וְהָיָה דִמְיוֹנִי לִמְצִיאוּת,

וּבֵינֵינוּ – יַמִּים רוֹעֲשִׁים,

וּבַלַּיְלָה זוֹרְחִים – אֵין מִסְפָּר –

עַל רֹאשִׁי כּוֹכָבִים חֲדָשִׁים.

מָה אַגִּיד? כָּךְ הָיָה רְצוֹנִי.

מֵעוֹלָם לֹא נָטַעְתִּי פְּרָחִים,

לֹא גִדַּלְתִּי דָבָר מֵעוֹלָם

חוּץ מִכֶּם, חֲלוֹמוֹת נִשְׁכָּחִים!

אִם הַפַּעַם שָׁגָה גוֹרָלִי

וְנָגַעְתִּי בְּסוֹד הַחֲלוֹם, –

הַאוֹשִׁיטָה יָדִי – לְחַלֵּל,

לְהָרִיק אֶת הָאֹשֶׁר עַד תֹּם?

וְכִי מַה בַּפָּסוּק הַיָּפֶה:

“אוֹהֲבִים – וְאֵינָם נִפְגָּשִׁים”?.

שׁוּב – הַלַּיְלָה. וְזֵכֶר צוֹרֵב.

וּבֵינֵינוּ – יַמִּים רוֹעֲשִׁים.