנִים הָיִיתִי אוֹמֶרֶת!

מַלְכָּה אֲנִי.

יוֹם וָלַיְלָה אֲנִי שׁוֹמֶרֶת

עַל פֶּתַח אַרְמוֹנִי,

יוֹם וָלַיְלָה אֲנִי מְיַחֶלֶת

לַמֶּלֶךְ שֶׁיָּבוֹא,

חֶרֶשׁ יִדְפֹּק בַּדֶּלֶת

וְיִתֵּן לִי אֶת לְבָבוֹ.

וְהַמֶּלֶךְ – יָפֶה כְּנַעַר,

יָחִיד מִבְּנֵי־אֲדָמָה;

עֵינָיו – שְׁנֵי יַמֵּי־זֹהַר,

נִשְׁמָתוֹ – נְשִׁיקַת הַחַמָּה…

כָּכָה בֵּין חֲלוֹמוֹת תָּעִיתִי;

וְאֶפְשָׁר שֶׁכָּל זֶה אֱמֶת,

רַק בְּאַחַת טָעִיתִי:

מַה אִם הַמֶּלֶךְ מֵת?..

עַל חֲלוֹם מַלְכוּתִי אֲנִי צוֹחֶקֶת:

הַיּוֹם לֹא אֹמַר כָּזֹאת.

הַכֹּל יוֹדְעִים: אֵלֶּה דִבְרֵי־שֶׁקֶר,

רַק מִלִּים נֶחֱרָזוֹת.

בִּמְקוֹם לְחַכּוֹת לַמֶּלֶךְ –

מוּטָב שֶׁאֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ יָמַי,

וּמֵהַיּוֹם וְאֵילַךְ

אֶשְׁכַּח אֶת חֲלוֹמוֹתַי!

יְהִי כָּךְ. הַדָּבָר יָדוּעַ,

וְלֹא אֲסָרֵב.

וְאִישׁ לֹא יָבִין, מַדּוּעַ

בְּכָל־זֹאת שָׂמֵחַ הַלֵּב,

מַה הוּא הַסּוֹד שֶׁשָּׁמַרְתִּי,

הַיָּקָר לִי מִכָּל חַיַּי…

– מִלָּה קְטַנָּה שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי:

אֶפְשָׁר שֶׁהַמֶּלֶךְ חַי!